מהר"ם על שבת קל״ב

1 בגמ' ור' יוחנן אמר אמר קרא ביום ביום אפי' בשבת ופירש"י מדלא כתיב בשמיני ימול וכו' ולר"א דאפקיה למכשירי מילה עצמה הלכה היא עכ"ל מקשין העולם הא מן הסברא הוה לן לומר איפכא דקרא אתיא למילה עצמה ומכשירים אתיא מהלכה אבל ל"נ דהטעם הוא דדבר שהוא מותר מהלכה למשה מסיני לא אשכחן ביה פלוגתא שיהיו מקצתן מורין לאיסור ומקצתן להיתר רק רגיל להיות שנתפשט היתרו לכל אבל דבר שבא ממדרש הפסוקים אשכחן טובא דתנא זה יליף היתרו או איסורו מאיזה ריבוי דקרא ותנא אחר מפיק ליה לקרא לדרוש אחר ולכך ע"כ צ"ל דמילה עצמה שנתפשט היתרה אליבא דכ"ע אתיא מהלכה ומכשירים אתיא ממדרש קרא דביום לר"א וק"ל:

2 ברש"י ד"ה אלא אתיא ברית ברית וכו' אלא הך דברית ברית נאמרה בסיני בשבת כתיב ברית וכו' כצ"ל:

3 ד"ה ביום וכו' ומדלא כתיב בשמיני ימול וכו' כצ"ל:

4 ד"ה מחוסרי כפרה וכו' שהוצרכו לקרבן זב וזבה יולדת כו' כצ"ל:

5 בתוס' ד"ה ההיא מבן שמונת ימום נפקא וכו' וי"ל דסמיך אבן ח' ימים ודרשה פשוטה נקט ר"ל דלפי פשוטו אתי ביום ללמדנו דאין מלין אלא ביום אבל לפי האמת מביום ילפינן אפי' בשבת וביום ולא בלילה ילפינן מבן שמנת ימים אבל יש לדקדק דלמאי דילפינן ליה מבן שמנת ימים לט' ולי' ולי"א מנין שאינו נימול אלא ביום דבשלמא לפי מאי דילפינן מוביום אתי שפיר דאתי לן מהוי"ו דוביום אבל השתא דמפיק ליה מקרא דבן שמנת ימים קשה וצ"ל דלפי מאי דמפקינן ליה מבן שמנת ימים ימול ס"ל דלנימול לט' לי' ולי"א לא צריך קרא דאין נימולין אלא ביום דמהיכא תיתי לן לחלק כיון דשמעינן מקרא דמילה היא ביום ולא בלילה וק"ל:

6 ד"ה תניא כוותיה דר' יוחנן וכו' ודלא כרב נחמן בר יצחק דאמר אתיא אות ברית דורות לא הוי דאיהו מורה דדרשינן ביום כדדרשינן בברייתא ואות ברית דורות אתיא למכשירים וכו' ואע"ג דר"י אית ליה הלכה כר"א כדפירש"י והאי ברייתא דדרשינן ביום אתי כרבנן דביום איצטריך למילה גופה וכו' כצ"ל ור"ל דלר' יוחנן אתיא הך ברייתא דוקא כרבנן דאלו לר"א אתי ביום למכשירים ומילה עצמה הוי הלכה מסיני אבל לר"נ ב"י אתיא נמי ברייתא זו אפי' כר"א דר"א נמי מצי ס"ל דמילה עצמה אתיא מביום כהך ברייתא ומכשירים אתי מג"ש מאות ברית דורות אבל לר' יוחנן לא נוכל לומר דלר"א ילפינן מילה עצמה מביום ומכשירין הוי מהלכה מסיני כמו שפירשתי לעיל בפירש"י אבל לרב נחמן בר יצחק נוכל לומר שני דרכים או שר"א יליף נמי מילה עצמה מביום ומכשירין מאות ברית דורות ואתיא הברייתא אפי' כר"א ורבנן לא גמירי נ"ש דאות ברית דורות או שר"א יליף מכשירים מביום ומילה מאות ברית דורות ואתיא ברייתא כרבנן דוקא אבל ניחא לן טפי לומר דר"א נמי יליף מילה עצמה מביום כדי לאוקמא הברייתא ככ"ע אלא שיש לדקדק הא בהדיא משמע מסוגיית הגמ' דלעיל דלרב נחמן בר יצחק מילה עצמה אתי מאות ברית דודות ומכשירים מביום דהא פריך בגמ' אבל מילה גופה דברי הכל דוחה שבת מנלן ועל זה קאמר אמר עולא הלכה ור"א ורב נחמן בר יצחק אמרי אתיא מאות ברית דורות ור"י מביום וכולהו קאי אמילה גופה כי היכי דר' יוחנן קאי דוקא אמילה גופה כדלעיל וצ"ל דרב נחמן בר יצחק לא אתי לומר להחליט הענין דמילה גופה דוקא אתי מאות ברית וכו' ומכשירין דוקא מקרא דביום אלא אתי לומר לן דאית לן עוד קרא אחרינא דהיינו אות ברית דורות וכיון דאית לן תרי קראי נוכל לומר להך גיסא או להך גיסא דנוכל לומר דאליבא דכ"ע מילה גופה ילפינן מקרא דביום ואתיא הברייתא אפי' כר"א אלא דר"א יליף מכשירים מג"ש דאות ברית דורות ורבנן לא גמירי להו ג"ש זו או נוכל לומר דמילה גופה יליף ר"א מאות ברית דורות ומכשירין מביום אלא שעדיין יש לדקדק מנלן דברייתא זו אתיא דלא כרב אחא בר יעקב דלמא אתיא נמי כרב אחא ורב אחא נמי מצי ס"ל דלכ"ע מילה גופה אתיא מקרא דביום כמו דתנינן בברייתא אלא דס"ל דר"א יליף מכשירין מקרא דשמיני אפי' בשבת ואתיא ברייתא ככ"ע א"נ לר"א דמילה גופה מקרא דשמיני ומכשירים מביום וברייתא אתיא כרבנן ונראה דזה א"א לומד דא"כ קרא דשמיני לרבנן למאי אתא דליכא למימר דהוה ידע רב אחא דלרבנן אתי שמיני לאפוקי תשיעי א"כ לר"א נמי ליכא למילף מיניה כלל דלא שייך לומר דפליגי רבנן ור"א בהא אלא ודאי ע"כ צריך לומר דלרב אחא בין רבנן ובין ר"א נפקי מילה עצמה מקרא דשמיני וקרא דביום לר"א אתיא למכשירים ולרבנן אתיא לביום ולא בלילה ודו"ק:

7 ד"ה מה צרעת שדוחה את העבודה וכו' וי"ל דה"נ המ"ל איפכא וכו' אלא דניחא ליה לומר שתהא דוחה דנפקא ליה מביום וכו' כצ"ל ר"ל דהא דרצה מתחלה לאתויי מק"ו דמילה דוחה שבת לא היה הכוונה להחליט הענין דגם הוא ידע אז דיש לדחות ולסתור הק"ו בכמה סתירות אלא משום דניחא ליה לתנא ותכלית כוונתו היה מתחלה לאסוקי דמילה דוחה שבת מקרא דביום כדמסיק לבסוף אלא שהתנא נושא ונותן בדבר באם היה איזה צד להוציא דין זה מי"ג מדות התורה באופן שלא היה התורה צריכה למיכתב קרא ועשה מתחלה ק"ו כאלו אמר וכ"ת ל"ל קרא הוצא דין מן הק"ו זה אינו דאין ללמור דין מן הק"ו דיש לסתור הק"ו והיה יכול לסתור הק"ו מכה הנך קושיות שהקשו התוס' לעיל אלא דפריך ליה וסותר אותו מיניהוביה וק"ל:

8 בגמ' וממאי דצרעת חמירא וכו' שכן יש בה עונשים ואזהרות הרבה וממאי משום דחמירא צרעת היא וכו' כצ"ל:

9 בתוס' ד"ה הדר אמר וכו' ועוד למאי דקאמר השתא מנלן דצרעת דוהה את העבודה וכו' וצ"ל דגרסי' רבה הכא ולית ליה דרבא דלקמן וכו' וצ"ל דלפי סברת רבה ורב ספרא האי או אינו דקאמר בברייתא דלעיל לא דחי הק"ו מטעם וממאי משום דצרעת חמירא דלמא משום גברא דלא חזי כדאמר רבא לעיל אלא דאינהו מפרשי האי או אינו דברייתא דלעיל דדחה התנא הק"ו מטעם דא"ל רציחה או קבורת מת מצוה תוכיח כמו שהקשו התוס' לעיל:

10 בא"ד ועוד נראה לרשב"א כו' והכא ולקמן על מילתיה דרבא דחינן בע"א כו' כצ"ל:

11 בא"ד ומהאי טעמא נמי ליכא למילף ק"ו דעבודה תדחה צרעת כו' דדלמא אין לתלות משום חומרא כו' מקשין העולם מאי תירץ בזה הא השתא בהאי דחייה דדחי השתא האי ק"ו וקאמר ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא ס"ל השתא הא דמצורע אין עובד עבודה תלי הענין משום חומרא ולא משום גברא לא חזי וא"כ מאי פריך דלמא צרעת חמירא שכן דוחה את העבודה אדרבה נימא דעבודה דוחה את הצרעת מק"ו דשבת דחמירא דוחה צרעת לא כ"ש אבל לדידי נראה דאין זה קושיא כלל דהא הק"ו דקאמר השתא אינו בסגנון הק"ו דברייתא דלעיל אלא דילפינן הק"ו בקוצר ומה שבת דחמיר שיש בה כמה עונשין ואזהרות מילה דוחה אותה צרעת לא כ"ש ודחי ג"כ בקוצר ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא טפי משבת שהרי דוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת וא"כ נימא דאע"ג דמילה דוחה את השבת לא תדחה את הצרעת והשתא אין מקום לקושיא דלעיל דהא השתא פריך שפיר ממאי דס"ל לאורייתא דשבת חמירא דלמא התורה ס"ל צרעת חמירא והא דכתיב בתורה וישלחו מן המחנה דילפינן מיניה דצרעת דוחה הפסח היינו אפי' רוצה לקוץ בהרתו כדי לעבוד עבודה אסור משום דעבודה חמירא ומנא לך לומר דהוי מטעם דגברא לא חזי ותרצה למילף דמילה דוחה צרעת דלמא אינו אלא מטעם דצרעת חמירה ומילה אינה דוחה הצרעת אע"ג דדוחה את השבת והשתא ליכא להקשות דנימא דעבודה דוחה הצרעת וליכא פירכא דזה אינו דבשלמא בברייתא דלעיל יליף בק"ו דמילה תדחה את השבת דמה צרעת דחמיר דוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה כו' התם הוי שייך שפיר להקשות דמה חזית למילף מכח דין זה דעבודה נדחית מפני צרעת דמילה תדחה שבת נימא איפכא דמילה אינה דוחה שבת ונילף מינה בק"ו דעבודה דוחה את הצרעת ונימא הכי ומה שבת שדוחה את המילה ומילה דוחה את הצרעת וכו' כמבואר בתוס' דלעיל אבל הכא דלא יליף שום ק"ו מכח זה אלא דפריך אק"ו דיליף שמילה תדחה צרעת מק"ו שדוחה את השבת ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא שדוחה את העבודה ותלי הענין בחומרא צרעת כנזכר למעלה לא שייך להקשות ולומר דאין זו פירכא משום דנילף נמי דידחה עבודה הצרעת מק"ו משבת דחמירא ועבודה דוהה אותה ק"ו שתדחה את הצרעת דאף בזה אנו נאמר ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא שדוחה את המילה ולכך ליכא למילף שום ק"ו אלא שיש להקשות דלפי האמת דמילה דוחה את הצרעת מקרא לרב ספרא וגם קי"ל דצרעת דוחה את העבודה כיון דתלי בחומרא לרב ספרא נילף דעבודה תדחה את הצרעת מק"ו דדוחה את השבת דחמיר דהשתא לפי האמת דיליף מקרא דמילה דוחה את הצרעת לית לן שום פירכא על זה סיימו התוס' ומהאי טעמא נמי ליכא למילף וכו' ק"ו דעבודה תדחה צרעת וכו' ר"ל לפי האמת דמילה דוחה את הצרעת משום דדלמא אין לתלות משום חומרא אלא משום גברא דלא חזי כנ"ל ודו"ק:

12 ד"ה האי עשה ולא תעשה וכו' וא"ת והא דקי"ל דאין עשה דוחה את ל"ת ועשה נגמר ממילה בצרעת הא דמקשו התוס' ממילה דדוחה צרעת ולא מקשו מהא דמילה דוחה את השבת צ"ל דס"ל דשבת לא הוי עשה ול"ת אלא הוי לאו שיש בו מיתה וכרת וכן משמע פ"ק דיבמות דף ה' דפריך התם אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת היכא אשכחן וכ"ת נילף ממילה מה למילה שנכרתו עליה י"ג בריתות ע"ש אבל תימה הוא בעיני דהא אשכחן כמה מצות עשה דכתיבי גבי שבת כגון זכור ושמור וצריך לומר דלאו לענין איסור מלאכה איירי אלא לקדשו בשאר מיני קדושות: