מהר"ם על שבת נ׳

1 בגמ' אבל אם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר וכו' כצ"ל:

2 ומאי תנא דפליג עליה דרשב"ג וכו' כצ"ל:

3 ואי ר"ש משרי קשרי דתנן גזיר חופף וכו' כצ"ל:

4 ברש"י ד"ה שגידרן כל קציצת לקיטת וכו' כצ"ל:

5 בתוס' ד"ה אלא אי איתמר וכו' דלכאורה משמע דלרבא עצמו היה מקשה ר"ל ורבא עצמו הוא משיב וא"כ כשעצמו משיב לא שייך לומר אלא אי איתמר וכו' ואם חוזר מדבריו הראשונים שייך לומר אלא אמר רבא:

6 בא"ד דרבינא לפלוגי אתא ר"ל דבשלמא אי גרסי' אלא אי איתמר וכו' ובא הגמ' להגיה דבריו של רבא אתא רבינא לומר ולאוקמי דברים הראשונים של רבא כפשוטן אבל אי גרסינן אלא אמר רבא ורבא גופיה חזר מדבריו דראשונים וא"כ רבינא דאתא לקיים דבריו הראשונים של רבא פליג על רבא ועל דבריו האחרונים וק"ל:

7 ד"ה ואם יצא בהן וכו' אע"פ שלא צבען ולא כרכן במשיחה וכו' והיינו כרב אסי כצ"ל:

8 בא"ד ותירץ דהאי דקאמר צבען וכו' ואח"כ נמלך פי' ולא יצא בהן מבעוד יום דהשתא לא היה כאן לא מעשה ולא מחשבה לצורך שבת ואפ"ה יכול לצאת בהן בשבת וכ"ש חישב עליהן לצאת בהן בשבת דעדיף טפי מצבען לצורך חול ונמלך ולא יצא בהן והשתא הוי צבען דרישא רבותא טפי מחישב ומ"מ צריך לומר דאפי' היכא דצבען לצורך חול דהיינו כדי לצאת מבעוד יום ולא לצורך שבת מ"מ כיון שעשה מעשה בגוף הכלי עדיפא עכ"פ מיצא בהן מבעוד יום ולא צבען ולא חישב ולכך איצטריך נמי למתני בסיפא ואם יצא בהן שעה אחת וכו':

9 ד"ה ולא ידענא אי בית האכל הוה פי' אי משום בית האבל התיר וכו' כוונת התוס' בזה כדי שלא תטעה לפרש שר"ל ולא ידענא אי משום דהוה בית המשתה או בית האבל התיר או שלא היה לא זה ולא זה אלא שהתיר בכל ענין משום דס"ל דבמחשבה לחוד מהני והיינו ממש כרשב"ג ולא כת"ק לכך פי' דהכי קאמר דעל כל פנים הוה חד מינייהו או בית המשתה או בית האבל אלא שלא ידענא איזה מהן הוה אבל בעלמא לא הוה מתיר וק"ל או כדי שלא תפרש שר' חנינא בן עקביא אמר כך לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהם למחר ולא ידענא מה יהיה למחר או בית המשתה או בית האבל לכך כתבו התוס' פירוש אי משום בית האבל התיר וכו' ורב דימי קאמר לה:

10 בתוס' ד"ה במאי אוקימתא וכו' בשלמא אי כר"ש אתי שפיר וכו' יש להקשות מ"מ האי דמקשה אפי' למאי דס"ד דבהא פליגי דמר סבר דבעינן מעשה ומ"ס לא בעינן מעשה מ"מ היאך הוה ס"ל דהך ברייתא דקתני דמותר לחוף הכלים בנתר וחול אבל לא יחוף בהן ראשו אבל פניו ידיו ורגליו מותר ממ"נ כמאן אתי אי כר"ש קשיא דקתני אבל לא יחוף בהן ראשו וגבי נזיר קתני חופף ומפספס וכו' ואי כר' יהודה קשיא פניו ידיו ורגליו ויש ליישב דבשלמא לפי סברת המקשה דהוה ס"ל דהאי מלתא לענין מוקצה אי בעינן מעשה במידי דלאו בר מעשה הוא אתיא כתנאי אתיא לה שפיר דהנך תרי ברייתות דנתר וחול פליגי לענין מוקצה אי בעינן מעשה או לאו ותרוייהו ס"ל דפשיטא הוא דכלי כסף לא גריר כלל והשתא אתי ליה שפיר דהאי ברייתא קתני דכלי כסף בנרתיקין אסור אבל בנתר וחול מותר משום דלא גריר כלל ומשום מוקצה נמי מותר בהכניס מלא קופתו דלא בעינן מעשה אבל לא יחוף ראשו משום דשערות ראשו פעמים דגריר ואתי כר' יהודה דס"ל דדבר שאין מתכוין אסור אבל פניו ידיו ורגליו מותר דאינן נושרות ע"י נתר וחול כלל וההיא ברייתא דקתני דבנתר וחול נמי אסור ס"ל נמי דבכלי כסף לא גריר כלל אלא דמשום מוקצה הוא דאסור משום דס"ל דבעינן מעשה אבל השתא דמוקי דהך ברייתא דקתני אסור ס"ל דנתר וחול אפי' בכלי כסף גריר וכיון דאיכא מ"ד דס"ל דאפי' בכלי כסף זימנין דגריר אין סברא לומר דהאי תנא ס"ל דאפי' בשערות פניו ידיו ורגליו לא גריר כלל אלא ודאי אפי' אי ס"ל האי תנא דבכסף לא גריר כלל מ"מ סברא הוא דמודה דבשערות בין דראשו בין דפניו ידיו ורגליו זימנין דגריר ולכך פריך אימא סיפא אבל פניו ידיו ורגליו מותר הא מעבר שער וא"כ אמאי מותר כיון דמוקמת לה כר' יהודה:

11 ד"ה אי לא נתקלקלה הגומא פשיטא וכו' כך היה גירסת התוס' אבל מתוך פי' רש"י משמע שגורס שפיר קא אמרי רבנן ומש"ה פירש"י ומ"ט דר"א וק"ל:

12 ד"ה הטומן לפת וכו' דאפילו השרישו לא שייך מעשר וכו' ר"ל דבשלמא אי הוה יכול לאוקמא דמיירי דהשרישו הוי אתי לן שפיר דנקט מעשר לאשמעינן הא גופא דאפי' השרישו אין בו משום מעשר כיון דליכא תוספת אבל השתא דמיירי בלא השרישו א"כ קשה אמאי נקטיה למעשר גבי לא השרישו הא אפי' בהשרישו לא שייך מעשר כיון דליכא תוספת וק"ל:

13 ד"ה מקצת עליו מגולין וכו' דגרס אם היו מקצתן מגולין פי' מקצת האמהות היו מגולין:

14 בא"ד ואין להקשות לפי' הערוך דמאי מקשה מינה לשמואל וכו' ר"ל דבשלמא לפירש"י דלא בעי למתני אם היו מקצתן מגולין אלא משום שבת פריך שפיר דע"כ האי מתני' כרבנן אתיא דלא שרי טלטול מן הצד לכך בעינן שיהיו מקצתן מגולין דאי ר"א בן תדאי למה לי מקצתן מגולין אפי' כולן מכוסין נמי מותר ע"י כוש כמו גבי חררה אבל לפי' הערוך אימא לך דלעולם בר"א בן תדאי אתי והא דקתני אם מקצתן מגולים משום אחריני נקטי ולא משום שבת וע"ל בפ' כירה בתוס' דף מ"ד ד"ה דכ"ע טלטול מן הצד וכו' דלפי מאי שפי' שם ר"י דטעמא דרב הונא ושמואל דהכא לא הוי משום טלטול מן הצד אלא משום דמרחיב גומא אין מקום לקושיית התוס' על פי' הערוך ויותר קשה מזה דבערוך ערך סליקתא משמע שם שהוא מפרש טעמא דרב הונא ושמואל משום דאי לא דצה ושלפה נעשית כמחובר בטיט ואסור לעוקרה והשתא פריך שפיר דהתם תנן וניטלין בשבת בלא דצה ושלפה ולא חשבינן ליה כעוקר ונראה דהתוס' לא ס"ל אותו טעם שפי' הערוך דאי טעמא משום דנראה כעוקר מן המחובר למה נקט מילתיה דרב הונא ושמואל הכא אמתני' דהכא דאיירי בטלטול או גומא וקושית התוס' אינו אלא ע"פ פירש"י דטעמא דרב הונא ושמואל משום מזיז עפר וק"ל: