מהר"ם על שבת נ״ז

1 בגמ' למעוטי מאי אילימא למעוטי דצואר כו' והא דלא משני דאתי למעוטי חוטין שבאזניהן חדא דמשמע ליה דדומיא דחיטים דבראשיהם דאיירי בכרוכין ולא בתלויין אתי למעוטי דהיינו בכרוכין בצואר ועוד דאי חוטין התלויין באזניהם אתי למעוטי מאי קמ"ל ממתני' דמייתי בסמוך שמעינן לה דקתני הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם וכו':

2 שם ואי אמרת אין אשה חונקת עצמה חבקים שבצואריהן אמאי לא פי' דבשלמא אי אמרי' אשה חונקת עצמה וחוצצין אתי שפיר דאין יוצאין בחבקין משום דלמא איתרמי לה טבילה של מצוה ותצטרך לפותחה ואתי לאתויי ר"א ברה"ר:

3 ברש"י ד"ה דמיטנפי וכו' ואע"ג דלענין איהדוקי לא חייצי וכו' פי' דאפי' להאי לישנא דמטנפי מ"מ מודה הוא דלענין חציצה לא חייצי כיון דלא מיהדק דבהא לא שייך לאפלוגי דהא עינינו רואות שנכנסין המים לתוכו:

4 בא"ד ואי אתית למימר דההוא חוצץ דהתם לא דק בלישניה וכו' פי' וכי תימא טעמא דרובו ומקפיד דלא עלתה לו טבילה לא הוי מטעם חציצה אלא אפי' היכא דהמים נכנסין לתוכו אפ"ה לא הוי טבילה משום דכך היא הלכה למשה מסיני דכל דבר המקפיד מעכב הטבילה:

5 בתוס' ד"ה במה וכו' ולא בחוטי צמר וכו' ה"נ יש איסור בסתירת קליעה פי' ולכך כל אשה שצריכה לטבול בשבת היא סותרת קליעת שעריה מע"ש ומוציאה החוטים הקלועים מתוכן וכל אשה שלא סתרה קליעת חוטין מע"ש בודאי לא צריכה לטבול בשבת וק"ל ועיין באשר"י:

6 בא"ד דאם יהא זכור שבת וכו' ואם לא זכור וכו' לא יועיל פי' אבל בדברים שדרכן לשלפי ולמחוי או שצריכה להסירם משום חציצה חששו שמא יזדמן לה טבילה של מצוה או אם הוא תכשיט חיישינן שתשליף אותו כדי להראותו לחבירתה פתאום ותשכח אז שהוא שבת ואתי לאתויי ולכך אסרו לצאת בהן כלל מתחלה שכל אדם יודע בכניסת שבת ולא תלבש אותו כלל וכי תימא א"כ ה"נ בכל דבר ודבר שיכול להתירו ולקשרו בשבת לא יגזרו על ההתרה והקשירה אלא יגזרו ג"כ חכמים שלא לצאת בו בשבת משום שמא יתירנו בשבת פתאום וישכח אז שהוא שבת ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר י"ל כיון שאין רגילות הוא להתירו ולהסירו בשבת לא רצו לגזור ולאסור לצאת ולא דמי לתכשיטין או לדברים שחוצצין שרגילות ודבר מצוי הוא להסירן משום דאשה שלפה ומחויא וכן כשתזדמן לה טבילה של מצוה על כרחה היא צריכה להסירו אם הוא דבר שחוצץ ולכך אסרו חכמים לצאת כלל בשבת ודו"ק:

7 בתוס' ד"ה תניא נמי הכי וכו' מדתני וסרביטים הקבועים בה ודרך לקבוע איפזיינו בסבכה וכו' ואע"ג דבמתני' דידן נמי קתני ולא בטוטפת ולא בסרביטים בזמן שאינן תפורים דהיינו מחוברים וא"כ מאי איצטריך לאתויי סייעתא מהברייתא ליסתייע ממתני' גופא י"ל דבמתני' אינו מפורש במה הן תפורין אבל בברייתא משמע שקבועים בסבכה דהיינו המצנפת שבראשה ואין דרד חומרתא דקטיפתא לקבוע בסבכה וק"ל:

8 ד"ה אי כבלא דעבדא תנן ולקמן פירש"י דכבול דסיפא מודו כ"ע דכיפה של צמר וכו' פי' דלקמן תנן יוצאה אשה בכבול ובפאה נכרית בחצר ומפרש בגמ' משום שלא תתגנה על בעלה ופי' רש"י דכבול דסיפא כ"ע מודו דלא הוי פירושו כבול דעבדא אלא כיפה של צמר של אשה ופירש"י כן משום דקשיא ליה דאי הוי פירושו כבול דעבדא מפני מה התירו לצאת בו בחצר הא כל דבר שאסרו לצאת בו ברה"ר אסרו כ"ג לצאת בו בחצר כדלקמן דהא בכבול דעבדא התם לא שייך טעמא דלא תתגנה ואפי' מ"ד דכבול דרישא דקתני בה אין יוצאין ברה"ר איירי בכבול דעבדא מ"מ כבול דסיפא רקתני יוצאת בחצר איירי בכיפה של צמר אבל כבול דעבדא אין ה"נ דאפי' בחצר אסור לצאת והא דקתני רישא ולא בכבול לרה"ר לאו דוקא ואפשר דלפירש"י מ"ד כבול דעבדא לא גריס ברישא ברה"ר או נקיט ברה"ר משום דאיכא כבול דהיינו כיפה של צמר דמותר בחצר לכך מקשין התוס' הא משמע הכא דמ"ד כבול דעבדא תנן שרי כיפה של צמר אפי' ברה"ר וא"כ קשיא למה איצטריך כלל למתני סיפא דכבול דהיינו כיפה של צמר לכ"ע מותר לצאת בחצר הא אפי' ברה"ר שרי ואם גם למ"ד זה הגירסא רישא ברה"ר קשה ג"כ למה נקט ברישא ברה"ר דמשמע דיש כבול דאינו אסור אלא ברה"ר ומותר בחצר והא ליתא דממ"נ אי כבול דעבדא אפי' בחצר אסור ואי כיפה של צמר אפי' ברה"ר מותר למ"ד זה והתוס' מקשין הכל על פירש"י בין מן הסיפא בין מן הרישא וק"ל:

9 ד"ה אין בו משום כלאים וכו' ואומר ר"ת וכו' הכא משמע מדברי ר"ת דכל שאינו שוע טוי ונוז והוא קשה מותר אפי' ללבוש בהעלאה וכן אפי' דבר שהוא שוע טוי ונוז והוא קשה שרי דוקא להציע כיון דהצעה הוי דרבנן אבל דבר שהוא שוע טוי וגוז בהעלאה אסור אע"ג שהוא קשה אבל ביומא פירשו שם התוס' בשם ר"ת בענין אחר וע"ש:

10 בא"ד השיב ר' יצחק שאם יש בתוכן בלאי בגדים של צמר ושל פשתן דברי התוס' אינן מדוקדקים דבתחלת דבריהם משמע דאינו אסור אלא היכא שיש בתוכן בלאי בגדים של צמר ושל פשתן אבל של בגדי צמר לבד אינו אסור ובסוף דבריהם משמע דדוקא כשיש בתוכם גיזי צמר אז דוקא שרי וצ"ל דר"ל דבשיש בתוכן בלאי בגדי צמר וגם בגדי פשתן אז אסור אפי' היכא שתפורין בין שני בגדים של משי או של צמר גפן אבל אם הבגדים שהם למעלה ולמטה הוא של פשתן אפי' אין בתוכן כי אם בלאי בגדי צמר או אם הבגדים שלמעלה ולמטה של צמר אפי' אין בתוכן כ"א בגרי פשתן הוא אסור אבל אם יש בתוכן גיזי צמר אע"ג דהב' בגדים של מעלה ושל מטה הן של פשתן הוא מותר ודו"ק כן נמצא בפוסקים:

11 ד"ה ואין מטמא בנגעים וכו' ואומר ר"י דמטמא במת ושרצים בק"ו וכו' איסטמא שטמא בזב דשייך ביה מרדס וכו' ולפי זה צ"ל דהא דבעינן לקמן במת ושרץ טוי וארוג היינו דוקא בדבר שאינו ראוי למדרס וק"ל: