מהר"ם על שבת מ״ה

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור שבת מ״ה
1 הָכִי נָמֵי מִיסְתַּבְּרָא דְּרַב כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר רַב: מַנִּיחִין נֵר עַל גַּבֵּי דֶּקֶל בְּשַׁבָּת, וְאֵין מַנִּיחִין נֵר עַל גַּבֵּי דֶּקֶל בְּיוֹם טוֹב. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּרַב כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ — הַיְינוּ דְּשָׁנֵי בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, מָה לִי שַׁבָּת וּמָה לִי יוֹם טוֹב?
2 וְרַב כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ? וְהָא בְּעוֹ מִינֵּיהּ דְּרַב מַהוּ לְטַלְטוֹלֵי שְׁרָגָא דַחֲנוּכְּתָא מִקַּמֵּי חַבָּרֵי בְּשַׁבְּתָא, וַאֲמַר לְהוּ: שַׁפִּיר דָּמֵי! — שְׁעַת הַדְּחָק שָׁאנֵי. דְּהָא אֲמַרוּ לְהוּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אָשֵׁי לְרַב: הָכִי הִלְכְתָא? אֲמַר לְהוּ: כְּדַי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק.
3 בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: חִטִּים שֶׁזְּרָעָן בְּקַרְקַע, וּבֵיצִים שֶׁתַּחַת תַּרְנְגוֹלֶת — מַהוּ? כִּי לֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מוּקְצֶה — הֵיכָא דְּלָא דַּחְיֵיהּ בְּיָדַיִם, הֵיכָא דְּדַחְיֵיהּ בְּיָדַיִם — אִית לֵיהּ מוּקְצֶה, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא. אֲמַר לֵיהּ: אֵין מוּקְצֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא שֶׁמֶן שֶׁבַּנֵּר בְּשָׁעָה שֶׁהוּא דּוֹלֵק, הוֹאִיל וְהוּקְצָה לְמִצְוָתוֹ הוּקְצָה לְאִיסּוּרוֹ.
4 וְלֵית לֵיהּ הוּקְצָה לְמִצְוָתוֹ? וְהָתַנְיָא: סִיכְּכָה כְּהִלְכָתָהּ וְעִיטְּרָה בִּקְרָמִים וּבִסְדִינִין הַמְצוּיָּירִין, וְתָלָה בָּהּ אֱגוֹזִין, אֲפַרְסְקִין, שְׁקֵדִים וְרִמּוֹנִין, וּפַרְכִּילֵי עֲנָבִים, וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבּוֹלִין, יֵינוֹת, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת — אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מֵהֶן עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. וְאִם הִתְנָה עֲלֵיהֶן — הַכֹּל לְפִי תְנָאוֹ.
5 וּמִמַּאי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא — דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסּוּכָּה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מִן הַסָּמוּךְ לָהּ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְשָׁוִין בְּסוּכַּת הַחַג בֶּחָג שֶׁהִיא אֲסוּרָה, וְאִם הִתְנָה עָלֶיהָ — הַכֹּל לְפִי תְנָאוֹ. כְּעֵין שֶׁמֶן שֶׁבַּנֵּר קָאָמְרִינַן, הוֹאִיל וְהוּקְצָה לְמִצְוָתוֹ הוּקְצָה לְאִיסּוּרוֹ. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מוּקְצֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא כְּעֵין שֶׁמֶן שֶׁבַּנֵּר בְּשָׁעָה שֶׁהוּא דּוֹלֵק, הוֹאִיל וְהוּקְצָה לְמִצְוָתוֹ הוּקְצָה לְאִיסּוּרוֹ.
6 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מוּקְצֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא גְּרוֹגְרוֹת וְצִימּוּקִים בִּלְבַד. וּמִידִּי אַחֲרִינָא לָא? וְהָתַנְיָא: הָיָה אוֹכֵל בִּתְאֵנִים וְהוֹתִיר וְהֶעֱלָן לַגַּג לַעֲשׂוֹת מֵהֶן גְּרוֹגְרוֹת, בַּעֲנָבִים וְהוֹתִיר וְהֶעֱלָן לַגַּג לַעֲשׂוֹת מֵהֶן צִימּוּקִין — לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיַּזְמִין. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בַּאֲפַרְסְקִין וַחֲבוּשִׁין וּבִשְׁאָר כׇּל מִינֵי פֵּירוֹת.
7 מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי יְהוּדָה — וּמָה הֵיכָא דְּלָא דַּחְיֵיהּ בְּיָדַיִם אִית לֵיהּ מוּקְצֶה, הֵיכָא דְּדַחְיֵיהּ בְּיָדַיִם לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
8 אֶלָּא לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא! לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה, וְאוֹכֵל אִצְטְרִיכָא לֵיהּ. סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא, כֵּיוָן דְּקָאָכֵיל וְאָזֵיל לָא לִיבְעֵי הַזְמָנָה. קָמַשְׁמַע לַן, כֵּיוָן דְּהֶעֱלָן לַגַּג אַסּוֹחֵי אַסְּחֵהּ לְדַעְתֵּיהּ מִינַּיְיהוּ.
9 בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי מֵרַבִּי:
10 פַּצְעִילֵי תְמָרָה, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַהוּ? אָמַר לוֹ: אֵין מוּקְצֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא גְּרוֹגְרוֹת וְצִימּוּקִין בִּלְבַד.
11 וְרַבִּי לֵית לֵיהּ מוּקְצֶה? וְהָתְנַן אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיָּיתוֹת. וְתַנְיָא: אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת? — כׇּל שֶׁיּוֹצְאוֹת בַּפֶּסַח וְנִכְנָסוֹת בָּרְבִיעָה. בַּיָּיתוֹת — כׇּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם, וּבָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם. רַבִּי אוֹמֵר: אֵלּוּ וְאֵלּוּ בַּיָּיתוֹת הֵן. וְאֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת: כׇּל שֶׁרוֹעוֹת בָּאֲפָר, וְאֵין נִכְנָסוֹת לַיִּשּׁוּב לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.
12 אִיבָּעֵית אֵימָא: הָנֵי נָמֵי כִּגְרוֹגְרוֹת וְצִימּוּקִין דָּמְיָין. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לִדְבָרָיו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן קָאָמַר לֵיהּ, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.
13 וְאִיבָּעֵית אֵימָא, לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי לֵית לִי מוּקְצֶה כְּלָל, לְדִידְכוּ אוֹדוּ לִי מִיהַת דְּהֵיכָא דְּיוֹצְאוֹת בַּפֶּסַח וְנִכְנָסוֹת בָּרְבִיעָה דְּבַיָּיתוֹת נִינְהוּ. וְרַבָּנַן? — אָמְרוּ לֵיהּ: לָא, מִדְבָּרִיּוֹת נִינְהוּ.
14 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמְרוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָא בְּעָא מִינֵּיהּ הָהוּא סָבָא קָרוֹיָא, וְאָמְרִי לַהּ, סָרוֹיָא מֵרַבִּי יוֹחָנָן: קִינָּהּ שֶׁל תַּרְנְגוֹלֶת מַהוּ לְטַלְטוֹלֵי בְּשַׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ: כְּלוּם עָשׂוּי אֶלָּא לְתַרְנְגוֹלִין! הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן — דְּאִית בֵּיהּ אֶפְרוֹחַ מֵת.
15 הָנִיחָא לְמָר בַּר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב דְּרָבָא דְּאָמַר: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁאֲסוּרִין. אֶלָּא לְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְּאָמַר: חָלוּק הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲפִילּוּ בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁהֵן מוּתָּרִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּדְאִית בֵּיהּ בֵּיצָה.
16 וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: מַאן דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה — אִית לֵיהּ נוֹלָד, דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה — לֵית לֵיהּ נוֹלָד! דְּאִית בֵּיהּ בֵּיצַת אֶפְרוֹחַ.
17 כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר רַב יוֹסֵף: הַיְינוּ דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמְרוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמְרוּ, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.
18 אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרַהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן כְּרַבִּי יְהוּדָה, הָא רַבִּי אַבָּא וְרַבִּי אַסִּי אִיקְּלַעוּ לְבֵי רַבִּי אַבָּא דְּמִן חֵיפָא, וּנְפַל מְנָרְתָּא עַל גְּלִימֵיהּ דְּרַבִּי אַסִּי וְלָא טַלְטְלַהּ. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּרַבִּי אַסִּי תַּלְמִידֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה!
19 אֲמַר לֵיהּ: מְנָרְתָּא קָאָמְרַתְּ? מְנָרְתָּא שָׁאנֵי, דְּאָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר רַבִּי אַסִּי: הוֹרָה רֵישׁ לָקִישׁ בְּצַיְדָּן: מְנוֹרָה הַנִּיטֶּלֶת בְּיָדוֹ אַחַת — מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ, בִּשְׁתֵּי יָדָיו — אָסוּר לְטַלְטְלָהּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא בְּנֵר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲבָל מְנוֹרָה, בֵּין נִיטֶּלֶת בְּיָדוֹ אַחַת בֵּין נִיטֶּלֶת בִּשְׁתֵּי יָדָיו — אָסוּר לְטַלְטְלָהּ.
20 וְטַעְמָא מַאי? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: הוֹאִיל וְאָדָם קוֹבֵעַ לָהּ מָקוֹם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וַהֲרֵי כִּילַּת חֲתָנִים דְּאָדָם קוֹבֵעַ לוֹ מָקוֹם, וְאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: כִּילַּת חֲתָנִים
פירוש מהר"ם על שבת מ״ה
1 בגמ' והוא שלא היו עליה בין השמשות וכו' כצ"ל:
2 בתוס' ד"ה ומה נר דלהכי עבידא וכו' תקשה ליה מנר של מתכת וכו' ר"ל אם איתא דגמ' דייק רייחוד לחוד לא מהני מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד כדפי' רש"י א"כ ה"נ נידוק דאפי' ייחוד והניח לא מהני מדקתני גבי נר של מתכת חוץ מן הנר שהדליקו בה בשבת ולא קתני חוץ מן הנר שייחדו והדליקו בחול:
3 בא"ד ונראה לר"י דלא דייק כלל מדקתני אבל לא ישן וכו' ר"ל דלא דייק כלל מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא ייחד וכן נמי ליכא למידק דלא מהני ייחד והניח מדקתני גבי נר של מתכת חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת ולא קתני ייחדו והדליקו בו בחול ולהכי אתי שפיר למאי דמסיק שייחדה והניח עליה מעות כו' והא דפריך ומה נר דלהכי עבידא וכו' לא פריך משום דיוק אלא מן הסברא ומנר של חרס קא פריך דתחלת עשייתו הוא להדלקה והוי תיכף נמי שיחדו להדלקה ואפ"ה מטלטלים נר חדש א"כ ש"מ דמחמת יחור לחוד אינו נאסר והוא הדין מטה שייחדה למעות כן הם המשך דברי התוס' והארכתי אף שדברים פשוטים הם מפני שיש בהן מקומות לטעות:
4 בא"ד אע"פ שייחדה והדליקו בה בחול שרי וכו' כצ"ל:
5 ד"ה הא אין עליה מעות שרינן וכו' ומיהו מטה שייחדה והניח עליה מעות וכו' דמדקפיד עליה ר"ל על המטה שהמעות מונחים עליה מייחד לה מקום ומקצה אותה בידים:
6 בא"ד והא דפריך לעיל מנר פי' ומאי פריך נימא דמטה שמייחד למעות שאני דאין לחלק אלא כשהניח עליה מעות ר"ל אבל בייחוד לחוד אין סברא לחלק בין מטה לנר ולפי זה לא קשה לעיל אפירוש הקונטרס וכו' ר"ל דנוכל לומר דלעולם הא דפריך ומה נר דלהכי עבידא וכו' פריך מטעם דדייק מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד כדפי' רש"י מאי אמרת א"כ לפי מאי דמסיק נמי מטה שייחדה והניח עליה מעות תקשה ליה נמי מדקתני גבי נר של מתכת חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת ש"מ דייחוד והדליקו בו בחול לא מהני לאסור זה לא קשיא דשאני מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות מדקפיד עליה מייחד לה מקום כן הוא המשך דברי התוס' אבל ראיתי בס' ח"ש שכתב שכל הדברים הללו שכתב ומטה שייחדה וכו' אינם מגוף התוס' אלא גליון הוא שאל"כ יהיו דברי התוס' סותרים זה את זה דבדבור שאחר זה מבואר בהדיא דס"ל שמטה שייחדה למעות והניח עליה מעות שריא לר"ש וכתב עוד שיש מגיהין התוס' ואומרים שהאי ומיהו וכו' שייך להיות בסה"ד שאחר זה ור"ל שקאי אמאי שאמרו שם בכמה מקומות אשכחן דרב סבר כר' יהודה דאסר מטה שייחדה למעות וכו' ודכרכי דזוזי וכו' ועל זה קאי ומיהו מהא דמטה שייהדה למעות וכו' אין להוכיח דסבר כר' יהודה דאיכא למימר דמודה בה ר"ש אלא שהוא כתב על אותם שמגיהין כן שטעות הוא בידם דלא שייך לומר על זה ומיהו וכו' דנהי דממטה אין ראיה מ"מ איכא ראיה מדכרכי דזוזי וכו' עכ"ל אבל בעיני אין בזה שום סתירה על אותן המגיהים די"ל דשפיר שייך לומר ומיהו וכו' וה"ק ומיהו ממטה אין ראיה אלא מהא דכרכי דזוזי לחור יש ראיה וק"ל:
7 בתוס' ד"ה מקמי חברי וכו' משום דלצורך אכילה היו מניחין ר"ל אבל נר של חנוכה שאסור להניחו על השלחן היו צריכין להסתיר אותו מקמו חברי:
8 בא"ד לאו סכנת חברים קאמר אלא סכנת גזירה שגזרו וכו' כצ"ל:
9 ד"ה אלא שמן שבנר וכו' ומשום דהוקצה למצותו לא אסיר נר הדולק וכו' ר"ל ואין לומר דשמן שבנר דוקא נקט והא דהוצרך לטעמא דמוקצה משום כדי שיהא אסור לטלטל גם את הנר בעצמו זה אינו דמשום דהוקצה למצותו לא אסיר נר הדולק:
10 בא"ד אלא גרוגרות וצמוקים וכו' דלא אתקציאו לא מחמת מצוה ולא מחמת איסור וכו' כצ"ל:
11 ד"ה עד מוצאי יו"ט האחרון וכו' ואע"ג דהוקצה בין השמשות למצותו משום יום הבא וכו' ר"ל וכ"ש דאינו אסור משום דאתקצי בין השמשות מחמת יום שעבד וק"ל:
12 ד"ה ולא מן הסמוך לה וכו' והשתא אי גרסינן בברייתא דהכא וכו' בצ"ל:
13 ד"ה ואם התנה וכו' ומוקי לה בסוכה נפולה ורעועה וכו' ע"ש בפ' המביא דהא דתניא ור"ש מתיר מוקי בסוכה נפולה וברעועה דאי לא נפלה תקשה והא קא סתר ואי לא הוה רעועה הוי מוקצה דעד כאן לא שרי ר"ש אלא בנר דאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו וכו' ע"ש:
14 בתוס' ד"ה הב"ע דאית ביה אפרוח מת פי' ה"ר יוסף דלא נקט אפרוח חי וכו' ואין נראה וכו' ולפי' התוס' צ"ל הא דלא נקט אפרוח חי משום דאורחא דמלתא נקט דאין דרך לטלטל הקינה עם האפרוח חי שבתוכה אלא שמפריחין האפרוח מתוכה ועוד דהא כתבו התוס' לקמן בסמוך שהבעיא היא אי שרי לטלטלו ע"י שינער משם האפרוח או הביצה אי חשיב כמו מניח או כשוכח וגבי אפרוח חי א"צ שום ניעור אלא שמפריח משם האפרוח:
15 ד"ה דאית ביה ביצה וכו' ואפשר דמש"ה לא הוה אסר ד"ש לטלטלה וכו' והשתא לר' יוחנן אסר ביצה מתרי טעמי מטעם נולד וגם מטעם משקין שזבו ואיצטריך טעמא דנולד כדי שיאסר אפי' בטלטול וטעמא דמשקין שזבו כדי לאסור אפי' היכא דלא שייך טעמא דנולד כגון בתרנגולת העומדת לאכילה:
16 ד"ה דאית ביה ביצת אפרוח וכו' וקא מיבעיא ליה וכו' נראה דקשה להו להתוס' א"כ מאי קא מיבעיא ליה לההוא סבא הא פשיטא דאסור לטלטל הקינה עם ביצת האפרוח משום דהוי בסיס לדבר האיסור כיון דאיירי בביצת אפרוח דהוי מוקצה לכ"ע כמו כר שעליו מעות וכיוצא ועוד מה השיב לו ר' יוחנן כלום עשוי אלא לתרנגולים הא לאו מהאי טעמא אסר לה ר"י אלא ביצת אפרוח לכך פירשו דקא מבעיא אי הוה כמניח או כשוכח וכו':
17 ד"ה א"ל מנרתא שאני וכו' אפי' בשמיני אסורה אלמא אית ליה מיגו דאיתקצאי וכו' כר' יהודה פי' כר' יהודה דאית ליה בנר מיגו דאיתקצאי וק"ל:
18 ד"ה אין לנו אלא בנר כר"ש וכו' וריב"ל אברייתא דממלטלין נר חדש קאי וכו' הא דלא פירשו התוס' דעל מתני' קאי דהא במתני' נמי קתני בהדיא ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן נר הדולק בשבת צ"ל משום דבמתני' לא הזכיר ר' יהודה בפירוש אלא סתמא קתני מטלטלין נר חדש וכו':
19 בסוף אותו דבור כדמוכח בפ' בתרא וכו' והא כילת חתנים דאדם קובע וכו' הספרים הגיהו ועושין מזה דבור בפני עצמו אבל נראה לי שאינו צריך לזה שהתוס' מפרשים והולכים הסוגיא לפי סברת הרשב"א וק"ל: