חידושי חתם סופר על שבועות כ״ז

1 תוס' ד"ה לקיים כו' וטעמא כדאמר בנדרים כו' הטעם מבואר התם דלזרוזי נפשיה נשבע לקיים המצות וכתב הת"ח דה"ה אם יצרו תוקפו לעבור בל"ת ונשבע שלא לעבור נמי חייל לזרוזי ע"ש והאמת שכן מצינו בבועז חי ה' שכבי עד הבוקר ודרשו חז"ל ליצרו נשבע. ולהת"ח צ"ל הא דלא קתני הן כלאו משום אורחי דמלתא דלזרוזי אמצות עשה שכיח יותר. ולא ניחא לי בזה דא"כ עדיין קשה מש"ס דלעיל דמקשה בפשיטות מושבע ועומד הוא ולא מוקי ליה בזרוזי כמ"ש תוס' בתחלת הדבור:

2 אבל הנלע"ד מילתא בטעמא דריב"ב לא פליג אלא דלא בעי לאו מדכתיב או להטיב אע"ג דליתא בהרעת אחרים כדלקמן וה"ה נשבע לאכול מצה אע"ג דליתא בלא אוכל אבל הן בעי ולא חל שלא לאכול נבלה משום דליתא באוכל. ולא אמרינן כי היכא דגלי רחמנא בהן דלא בעי לאו ה"ה להיפך ז"א דהא כ' תוס' לעיל כ' ע"ב ד"ה כל שישנו בסוף הדבור דסברא למדרש קרא מסיפא לרישא ע"ש ואם כן ה"נ דרשינן כל דאיתא בלהטיב איתא בלהרע אבל להיפך לא: ועוד נ"ל טעמא לחלק דאאכילת מצה דהוה עשה חייל עליה לאו דשבועה בצירוף סברא דלזרוזי משא"כ לאו אלאו לא חייל ודו"ק:

3 גמ' מדאיצטרך או לרבות הטבת אחרים כו'. המהרש"א הקשה לריב"ב דאית ליה נמי הך דרשא לקמן למה לי דמק"ו דרשות נפקא. וצ"ע דר"י ב"ב אי לאו דאית ליה או לרבות הטבת אחרים לא היה ס"ל דחל לקיים המצוה כדלקמן וריב"ב אמר לך הטבת אחרים לאו אף ע"ג כו'. וצ"ל דקושיית המהרש"א כיון דהטבת אחרים אתי' בק"ו כמו שארי מצות ואכולהו איכא למפרך שכן ליתא בלאו ה"ל למימר או לרבות מילתא דליתא בלאו ומאי שנא הטבת אחרים דנקט מיהו תירוצו לא יתיישב שפיר לפי זה:

4 והנה לפי המסקנא דקיי"ל כר"ע וקיי"ל נמי בכל דוכתי לחלק לא צריך קרא יש להבין בשלמא ריבויי ומיעוטי איצטרך אף ע"ג דאימעט דבר מצוה מאו להטיב מ"מ איצטרך מיעוטא למ"ש תוס' לקמן ד"ה אלא כו' אבל בהיפך קשה כיון דאימעט דבר מצוה מריבויי ומיעוטי דשקולי' הם ויבואו שניהם או למה לי וא"ל לרבות הטבת אחרים דמק"ו מדבר הרשות נפקא דע"כ לא פליגי רבנן אר' יהודה אלא משום דלא עשה לאו כהן אבל להטיב דאיתא בלא אטיב קשה ולתי' המהרש"א דלא הוה מצוה ממש א"ש: א"נ יש לומר דר' יהודה ס"ל דבעינן קרא ממש כדכתיב להרע או להטיב וכיון דגלי רחמנא הטבת אחרים ש"מ דלא בעינן להרע דהא ליתא בהרעת אחרים ורבנן ס"ל דגלי לן קרא דלאו דוקא הרעה בעינן כ"א דבר וחילופו והיינו לא אטיב ושפיר איתא בלאו ואם כן אי לאו או לא הוה ידעינן הטבת אחדים מק"ו דה"א דבעינן דוקא איתא בהרעה ודו"ק:

5 גמ' אבל אמר שלא אוכלנה כו' עי' מ"ש הש"ך י"ד סי' רל"ח סקי"א שהקשה לפמ"ש תוס' דח"ש נמי מושבע ועומד הוא איך יחול שלא אוכל אשלא אוכלנה. ולפע"ד כיון דאי נשרף ממנו כל שהוא אפי' איסורא ליכא משום דלא חזי תו לאיצטרופי שפיר חייל שלא אוכל וק"ל:

6 תוס' ד"ה הא תו למה לי כו' נלפע"ד לישב גי' רש"י וגם קשה מאוד לומר דמדייק מדתניא אינו חייב אלא אחת ובאמת כן דרך התנא בכל דוכתא. אלא נלפע"ד שעיקר קו' איך נקט לישנא שלילה אינו חייב אלא אחת הא אאידך שבועה חייב נמי משום שבועות שוא ולוקין עליה וה"ל למימר אינו אלא אחת דליכא אלא שבועה אחת דאידך לא חיילי ומ"מ חייב עליה. א"נ חייב אחת משום בטוי. אבל לא בלישנא שלילה. אלא ע"כ דאידך לאו שבועות שוא הוא דשפיר מהני לאלומי איסורא מבלי למצוא היתר אראשונה שמיד תחול השנייה ואם כן זה שייך התם בנדרים דמיירי ממלקות דומיא דנדר בתוך נדר דחייב ב' במלקות איירי משא"כ הכא איירי לענין קרבן דשבועות בטוי שפיר שייך אינו חייב אלא אחת ולא מצי לאוכוחי מהא ודו"ק: והנה הרי"ף השמיט הא דרבא. והר"ן כתב דלא גרס הכא ג' פעמים שלא אוכלנה וזה אינו מספיק דעדיין מוכח התם בנדרים ואכתוב מזה לקמן אי"ה ולולי דברי הר"ן הייתי מיישב כך דמן הדין שלא תחול השנייה כיון שמתחלה יצאתה לבטלה ולא מצאה מקום לחול. כמ"ש רש"י ד"ה הכא גבי שבועה כו' ואפ"ה חיילי. נלע"ד דמה"ט גופיה לא יצאה לבטלה דאלים אלימא לשבועה קמייתא שא"א לו לשאול עליה שאז תחול השנייה והיינו לרבא לשיטתו דאית ליה בסמוך נשבע על הככר ואכלו אין נשאלין עליה משא"כ לאמימר לקמן דקיי"ל דכוותיה עדיין לא מהני מידי שאם יהיה לו פתח חרטה על שבועתו הראשונה יאכל הככר תחלה ואח"כ ישאל עליו ותו לא חיילי השנייה כיון דליכא מידי בעולם ממנו. וכיון דלא אלים השבועה יצאתה לבטלה ואף אם נשאל על הראשונה קודם שאכל הככר לא חיילי השנייה וא"ש דלא הביא הרי"ף ודו"ק. ועי' לקמן בסמוך אי"ה עוד ישוב אחר:

7 תוס' ד"ה הכי השתא כו' עי' היטב התם בנדרים לפע"ד נ"ל לישב הרי"ף ע"ד הר"ן ז"ל דלא גריס הכי הא דרבא כלל רק התם שפיר עבד דלא פסקי' דלכאורה דברי תוס' דהכא צ"ע טובא שכ' וס"ל כרב הונא דאמר התם לעיל אין נזירות חל על נזירות כו' עי"ש וצ"ע דרב הונא לא מצי סבר כרבא וכן בהיפוך דמקשה התם בש"ס דבמתני' בנדר בתוך נדר ע"כ איירי באמר הריני נזיר היום וחזר ואמר הריני נזיר היום דאי בהריני למחר דמיגו דאתוסף חד יומא כו' איך אמר אין שבועה תוך שבועה הא אמר רבא בתאנים וענבים מגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים ומסיק דרב הונא לית ליה דרבא ואם כן רבא נמי לית ליה דרב הונא ואיך נקט הש"ס בתי' אחד לרבא משום דרבא וצ"ע טובא:

8 ויש לישב דלכאורה לא מקשה הש"ס התם מידי דמשכחת ליה נמי בשבועות בנשבע שלא לאכול שלשים וחזר ונשבע שלא לאכול שלשים ואחד ימים דלא חייל אפי' איומא יתירא לפמ"ש בחק יעקב סי' תפ"ה בנשבע שלא לאכול מצה סתם אם עמד בליל פסח לא חייל אפי' אימי היתר כיון שזמן האיסור קדם אבל בנשבע באמצע השנה חל נמי אליל פסח בכולל ומורי נ"י בס' כתובה בקונטרס שבת אחים לא"ע סימן קי"ח סט"ו ביאר יותר ואם כן בשבועה משכחת ליה כה"ג וצ"ל דאם כן אמאי נקט אינו חייב אלא א' לאשמועינן רבותא טפי דביום הל"א אפי' אחת ליכא והיינו לפום הה"א דלא אסיק אדעתיה הך דרבא כמ"ש תוס' אבל לבתר דמסיק מילתא דרבא ע"כ איצטרך הא לאשמועינן מילתא דרבא דחיובא ליכא ואי משכחת רווחא חיילא ומצי רב הונא סבר כרבא וא"ש:

9 וא"ש נמי הגי' דרש"י לעיל בסמוך דודאי רבא לא היה מדייק מדנקט אינו חייב אלא אחת שכן הדרך בכל דוכתי אלא התם מדייק הכי משום דס"ל כרב הונא וסיפא דמתני' מוקי כנ"ל בשבועה שלא אוכל שלשים יום וחזר ונשבע אשלשים ואחד וקשה שפיר לאשמועינן רבותא דביום הנוסף אינו חייב אפי' אחת וע"כ מוכח דאשמועינן אי משכח רווחא חיילי משא"כ הכא הוצרך להוכיח מג' פעמים שלא אוכל ודו"ק:

10 והרי"ף דלא גרס הכי. והתם פסק כשמואל דלא כרב הונא ליתא לדרבא כלל ודו"ק:

11 גמ' מכזית קמא עבדא לאיסורא כו'. עי' בט"ז לי"ד סי' שכ"ג ובחו"י סימן קכ"ט. ואפשר לפרש בכוונת קו' רב אחא ברי' דרבא דלא מהני התראה כ"א שיתחרט מגוף הנדר ולא מחמת שעבר וס"ל דלא מהימנינן לו כיון דעבד איסורא וק"ל:

12 תוס' ד"ה אם נשתייר הימנו כזית כו' והת"ח פליג אהתוס' וס"ל דאינו חייב עד שיאכלנה כולה בלי שיור כלל וקשה לדידיה בנשבע שלא אוכל ואח"כ שלא אוכלנה אמאי אינו חל דהא שלא אוכל בכזית דוקא ואי אירע שאכלה עד חצי זית בתרא אז מותר לאוכלו אפי' לכתחילה דתו לא חזי לאיצטרופי והשתא משום שבועה דשלא אוכלנה אסור בשלמא להתוס' א"ש דבנשבע שלא אוכל ואכלה עד חצי זית בתרא כבר עבר נמי בלא אוכלנה ולא חל אבל להת"ח קשה וצ"ל דס"ל כהראב"ד ז"ל כיון שא"א לו לאכול כזית בתרא עד שיעבור על שבועתו הראשונה תו לא חייל והתוס' לטעמייהו אזלי ויתבאר לקמן אי"ה: