חידושי הרי"מ על גיטין ע״ז

1 משנה הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה כו' חצרה ה"ז מגורשת לכאורה למ"ל הזורק ולא הנותן. וי"ל דקמ"ל דזריקה חשיב נתינה דבמתן דמים אין זריקה בכלל שפיכה ופי' רש"י שזורק מרחוק כו'. עוד י"ל דזורק היינו בע"כ דדרך כשאינה רוצה לקבל שזורק לה כלשון הגמ' פ"ק אי בעי זריק ליה גיטא כו'. ובזה דוקא עומדת בתוכה ליחשב יד משא"כ ברצונה י"ל דמהני מטעם שליחות וכדמחלק פ"ק דב"מ גט דחוב כו'. או י"ל דלשון הזורק כו' והיא בתוך. היינו וודאי עכ"פ כשנופל לארץ תהיה היא כבר עומדת בתוכו דאל"ה אלא שבאה אח"כ לשם לא מהני דהוי חצרה הבאה לאחר מכן וגרע מטלי מע"ג קרקע. וא"כ י"ל דבשעה שזורק צריך להיות שעומדת בתוך ביתה היינו כשיוצא מתחת ידו ולא סגי אף שבאה קודם שנח. למ"ד בפרק הזורק בשבת ק"ב א' דבלא ליכתא ומיתנא נגמר מיד בזריקה כיון שאין בידו עוד להחזיר. וא"כ הא בעי ש"ס ב"מ י"ב א' זרק דרך פתח זה כו' אויר שאין סופו כו'. א"כ בשעה שזרק שהיה אין סופו להניח בידה שלא היה עומדת לא מהני מה שבאה דהיאעושית הנתינה ובליכתא ומיתנא היה מהני כשבאה כנ"ל משא"כ סתם זריקה וא"כ קמ"ל רבותא גדולה הזורק כו' והיא בתוך כו' בשעת זריקה דוקא כנ"ל:

2 שם בתוך ביתה. הה"מ מסתפק דבב"מ יא א' אמר בצד חצרי משמע גם בחוץ ע"ש. ואפשר דנקיט אורחא דמלתא כיון. שזורק בע"כ ע"י שאינה רוצה לקבל א"כ בחוץ בידה לילך משם. ומה"ט נקיט בתוך ביתה. וי"ל בזה תמיהת תוס' למה נקיט בנ"מ וכתב דו"ד. אטו אי אפשר להיות לה בית שלה לגמרי. ולהנ"ל י"ל כיון דתני תוך משום אורחא כנ"ל והא בית' בידה להפקיר בדבור לחוד ולא תהיה מגורשת ועדיין בזריקה יודע שאפשר לה לבטל. ולכך מפרש בנ"מ רק שכתב סלוק מפירות לחוד. ואינה יכולה למכור ולהפקיר ג"כ דסילק מפירות לחוד לא מדקל לפירותיו. וא"י להפקיר כלל. והוצרך להביא ראיות דמהני סילוק בדשלב"ל כנ"ל. והגם דבעי ג' בהפקר י"ל כמו בשבת דף י"ח ע"ב בתוס' ד"ה דמפקרא דמסתמא כו' וכן בגט דחוב וא"ר. ויש לדחות:

3 שם גמרא מנהני מילי כו' ת"ל ונתן. כתב רש"י ז"ל מדלא כתב. ובידה יתנהו. וכתב ר"ן בחידושיו ואינו נכון דאין משמעות יותר ונתן בידה מן ובידה יתנהו ע"ש. וכ"כ רשב"א ז"ל ואינו מחוור מטעם הנ"ל ותמהני שהרי מפורש טעמו ב"מ י' ע"ב ד"ה ת"ל ונתן מ"מ מדלא כתיב ובידה יתנהו דרוש ונתן אוכתב לה ונתן ע"ש דהיכא דלא כ' בידה רק לה הוי לרשותה ג"כ רק בידה היינו יד ממש היכא דליכא ילפות' וכאן דיש לדרוש אדלעיל הוי כהיכא דמוכח ואמרינן ידה רשותה וז"ש רש"י וידה כו' רשותה דכתיב ארצו מידו ע"ש. והא ש"ס ב"מ נ"ו ע"ב דידו ממש ע"ש. רק רש"י מפרש הש"ס שם כן טעמא דכתב ונתן כו' היינו דעכשיו דכתב ונתן די"ל אדלעיל מפרשינן ידה רשותה. רק דלהוי דומיא דידה סמוכה או משתמר לדעתה כמו דפליגי כנ"ל. וא"ל א"כ גם מחובר שנותן יועיל כדבעי למימר באונאה אי לאו ידה ממש ע"ש י"ל דמ"מ אימעט שאינו דומה לידה שאינו מחובר שהגט נעשה ידה אבל אינו נותן לידה. אך קשה דאי הוי ילפינן דקאי על וכתב לה ונתן הוי בעי נתינה לשמה ג"כ כמו וכתב והא פ"ב בגטין פ"ו ע"ב אמר אימר דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי כו' גם משמע בהא דגט בידה ומשיחה בידו ויכול לנתקו דלא מהני משום דכריתות בעינן היינו נתינה של כריתות וזה מדסמך. ספר כריתות ונתן כו' ע"ש ב"מ ז' ע"א:

4 ונראה דרש"י כירושלמי דר"ע ס"ל מויקח ארצו מידו מרבי חצרה והא ידו ממש כנ"ל וע"כ משום הלימוד דונתן כנ"ל מפרשינן ידה רשותה ואינו חולק עם ש"ס דילן כלל. ומזה י"ל מאי דס"ל לרש"י דמהני קנין אגב בגט דכשיהי' שלה יהי' כל היכא דאיתא ברשותה ככל פקדון. אך מ"מ אין זה סברא:

5 שם ונתן בידה אין לי אלא בידה גגה חצרה מנין ת"ל ונתן בידה מ"מ ופי' רש"י ז"ל מדלא כתיב ובידה יתנהו ותמהו הר"ן ורשב"א ז"ל מאי חילוק בין ונתן בידה או בידה יתנהו ודחו דבריו ע"ש. ונראה למאי דאמר בש"ס מ"ק כ"א דאמר מי כתיב ויעמוד ויאמר ועמד ואמר כתיב וע"ש יבמות ק"ג בתוס' שם דכיון דלא כתיב לשון צווי מוכח דאינו מעכב בדיעבד וכן גבי בילה בקדשים דכשראוי אינה מעכבת משום דלא כתיב ויבלול עיין תוס' מנחות ובכמה דוכתי. וא"כ גם הכא דלא כתיב ויתן בידה רק ונתן מוכח דלא מעכבי וזה אי אפשר לומר דאין הנתינה מעכבת כיון שזה עיקר הגירושין וע"כ דאתי לאורויי דאין הנתינה בידה דוקא מעכבת ומרבינן אפילו חצרה כו'. ואף דתוס' יבמות שם כתבו דהיכא דלא כתיב מעשה אחריו הוי לעיכובא ע"ש מ"מ אינו מוכרח לרש"י ז"ל ופי' שפיר החילוק אי הוי כתיב בידה יתנהו לשון צווי משא"כ דכתיב ונתן בידה הוא כמו ועמד ואמר וקמ"ל דלא מעכבא ומרבינן חצירה. ואף דא"כ הי' בעי לכתחלה בידה ז"א דזה תלוי במאי דמסתברא למילף. אך אי נימא כנ"ל ליבעי עכ"פ ראוי ליתן בידה ממש וכשהיא נקטעה ידה לא יוכל לגרשה כמו שהקשו תוס' גבי נקטעה יד העדים ביבמות דנימא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת וי"ל כמ"ש תוס' שם שאין סברא לפוטרו בשביל זה וכן כאן:

6 עוד יש לפרש למ"ש ת"י עירובין י"ג ע"א דלכך מוכח דוכתב בגט לא קאי אבעל אף דונתן קאי אבעל משום דהתורה כתבה על כל אדם שיוכל לגרש אף מי שידיו קטועות ולכך מוכח דוכתב לא קאי אבעל דוקא ע"ש וי"ל גם כאן דמוכח דיכול לגרש כל אשה אף שידי' קטועות ומוכח דידה לאו דוקא ומרבינן חצרה כו' ואמר שפיר ת"ל ונתן בידה מ"מ היינו על כל אשה. ואף דיכולה לעשות שליח. זה קשה גם שם בכתיבה וצ"ל כמ"ש ת"י שם וזה שייך גם כאן:

7 שם גמ' וצריכא. לכאורה תמוה דבש"ס ב"מ י"ב פליגי בקטנה אי יש לה חצר או לא ומסיק דבגט כ"ע לא פליגי דמטעם יד איתרבאי ומהני רק במציאה פליגי אי ילפינן מציאה מגט או לא ילפינן וא"כ לכאורה אי לא ילפינן מאי פריך דליתני בגט הא לא נילף. וצ"ל דמאי דלא ילפינן הוא ג"כ מטעם דאמר הכא דבגט הוא בע"כ. אך קשה למ"ד ילפינן אליבא דאמת א"כ ע"כ לא אמרינן צריכותא הנ"ל. דבגט בע"כ וקשה קושית הש"ס למה לי' בגנב הא איכא למילף מגט כיון דע"כ באמת ילפינן דאל"ה לא מוכח בקטנה. וי"ל דלענין גוף הקנין חצר לא הוי מצינו למילף משום סברא דגט בע"כ משא"כ עכשיו דכבר כתבה תורה דגם בגנב קונה חצר שוב לענין מטעם מאי יקנה ילפינן מציאה מגט דקונה מטעם יד דליכא למדחי שבע"כ דהא חזינן דמ"מ קונה:

8 עוד י"ל דלכאורה מאי הסברא דבע"כ שלכך יקנה חצר. וי"ל דהא קיי"ל עודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו לא קנה משום דבכל הקנינים צריך כוונה לקנות וא"כ לכך ס"ד דחצר אינו קונה דנהי דהחצר הוי כידו או שלוחו כמותו מ"מ הא אין כאן כוונה לחצר לקנות ולא עדיף ממנו שאף הוא לא הי' קונה בלא כוונה. אבל בגט שהוא בע"כ ואינו צריך לכוונה דידה שפיר קונה חצר דהוי כידה ואמר שפיר צריכותא הנ"ל. אבל עכשיו דרבתה תורה שקונה גם בגנב ומציאה בלא כוונה. שפיר ילפינן מציאה מגט שיקנה מטעם יד דלא שייך למפרך מה לגט שבע"כ דמאי בכך דנימא משא"כ מציאה דבעי כוונה לא מהני חצר ז"א דהא אף אי קונה מטעם שליחות ע"כ גילתה התורה דקונה גם בלא כוונה וליכא למיפרך לענין החילוק שבין משום יד או שליחות ושפיר ילפינן כנ"ל:

9 שם ואי אשמעינן גבי גנב דקנסי' רחמנא. ותמוה ג"כ דהא מסיק בש"ס ב"מ דחצר איתרבי משום יד ולא גרע משליחות ולכך במציאה וגנב קונה מטעם שליחות ובגט דחוב הוא ולא שייך מטעם שליחות קונה מטעם יד ע"ש. וא"כ איך אמר הכא דלכתוב בגנב לחוד ולא בגט הא לא הוי ידעינן גט כלל דשם קונה רק מטעם שליחות וזה לא שייך בגט וצריך לכתוב בגט דקונה מטעם יד. ורש"י ז"ל פי' בב"מ שם דלכך מוכחבגט משום יד משום דמטעם שליחות לא צריך דמוכח מגנב ע"ש ותמוה יותר חדא דהא אמר הכא דליכא למילף מגנב דקנסי' רחמנא. ועוד קשה כנ"ל מאי אמר הכא צריכותא הא שפיר איצטריכי תרווייהו. ואף אם נפרש כאן הצריכותא לא על הפסוק רק על התנא למה תני בתרווייהו. מ"מ קשה כנ"ל דתוס' כתבו שם דהוכיח מהתנא בגט דמשמע אף בע"כ מוכח דמשום יד איתרבאי משא"כ מברייתא דגנב לא מוכח רק שליחות וקשה כנ"ל איך ליתני בגנב לחוד:

10 ונראה ליישב דהנה לכאורה קשה דאמר התם דבגנב ומציאה דזכות הוא לו איתרבי משום שליחות משא"כ בגט. ולכאורה נהי דבגנב רוצה גוף הגנבה אבל זה אינו רוצה שיקנה הגנבה להתחייב עלי' כפל לענין חיוב אונסין דזה אינו זכות לו והוא אינו רוצה רק לגנוב ומאי איכפת לי' שלא יקנה לענין כפל ולחיוב אונסין. וא"כ למה יקנה החצר מטעם שליחות להתחייב כפל הא זה הקנין שקונה החצר אינו זכות לו כלל דגם אם לא יקנה יהי' בחצרו בתורת גניבה. וע"כ צ"ל דכיון דגוף החפץ רוצה שוב לענין זה אוקמא רחמנא ברשותי' בע"כ דאף אם אומר בפירוש שאינו רוצה לקנות רק לגנוב לחוד שוב חייבתו התורה כפל וחיוב אונסין ולכך קונה החצר מטעם שליחות גוף החפץ שזה רוצה וזכות לו וממילא חייב כפל. ולכאורה גם בגט נימא כן דיהי' מהני מטעם שליחות ג"כ כיון שהוא בע"כ וכיון דגוף זכיית הנייר קונה החצר מטעם שליחות ושוב ממילא מתגרשת בע"כ אף שאינה רוצה. אך החילוק דבגנב הוא מטעם קנס שכיון שגונב החפץ קנסי' רחמנא וממילא כיון שזוכה החצר החפץ מטעם שליחות ואין דנין כלל על החוב שזה מסתעף ממילא מהקנין דשוב קנסי' רחמנא להתחייב כנ"ל ולכך מהני מטעם שליחות משא"כ בגט שאינו מטעם קנס רק שיש לו רשות לגרשה בע"כ אבל אינו יכול לחוב לה ע"י שליח בע"כ ואין החצר קונה משום שליחות כיון שהוא חוב כנ"ל. וזה עצמו הצריכותא כאן דאי כתב בגנב משום דקנסי' רחמנא ולכך אי לא הוי אמר צריכותא הנ"ל לא הי' יכול לומר דאי כתב בגנב ה"א דרק משום שליחות דז"א דבלא הטעם דקנס לא יכול לומר כלל דבגנב משום שליחות כנ"ל וע"כ ג"כ מטעם יד איתרבאי דכיון שזה חוב אינו מועיל משום שליחות. וצ"ל משום דקנסי' רחמנא ושוב י"ל מטעם שליחות והוצרך לכתוב בגט דמשום יד איתרבאי כנ"ל וא"ש. ומיושב גם דברי רש"י ז"ל שם דאי נימא דגם בגט הוא רק משום שליחות ואף שהוא בע"כ וחוב לה מ"מ נימא כיון דזוכה הנייר ממילא מתגרשת בע"כ. שוב זה יכולין ללמוד מגנב. ולא קשה דנימא בגנב משום דקנסי' רחמנא דז"א דזה הוא רק משום דמהני הזכות ושוב ממילא נתחייב בע"כ וא"כ אם נאמר דגם בגט זה מהני שוב מוכח מגנב ומוכח דעל כרחך איתרבאי בגט מטעם יד כנ"ל:

11 שם בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך כו' והקשו תוס' דהא עדיין אוכל פירותיהן ע"ש וי"ל דהנה למאי דפריך התם ותימא לי' מכל מילי סליקת נפשך ומשני יד בעהש"ט על התחתונה ומספק אין יכולין להוציא הבעל מתקנת חכמים כו' ולכאורה למאי דקי"ל בספק ויבם בנכסי סבא דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי כיון שזה ודאי יורש ומקצת נכסי' שלו ע"ש. וא"כ גבי דין ודברים שהוא ספק נימא דהוי ספק וודאי דהא האשה ודאי בנכסים שהקנין הגוף ודאי שלה אף אי לא סליק נפשי' מפירות והבעל ספק בהפירות אם יש לו כלל ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי. אך ז"א כמ"ש תוס' ריש ב"מ דדוקא שם שזה ודאי יורש בכל הנכסים משא"כ בחצי' שלי שאף שחצי ודאי שלו מ"מ אינו ענין להיות ודאי על חצי הב' ע"ש. וכן כאן אף שהגוף ודאי שלה מ"מ על הפירות לא שייך כנ"ל. והנה הכא דפריך חצרה מה שקנתה אשה כו' ואף דמה בכך שהבעל אוכל פירות כיון שגוף החצר שלה והוי ידה. וצ"ל או דקנין פירות כקנין הגוף דמי. או דאף דלאו כקנין הגוף מ"מ עכ"פ קנין זה יש לו בגוף החצר לפירותיו וכמו שיכול להקנות דקל לפירותיו ולכך כיון שיש לו חלק בגוף החצר לא מיקרי ידה לגמרי ונקרא ידו ג"כ והוי לא יצא עדיין הגט מידו. וא"כ משני שפיר דכתב לה דין ודברים כו' דשוב י"ל דמהני דין ודברים אין לי בנכסייך לחוד דאף דיד בעה"ש על התחתונה דהוא ספק מ"מ לענין הקנין הגוף שיהי' לו בחצר שוב לענין זה הוי ספק ויבם כו' דהאשה ודאי הגוף שלה לגמרי והבעל ספק אם יש לו בגוף הקרקע זה הקנין לפירותיו או לא דסליק נפשי' לגמרי ושוב לענין זה הוי כמו ביורשים. ממש דהיא יש לה זכות בכל הגוף והוא ספק לענין זכות זה בגוף החצר ושוב אין ספק מוציא מידי ודאי ואמרינן דאין לו שום זכות בגוף החצר. דבשלמא לענין הפירות שהוא דבר אחר הוי כמו בחצי' שלי כו' משא"כ:

12 לענין הקנין הגוף כנ"ל. ובכל דוכתי י"ל שפיר דאית לי' הקנין הגוף ג"כ דנהי דאם היינו דנין על קנין הגוף לחוד הי' ספק וודאי כנ"ל ואין לו זכות מ"מ כיון שעל הפירות הוי דבר אחר כמו בחצי שלי ושפיר אוכל פירות אף אם לא יהי' לו קנין הגוף. א"כ שוב ממילא יש לו קנין זה בגוף לפירותיו ואף דלענין קנין הגוף הוי ספק וודאי מ"מ הוא להיפך כיון שאוכל פירות מן הדין כנ"ל שוב ממילא יש לו קנין הגוף כנ"ל. אמנם כאן כשנותן הגט לחצירה דבאמת הי' הגט מהני אף שאוכל פירות אם לא הי' לו קנין הגוף בו. וא"כ אם הגט מועיל שוב אין לו גם קנין פירות ג"כ דאינו אוכל פירות עוד שנתגרשה. רק מחמת שיש לו הקנין הגוף. וא"כ שפיר מהני כשכתב לה דין ודברים כו' נהי דאמרינן יד בעה"ש כו' מ"מ הוי ספק וודאי ואין לו קנין הגוף וכאן לא שייך סברא הנ"ל דמ"מ יש לו קנין פירות אף שלא יהי' לו קנין הגוף. וממילא שוב יש לו קנין הגוף כו'. דז"א דכאן כיון שלענין קנין הגוף מצד עצמו הוי ספק וודאי ואין לו ושוב מגורשת ואין לו קנין פירות ושוב לא יוכל להסתעף קנין הגוף מחמת הפירות. דבשלמא אם הי' קנין הגוף מצד עצמו הי' שייך כנ"ל משא"כ כאן שהקנין הגוף יסתעף מזה שמגיע לו ע"פ הדין הפירות אף שלא יהי' לו הקנין גוף. וז"א דאם לא יהי' הקנין הגוף כאן אין לו פירות כנ"ל וא"ש דסגי בדין ודברים אין לי בנכסייך לחוד. ואף דלכאורה גם זה הסילוק הוא רק בשעת הגט וא"כ לס"ד דלא אמרינן גיטה וחצירה באין כא'. א"כ גם זה לא הי' מועיל. ויש לדחות דלא דמי כמובן:

13 שם חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה כו'. אינו מובן כמ"ש תוס' דמה בכך שיש לו בו קנין פירות הא מ"מ גוף החצר שלה. וי"ל דאף דקיי"ל גם באחר שנותן לה מתנה שהוא שלה ואין לו לבעל רק קנין פירות מ"מ אפשר דהיכא שהיא זכתה בהחפץ שאחר נותן לה ע"י חצרה שהוא לגמרי של הבעל דכיון שיש לו לבעל קנין פירות בהחצר שלה דהיינו אם היא משכירה החצר השכר שלו וגם שאר שכר שימוש בחצר רק הגוף שלה. וא"כ מה שהיא זוכה ע"י החצר הוי זה עצמו פירות של החצר מה שמרווחת ע"י החצר שזוכית בדבר זה ע"י החצר והוא לגמרי של הבעל אף גוף הדבר דדוקא כשזוכית בידה ושאר קנין אין לו בו רק קנין פירות משא"כ כנ"ל. ולכךפריך שפיר ומדוייק הלשון מה שקנתה אשה קנה בעלה דאף שהוא עצמו נותן לה הגט בחצרה מ"מ כיון שהיא זוכית ע"י החצר הוא שלו והוי פירות. ויש לדחות דכיון שנאמר שאף שאין לה רק קנין הגוף בחצר היא יכולה לזכות ע"י חצרה בהמתנה. א"כ שוב אינה מרווחת בהקנין הפירות רק היא מרווחת החפץ ע"י קנין הגוף שהיא שלה דבשלמא בשאר שכר שימוש זה מרווחת בעד הפירות שהם שלו משא"כ כאן שהריוח הוא ע"י קנין הגוף ששלה כנ"ל. ואינו מוכרח דמ"מ י"ל דגם הריוח של הקנין הגוף כיון דלא כליא קרנא הוא שלו. ואפשר דדמי להא דטובת הנאה שאינו אוכל פירות עיין ב"ק פ"ט א' ובגונב בהמת מלוג. ויש לדחות:

14 ובהנ"ל מיושב קושיית תוס' שהקשו דהא יד דאשה ג"כ קניא לי' למעשה ידי' ומאי חילוק בין חצר שקנוי לו לפירות. ולמ"ש א"ש דכיון דמתנה שנותן לה אחר אין הגוף של הבעל דלא הוי בכלל מעשה ידי' כמבואר בש"ע. וא"כ אף דקנוי לו למעשה ידי' מאי בכך מ"מ הגוף שלה וקנין פירות לאו כקנין הגוף ויכולה שפיר לזכות וכאן אינו נעשה שלו גוף הדבר רק בחצר קשה כנ"ל דמה שקנתה כו'. והוצרך להביא ראי' מיד דעבד דמוכח כיון דאין לו יד כנ"ל:

15 גמ' אמר לי' רבא יד דעבד כו'. למ"ד בשטר ע"י עצמו. לכאורה למ"ד עידיו בחתומיו זכין לו אין ראי' מעבד כיון דזכות הוא לו לרבנן והוא משתחרר מיד משעת חתימה רק דבעינן מטי לידי' לבסוף. וזה ודאי דאף שאין לו קנין בלא רבו מ"מ מטי לידי' מיקרי ושפיר מהני בעבד דכשמקבל הגט משוחרר למפרע משעת החתימה. אך תוס' ב"מ כ' ע"א כתבו דהא דעידיו בחתומיו זכין לו הוא רק דרבנן. ומוכח שפיר מדאורייתא דע"כ מועיל מטעם גיטו וידו באין כא'. גם י"ל דאף מדרבנן אינו מועיל למ"ש התוס' שם דלענין להתירו בבת חורין אינו מועיל עידיו בחתומיו זכין לו דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת ע"ש ודוקא לענין ממון מועיל ולכאורה קשה א"כ איך אמר התם בש"ס ב"מ יט א' דלכך כשר בשיחרור כשכתוב בניסן ולא ניתן עד תשרי משום עידיו בחתומיו זכין לו. והא כל הטעם דזכות הוא לעבד שיוצא לחירות מבואר בש"ס גיטין י"ב ע"ב דאף דנאסר בשפחה מ"מ זכות הוא לו ע"י שניתר בב"ח ע"ש. וא"כ איך נימא עדיו בז"ל הא אף שיזכו לו מ"מ עדיין אסור בבת חורין כיון שאין כח ביד חכמים כנ"ל והוא רק מדרבנן. וא"כ שוב אינו זכות כלל דהא לא ניתר בב"ח ושוב לא שייך כלל עבחז"ל אף נגד ממון כמו למ"ד חוב הוא לעבד. כנ"ל. אך י"ל דהא מ"מ זכות הוא דע"י שזוכין לו העידי חתימה עכ"פ משתחרר כשבא לידו אח"כ לגמרי ומותר גם בב"ח אז ואם לא היו זוכין לו העידי חתימה הי' אח"כ מוקדם והי' אסור גם אח"כ ושפיר הוי זכות ושייך עבז"ל. וא"כ עכשיו אי לא נימא גיטו וידו באין כאחד ורק משום עבז"ל יהי' מהני וא"כ לא שייך כלל עבז"ל דגם אח"כ יהי' אסור בבת חורין כיון דמה"ת דליכא עבז"ל גם אח"כ אסור אף דמטי לידי' דאין לו יד ולא ניתר אז ושוב אינו זכות כלל. אך בל"ז הא דייק שפיר דאל"כ איך מותר בב"ח כיון דלא מהני לזה עבז"ל. אך י"ל דלענין ממון שפיר הפקר ב"ד הפקר מה"ת ויש לו יד מה"ת ומותר ממילא בב"ח במטי לידי' וממילא נדחה גם הנ"ל. דהא הי' מועיל:

16 שם ה"נ גיטה וחצירה באין כא'. הש"ך ז"ל סי' ר"ב כתב אהא דבעינן אגב ולא קני מטעם חצר וכתב דאין חצר קונה רק כשהי' חצרו מכבר אבל לא כשנעשה אז שלו ובאין בבת אחת. ותמוה דאמר הכא בהדיא דמהני גיטה וחצרה באין כא'. ואפשר לומר בפשיטות למ"ש הרי"ף ז"ל פ"ב דפליגי ר"י ור"ל אי אין לבעל פירות משעת חתימה או יש לו עד שעת נתינה ופ' דיש לו עד שעת נתינה ואף דלענין ג' חדשים מונין משעת חתימה מ"מ בפירות כיון שהם תחת פרקונה ופרקונה מחוייב עד שעת נתינה ממילא גם הפירות שלו עד אז ע"ש. והפי' הפשוט הוא דודאי אינו יכול להפסיד זכותה במה שהחתים הוא הגט כל זמן שלא נתגרשה. רק דלענין דבר שהוא זכותו הי' ראוי שלא יהי' לו משעת חתימה כיון דבדידי' תליא מלתא ואין לו פירות רק כיון דפירות תחת פרקונה ופרקונה מחוייב עד הנתינה שזכותה לא נפקע שוב ממילא גם הפירות שלו. וא"כ כיון דמן הדין הי' ראוי שלא יהי' לו פירות משעת חתימה רק משום דהא יתחייב בפרקונה כמ"ש הרי"ף ז"ל. וא"כ משני שפיר כאן בחצירה דגיטה וחצרה באין כאחד והיינו דשפיר בנתינה זו שוב נפקע החיוב פירות דהא כבר נפקע משעת חתימה רק משום פרקונה וא"כ עתה בשעת הנתינה שפיר נפקע דלא שייך דהא יצטרך לתת פרקונה דהא אם יהי' פקע הזכות של הפירות שוב לא יתחייב כלל בפרקונה עוד דכיון שאין לו פירות היא מגורשת ושוב ליכא פרקונה וממילא אין לו פירות אף בלא הנתינה רק כמו משעת חתימה אי לא הי' שייך טעם פרקונה דלא הי' לו פירות כנ"ל ומשני שפיר גיטה וחצירה באין כא' כיון שאין לו רק קנין פירות. אבל בשאר חצר שהמוכר מקנה לו אז ולא הי' כלל שלו מקודם י"ל שפיר כמ"ש הש"ך ז"ל דלא מהני כשבאין בב"א. ואף דלכאורה גם כאן מה שנסתלק הקנין פירות זה בא ג"כ בשעת הנתינה ז"א דרגע קודם נסתלק וכ"ש כאן מיד שזרק לה אין לו פירות כיון דלא שייך טעמא דפרקונה:

17 ובזה מיושב דברי רש"י ז"ל גבי תיזול ותיחוד ותפתח שפי' מטעם קנין אגב ותמהו למה לא פירש מטעם חצר ע"ש ברשב"א ור"ן. ולהנ"ל א"ש די"ל דסובר כדעת הש"ך ז"ל דלא מהני בחצר כשנעשה אז חצירו בשעת הקנין. ודוקא לעיל דהחצר שלה רק הפירות וא"ש כנ"ל משא"כ כאן דגוף החצר הי' של הבעל שפיר לא יהי' מהני כשהוא בבת אחת ודוקא מטעם אגב מהני כמ"ש הש"ך ז"ל. ומדברי רש"י ז"ל באמת ראי' לדברי הש"ך. ואף דביד דעבד שבאין בב"א מהני אף דאין לו יד כלל מקודם מ"מ אין מזה ראי' לחצר דצריך שיהי' נעשה ידו מקודם כמ"ש הש"ך ז"ל רק מ"מ מביא ראי' שפיר כיון דחזינן דמהני ביד דעבד ואף שבא היד ע"י הגט כן כאן שבא ג"כ ע"י הגט אבל בא קודם כנ"ל:

18 או י"ל בפשיטות כיון דהפירות שלו רק מדרבנן ומה"ת לגמרי החצר שלה וא"כ משני שפיר דאז נסתלק התקנת חכמים כיון שאם לא יהי' לו פירות תהי' מגורשת ולא יהי' שייך התקנה כלל ממילא נפקע אז בשעת הנתינה ונשאר הדין תורה כנ"ל משא"כ היכא דהחצר הי' לגמרי של המקנה מקודם כנ"ל:

19 עוד י"ל למ"ש הרשב"א ז"ל דלכך לא קשיא לי' יד דאשה משום דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ובמה שמקבל' הגט הוי כאומרת אז איני ניזונית ואיני עושה ע"ש. ומזה מוכח ג"כ כמ"ש דבכה"ג מהני יותר. דהא להרשב"א ז"ל אף בלא טעמא דגיטה וידה באין כאחד ואף דמה שנעשה כאומרת א"נ ואיני עושה הוא ג"כ רק בשעה שמקבלת הגט מ"מ מהני. אך יש לדחות דמ"מ אינו נעשה ע"י הגט ולא תליא זה בזה והנה להרשב"א ז"ל ממילא להיפך למ"ד דהוא יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך הוי אמרינן ג"כ דבמה שנותן לה הגט הוי כאומר צאי כיון שרוצה לגרשה ואומר בנתינת הגטאי כו'. וא"כ בפירות דתקנו תחת פרקונה לכאורה גם מחצירה לא קשה דהא יכול לומר איני פודה אותה ולא נוטל פירות והוי בשעת נתינה כאומר כן ואין לו פירות ודמי לידה דלא צריכין לגיטה וידה באין כא' לרשב"א ז"ל. אך התוס' כתבו ב"ב מ"ט ב' דאינו יכול לומר גבי פרקונה ופירות אי אפשי בתקנת חכמים וכן מבואר בש"ע. אך הטעם מבואר שם דדוקא במזונות ומ"י אינו מבטל התקנה לעולם דלמחר תוכל לחזור בה משא"כ בפרקונה ופירות מבטל לעולם התקנה וזה אינו יכול ע"ש. וא"כ משני שפיר גיטה וחצירה באין כא' והיינו דהכא מהני שוב כשנותן דהוי כאומר אי אפשי וכאן שפיר מהני דלא שייך טעמא שמבטל התקנת חכמים לעולם דהא אינו מבטל כלל דאם אין לו פירות שוב מגורשת וליכא התקנה כלל ושפיר יכול לומר אי אפשי כו' וממילא הוי בשעת נתינה כאומר אי אפשי כו' וכמו ביד להרשב"א ז"ל. ויש לדחות:

20 הרשב"א ז"ל כתב אהא דאמר יד דאשה כו' נהי דקני לה למעשה ידי' כו'. ופי' משום דהוי כאומרת איני ניזונית וא"ע. וקשה דמ"מ קשיא לי' שפיר יד דאשה היך אשה מתגרשת בע"כ דלא הוי כאומרת א"נ וא"ע ואין לה יד. ואפשר לומר דהא באמת אינה קושיא דמשכחת לה כשאמרה קודם הגט א"נ וא"ע וע"כ דמ"מ קשיא לי' דמשמע בכל דוכתי דיכול לגרש אף שלא אמרה איני ניזונית ואיני עושה וע"ז אמר דהוי כאומרת א"נ וא"ע. ואף דמצינו שמגרשה בעל כרחה זה באמת רק באמרה קודם הגט איני ניזונית וא"ע ומה"ת לא קשה דמדאורייתא אין המעשה ידי' שלו רק עכשיו מדרבנן משכחת לה כנ"ל. ודוחק:

21 בקושיית הש"ס דחצירה מה שקנתה כו' צריך לפרש או למ"ד דקנין פירות כקנין הגוף דמי. או דאף אי לא כקנין הגוף מ"מ היינו דאינו שלו לגמרי אבל עכ"פ יש לו זכות זה בגוף לפירותיו כמו במוכר דקל לפירותיו דנקרא קנין בגוף הדקל לענין הפירות. וכן כאן כיון שיש לו זכות בגוף החצר לא יצא עדיין מידו לגמרי כיון שיש לו ג"כ זכות ואינו נקרא ידה לגמרי. ולכך כתבו תוס' בתירוץ הראשון כיון דמעשה ידי' מעלמא אתי כו' שוב אין לו זכות בגוף היד כמ"ש תוס' גיטין מ"ב ע"ב גבי מוכר עבדו לקנס ע"ש:

22 שם תוס' ד"ה ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח כו' ולא דמי לטלי גיטך מע"ג קרקע דכיון שהגט בא מרשותו לרשותה הוי כאלו נתנו לה. ותמוה הא גם זו הדבר שבא הגט מרשותו לרשותה הוא ע"י מעשה שלה ע"י החזקה והוי טלי גיטך מע"ג קרקע. והי' אפשר לחלק דבטלי גיטך מע"ג קרקע כיון שלא הי' הגט מונח ברשותו רק בר"ה וכה"ג והיא נוטלת הגט אינו בא מידו לידה משא"כ כאן אף שהיא עושית הפעולה מ"מ מהני כיון שבא מידו לידה. אך הא בש"ס לקמן דאמר ששלפתו מאחוריו ופריך הא בעינן ונתן בידה דהוי טלי גיטך כו' ומבואר דכשהיא עושית זה ונוטלת מידו לידה לא מהני. ואם ידו פתוחה ומצוה אותה ליטול הגט ונוטלת לא מהני כשאינו מסייע בנטילתה. וכאן ג"כ כיון דחצר מטעם יד והוא מצוה אותה להחזיק לקנות החצר ובמה שמחזקת בחצר הוי שנוטלת מידו לידה ממש דלא מהני כנ"ל. וכן בגט בידה ומשיחה בידו שכתבו תוס' בקפצה ידי' בחוזק דלא מהני דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע. אך שם י"ל להיפך דלא מיקרי בא מידו לידה כיון דמבואר בש"ס ב"מ ז' א' דאף דיכול לנתקה הוי נתינה לשאר דברים רק בגט לא הוי נתינה של כריתות ע"ש. א"כ גם קודם שקפצה ידי' הי' בידה רק דלא הי' מהני וא"כ אח"כ שקפצה ידי' אינו בא מידו לידה כלל דגם קודם לכן לא הי' בידו כנ"ל אך מש"ס הנ"ל קשה:

23 ונראה לפרש דהא אם הי' מקנה לה החצר בשטר הי' שפיר מהני כיון דהוא עושה זה שיבא הגט מידו לידה. וא"כ בשלמא בהי' ידו פתוחה ומצוה שתטול הגט ונוטלתו לא הוי נתינה דאין דיבורו עושה פעולה כלל להנתינה שיבא לידה דכשנוטלת הא אף אם לא הי' מצוה ליטול והיתה נוטלת ג"כ הי' הגט בא מידו לידה ואף שלא היתה קונה הגט מ"מ עכ"פ הי' בא מידו לידה ולכך לא הוי ונתן ולא מהני וכן טלי גיטך מע"ג קרקע אף שנוטלת מחצר שלו מ"מ לא מהני דגם בלא אמירתו הי' בידה. ואף שהי' יכול לעכבה מליטול מ"מ זה אינו מעשה מה שאינו מעכב ולא מהני. וכן שלפתו מאחוריו כו' ג"כ כנ"ל. אבל כאן שהי' הגט מונח בחצירו ומקנה לה החצר ומצוה לה להחזיק בחצר ולקנותו ואינה נוטלתו לידה רק שעושית חזקה בחצר א"כ בלא הדיבור שלו שמצוה לקנות לא הי' מועיל חזקה שלה כלל ולא הי' חצירה כלל וממילא לא הי' הגט מונח בידה כלל רק ע"י דיבורו שמקנה לה החצר היא קונה ובא מידו לידה וא"כ שפיר הוי ונתן בידה דהוא עושה זה שבא מרשותו לרשותה דבלא דיבורו לא הי' מונח בידה כלל כיון שלא היתה קונה החצר. וע"כ לא גרע מקירב עצמו אלי' וסייע בנטילתה דמהני כדאמר בש"ס לקמן. וכאן עדיף יותר כנ"ל וא"ש:

24 אך לכאורה אי נימא ביד דאשה דג"כ לית לה יד רק מטעם גיטה וידה באין כא'. וא"כ יהי' מועיל גם כשנוטלת מעצמה מידו כשמצוה אותה ליטול דלא שייך סברא הנ"ל דבלא דיבורו הי' בידה דז"א דבלא דיבורו שלא היתה מתגרשת לא הי' הגט כלל בידה דקני' לי' ואין לה יד כלל ורק ע"י דיבורו שמתגרשת נעשה היד שלה ידה א"כ ג"כ מה שהגט בא מידו לידה הוא ע"י דיבורו והוי ונתן והי' מהני. אך באמת הא ביד האשה לא צריכין לגיטה וידה באין כא' דאית לה יד בל"ז. ובזה יתיישב מ"ש הפוסקים דבשטר שיחרור דעבד מהני טלי גיטך מע"ג קרקע מדלא תני לי' בפ"ק בהדי הדברים ששוה גיטי נשים לשיחרורי עבדים ומוכח דמהני והקשו למה יועיל באמת הא גם בעבד בעינן ונתן ולמה לא נגמר לענין זה לה מאשה ע"ש. ולמ"ש מיושב היטב דהא ביד דעבד דמועיל הוא רק מטעם גיטו וידו באין כא' דבלא"ה אין לו יד דיד עבד כיד רבו כדאמר בש"ס. וא"כ שפיר מהני טלי גיטך מע"ג קרקע דע"י דיבורו בא מידו של רב לידו של העבד דבלא הדיבור שלו שלא הי' משתחרר לא הי' כלל ביד העבד אף שנוטלו דהא הי' עדיין ביד רבו דאין לו יד ורק ע"י דיבורו נעשה שהגט מונח בידו של העבד והוי שפיר נתינה גם בטלי גיטך מע"ג קרקע כמו כאן בחצר ולכך שפיר מהני ולא שייך למילף מאשה דגם באשה בכה"ג מועיל כנ"ל:

25 לכאורה יש להקשות כיון דקיי"ל תוך כדי דיבור יכולין לחזור בכל הקנינים ואף בחזקה תוך כ"ד שהחזיק המקבל יכול הנותן לחזור בו כמבואר בח"מ סי' קצ"ה ע"ש. וגם קי"ל גבי גט בידה ומשיחה בידו כיון שיכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת דלא הוי נתינה עדיין. וא"כ הא ודאי דנהי דבמגרש קי"ל דתוך כדי דיבור לאו כדיבור מ"מ כאן גבי תיחוד ותפתח שמתגרשת ע"י שקונה החצר ודאי דיכול לחזור בו תוך כדי דיבור מהקנאת החצר וממילא נתבטל הגט כיון דלענין קנין החצר תוך כדי דיבור כדיבור ובטל כנ"ל. וא"כ שוב לא יהא מהני אף שאינו חוזר דהא לא הוינתינה דיכול לנתקו ולהביא אצלו דיכול לחזור בו ויהי' החצר שלו ויהי' הגט מונח בידו כיון שהחצר יהי' שלו. וא"כ יכול לבטל גוף הנתינה דלא מהני דבשלמא בשאר נתינת גט שנותן לידה אף אם הי' הדין דיכול לחזור תוך כדי דיבור גם בגט מ"מ הי' מהני ולא הי' נקרא יכול לנתקו מה שיכול לחזור דז"א דהא אינו יכול לנתק גוף הגט שיהי' מונח בידו רק דיוכל לבטל שלא תהי' מגורשת. אבל עכ"פ הנתינה יהי' נתינה ושפיר כשאינו חוזר מהני. משא"כ הכא דכשיחזור בו יהי' הגט מונח בידו ויכול לנתק גוף הנתינה ולא הוי נתינה שיש בה כריתות והוי כמשיחה בידו דלא מהני כנ"ל. ולא יועיל גם כשאינו חוזר כנ"ל:

26 ולהפוסקים בגט ומשיחה דכשהניח אח"כ המשיחה מידו מגורשת. א"כ גם כאן מה שאינו חוזר בו הוי כהניח המשיחה מידו דאחר כדי דיבור נפסק המשיחה שאינו יכול לנתקו שוב ולהרמב"ם ז"ל מהני כשנפסק המשיחה. אך לשאר פוסקים דלא מהני כיון שאז אינו עושה מעשה ואין הגט בידו ע"ש בב"ש א"כ גם כאן קשה כנ"ל. ואף לדעת הרמב"ם ז"ל קשה דהא אינה מגורשת עד שנפסק המשיחה. וא"כ כאן אינה מגורשת עד לאחר כדי דיבור. וא"כ הא פריך ע"ז מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני דגיטה וחצירה באין כא'. וא"כ כיון דיכול לנתקה ולא נתגרשה עד אחר כ"ד א"כ שוב לא קנתה כלל החצר בשעת חזקה דמה שקנתה אשה קנה בעלה דלא שייך גיטה וחצירה באין כא' דלא נתגרשה אז עד אחר כדי דיבור ואז ליכא חזקה. אך י"ל דמ"מ הא קנתה בהחזקה הקנין הגוף להיות שלה רק דיש לו עדיין קנין פירות ושוב שייך גם אחר כ"ד גיטה וחצירה באין כאחד אף לס"ד. רק להפוסקים הנ"ל דלא מהני בנפסק המשיחה ג"כ קשה כנ"ל. וי"ל דהא ודאי כשאין המשיחה בידו אף שהוא חזק ממנה ויכול ליקח אותו מידה ומעולם לא יצא שלא יוכל ליקח אותו ממנה מ"מ מהני כיון שנתן לה לגמרי ולא נשאר בידו מגוף הגט. וא"כ גם בזה י"ל דאף שיכול לחזור תוך כ"ד מ"מ הא ברגע זו נתן לה הכל ולא נשאר בידו כלום ומה שיכול לחזור הוי כיכול ליקח אותו מידו. ודוחק דהתם אף כשחוזר ולוקחה ממנה לא נתבטל למפרע משא"כ הכא כשחוזר תוך כ"ד נתבטל למפרע ולא יצא מידו כלל. או י"ל דכיון שכתב הר"ן ז"ל הטעם דבגט תוך כ"ד לאו כדיבור משום שהוא דבר גדול ומתיישב קודם ודעתו שלא יוכל לחזור בו ע"ש. א"כ י"ל דגם מקנין החצר אינו יכול לחזור כיון שע"י זה מתגרשת והגירושין תלוי בו שייך גם על הקנאת החצר טעם הר"ן ז"ל דמתיישב כנ"ל ואינו יכול לחזור גם תוך כ"ד כמו מהגירושין. ודוחק:

27 ובמ"ש יש ליישב דברי רש"י ז"ל שפירש הטעם גבי תיזיל ותיחוד ותפתח משום קנין אגב והוא תמוה כמ"ש הרשב"א ז"ל דנהי דסובר דגם קנין אגב מהני בגט מ"מ למה לא פירש משום חצר כמ"ש כל הפוסקי'. ולמ"ש י"ל דהא קשה כנ"ל רק דסובר כדעת הרמב"ם דבנפסק המשיחה מהני וכאן הוי כנפסק כנ"ל. רק דקשה כמ"ש דהא כיון שלא נתגרשה מיד לא קנתה החצר ולא הוי חצירה ולא סבר כנ"ל. רק דאף דקנתה הקנין הגוף בחצר מ"מ הא אמר בש"ס דכיון דהקנין פירות של הבעל לא הוי חצירה לקנות מה שבתוכה כמ"ש תוס' וקשה כנ"ל. ולכך פירש מטעם קנין אגב דלענין זה שוב כיון שהקנין הגוף הוא קונה. שוב היא קונה הגט אגב הקנין הגוף של החצר דזה ודאי דלענין קנין אגב אף שאינו מקנה לו רק הקנין הגוף ומשייר לעצמו הקנין פירות מ"מ יכול לקנות חפץ אגב הקנין הגוף ולכך שפיר קנתה הגט מיד בשעת נתינה וממילא אף שיכול לחזור ולנתקו מ"מ הוי שוב כנפסק המשיחה להרמב"ם ז"ל דמהני כיון שהקנין אגב הי' מיד דאף אם לא נתגרשה קנתה הקנין הגוף. משא"כ משום חצר לא נעשה כלל חצירה בשעת נתינה כיון שלא נתגרשה והקנין פירות שלו כנ"ל וא"ש:

28 ובזה י"ל ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל על רש"י ז"ל דקנין אגב אינו מועיל דלא הוי נתינה כו' דבעינן מיד ליד. עוד הקשה דא"כ למה לי' למיקניא לדוכתא דיתיב בי' גיטא הא באגב לא בעינן ציבורין ע"ש. ולמ"ש י"ל דרש"י ז"ל סבר ג"כ דבעינן בגט מיד ליד ולא מהני שאר קנין. רק דקשיא לי' מטעם חצר. ולכך דהא להרמב"ם ז"ל בנפסק החוט מהני משום דהי' נתינה מקודם רק דלא הי' מועיל בגט נתינה כזו שיכול לנתקו ולכך מהני אח"כ בנפסק משא"כ היכא שלא הי' נתינה כלל מקודם. וא"כ כאן לא יכול לפרש משום חצר לחוד דכיון שלא נתגרשה מיד משום יכול לנתקה שוב לא נעשה החצר שלה. דמה שקנתה כו' ולא היה נתינה כלל. וממילא לא מהני אחר כ"ד אף שנפסק המשיחה כנ"ל. ולכך פי' דקנתה מטעם קנין אגב דזה מהני מיד מחמת הקנין הגוף אף אם לא תקנה מטעם חצר. ושוב אף דאגב אינו מועיל בגט מ"מ הא בכל דוכתי הוי נתינה כיון שנעשה שלה רק בגט אינו מועיל נתינה כזו דבעינן מיד ליד ושוב מהני לזה אחר כדי דיבור שנפסק המשיחה ונעשה אז בידה שוב מטעם חצר כיון שהי' מקודם נתינה רק שלא הי' מועיל וכמו ביכול לנתקה דמהני לדעת הרמב"ם ז"ל. משא"כ בלא קנין אגב לא הי' נתינה כלל מקודם דהחצר לא קנה לה ולא נעשה הגט שלה ולא מהני נפסק אח"כ כנ"ל. רק משום אגב מועיל הקנין החצר אח"כ כנ"ל. ומיושב ג"כ דהוצרך להקנות דוקא דוכתא דיתיב בי' גיטא דאם הי' מקנה אגב מקום אחר לא הי' רק קנין אגב לחוד וזה אינו מועיל בגט דלא בא כלל לידה כנ"ל: