חידושי הרי"מ על גיטין ג׳

1 בגמ' כיון דאמר מר בפני כמה כו' מידק דייק כו'. ותמהו המפ' מאי שייך הכא מידק דייק אטו הטעם דאינו נאמן היה משום שאינו מדקדק הא הטעם הי' דעד אחד אינו נאמן כשיכחישנו הבעל ומאי משני מידק דייק ע"ש. ונראה ליישב דבאמת מן הדין לכאורה נאמן אף כשמכחישו הבעל אח"כ למאי דקי"ל כתובות כ"ב דעד אומר מת ועד אומר לא מת בזה אחר זה אינו נאמן דכיון דהימנוהו להאי דאמר מת הוה ליה כתרי והאי דאמר לא מת הוי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים רק בעד אומר נתגרשה כו' אינו נאמן משום דלא הימנוהו על נתגרשה והוי ג"כ חד ע"ש. וא"כ ממילא הכא דהימנוהו חכמים לענין בפני נכתב אף בנתגרשה ממילא ג"כ הוי לי' תרי ולא מהני מה שהבעל יכחישנו אח"כ ודוחק לומר דלא הימנוהו רק כשלא יכחישנו דזה דוחק. והנה הפ"י כתב דלשטת רש"י ז"ל דחששא דלשמה הוא חשש גמור דאיכא דאשכח כתוב כו' ממילא כי אתי בעל מערער פסיל ליה ממש משא"כ לשטת תוס' אינו אלא לעז בעלמא כמ"ש תוס'. והנה המפ' כתבו דאף דהשליח עצמו ג"כ אינו בקי לשמה מ"מ כיון שאומר שנעשה לשמה נאמן או לפירש"י ז"ל ששואלין אותו ואומר לשמה נאמן. ולכאורה קשה לפמ"ש ורשב"א ז"ל ריש חולין שהקשה לוקי מתניתין הכל שוחטין באינו מומחה ואעפ"כ כשאומר אח"כ שלא שהה ולא דרס נאמן דאף שאינו יודע הלכות שחיטה מ"מ נאמן בתורת עדות שלא שהה כו' ותירץ דכיון דאינו יודע הלכות שחיטה הוי מילתא דלא רמיא עליה דאיניש בשעת מעשה ולאו אדעתיה ואינו נאמן אח"כ כיון שלא היה יודע בשעת מעשה לא דקדק ואינו נאמן ע"ש. וא"כ קשה הכא מאי מהני שהשליח אומר עכשיו שנעשה לשמה כיון שגם השליח אינו בקי שצריך לשמה ולא הי' יודע בשעת מעשה והוי מילתא דלא רמי' עלי' ולאו אדעתי' וממילא אינו נאמן גם עכשיו אך ז"א דהתם על שב ואל תעשה לא מהני שאומר שלא שהה ולא דרס דיכול להיות שלא דקדק ובאמת שהה כו' משא"כ הכא שאומר שנעשה לשמה בפירוש מה יכול להיות שלא דקדק, כיון שאומר על קום ועשה. אמנם לשטת רש"י ולדברי הירושלמי דאמר לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין ואיתא שם בהדיא דצ"ל שנכתב ביום ונחתם ביום וגם שלא נכתב במחובר ע"ש א"כ ממילא לענין זה דהוי שב ואל תעשה קשה כנ"ל. אך לדברי רש"י ז"ל לא קשה דבאמת אמרינן רוב בקיאין ולא חיישינן כלל בלא עירעור הבעל רק על לשמה משום דאיכא דאשכח ולענין לשמה שפיר נאמן כנ"ל דהוי קום ועשה ושאר החששות דמחובר ונכתב ביום כו' לא חיישינן כלל בלא ערעור הבעל כיון דסתם ספרי כו':

2 ולפ"ז מיושב מ"ש לעיל דפריך שפיר האי קולא הוא כו' השתא אתי בעל ומערער כו' ואף דכבר הימנוהו והוי לי' תרי כנ"ל מ"מ אם יבא ויערער יהיה שפיר נאמן לענין מחובר ונכתב ביום כו' דע"ז לא היה נאמן דהוי מילתא דלא רמי' עליה ולא דקדק כו' ויוכל שפיר לערער וע"ז משני שפיר כיון דאמר מר בפני כמה כו' מידק דייק כו' דכיון דכל הטעם דיהי' נאמן הוא משום דלא רמיא עלי' ולא דקדק וע"ז משני שפיר דמידק דייק וממילא אינו נאמן כלל כנ"ל וא"ש. ואף שיהא נאמן אח"כ ללעז בעלמא מ"מ כיון דלא יהא נאמן לפסלו לא אתי לאורועי נפשי' דלשטת רש"י חיישינן דוקא שיבא לפסלו. ולשטת תוס' בל"ז לא קשה כיון דאין רק ערעור שלא כדין כמ"ש הפ"י ע"ש. ואף שבלשון רש"י איתא דמידק דייק ויודע שברצון מגרשה ולא יבא לערער ע"ש הוא משום דלא יוכל לפסול אותו כנ"ל רק אעפ"כ יכול לערער שלא כדין ללעז כמ"ש תוס' וע"ז שפיר מידק דייק שברצון מגרשה ולא יערער כנ"ל וא"ש. ומיושב ג"כ דברי רש"י ז"ל שכתב וסיים ואי נמי עורר אינו נאמן דודאי דק שפיר ע"ש ותמוה שפירש דדייק שברצון מגרשה ולא יערער ואיך שייך דלכך אינו נאמן דודאי דק שפיר הלא ע"ז לא היה המידק דייק שאינו כלל על המעשה רק אי באמת הוא לשמה שלא יערער כנ"ל ולמ"ש א"ש דעל ערעור שלא כדין דייק שברצון מגרשה ואי עורר אינו נאמן דדק שפיר על המעשה כנ"ל וא"ש:

3 ובל"ז י"ל לדברי רש"י ז"ל גבי נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי כו' דפריך אי דשקיל מחד הא קא ידע כו' ופירש"י ז"ל דהיכא דידע בודאי גם עד אחד נאמן ועיין בס' נתיבות המשפט שפירש לדברי רש"י דעד אחד נאמן היכא דודאי דקדק ע"ש אם כן א"ש הכא דמידק דייק וממילא עד אחד ג"כ נאמן כיון שמדקדק כנ"ל ולכן אינו נאמן אי עורר אח"כ. אך באמת דברי רש"י תמוהים מכל צד ע"ש בכמה מקומות דאין עד אחד נאמן אף היכא שודאי דקדק:

4 שם מדאורייתא עדים החתומים כו' כמי שנחקרה כו' ורבנן הוא דאצריך והכא משום עגונה אקילו כו' הנה הרמב"ם ז"ל פסק בלא אמר בפני נכתב והגט לפנינו ולא נתקיים דהגט בטל מדאורייתא ע"ש פ"ז מה' גירושיןהלכה ב' ותמהו עליו הרב בעל לחם משנה ושאר מפ' הא אמר הכא דלכך הימנוהו בפני נכתב משום דמדאו' לא בעי כלל קיום ומפורש בהדיא דגם הכא בגיטין לא בעי קיום מדאורייתא רק מדרבנן ע"ש:

5 ונראה ליישב דהנה הרב המגיד הקשה עוד הא קי"ל בכל מקום קיום שטרות דרבנן ומאי חילוק יש בין הכא בגיטין לשאר שטרות ע"ש שתירץ דהכא כיון שהבעל טוען ברי מזויף והיא אינה יודעת מוקמינן לה בחזקת אשת איש ע"ש. ותירוצו דחוק דבאמת קי"ל אף ביורשים שבאים להוציא ג"כ קיום שטרות דרבנן ואף שאינם יודעין ובאים להוציא וחזקת ממון אלים טובא מחזקת אשת איש ואעפ"כ מקילין כל הקולות שבקיום שטרות דרבנן:

6 ונראה ליישב בפשיטות למ"ש הרשב"א ז"ל אהא שכתבו תוס' ביש ב' עדים ששלחו תו אין צריך לומר בפני נכתב דודאי אינו מזויף שהבעל לא זייפו דאינו חשוד להכשילה ע"ש והקשו דא"כ לא הי' לו לומר רק שלחו לבד ולא בפ"נ וממילא אינו מזויף ותירצו כיון דהטעם דבפני הוא משום דמרע אנפשיה טובא כשנתברר אח"כ שהוא מזויף והוא אמר בפני כמ"ש תוס' גבי ידעתי ע"ש. וא"כ כשאומר שלחו ולא בפני לא יהי' מוחזק שקרן אח"כ כשיתברר הזיוף שיוכל לומר שהבעל זייפו ומסר לו גט מזויף דאף דאנן לא חיישינן להכי מ"מ לא יהי' מוחזק שקרן דאעפ"כ יוכל לומר כן ע"ש. והנה הטעם דמדאורייתא לא בעי קיום משום דלא חציף אינש לזייף. וכתבו הפ' משום כשיתברר אח"כ הזיוף יהי' מוחזק שקרן ע"ש. וא"כ א"ש בפשיטות דהכא גבי שליח אי לא אמר בפני ממילא בעי קיום מדאורייתא דלא שייך לא חציף כו' שיהיה מוחזק שקרן כו' דהכא לא יהי' מוחזק שקרן שיוכל לומר שהבעל זייפו כנ"ל ולכך פסק הרמב"ם ז"ל בלא אמר בפני בעי קיום מדאוריי' כנ"ל:

7 ולפ"ז מיושב ממילא קושית הלח"מ דהכא באומר בפני נכתב ממילא לא בעי קיום מדאורייתא שייך שפיר לא חציף כנ"ל כיון שאומר בפני נכתב ולא זייפו הבעל ויהי' מוחזק שקרן רק מדרבנן דבעי קיום לא ליהמן אף שאומר בשביל שאינו אלא עד אחד ולכך א"ש דמשום עגונה אקילו בה רבנן ומהני מה שאומר בפ"נ משא"כ באינו אומר בפ"נ בעי שפיר קיום מדאורייתא דלא שייך חציף כנ"ל וא"ש:

8 עוד יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דהנה הפ' כתבו דלענין זיוף הבעל אי ניחוש שזייפו במכוון ודאי לא שייך לא חציף אינש כו' ולענין זה ודאי הוי בעי קיום מדאורייתא רק דלא חיישינן לזיוף הבעל שאינו חשוד להכשילה כמ"ש תוס'. והנה הירושלמי כתב הטעם דלא חיישינן לזיוף הבעל הוא משום שמתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל אף הוא אינו מחתימו בעדים פסולים שכיון שלא יוכל לערער ותנשא בגט פסול אינו חשוד להכשילה משא"כ אם הי' יכול לערער ע"ש ברשב"א ורא"ש ז"ל. וא"כ מיושב קושית הרב המגיד הנ"ל דבעי שפיר קיום מדאורייתא דכיון דבעי קיום מדרבנן דחיישי' לזיוף השליח מדרבנן כיון שלא אמר בפני נכתב א"כ ממילא חיישינן לזיוף הבעל מדאורייתא כיון דיוכל לערער אח"כ שהשליח זייפו ולא תוכל להנשא עכ"פ מדרבנן ממילא יש לחוש שזייפו הבעל דלא שייך מתוך שהוא יודע כו' כיון שיוכל לערער מדרבנן וא"כ ממילא בעי קיום מדאוריי' דלא שייך לא חציף כיון שאינו רוצה לגרשה כלל כנ"ל וא"כ ממילא מיושב קושית הלח"מ דהכא כיון שאומר בפני נכתב ומהני נגד הקיום מדרבנן ממילא לא בעי כלל קיום מדאורייתא דלא חיישינן שזייפו הבעל כיון שלא יוכל לערער שהשליח זייפו דלענין זיוף השליח מהני בפני נכתב שהוא קיום מדרבנן וממילא לא זייפו הבעל ובעי רק קיום מדרבנן ומהני בפני נכתב משא"כ כשאינו אומר בפ"נ בעי שפיר קיום מדאורייתא כנ"ל וא"ש. ולפ"ז מיושב ג"כ קושיא הב' שהקשה הלח"מ מהא דפריך הש"ס לקמן והא בדרבנן עד נעשה דיין ומפורש דלא בעי רק מדרבנן ולדברי הרמב"ם ז"ל הוא דאורייתא ולמ"ש מיושב דכיון שאומר בפני נכתב ומהני נגד זיוף השליח שהוא דרבנן ממילא לא בעי קיום מדאורייתא ושפיר עד נעשה דיין וא"ש:

9 שם בגמ' לפי כו' ומשום עגונה אקילו בה רבנן כו' וכתב הרא"ש דאינו צריך לקיים כתב השליחות דכי היכא דהימנוהו על בפני נכתב הימנוהו ג"כ על השליחות ששלחו דאל"כ מה הועילו חכמים כו' ע"ש. ולכאורה קשה דממ"נ לפי' ריב"א דכשיש עדים על השליחות אינו צריך לומר בפני דלזיוף הבעל לא חיישינן ע"ש. והקשו מהרמשי"ף ושאר מפ' דא"כ לא יאמר רק שלחו לחוד וליהימן ולמה בעי כלל בפ"נ ותירצו דבמה שאומר שלחו הוי כידעתי דלא מרע נפשיה כמו בפני ולכך צריך לומר בפני ע"ש. וא"כ איך שייך כי היכי דהימנוהו על בפ"נ הימנוהו ג"כ על שלחו הא בפני הימנוהו משום מרע אנפשיה משא"כ שלחו הוי כידעתי ואם סובר דגם שלחו הוי בפני א"כ ליהימן שלחו לחוד ולא בעי כלל בפני כנ"ל. אך זה לא קשה די"ל דהטעם דשלחו הוי כידעתי הוא משום דאף דאנן לא חיישינן לזיוף הבעל שאינו חשוד להכשילה מ"מ אם יתברר אח"כ זיופו יכול לומר אעפ"כ שזייפו הבעל ומסר לו גט מזויף ולא יתברר זיופו ולכך הוי כידעתי דלא מרע אנפשיה כשאומר שלחו ולכך לא מהימן שלחו לחוד דיכול להיות שזייפו השליח ולא מרע אנפשיה כנ"ל משא"כ הכא שאומר באמת בפ"נ ג"כ רק לענין שמא מסרו לפקדון לענין זה שפיר מהימן גם שלחו דלענין זה שפיר הוי בפני דמרע נפשיה כשיתברר אח"כ שמסרו לפקדון משא"כ שלחו לחוד לא מהימן דחיישינן לזיוף השליח כנ"ל. ומה שהקשה אדברי הרא"ש ז"ל למאי דפסק כר"ה א"כ לא מהימן מדאורייתא ששלחו והכא לא הימנוהו רק לענין קיום שטרות דרבנן כבר ישבתי לעיל בתוס' ד"ה לפי שאין בקיאין ע"ש:

10 תוס' ד"ה אטו כי אמרו ידעתי מי לא מהימן כו' וקושיא דאשה ובעל לא חש לתרץ כו'. ותרוצם דחוק מאד והוא תמוה דרבה הקשה ג' קושיות התם בפני כו' התם אשה ובעל דבר כו' והוא מתרץ לו אחדא אטו הכא ידעתי כו' ולמה לא מתרץ לו אקושיא דאשה ובע"ד כתירוץ תוס' כו':

11 ונראה ליישב דהנה הפ"י כתב הטעם אפירש"י ז"ל שפירש דשיילינן ליה אי לשמה והוא אומר הן ולא פירש משום דסתמא לשמה וכתב משום דכמו דידעתי לרבה לא מהני משום דלא מרע אנפשיה ואף דהוא עדות גמור בכל הדברים ויפסל לעדות כשיתברר שקרו מ"מ כיון דלא מרע אנפשיה טובא לא מהימן רק בפני כמ"ש תוס' ולכך ג"כ אף שרש"י ז"ל ג"כ סובר דסתמא לשמה מ"מ הוי כידעתי דלא מרע טובא שיוכל לומר לא כיוון לשמה ואף שודאי כיון הוי כידעתי ולא מהימן ולכך צריכין לשאול ע"ש. ולכאורה יש להקשות למאי שכתבו הפ' בהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ופסק המהרש"ל ז"ל דאם קבלו עדות שלא בפני בעל דין ולא מהני לא יוכלו אח"כ להעיד אף בפני בעל דין דאמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבוריה כיון שכבר העידו ולא הי' מהני עדותם ואף שעכשיו מהני עבידי לאחזוקי דיבוריה ולא מהני ע"ש. וא"כ לכאורה לפ"ז הכא כיון דסתמאלשמה קא מסהיד ומיד שאמר בפני נכתב אמר שהוא לשמה רק דלא מהני אף שהוא עדות גמור כמו ידעתי כנ"ל. וא"כ מה מהני ששואלין אותו אח"כ ואמר לשמה כיון שכבר אמר ידעתי דלשמה ולא הי' נאמן א"כ ממילא עביד אינש לאחזוקי דיבוריה עכשיו שאומר אין ואינו נאמן וא"כ כיון דסתמא לשמה לא מהני ממילא אף ששואלין אותו ואומר אין. אך זה לא קשה דכל הטעם דסתמא לשמה כתב הר"ן ז"ל משום שכיון שיודע שתקנו לומר בפני נכתב יודע ודאי שיש פסול שיוכל לפסול ואומר בפני שנעשה בכשרות ע"ש. וא"כ זה הוא אי מהני באמת סתמא לשמה משא"כ עכשיו דהתקנה היא שצריכין לשאול אותו אם לשמה דסתמא לא מהני כמו ידעתי כנ"ל א"כ ממילא אינו אומר כלל דסתמא לשמה כיון שצריכין עדיין לשאול אותו ובפני הוא כדי שיוכלו לשאול אותו ולא שייך כלל סתמא לשמה וממילא מהני מה שאומר אח"כ אין דלא שייך עביד אינש כו' כנ"ל דשפיר יכול לומר עדיין שלא הי' לשמה וא"ש:

12 אמנם לרבא דמשום קיום וכתבו התוס' דלזיוף הבעל לא חיישינן רק לזיוף השליח וכשידעינן דשלחו ודאי אינו מזויף והקשו א"כ מיד כשבא לב"ד ממילא אומר שהוא שליח ולמה צריך אח"כ לומר בפ"נ ותירצו דשלחו לא מהני דהוי ידעתי ע"ש במהרמשי"ף וא"כ קשה כנ"ל הא כיון שבא ואומר מיד שהוא שליח ולא זייפו רק דלא מהני עדותו כמו ידעתי ואינו נאמן א"כ מאי מהני מה שאומר בפני הא שייך שפיר עביד אינש לאחזוקי דיבורי' כיון שכבר אמר שלחו ואינו מזויף ולא הי' נאמן ממילא גם אח"כ אינו נאמן כנ"ל. ואף דלכאורה יש לדחות דהתם גבי שלא בפני בעל דין שייך שפיר דעביד עכשיו לאחזוקי דיבוריה ולומר הדיבור שאמר מקודם דאינו רוצה לשנות עכשיו ממה שאמר מקודם משא"כ הכא שאמר מקודם שלחו וא"כ אף שאומר אחר כך בפני לא שייך עביד אינש כנ"ל דיכול שפיר לומר עדיין שלחו כמו שאמר מקודם ולא ישנה וג"כ לא יהי' מרע נפשיה כנ"ל. אך ז"א למה שהביא המהרש"ל ראי' אהא דעביד אינש כו' מהא דמשחתמו אין מעידין עליו כו' דהוי נוגעין ע"ש ואף דהתם אינו אותו הדיבור רק דאמרינן שרוצה לקיים דבריו הראשונים שיהיו קיימים שלא יתבטלו ע"ש. וא"כ ממילא הכא שאמר שלחו שאינו מזויף ולא הי' נאמן ואומר עכשיו בפני שייך שפיר עביד אינש כו' שיהיה דבריו קיימים שיהי' נאמן על הקיום כנ"ל וקשה עדיין כנ"ל אמאי מהני בפ"נ כנ"ל:

13 אמנם לא קשה מידי דהטעם דעביד אינש כו' הוא משום דהוי נוגעין ולכך אינם נאמנין ע"ש. והטעם דנוגע הוא משום דהוי כבעל דבר וא"כ הכא לענין בפני נכתב דקי"ל אף אשה עצמה מביאה גיטה ונאמנת בפ"נ וגם שאר פסולין נאמנים ע"ש וגם נוגע כשר לעדות זה א"כ ממילא לא שייך עביד אינש כו' כנ"ל דלא עדיף מנוגע גמור וא"ש. ובזה מיושב ממילא קושית הרשב"א ז"ל שהקשה אהא דאמר רבה התם אשה לא מהימנא כו' והקשה הא אעפ"כ אתי לאחלופי כשיראו שמביא עד א' כשר ומהני ולא יראו כשמביא פסול ויסברו דגם שאר קיום מהני בעד אחד אטו יתרמו שיראו גם הבאת פסולים ע"ש. ולמ"ש מיושב דבאמת בכל שליח שייך עביד אינש לאחזוקי כנ"ל רק דמ"מ מהני משום דגם פסול נאמן א"כ כשיראו גם עד כשר ג"כ לא אתי לאחלופי דבאמת פסול משום עביד אינש כנ"ל ואעפ"י כן מהני וממילא לא אתי לאחלופי כנ"ל ומשני שפיר הכא אשה ובעל דבר מהימן ונאמן השליח רק כמו בעל דבר וממילא לא אתי לאחלופי אף בשליח כשר דג"כ הוא פסול כנ"ל וא"ש:

14 ולפ"ז ממילא מיושב קושית תוספ' הנ"ל דמשני שפיר אטו היכא כי אמר ידעתי מי לא מהימן וא"כ כיון דידעתי ג"כ מהני ממילא לא שייך עביד אינש לאחזוקי דיבוריה כנ"ל כיון דגם ידעתי נאמן וממילא לא קשה גם קושיא דאשה ובעל דבר דאעפ"כ אתי לאחלופי כשמביא עד כשר כקושית הרשב"א ז"ל ובעד כשר לא הוי נוגע כיון דידעתי מהני והוא כשר גמור ושפיר אתי לאחלופי כנ"ל וא"ש:

15 ובזה מיושב ג"כ מה דאמר וכיון דידעתי מהימן אתי לאחלופי כנ"ל והוא תמוה הא כל קושית רבה לא הוי רק דידעתי לא מהני ולא אתי לאחלופי והוי ליה לשנויי דסבר ידעתי מהני וממילא אתי לאחלופי ומה לו לסיים וכיון כו' הא על זה קאי ולשיטת תוס' א"ש דקאי אידענו ע"ש משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דקאי אידעתי קשה כנ"ל ולמ"ש א"ש דבאמת לא אתי לאחלופי משום אשה ובעל דבר כנ"ל רק משום דידעתי מהני גם זה לא קשה כנ"ל ומסיים שפיר וכיון דידעתי מהימן ממילא אתי לאחלופי כנ"ל ולא שייך גם הא דאשה ובעל דבר כנ"ל ואתי שפיר:

16 עוד יש ליישב קושית התוס' הנ"ל וניישב ג"כ דברי רש"י ז"ל אשר הם תמוהים מאד שפירש אהא דאמר רבא אטו הכא כי אמר יודע אני כו' הואיל ולדידי' טעמא משום קיום מה לי בפני מה לי יודע אני ותמוה כקושית תוס' דא"כ קשה עדיין רבה מ"ט לא אמר כרבא דמשום קיום וג"כ מהני ידעתי וע"כ דלרבה אף אי הוי טעמא משום קיום לא מהני ידעתי וכן פירש רש"י ז"ל בהדיא ד"ה הכא בפני כו' וא"כ מה זה שפירש הואיל ולדידיה טעמא משום קיום מהני ידעתי הא בזה פליגי דרבה אף אי טעמא משום קיום לא מהני ידעתי:

17 ונראה דהנה התו' כתבו הטעם דידעתי לא מהני הוא משום דלא מרע אנפשי' כ"כ כמו בפני ע"ש והוא דחוק קצת. ונראה דהנה רש"י ז"ל כתב דרבה סבר כר"מ דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ולכך אמר אתי למיגזי' וגם הרשב"א ז"ל כתב כן ע"ש והמפ' כתבו דלר"מ דכל המשנה כו' אלמוה חכמים לתקנה דבפני נכתב כדאורייתא ממש וכן איתא להדיא ב"מ פ' הזהב דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ולכך הולד ממזר וכתבו דאף דאמר משום עגונה אקילו ליהימן לחד מ"מ זה הי' התקנה מתחלה שיהי' אחד נאמן אבל לענין שאר דברים אלמוה לאמירת האחד בפני נכתב כדאורייתא ממש ע"ש. והנה הפוסקים כתבו הטעם דנאמנים עידי קיום שאומרים שמכירים חתימת העדים ולא שראו שחתמו ואף דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו דמאי הזמה שייך על מה שמכירים החתימות ותירצו דמשום דקיום שטרות דרבנן לא בעינן יכול להזימה כמו בעד נעשה דיין ע"ש וא"כ ממילא א"ש דהכא לרבה דסבר כר"מ דאלמוה חכמים לתקנת בפ"נ כדאורייתא בגיטין א"כ ממילא לא מהני ידעתי היינו שמכיר החתימות דהוי עדות שא"א יכול להזימו כנ"ל כיון דהוא כדאוריי' כנ"ל ולכך צריך לומר בפני שראה שחתמו ושפיר יכול להזימו כנ"ל דגם בעד אחד היכא שמהני עדותו בעינן יכול להזימו כמ"ש תו' ריש מס' ב"מ ד"ה מה להצד כו' ע"ש וכ"כ הריב"ש בתשובה ע"ש כן י"ל הטעם לרבה דלא מהני ידעתי רק בפני כנ"ל וא"ש דרבא פליג דמהני ידעתי כיון דרבא לא סבר אתי למיגזיי' דס"ל כרבנן דלא אמרינן כל המשנה ולכך לא אמר טעמא דלשמה כמ"ש הפ' וא"כ לא בעינן יכול להזימו כמו בכל קיום שטרות דרבנן ולכך ממילא מהני ידעתי ג"כ. ומיושבים שפיר דברי רש"י ז"ל שפירש דהואיל ולדידיהטעמא משום קיום ולא משום לשמה משום דלא סבר כר"מ דכל המשנה כו' א"כ לא בעינן יכול להזימו א"כ מה לי בפני מה לי יודע אני כנ"ל וא"ש:

18 והנה המפ' הקשו אמאי דאמר רבה הכא בפני התם יודע אני והקשו הא אעפ"כ אתי לאיחלופי דאיך ידעו ממה שאומר בפני דידעתי לא מהני שמא באמת גם ידעתי מהני רק שאין מכיר החתימות רק שראה שחתמו ולכך אומר בפני כמו בשאר קיום שראו שחתמו וגם ידעתי מהני. ונראה דהנה יש לישב קושית הרשב"א ז"ל הנ"ל אהא דהתם אשה ובע"ד לא מהימן כו' והקשה מ"מ כי מייתי עד כשר אתי לאיחלופי ולא ידעו שגם אשה כשירה כו'. ונראה דהנה לקמן אמרינן בפני כמה נותנו לה חד אמר בפני ב' וח"א בפני ג' ומסיק הטעם דבפני ג' אף דעד נעשה דיין בכל מקום בקיום שטרות דרבנן מ"מ הכא חיישינן דלמא מייתי אשה או פסול דנאמנת ג"כ ואתי למיסמך עלה ע"ש. וא"כ ממילא מיושב קושית הרשב"א הנ"ל דאף שיראו כשמביא עד כשר ידעו ג"כ שאשה נאמנת כיון שיראו בעד כשר דבעי ג"כ ליתן בפני ג' לבד העד ואף דעד נעשה דיין ורק משום זימנין דמייתי אשה, וע"כ דגם אשה כשירה כאן וממילא אף דיראו דמייתי עד כשר ידעו ג"כ שאשה נאמנת ולא אתי לאיחלופי ממילא כנ"ל. אך ז"א דבאמת קי"ל כמאן דאמר בפני שנים וא"כ עדיין קשה קושית הרשב"א הנ"ל דאתי לאיחלופי כנ"ל. אמנם ז"א דכל הטעם דמהני בפני ב' הוא משום דבדרבנן עד נעשה דיין דלא בעינן יכול להזימו כמ"ש תו' שם בכתובות ע"ש וא"כ זה הוא לדידן דקי"ל באמת כרבנן דלא אמרינן כל המשנה כו' ושפיר עד נעשה דיין הכא משא"כ לרבה דסבר כר"מ כו' ובעינן הכא יכול להזימו כמ"ש וממילא אין עד נעשה דיין ובעינן שפיר בפני ג' לרבה וממילא לא אתי לאיחלופי כנ"ל לרבה ולא קשה קושית הרשב"א כנ"ל:

19 אמנם זה טעות דא"כ קשה עדיין קושית רשב"א ז"ל דלא ידעו דאשה נאמנת ואף דיראו דצריך ליתן לה בפני ג' מ"מ לא ידעו דאשה נאמנת דבל"ז צריך הכא ג' דאין עד נעשה דיין הכא לרבה דאין אנו צריכין לרבה לטעמא דזימנין דמייתי איתתא כו' כנ"ל ועדיין אתי לאיחלופי וקשה כנ"ל:

20 אך באמת לפמ"ש מיושב שפיר דבאמת התם יודע אני הכא בפני ולא אתי לאחלופי רק דנאמר דעדיין יטעו דגם ידעתי מהני ואתי לאיחלופי כנ"ל וא"כ אם יאמרו דגם ידעתי מהני וא"כ לא בעינן יכול להזימו כנ"ל כיון דמהני ידעתי וממילא עד נעשה דיין וע"כ הא דבעי ג' הוא משום זימנין דמייתי איתתא כו' וידעו ע"כ דאשה ובע"ד נאמנת וודאי לא אתי לאיחלופי וא"כ ממ"נ לא אתי לאיחלופי דבאמת צ"ל בפני ואם ידעו דבפני דוקא א"כ התם יודע אני כו' ולא אתי לאיחלופי ואי יאמרו דגם ידעתי מהני וממילא עד נעשה דיין ע"כ בעי ג' משום דאשה נאמנת ולא אתי לאיחלופי דהתם אשה לא מהימנא כו' ומיושב שפיר קושית הרשב"א ז"ל וגם קושית המפרשי' הנ"ל דיסברו שגם ידעתי מהני ולמ"ש א"ש דאי יסברו כנ"ל ידעו דאשה נאמנת כנ"ל. ולפ"ז מיושב ממילא קושית תו' דלא משני רבא רק אידעתי ולא אאשה ובעל דבר כנ"ל. ולמ"ש א"ש דרבא משני כיון דידעתי נאמן דלא ס"ל כר"מ כנ"ל ולא בעינן יכול להזימו דקיום דרבנן כנ"ל וממילא עד נעשה דיין וסגי באמת ליתן לה בפני שנים כמו דקי"ל וממילא גם אשה ובע"ד לא קשה דמ"מ כי מייתי כשר אתי לאיחלופי כקושית הרשב"א ז"ל דלא ידעו דאשה נאמנת כיון דסגי באמת בפני ב' דבשלמא לרבה דס"ל כר"מ וידעתי לא מהני דבעינן יכול להזימו וממילא בעי עכשיו בפני ג' מדינא דאין עד נעשה דיין א"ש דאף אם הם לא ידעו ויסברו דידעתי מהני וע"כ יהיה הטעם דבפני ג' משום דאשה נאמנת וידעו דאשה נאמנת ולא אתי לאיחלופי כנ"ל משא"כ לרבא דקי"ל כרבנן דר"מ וגם ידעתי מהני וסגי באמת בתרי כנ"ל ושפיר אתי לאיחלופי ולא קשה מאשה ובע"ד כנ"ל כקושית הרשב"א ז"ל כמ"ש וא"ש. ובזה מיושב ג"כ מה שסיים וכיון דידעתי לא מהני כו' ולמ"ש מיושב כמ"ש לעיל. ומיושב ג"כ מה דאמר רבא אטו הכא כי אמר כו' משמע כאילו זה כבר הוזכר מקודם ופשוט הדבר הא בזה פליגי לפירש"י ז"ל ולמ"ש מיושב דכבר אמר מקודם דלא סבר כרבה דאתי למיגזיי' והיינו משום דס"ל כרבנן דלא אמרינן כל המשנה ולכך אמר שפיר אטו הכא דממילא ידעתי מהני כנ"ל וא"ש:

21 ובזה יש לישב ג"כ לשיטת התו' שפירשו דגם רבא סובר ידעתי בחד לא מהני רק דאמר אטו הכא בתרי דאמרי ידענו לא מהני וכיון דמהני ידענו בתרי אתי לאיחלופי ע"ש והוא תמוה דאיך בשביל דמהני ידענו בתרי אתי לאיחלופי בחד הא בחד רואין דצריך לומר בפני. ולמ"ש מיושב דאמר שפיר אטו תרי דאמרו ידענו לא מהימני הכא וכיון דנאמנים ע"כ אין הטעם דידעתי לא מהני משום דהוי עדות שא"א יכול להזימו דא"כ גם תרי בידענו לא מהני דאינו יכול להזימו וע"כ הטעם משום דלא מרע נפשיה בידעתי בחד כמ"ש תו' וא"כ ממילא אתי לאיחלופי אף בחד כקושית המפ' הנ"ל דיסברו דגם ידעתי מהני ואעפ"כ לא ידעו דאשה נאמנת כיון דבאמת סגי ליתן לה בפני ב' כיון דלא בעינן יכול להזימו דתרי שאמרו ידענו נאמנים ושפיר אתי לאיחלופי בחד כנ"ל דיאמרו גם ידעתי מהני כנ"ל ומיושב ג"כ מה דסיים כיון דידעתי מהני כו' כמובן וא"ש:

22 עוד י"ל קושית תו' הנ"ל דלא משני אקושיא דאשה ובע"ד לשטת התו' שפירשו דגם רבא סובר ידעתי בחד לא מהני רק בתרי וכתבו הטעם דידעתי לא מהני משום דלא מרע אנפשיה כ"כ ע"ש וכתבו המפ' הטעם דאף דגם בידעתי יוכל להתברר שקרו וכתבו דעיקר הטעם דכשאומר בפני אם יתברר אח"כ שלא חתמו יפסל לעדות ולשבועה שהעיד שקר לפני ב"ד משא"כ באומר ידעתי לא יפסל לעדות לדעת יש פוסקים דיוכל לומר שאעפ"כ מכיר הוא שזה חתימתם ע"ש:

23 והנה לכאורה לפ"ז לרבה דידעתי לא מהני ע"כ בעי בפני ג' דאף דעד נעשה דיין מ"מ הא קי"ל דאם נתקבל עדותו לפני ב"ד פסול אינו נפסל אף שהעיד שקר כיון דלא מיקרי ב"ד וא"כ אף שאומר בפני נכתב בפני ב' ועד נעשה דיין מ"מ אם יתברר אח"כ ששקר העיד וממילא פסול למפרע ונתקבל עדותו לפני ב"ד פסול שהוא הי' ג"כ דיין וממילא לא יהיה פסול כיון שלא נתקבל עדותו לפני ב"ד כשר וא"כ אף שאומר בפני בפני ב' הוי כאומר ידעתי דלא מרע אנפשיה כיון שלא יהיה פסול כשיתברר שקרו וממילא צריך ג' וכעין סברא זו כ' המרדכי בסנהדרין בשם השר מקוצי לענין עד נעשה דיין ע"ש וא"כ מיושב ג"כ קושית המפ' הנ"ל דלמא יסברו דגם ידעתי מהני ולמ"ש א"ש כמ"ש לעיל דאם יסברו דידעתי מהני א"כ אמאי בעי ג' וע"כ משום זימנין דמייתי איתתא וידעו דאשה נאמנת ולא אתי לאחלופי ולא קשה קושית הרשב"א כנ"ל וע"ז משני שפיר דבאמת ידעו דידעתי לא מהני בחד רק כיון דבתרי מהני אתי לאחלופי כמ"ש תו' וא"כ ממילא לא שייך קושיא דאשה ובע"ד כקושית הרשב"א ז"ל דלא ידעו דאשה נאמנת ואעפ"כ בעי ג' כיון דידעתי לא מהני כמ"ש ובפני ב' הוי כידעתידלא יפסל כנ"ל ואף דלרבא מכאן ולהבא נפסל מ"מ הכא הוי תרי בחד ופסול למפרע וא"ש. אך ז"א דא"כ מאי פריך לקמן אמאי בעי ג' הא בדרבנן עד נעשה דיין ומאי קושיא הא הכא הוי כידעתי כנ"ל. אך י"ל דרבא משני דידעתי באמת מהני וכפירש"י ז"ל וממילא באמת סגי בתרי ולא ידעו דאשה נאמנת כנ"ל ופריך שפיר למאי דקי"ל כרבא ואין להאריך יותר:

24 תוס' ד"ה דתנן אין כותבין כו' הך סוגיא אתיא כר"ל כו' ולשמואל ור"י נמי יש להוכיח מדר"נ דאומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה כו' והיינו כקושית הש"ס לקמן וכ"ת כי לא בעי מדאורייתא ומתניתן דמחובר קאי אתורף כמ"ש תוס' ומשני מדר"נ כו' ע"ש והקשו המפ' למ"ש תוס' ד"ה חתמו ונתנו דלר"מ שייך למיגזר יותר כתיבה אטו חתימה לענין מחובר מלענין לשמה ולכך במחובר אסור לכתחלה ע"ש וא"כ מאי פריך הכא ארבה דלמא מתניתן דמחובר קאי שפיר אטופס כנ"ל אבל כתיבת התורף בעי מדרבנן כדפריך וכ"ת כו' ומדר"נ דמצאו באשפה אין ראיה רק לענין לשמה דלא שייך למגזר כנ"ל אבל במחובר י"ל שפיר דפסול אפילו בדיעבד מדרבנן כנ"ל ותקנו באמת בפני נכתב משום מחובר כדאיתא בירושלמי לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין ורבה אמר לשמה על החתימה ועל הכתיבה צריך לומר משום מחובר כנ"ל דפסול בדיעבד ויותר קשה ארשב"א ז"ל שהוכיח מכאן דלר"א לא בעינן עידי חתימה אף לכתחלה דאל"כ מאי פריך הא אתיא שפיר כר"א רק בעי בפני נכתב משום לכתחלה וגם בשביל לכתחלה ראוי לתקן ולקמן דתני פסול ג"כ לכתחלה ומוכח דאף לכתחלה אין צריך ע"ש וקשה לדבריו קושית תוס' בא"ד מאי פריך דלא כר"מ הא לר"מ איתא להדיא דאין כותבין לכתחלה במחובר ותירוצם לא שייך ע"ש לדבריו כנ"ל ושמא תיקנו משום לכתחלה כנ"ל ואף דצ"ל לדבריו דלענין לשמה ודאי כשר אף לכתחלה מדר"נ דמצאו באשפה כסברת תוס' דלענין מחובר שייך יותר למיגזר כנ"ל ומ"מ קשה כנ"ל שמא צ"ל בפני נכתב משום מחובר כדברי ירושלמי הנ"ל ומחובר ודאי פסול לכתחלה כדאיתא בהדיא אין כותבין ומשום לכתחל' ג"כ תיקנו כנ"ל לדבריו:

25 ונראה דהנה התוס' הקשו לעיל מאי מהני בפ"נ משום לשמה ניחוש עדיין ממ"נ אי איכא יוסף בן שמעון אחר פסול דאינו מוכח מתוכו ומאי מועיל בפ"נ ע"ש ותירץ בספר פ"י כיון דבלא הוחזק כשר משום דכיון דלא הוחזק א"כ יודעין מי המגרש משא"כ בהוחזק אינו מוכח מן החתימה מי הוא המגרש וא"כ עכשיו כשבא לפנינו ואצלינו לא הוחזק עוד יב"ש א"כ יודעין אנו מן החתימה מי המגרש דאף דשם במקום הכתיבה הוחזק עוד יב"ש מ"מ הכא בשעת הנתינה שאנו מסופקים אם הוחזק ואין אנו יודעין שפיר הוי לא הוחזק ואף דשם באמת הוחזק מ"מ כשר כיון שאין אנו יודעין אם הוחזק אבל לענין לשמה חיישינן שפיר שמא יש שם ופסול משום לשמה כנ"ל ע"ש. והנה לכאורה קשה למאי שהקשו הפוסקים איך מהני גט ע"י שליח הא הוי מחוסר הובאה בין כתיבה לנתינה שצריך להוליכו למקומה ותירצו דההובאה אין ענין להגט אטו הגט פסול בלא ההובאה הלא אם תבא האשה לשם ינתן לה שם ואין זה ענין להכשר הגט ע"ש בפ"י ובמהרי"ט ע"ש. וא"כ לכאורה הכא אם שם במקום הכתיבה באמת הוחזק עוד יב"ש וממילא פסול דאינו מוכח מתוכו רק הכא במקום הנתינה יהיה כשר משום דכאן לא הוחזק א"כ ממילא פסול משום דמחוסר הובאה בין כתיבה לנתינה כיון דאם ינתן במקום הכתיבה יהיה פסול ולא מתכשר הגט רק ע"י ההובאה כנ"ל וממילא פסול משום מחוסר הובאה וקשה עדיין מאי מהני בפ"נ הא שמא יש שם עוד יב"ש שהוחזק אף דכאן לא הוחזק פסול כנ"ל משום מחוסר הובאה שמחוסר להכשר הגט כנ"ל ואף דהר"ן ז"ל כתב לענין הקנאה דאין זה מיקרי מחוסר רק בגוף הגט ע"ש אך אין זה מוסכם ועיין בט"ז ס"ק כ"ז שפסק דאף מחוסר ציווי לתקן מיקרי מחוסר מעשה ע"ש אמנם י"ל שפיר כתירוץ תוס' דהחשש דלשמה אינו כלל משום יב"ש אחר רק שהוא החתים כנ"ל אך המפ' כתבו הא דלא אמרינן באמת אף לדברי תו' דהחשש דלשמה אינו משום יב"ש אחר הא מ"מ אמאי לא ניחוש באמת שמא הוחזק שם עוד יבש ופסול משום דאינו מוכח מתוכו ומאי מהני בפ"נ ותירצו דז"א כיון דבשאר דברים בקיאין ואם היה יב"ש אחר הוחזק לא היו רשאין לחתום כיון דפסול משום דאינו מוכח מתוכו כנ"ל ע"ש. וא"כ לכאו' עדיין קשה לדברי הפ"י דאף דשם הוחזק כשר כאן כיון שכאן לא הוחזק וא"כ אדרבה לא שייך תירוץ תוס' דקשה כנ"ל דניחוש מ"מ שמא הוחזק שם יב"ש ואעפ"כ היו רשאין לחתום כיון שנתנו לשליח להוליכה וממ"נ אם ידעו שהוחזק לא יתנו ואם לא ידעו יהיה באמת כשר אף שהוחזק כיון שאין יודעין והוי לא הוחזק כ"כ הפ"י הנ"ל וא"כ חיישינן שפיר שמא הוחזק וממילא פסול משום מחוסר הובאה כנ"ל אף שכאן לא הוחזק. אך זה טעות דא"כ שייך שפיר תירוץ הנ"ל דאין רשאים לחתום כיון דהוחזק ואף ששם לא ידעו והיה לא הוחזק מ"מ יהיה פסול מחמת מחוסר הובאה כנ"ל וממילא אין רשאין לחתום אם הוחזק שם ולא חיישינן כלל לב' יוסף בן שמעון כנ"ל וא"כ לפ"ז לא קשה כלל דאיך נימא דתיקנו גם משום מחובר דא"כ דנימא דאינם יודעין שמחובר פסול אף שמחוסר קציצה א"כ ממילא מאי מהני בפני נכתב הא חיישינן לב' יב"ש כנ"ל דכיון דשם הוחזק אף דכאן לא הוחזק ממילא פסול משום מחוסר הובאה כנ"ל וא"ל כנ"ל דהם לא היה רשאים לחתום דז"א כיון דלא בקיאין במחובר ואינם יודעין דמחוסר מעשה פוסל א"כ שפיר היו רשאים לחתום כיון דבמקום הנתינה יהיה לא הוחזק כנ"ל וא"כ קשה לכאורה איך אמר הירושלמי שאין בקיאין בדיקדוקי גיטין והיינו אף במחובר וקשה כנ"ל דא"כ מאי מהני בפ"נ. אך ז"א דבאמת מסקינן דאתיא כר"א ולא בעינן מוכח מתוכו כנ"ל. ולפ"ז מיושב ממילא קושיא הראשונה שמא תיקנו משום מחובר ולמ"ש א"ש עכשיו דנוקי כר"מ ממילא ליכא למימר כלל דתקנו משום מחובר דאם לא בקיאין במחובר ממילא לא מהני כלל בפ"נ כנ"ל וא"ש:

26 בא"ד תימא לר"י דהכא משמע כו' דלר"מ לא בעי כתיבה לשמה ולקמן בעי בפני נכתב כו' ונראה לישב קושית תוס' דהנה תוס' ד"ה שלשה גיטין כו' כתבו דלכך לר"מ כשר בכתב בכתב ידו ואין עליו עדים ואף דוכתב היינו וחתם מ"מ כתיבת ידו זו הוא חתימה דאין לך חתימה גדולה מזו כיון שהוא עצמו כתב ומהני כמו עדים ע"ש אף שלא חתם שמו מ"מ הוי כמו עדים ע"ש ולכאורה קשה א"כ מאי פריך לר"מ דעידי חתימה כרתי למה בעי בפני נכתב הא לא בעי כתיבה לשמה הא שפיר צ"ל בפני נכתב דשמא הוא כתיבת יד הבעל וממילא כתיבתו זה הוא חתימתו ולא בעי עידי חתימה כלל וצריך שפיר להיות לשמה כיון שזה הוא החתימה דגם בבעל עצמו חיישינן שמא לא אמר בפירוש לשמה ופסול ע"ש בפ"י ולכך צריך בפ"נ שהיה הכתיבה לשמה דכתב ידו אם לא היה לשמה פסול אף לר"מ כנ"ל ובפני נחתם לשמה ג"כ צריך לומר דשמא לא היה כו' הבעל וממילא עידי חתימה כרתי ובעינן חתימה לשמה ומצי שפיר לאוקמי כר"מ דקי"לשצריך לומר בפירוש לשמה ואם לאו פסול ע"ש. אך זה טעות דכיון שבא לפנינו חתום בעדים א"כ ממילא אף אם כתבו הבעל בעצמו ולא לשמה ג"כ כשר דמאי בכך שהכתיבה באמת פסולה שצריך לשמה וכתבו שלא לשמה הא גם בכתבו חרש שוטה וקטן כשר כשחתומים עליו עדים א"כ אף שאם כתבו הבעל היתה הכתיבה בעצמה פסולה מ"מ כשחתמו עדים אין פסול הכתיבה מזיק כלל אף שהכא באמת היתה פסולה מ"מ כיון שהוא שלא לשמה ואין זה כריתות כיון שפסול א"כ ממילא העידי חתימה כורתין וכשר ופריך שפיר דלא בעי בפ"נ:

27 אמנם הנה הרשב"א ז"ל הקשה מאי מהני בפני נכתב ניחוש שמא העידי חתימה הם פסולין והם אינם בני תורה ואינם יודעין שפסולין אינם רשאין לחתום ותירץ דזה לא חיישינן שהוא דבר הנהוג בכל השטרות דרק בדבר שאינו נוהג רק בגיטין בזה אין בקיאין אבל בדבר הנוהג בכל השטרות בקיאין שאין פסולין רשאין לחתום וודאי לא החתימו פסולין ע"ש. והנה לקמן באמר לעשרה כתבו כו' פליגי ר"י ור"ל ר"י סבר שנים משום עדים וכולם משום תנאי ור"ל סבר כולם משום עדים ואמר דנ"מ אם נמצא מהם פסולים לר"י דמשום תנאי כשר ולר"ל דמשום עדים פסול ע"ש וקי"ל כר"י דמשום תנאי והטעם איתא התם כיון דלא היה צריכין לחתום השאר דכשחתמו שנים סגי אמרינן דמה שצוה לחתום השאר הטיל תנאי בדבר וכשר אף אם הם פסולים דאינו רק קיום התנאי ע"ש וא"כ לכאו' עדיין שפיר צ"ל בפ"נ אף לר"מ כנ"ל דשמא כ' הוא עצמו ובעי שפיר לשמה כיון דמהני אף בלא עדים אף לר"מ כנ"ל וא"ל כמ"ש דכיון שחתומים עדים עדיין כשר כנ"ל דז"א דקשה שפיר כקושית הרשב"א ז"ל דחיישינן שמא החתימו עדים פסולין וא"ל כנ"ל דזה יודעין שאין פסולין רשאין לחתום דז"א למ"ש דכיון דאין בקיאין לשמה א"כ ממילא כיון שכתב בכתב ידו היה כשר אף בלא עדים אף שלא היה לשמה כיון שאין בקיאין א"כ אף שצוה לחתום עדים הוי כמו אמר לעשרה כיון שהיה כשר בלא עדים א"כ אף שצוה לחתום הוי משום תנאי וכשר אף פסולים א"כ כיון שלא היו בקיאין לשמה שפיר היו רשאים לחתום אף פסולין אף שיודעין שאין פסולין רשאין לחתום וכיון דבאמת בעינן לשמה והיה פסול כתב ידו כיון שלא היה לשמה ורק מחמת העדים כשר ממילא פסול מחמת שהם פסולים כנ"ל ושפיר צריך לומר בפני נכתב שהיה לשמה וכשר ממ"נ כנ"ל. אך לכאורה ז"א כיון דכתב בכתב ידו ואין עליו עדים אינו כשר רק בדיעבד אבל לכתחלה בעי עדים א"כ ודאי משום עדים צוה לחתום דרק התם דלכתחלה בשנים סגי אמרינן דמשום תנאי ע"ש דלעדים אין צריכין להם כלל משא"כ הכא דבעי לכתחלה. אך ז"א דהתוס' כתבו הטעם דפסול לכתחלה בכ"י ואין עליו עדים משום דהוי כאין בו זמן ע"ש והפוסקים כתבו דע"י שליח כשר לגרש אף לכתחלה ע"י גט שאין בו זמן או אפילו מוקדם גמור משום דיום המסירה אית ליה קול ע"ש וא"כ ממילא הכא מביא גט דהוא ע"י שליח היה רשאי לכתחלה לגרש בכתב ידו אף בלא עדים דאף באין בו זמן כשר א"כ אף שצוה לעדים לחתום הוי משום תנאי כנ"ל וגם פסולים כשר כנ"ל וממילא עכשיו פסול דלא הוי לשמה. וא"ל דאעפ"כ כיון שצריכין לעדים שיוכל לגרש בעצמו בלא שליח ממילא אמרינן דהוא משום עדים כנ"ל דז"א דבאמת חיישינן אף לנכתב ביום ונחתם בלילה רק משום דהוא ע"י שליח כשר כמ"ש הפ"י א"כ חיישינן שפיר שמא נכתב ביום כו' כנ"ל וממילא לא יכול לגרש בעצמו כלל רק ע"י שליח וא"כ אין צריכין לעדים כלל דגם עם העדים אינו יכול לגרש בעצמו וע"י שליח בל"ז כשר לכתחלה וממילא הוי משום תנאי כנ"ל ואף דבקיאין בשאר דברים מ"מ היו רשאין כיון ששלחו ע"י שליח וקשה עדיין כנ"ל ולמסקנא א"ש דפסול כה"ג דהוי מזויף מתוכו כיון שאין כאן רק אותם העדים לחוד משא"כ עכשיו דלא ידעינן דמזויף מתוכו פסול א"כ שפיר חיישינן כנ"ל ובעי בפ"נ אף לר"מ דהי' לשמה וממילא לא שייך החשש הנ"ל כמ"ש וקשה כנ"ל דמאי פריך הא אף לר"מ בעינן שפיר בפ"נ כנ"ל:

28 אמנם י"ל למ"ש הפ"י דלרבנן דאין אנו צריכין לסברא דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי רק דהוי מיעוט גמור י"ל דלא אצריכי חכמים רק משום מיעוט גמור ולא משום מיעוט' דמיעוט' ע"ש רק דלשמה לחוד הוי מיעוט גמור ע"ש וא"כ ממילא לא קשה מ"ש דניחוש על המיעוט דשלא לשמה למיעוט דעדים פסולים ג"כ ולמיעוט דנכתב ביום כו' דזה הוי שפיר מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן וממילא אין צריך לומר בפ"נ כיון דלשמה לחוד אינו מזיק כלל ופריך שפיר כיון דקי"ל כרבנן דלא חיישי' למיעוטא ולא תיקנו רק על מיעוט גמור ממילא לא בעי בפ"נ כנ"ל,. ולפ"ז מיושב ממילא קושית תוס' שהקשו דלר"מ אמאי אמר אי לא אמר בפ"נ הולד ממזר הא לר"מ לא בעי כלל בפ"נ ולמ"ש א"ש דר"מ גופיה דחייש למיעוטא וע"כ דסתם ספרי דדייני כו' ותיקנו אף משום מיעוטא דמיעוטא א"כ שפיר בעינן בפ"נ אף דלא בעי כתיבה לשמה כמ"ש שמא כתבו הוא בעצמו והחתימו עדים פסולין אף דבקיאין כנ"ל ופסול באמת משום לשמה ושפיר בעי בפ"נ כנ"ל דלא פריך רק לרבה דקי"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוטא כנ"ל משא"כ לר"מ גופיה לא קשה כנ"ל וא"ש:

29 עוד יש לישב קושית תוס' הנ"ל דהנה תוס' בא"ד כתבו דאף ממתני' דמחובר אין ראיה דיכול להית עדיין דר"מ סובר ג"כ דבעי אף כתיבה לשמה רק חתמו אתורף קאי מ"מ פריך שפיר דסמך עצמו אפירכא דר"נ דאפילו מצאו באשפה כשר כו' והקשה הפ"י מאי פריך מר"נ דילמא רבה אליבא דר"מ לא ס"ל הא דר"נ דר"נ לא תירץ זה רק מחמת קושיא דהכל כשירין לכתוב כו' ולמאן דמוקי חתמו אתורף וכתיבה אטופס בל"ז לא קשה דבשלמא למאי דמוקי מתניתין דמחובר גם אטופס א"ש אבל לקושית תוס' עדיין קשה כנ"ל דלמא סבר ר"מ דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא וחתמו אתורף קאי ולא ס"ל לרבה הא דר"נ ע"ש. וגם קשה לס"ד דפריך דלמא כי לא בעי ר"מ כתיבה מדאורייתא כו' וקשה דלס"ד דלא ידע מר"נ אמאי לא פריך דלמא בעי גם כתיבה מדאורייתא וחתמו אתורף קאי כיון דלא ידע מר"נ וכקושית תוס' הנ"ל דממתניתן אין ראיה כלל:

30 ונראה דהנה הרשב"א ז"ל כתב דלר"מ דעידי חתימה כרתי וכתב היינו וחתם ולא קאי אכתיבה רק אחתימה ממילא מדאורייתא אף בעד אחד חתום כשר ע"ש ובספר פ"י הובאו דבריו ע"ש. ולכאורה יש להקשות לפמ"ש הח"מ אה"ע סקכ"א ס"ק ט"ז ובב"ש שם ס"ק ט' דאם כתבו הגט שני ב"א פסול דכתיב וכתב לשון יחיד דרק אחד יכול לכתוב ולא שנים ופסול אף דיעבד ע"ש וא"כ לכאורה לר"מ דוכתב היינו וחתם א"כ אמאי כשר בב' עדים חתומים הא כיון דהחתימה היינו הכתיבה הוי כתבו ב' בני אדם דפסול כיון דוכתב קאי על החתימה והוא לשון יחיד וממילא פסול בב' כנ"ל. ובלא דברי הרשב"א ז"ל לא קשה דכיון דקאי על החתימה ממילא בעי ב' דבשלמא אי קאי על הכתיבה דיכול להיות באחד וממילא קאי וכתב על אחד ולכך פסול בב' משא"כ אי קאי וכתב על החתימה דלא סגי בפחות מב' ממילא עיקר הדין להיות בב' ולא קשה. משא"כ לדברי הרשב"אז"ל הנ"ל דאי קאי על החתימה ג"כ סגי בחד כדמשמע וכתב ע"ש וא"כ כיון דסגי בחתום אחד ממילא בב' חתומים פסול דוכתב הוא דוקא אחד כנ"ל והחתימה היינו הכתיבה כנ"ל. אך באמת זה טעות דהב"ש כ' שם דדוקא בתורף פסול אם כתבוהו שנים אבל בתופס לא איכפת לן דוכתב לא קאי רק אספר כריתות דהיינו התורף משא"כ בטופס ע"ש וא"כ לא קשה מידי דכיון דסגי בחד דוכתב היינו וחתם דהיא חתימת א' וא"כ כיון שהחתימות האחד לא נכתב בשנים ממילא כשר דמאי איכפת לן שחתם עוד אחד דכיון שהכריתות דהיינו התורף לא הוי רק האחד כיון דסגי בחד וזה כתב רק אחד וחתימת הב' הוי רק טופס וכשר מה שחתם אחר ולק"מ כנ"ל. אמנם הרשב"א ז"ל כתב לקמן דדבר שתיקנו חכמים שצריך להיות ובלא"ה פסול כגון לר"א אי נימא דבעי מדרבנן עידי חתימה ופסול אי לא חתמו ממילא הוי חתימות העדים כתורף ופסול אי לא נעשה לשמה או במחובר דכיון דוכתב לה לשמה קאי על הספר כריתות וכיון שתיקנו שיהיה פסול בלא עידי חתימה הוי גם זה כריתות ופסול שלא לשמה ע"ש. א"כ לפ"ז עדיין קשה דכיון דמדרבנן פסול באין חתום אלא עד אחד דחשיב ליה בהדי ג' גיטין פסולין ואף דמדאורייתא סגי בחד תיקנו שצריך ב' ופסול בלא"ה א"כ כיון דפסול בלא השני הוי גם העד הב' בכלל התורף כדברי הרשב"א ז"ל כיון דהוא הכריתות ג"כ א"כ ממילא אף בחתומים ב' פסול מחמת שכתבו שנים כנ"ל כיון דוכתב קאי על החתימה על הכריתות שצריך להיות באחד וכיון שתיקנו שפסול בלא השני והוי ג"כ הכריתות ונכתב התורף בשנים כיון שחתמו ב' ואיך תיקנו שיהיה צריך ב' וקשה כנ"ל:

31 אך גם זה לא קשה דהרשב"א ז"ל לא כתב כן רק אהא דמודה ר"א למסקנא ע"ש אבל לר"מ שפיר יכולין לומר דאף דפסול מדרבנן באחד וצריך ב' מ"מ הכריתות אינו רק אחד דאף דאי אפשר בלא השני מ"מ אין זה ענין להכריתות דזה הוא דבר אחר אבל הכריתות אינו רק האחד ולכך כשר אף שחתם הב' דלא כסברת רשב"א ז"ל הנ"ל. והנה הפ"י כתב אהא דאמר אי ר"מ כתיבה לא בעי כו' דתנן כו' וכתב דהא דהוצרך להביא ראיה דלא בעי כתיבה לשמה לר"מ אף דידוע דסובר ר"מ עידי חתימה כרתי והחתימה היא הכריתות וכתב דמ"מ ס"ד דיכול להיות דכיון דאי אפשר להיות הגט זולת הכתיבה וממילא גם זה מכלל הכריתות דאף דאין זה עיקר הכריתות מ"מ כיון דא"א זולתו גם זה הכריתות ע"ש. וא"כ למ"ש אי אפשר כלל לומר לכאורה דבעי לר"מ גם כתיבה לשמה משום דאי אפשר זולתה הוי גם זה כריתות כנ"ל דא"כ קשה כנ"ל אמאי תיקנו שצריך ב' ופסול בלא השני דא"כ פסול גם בב' דכיון דא"א בלא הב' ממילא הוי גם השני הכריתות כנ"ל כמו בכתיבה וכסברת הרשב"א ז"ל הנ"ל וא"כ פסול דנכתב התורף בשנים דגם חתימת הב' הוי בכלל התורף כיון דאי אפשר כיון דנימא עכשיו דגם הכתיבה הוי בשביל זה כריתות כנ"ל וא"כ ליכא למימר כלל לר"מ דבעי גם כתיבה לשמה כנ"ל. אך באמת עכשיו דלא הביא עדיין מתניתין דג' גיטין פסולין א"כ יכולין לומר לר"מ דבאמת כשר אף מדרבנן באין חתום אלא עד אחד וממילא יכולין לומר דבעי גם כתיבה לשמה לר"מ משום דאי אפשר זולתה כנ"ל דכיון דכשר באחד הוי הב' רק תופס כנ"ל. ולכך הוצרך למתניתין דמחובר כנ"ל דלא בעי כתיבה לשמה כנ"ל. ולפ"ז מיושב ממילא קושיא הנ"ל דלמאי דלא ידע דר"נ אמאי אמר וכ"ת דמדרבנן בעי הא יכול להיות שפיר דאף מדאורייתא בעי כתיבה לשמה וקאי אתורף כנ"ל. ולמ"ש מיושב דעכשיו דכבר הביא מתניתין דג' גיטין פסולין דבאין בו אלא עד אחד פסול ממילא ליכא למימר כלל דבעי כתיבה לשמה דקשה כנ"ל כיון דצריך ב' מדרבנן ונכתב התורף בב' כנ"ל ופסול וע"כ דלא בעי מדאורייתא כתיבה לשמה אף דאי אפשר זולתה וכנ"ל דלא כדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל ולא פריך רק דנימא מדרבנן כנ"ל. וע"ז משני שפיר מדר"נ דאומר הי' ר"מ דכיון דפסול מדרבנן משום גזירה שמא יחתום וממילא ליכא למימר דמתניתין דמחובר קאי אטופס אין כותבין לכתחלה ובתורף דיעבד דכיון דשניהם משום גזירה אין חילוק כמ"ש המפ' וע"כ דבשניהם כשר בדיעבד ואעפ"כ פריך שפיר כמ"ש הרשב"א דלא כתוס' ומתניתין דמחובר קאי שפיר בין אטופס ובין אתורף ומשני שפיר דאומר הי' ר"מ דע"כ סבר גם רבה כר"נ דאל"כ קשה מהכל כשירין לכתוב קושית הש"ס ע"ש כיון דאין חילוק בין טופס לתורף כיון שהוא מדרבנן כנ"ל. ולא קשה ממילא קושית הפ"י דדלמא בעי גם מדאו' לר"מ כתיבה לשמה ושפיר יש חילוק בין תורף והכל כשירין קאי אטופס כנ"ל ולא ס"ל לרבה דר"נ כנ"ל ולמ"ש א"ש דעכשיו דמייתי מתניתין דג' גיטין כו' ליכא למימר כלל דבעי כתיבה מדאורייתא כנ"ל וא"ש:

32 אמנם עדיין קשה למאי דאיכא דמוקי לה למתניתין דג' גיטין דלא כר"מ ע"ש וא"כ שפיר י"ל דרבה סבר אליבא דר"מ דבעי מדאורייתא כתיבה לשמה ובאמת כשר לר"מ אף מדרבנן באין חתום אלא אחד ומוקי למתניתין הנ"ל דלא כר"מ ולא סבר רבה דר"נ כנ"ל אך זה אינו דאיתא לקמן במתניתין דבפני נחתם עד אחד פסול ע"ש. וא"כ ליכא לאוקמי מתניתין ממילא כר"מ ונימא דסגי בחד אפילו מדרבנן דבהדיא תני דפסול עכ"פ מדרבנן וע"כ דלא בעי מדאורייתא כתיבה לשמה כנ"ל:

33 ולפ"ז מיושב ממילא קושית תוס' הנ"ל דאמאי סבר ר"מ גופי' דצריך לומר אף על הכתיבה אליבא דרבה. ולמ"ש מיושב דאליבא דר"מ גופיה שפיר י"ל דסבר רבה דכשר אף מדרבנן בחד כנ"ל. וממילא בעי כתיבה לשמה כנ"ל אף מדאורייתא משא"כ מתניתין ליכא לאוקמי כנ"ל כיון דתני דבחד פסול אבל רבה אליבא דר"מ גופיה שפיר י"ל כנ"ל וא"ש:

34 שם אי ר"א חתימה לא בעי כו' דתנן כו' והקשה הרשב"א ז"ל לשיטת הסוברים דאף לר"א בעינן לכתחלה עידי חתימה רק בדיעבד כשר א"כ מאי פריך דלמא תיקנו בפני נחתם משום לכתחלה ואף דתני פסול בסיפא קאי ג"כ אלכתחלה ומזה הוכיח דלר"א אף לכתחלה לא בעינן עידי חתימה ע"ש. והקשו המפ' דאעפ"י כן קשה מנ"ל להקשות דלמא באמת סבר ר"א דכשר רק בדיעבד ולכתחלה בעי שפיר עידי חתימה ותקנו בפ"נ משום לכתחלה ואתיא שפיר כר"א ומאי פריך:

35 ונראה ליישב דהנה הר"ן ז"ל כתב גבי מחוסר הקנאה דלכך לא חשיב מחוסר מעשה משום דכתיב וכתב ספר כריתות ונתן והיינו שלא יהא מחוסר בין כתיבת ספר כריתות לנתינה מעשה כמו הכתיבה דהיינו בגוף הגט משא"כ הקנאה שאינו בגוף הגט ע"ש ובט"ז סי' קכ"ה דמחוסר תקון הכתיבה מיקרי ג"כ מחוסר מעשה ע"ש. ומ"ש שם דאי אפשר מקודם דחו דבריו ולכאורה לפ"ז קשה לר"א דוכתב קאי על הכתיבה דזה הוא הכריתות א"כ לכאורה פסול כשחתמו אח"כ דהוי מחוסר חתימה בין הכתיבה לנתינה דהיינו בין כתיבת הכריתות לנתינה צריך שלא יהא מחוסר והכא בין כתיבת הכריתות לנתינה מחוסר כתיבה אחרת דהיינו החתימה ואף שי"ל דכיון דהיא מעשה זו עצמה של כתיבה לא מיקרי מחוסר דדוקא מעשה אחרת הוי מחוסר אך ז"אדכיון דהיא כתיבה אחרת לא גרע מתיקון הכתיבה שם בט"ז ע"ש דאעפ"כ מיקרי מחוסר כיון שאינו הכתיבה של הכריתות כנ"ל. אך ז"א דכיון דאינו צריך עידי חתימה וכשר בלא"ה לא הוי מחוסר דאף להפ' בחתיכת הקלף דהוי מחוסר הוא דוקא בגדול דעומד לכך ע"ש משא"כ הכא דכשר בלא"ה:

36 אמנם קשה אמאי דאמר וכ"ת כי לא בעי ר"א חתימה מדאורייתא אבל מדרבנן בעי ופסול בלא עידי חתימה ע"ש. וא"כ קשה כנ"ל כיון דוכתב לא קאי רק אכתיבה ואעפ"כ בעי חתימה מדרבנן א"כ ממילא פסול כנ"ל משום מחוסר חתימה כיון דצריך מדרבנן:

37 אך גם זה לא קשה למ"ש הרשב"א ז"ל דהיכא דפסול בלא"ה אף מדרבנן הוי גם זה בכלל הכריתות וא"כ כיון דפסול מדרבנן בלא עידי חתימה והם בכלל כתיבת הספר כריתות ואינו מחוסר כלל בין כתיבת הכריתות להנתינה כיון דגם החתימה היא הכריתות ואמר שפיר לר"א דפסול מדרבנן כנ"ל בלא עידי החתימה. ולפ"ז מיושב ממילא קושיא הנ"ל דנימא דבעי לכתחלה לר"א עידי חתימה. ולמ"ש א"ש דא"כ דכיון דבלא עידי חתימ' כשר ג"כ בדיעבד וממילא לא הוי בכלל הספר כריתות כנ"ל ואעפ"כ כיון דבעי לכתחלה הוי מחוסר כנ"ל כיון דעומד לכך דלא גרע מקלף דשם וליכא למימר כלל דבעי לכתחלה ופריך שפיר כנ"ל וא"ש. ולהחולקים שסוברים באמת דבעי לכתחלה אף לר"א. צ"ל כמ"ש דזה לא מיקרי מחוסר דדוקא מעשה אחרת שאינה כתיבה מיקרי מחוסר משא"כ מעשה זו עצמו היינו כתיבה אף שאינה כתיבת הכריתות מ"מ לא מיקרי מחוסר כנ"ל. או כמ"ש הט"ז שם דהיכא דלא הי' אפשר מעשה זו קודם הכתיבה לא הוי מחוסר ע"ש והכא לא אפשר בחתימה קודם הכתיבה וא"ש:

38 שם בגמ' וכ"ת כי לא בעי ר"מ כו' מדרבנן בעי כו' ודקדקו המפ' דהוה ליה למיפרך האי וכ"ת דר"מ קודם שהקשה אר"א וכ"ת כו' כיון דפתח בר"מ אי ר"מ חתימה בעי כו' ע"ש:

39 ונראה ליישב דהנה תוס' הקשו לעיל הא איכא גם חששא דמחובר ונכתב ביום ותירץ בס' פ"י שם לשיטת רש"י דמחובר לא שכיח ונכתב ביום כיון דאינו פסול רק מדרבנן הוי ספיקא דרבנן ולא חיישינן ליה ע"ש. ולכאורה הכא דאמר כי לא בעי כו' מדרבנן בעי וכל התקנה היא משום דבעי לשמה מדרבנן ואעפ"כ חיישינן וא"כ קשה כנ"ל דאיכא גם חששא דנכתב ביום כיון דתקנו אף משום חשש דרבנן דגם לשמה אינו רק מדרבנן ואמאי אמר רבה רק משום לשמה וגם אמאי לא שיילינן ליה כיון דאיכא ב' חששות כמ"ש מהרש"א שם ע"ש ואהא דקאמר לר"א וכ"ת כו' מדרבנן חתימה לשמה לא קשה דלר"א לא שייך חששא דנכתב ביום דלר"א ודאי יאמרו אייתי ראי' דעידי מסירה כו' ע"ש בפ' אבל אמאי דפריך לר"מ קשה כנ"ל:

40 ונראה דהנה תוס' כתבו אהא דג' גיטין פסולין כו' ואף דאתיא כר"מ וסבר דכל המשנה ממטבע כו' הולד ממזר מ"מ בהני ג' כשר דכך הי' המטבע שלא יפסל בהנך ג' ע"ש. והר"ן ז"ל בפ' המגרש דחק עצמו מדוע רק בהנך הי' המטבע שלא יפסל ע"ש. וי"ל הטעם דלא פסלו בהנך ג' דהטעם דר"מ הוא דעקרו דבר כו' ויש כח ביד חכמים כו'. והנה הרשב"א ז"ל לקמן פ' השולח כתב דאף דאין כח ביד חכמים לעקור כו' מ"מ היכא דאם יתקנו חכמים יהי' הדין כך מדאורייתא כמו לענין שיחרור דאם יתקנו דכופין לא שייך לא תחנם כיון דהדין הוא דכופין ומותר לשחררו מדאורייתא שפיר יש כח בידם לתקן אף דבלא התקנה אינו כן מן התורה מ"מ כיון דאחר התקנה יהי' כן מן התורה לא חשיב עקירת דבר כו' ע"ש. ובריש מס' שבת ברשב"א שם ע"ש והנה לקמן פ' הזורק דף ע"ו ע"ב פריך אטו ידה גופ' מי לא קני' ליה לבעל אלא גיטה וידה באין כאחת הכי נמי גבי חצרה ומסיק דיד דעבד קא קשיא ליה אבל יד דאשה לא קניא לבעל. וכתבו תוספ' ורשב"א דזה דוקא למאי דקי"ל כרבא דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה דתקנו מעשה ידיה תחת מזונות ולכך לא קני' ליה ידה לבעל כיון שיכולה לומר אי אפשי כו' אבל למ"ד תקנו מזונות תחת מ"י קני' ליה ידה כמו חצרה דג"כ אינה רק לפירות וג"כ צריכין לומר דאינה מגורשת רק משום גיטה וידה באין כא' דע"י הגט שהיא מגורשת בא לה ידה ע"ש:

41 והנה לכאורה קשה איך משכחת לה ספק גירושין למ"ד תקנו מזונות תחת מ"י כנ"ל ואינה מגורשת רק משום גיטה וידה באין כאחת בכל מקום כנ"ל וא"כ למאי דקי"ל במגורשת ואינה מגורשת דבעלה חייב במזונותיה ומעשה ידיה שלו ע"ש. וא"כ איך משכחת ספק גירושין הא כיון דהוא ספק ועדיין אף אחר הגט המעשה ידיה שלו וגם ע"י הגט אין לה יד א"כ לא שייך גיטה וידה באין כאחת כיון שאינו מגיע לה יד כלל ע"י הגט וממילא לא הוי גט כלל אף מספק כיון שאין לה יד לקבל דידה ג"כ קניא ליה וגם אחר הגט ידה קניא ליה למעשה ידיה כנ"ל:

42 וגם הכא לכאורה קשה במתניתין דג' גיטין פסולין דמוקי כר"מ ולא תנשא ואם ניסת הולד כשר מחמת שאינו פסול אלא מדרבנן וקשה ג"כ הא ר"מ סבר דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה ואינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ע"ש פ' אע"פ וג"כ אינה מגורשת בכל מקום רק משום גיטה וידה כו' כנ"ל וכיון דקי"ל בגט שפסול מדרבנן המעשה ידיה שלו וחייב במזונות כיון שאסורה להנשא ע"ש וא"כ אמאי אם ניסת הולד כשר הא כיון דפסול מדרבנן ואין לה יד כנ"ל וממילא פסול מדאורייתא דלא שייך גיטה וידה כו' כיון שפסול מדרבנן ואין לה יד אף אחר הגט כנ"ל וכן בשאר פסולי דרבנן קשה כנ"ל. אמנם זה לא קשה דבאמת בספק מגורשת או בפסול דרבנן דהולד כשר מדינא אין לה מזונות וגם המעשה ידיה אינו שלו מן הדין דמספק אין יכולין להוציא רק שתקנו חכמי' לחייבו מזונו' משום דאגוד' ביה שאסורה להנשא וממילא כיון שתקנו לחייבו מזונות חייבו ג"כ המעשה ידיה להיות שלו ע"ש בש"ס ובאה"ע א"כ ממילא אף לר"מ שאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה משום שעיקר ניתקן לטובתו ע"ש וא"כ בספק מגורשת או בפסול דרבנן דלא הי' התקנה רק לטובתה משום אגודה בי' ע"ש בפ' דבספק הוא רק לטובתה ושפיר יכולה לומר בספק איני ניזונית וא"ע אף לר"מ א"כ שפיר מגיע לה היד אף בספק גירושין ע"י הגט דאחר הגט לא קניא לי' ידה שיכולה לומר אנו"ע אף שהוא ספק וממילא שייך שפיר גיטה וידה באין כאחת והוא עדיין ספק מגורשת או בפסול דרבנן שפיר אינו פסול אלא מדרבנן כנ"ל:

43 ולפ"ז י"ל הטעם לר"מ דסבר כל המשנה ממטבע כו' הולד ממזר וי"ל דסבר שפיר אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה רק למ"ש הרשב"א ז"ל הנ"ל דהיכא דאם יתקנו חכמים לא יהא עקירת דבר מן התורה שפיר יש יכולת בידם לתקן כנ"ל ע"ש. וא"כ לר"מ כיון שתקנו דכל המשנה ממטבע כו' ואינו גט כלל וכיון שאינו גט כלל מגיע לו שפיר המעשה ידיה מן הדין ואינה יכולה לומר איני ניזונית וא"ע כנ"ל כיון דלא הויגט כלל והתקנה לטובתו לר"מ כנ"ל וא"כ ממילא לא הוי גט מדאורייתא דאין לה יד ולא שייך גיטה וידה כו' כיון דאף אחר הגט אינה יכולה לומר אי אפשי כו' ואין לה יד אף אח"כ וא"כ כיון דאחר שתקנו דהולד ממזר הדין כן מן התורה דאינו גט כלל א"כ שפיר יש יכולת בידם לתקן דלא הוי עקירת דבר מן התורה כדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל ושפיר תקנו לר"מ דהולד ממזר ולא הוי עקירת דבר כנ"ל:

44 ולפ"ז מיושב קושית הר"ן ז"ל דבהנהו ג' לא תקנו שיהי' הולד ממזר למ"ש תוס' דכל הג' גיטין פסולין הטעם הוא רק משום אין בו זמן ע"ש והנה המפ' הקשו כיון דבאין בו זמן לר"ל הטעם הוא משום פירות וניתקן לטובתה א"כ אמאי אם ניסת תצא הא יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים ומתכשר הגט ותירצו דכיון שלא אמרה בשעת קבלת הגט וחל עליו פסול ממילא לא מתכשר אח"כ אף אם תאמר אי אפשי ע"ש. וא"כ ממילא אף אם יתקנו דאינו גט כלל מ"מ כיון שיכולה לומר אי אפשי בשעת קבלת הגט א"כ שפיר יש לה יד לקבל הגט אף שפסול מדרבנן כיון שיכולה לומר אי אפשי ויהי' הגט כשר ויהי' המעשה ידיה שלה והוי כמו לעיל והוי שפיר גיטה וידה באין כאחת אף אי פסול מדרבנן אעפ"כ מגיע לה יד וממילא לא היו יכולין לתקן בהנך ג' פסולין שיהי' הולד ממזר דהוי שפיר עקירת דבר מן התורה דאף אחר שיתקנו לא יהי' הדין כן מן התורה כנ"ל ולכך לא היו יכולין לתקן וממילא אף במוקדם או בנכתב ביום ונחתם בלילה דלא הי' התקנה לטובתה ג"כ אין הולד ממזר כיון שאינה רק תקנה אחת של זמן וכיון שלא היו יכולין לתקן על כל התקנה שיהי' הולד ממזר לא תקנו כלל על מוקדם ג"כ ע"ש במפרשים:

45 ולפ"ז מיושב ממילא קושיא הנ"ל מאי פריך וכ"ת מדרבנן בעי כו' הא ניחוש לנכתב ביום וע"כ דלא חיישינן שהוא רק פסול דרבנן כמ"ש לעיל. ולמ"ש מיושב דעכשיו דכבר תקנו דבעי כתיבה לשמה מדרבנן אף בדיעבד וממילא לר"מ הולד ממזר א"כ ממילא פסול מדאורייתא כנ"ל שאין לה יד ושפיר חיישינן לי' משא"כ חששא דנכתב ביום דאין הולד ממזר ואף אחר התקנה אינו חשש דרבנן ושפיר לא חיישינן לי' כמ"ש הפ"י הנ"ל ופריך שפיר וכ"ת כי לא בעי ר"מ כו' מדרבנן בעי כנ"ל:

46 ולפ"ז מיושב ממילא מ"ש דלא פריך לעיל וכ"ת דר"מ קודם דפריך אר"א ולהנ"ל א"ש דקודם שהביא מתניתין דג' גיטין פסולין ואין חילוק בין פסול דנכתב ביום לשאר פסולין וממילא ליכא למימר דמדרבנן דא"כ קשה כנ"ל דאיכא ג"כ חששא דנכתב ביום כיון דאין חילוק משא"כ עכשיו דמייתי מתניתין דג' גיטין דפסולי דזמן אין הולד ממזר פריך שפיר כנ"ל וא"ש:

47 ובזה יתיישב מה שהקשה הפ"י דאמר ר' אשי הא מני ר"י כו' מעיקרא מהדרינן אר"א כו' והקשה הפ"י דאמאי לא מוקי ר' אשי באמת כר"א רק דמודה במזויף מתוכו כר' אבא וליכא למימר דלא סבר ר' אשי דמזויף מתוכו פסול דא"כ הוי לן למיפסק כר' אשי ובאמת קי"ל דפסול ע"ש. ולמ"ש א"ש די"ל דסבר דגם לר"א שייך שפיר חששא דנכתב ביום כמ"ש יש פ' ע"ש וא"כ ליכא למימר לרבה הטעם משום מזויף מתוכו דזה אינו אלא פסול דרבנן וא"כ קשה כנ"ל אמאי לא אמר רבה גם חששא דנכתב ביום כיון דתיקנו אף משום פסול דרבנן ולכך משני ר' אשי כר"י ולא משום מזויף מתוכו אבל לדידן סבר שפיר ג"כ דמזויף מתוכו פסול כנ"ל וא"ש:

48 עוד יש לישב דלא אמר מקודם האי וכ"ת דר"מ בעי מדרבנן כתיבה לשמה כנ"ל דהנה דתוספ' הקשו איך נימא דבעי מדרבנן כתיבה לשמה ופסול אפי' בדיעבד א"כ איך מתוקמי מתניתין דאין כותבין במחובר כו' ותירצו דמתוקמא כר"א וחתמו אתורף קאי כו' ע"ש ותירוצם דחוק דא"כ הוי ליה למיפרך דלמא בעי שפיר אף מדאורייתא כתיבה לשמה רק חתמו אתורף קאי כמו דס"ד לעיל כיון דממתניתין דאין כותבין אין ראיה כלל ומדר"נ לא ידע עדיין. ותירצו המפ' דכיון דאמרינן עכשיו דרק מדרבנן בעי כתיבה לשמה י"ל בהיפך דדוקא לענין לשמה תיקנו משום דשייך גם בשאר דברים היינו דבעי שליחות גם בשאר שטרות לכן תיקנו גם בכתיבה דליבעי ג"כ שליחות וממילא תיקנו ג"כ דליבעי לשמה אבל לענין מחובר לא תיקנו ולכך כשר במתניתין במחובר ואתיא שפיר כר"מ כנ"ל ע"ש וכן כתב הרמב"ם ז"ל לקמן לענין טופס אטו תורף דלענין לשמה גזרינן משא"כ מחובר ולכאורה יש להקשות ע"ז למאי שכתבו תוס' דר"מ מודה בכתב בכתב ידו ואין עליו עדים דמהני אף דבעינן עידי חתימה משום דכתיבתו היינו חתימה ע"ש והנה קי"ל דכל מידי דאיהי לא מצי למיעבד השתא לא מצי למיעבד שליח ע"ש בנזיר י"ב ואף דע"י מעשה יוכל לעשות בעצמו מ"מ כיון דעכשיו לא מצי למיעבד בעצמו אינו יכול עכשיו לעשות שליח ע"ש וא"כ כיון דנימא דבעי שליחות בכתיבה ממילא פסול אף במחובר שלא תיקנו כיון דבכתב ידו הוי חתימה וממילא בכתב הוא עצמו פסול במחובר מדאורייתא דהוי חתימה במחובר דפסול מדאורייתא לר"מ וא"כ אף בכתבו אחר ממילא פסול כיון דבעי שליחות וכיון דאיהו לא מצי למיעבד שאם יכתב בעצמו יהיה פסול במחובר כנ"ל א"כ ממילא לא מצי למיעבד שליח עכשיו לכתוב ועל השליחות שפיר תיקנו דבעי שליחות כנ"ל ופסול ממילא בכתבו במחובר כנ"ל דליכא שליחות ופסול ג"כ מדרבנן מחובר אף שלא תיקנו רק אלשמה ואף שיכול לתלוש מ"מ כיון דהשתא לא מצי למיעבד בעצמו לא מצי למיעבד שליח כנ"ל וקשה כנ"ל. אך התוס' כתבו שם דר"מ לא סבר הא דלא מצי למיעבד השתא כו' ע"ש ופריך שפיר. ויש להוכיח זה ג"כ ממתניתין דג' גיטין פסולין למ"ש הבעל המאור ביבמות פ' ד"א הטעם דלא הוי מפי כתבם בגט משום דהוא רק שליחות הבע"ד והוי מפי כתבו ע"ש. וגם בל"ז לר"מ דוכתב היינו וחתם וקאי החתימה על הבע"ד שצריך לחתום רק העדים הוא מטעם שליחות ע"ש ולכאורה כיון דכתב בכתב ידו בלא עדים פסול מדרבנן וממילא לא מצי למיעבד בעצמו דבלא עדים יהיה פסול מדרבנן וממילא אינו יכול לעשות שליח וע"כ דר"מ לא סבר כנ"ל או טעמים אחרים דלא שייך לא מצי כו' ופריך שפיר ולכך הביא מקודם מתניתין דג' גיטין פסולין כו' ואח"כ פריך האי וכ"ת מדרבנן בעי כו' כנ"ל וא"ש: