חידושי הרי"מ על גיטין כ״א

1 גמ' בשלמא יד דעבד אי אפשר למקציי' אלא קרן של פרה ליקציי' וליתבי' לה כו'. לכאורה למה ליה למיקציי' כלל יתן לה רק היד והקרן לבד והשאר יהי' שלו וכמו בנייר שבין שיטה לשיטה לעיל. ונהי דלמסקנא י"ל דשייך גם בזה מחוסר קציצה כמ"ש תוס' דבהא דבין תיבה לתיבה הוא משום דבדבר מועט לא מיקרי מחוסר ע"ש. אבל לס"ד קשה כנ"ל למה למקציי'. וי"ל דדוקא התם לא מיקרי אגוד גביה בהא דבין שיטה כו' משום דהא כל המקום של הכריתות הוי שלה לגמרי ואין לו שום זכות בו משא"כ דעבד דאי אפשר למקציי'. וא"כ גם במקום הכריתות יש לה זכות זה שאינה יכולה לחתוך את היד וצריכה להניחו. וא"כ לא הוי כריתות וכדאמר פ' השולח ופ"ק גבי עבד דלאו כרות גיטא הוא משום שכתוב זכות הרב בגט שיחרור ג"כ ויש לו חלק בו שצריך להראותו לו כמו שטר שבידך יש לו בו זכות כו' וכן כאן יש לו זכות ג"כ בחלקה שכ' בו הכריתות ולא הוי כרות גיטא וכחצר שאין בו דין חלוקה שיש לו זכות בכל שלא יוכל חבירו ליקח חלקו כנ"ל אך בקרן של פרה קשה. וי"ל דזהבאמת הקושיא ליקציי' דכיון שאפשר למיקציי' שוב אף בלא קציצה מותר כשיתן לה רק הקרן כיון שיש בו דין חלוקה אין לו זכות בהקרן והוי כבין שיטה כו'. ואפשר דגם הקרן אינה יכולה לקוצצו דמכחישה כדאמר ריש ערכין גבי גיזה ע"ש. או דכיון שיינק מהגוף מיקרי יש לו זכות בקרן ג"כ. או י"ל כדאמר פ' הזורק היכא דהגט יוצא מד' אמות שלו לתוך ד' אמות שלה הוי אגוד גביה כיון שמקצת הגט מונח בידו וכן בגט בידה ומשיחה בידו ויכול לנתקו כו' וא"כ כיון בעבד דידו כיד רבו והגוף שלו רק היד שלה א"כ מונח מקצתו ביד הבעל כיון שהוא מחובר והוי אגוד כו'. וכן בפרה י"ל דמיקרי לענין זה חצירו אף שמהלכ'. גם כיון דהעבד יכול לנתקו הוי כמשיח' בידו כו' ויש לדחות:

2 עוד י"ל דהנה הב"ח הקשה למה לענין שחיטה אמר פ"ק דחולין דשוחט בשן וציפורן פסול דהוי מחובר ולמאי הכא כשר ביד דעבד וקרן פרה ולא מיקרי מחובר ע"ש. אמנם באמת לא קשה דבשלמא התם אינו שוחט רק בהשן והציפורן ואין הבהמה שייכא כלל להשחיטה רק השן והשן הוי מחובר לבהמה אבל כאן כיון שנותן לה כל העבד והפרה א"כ הוי כל העבד נייר הגט והעבד כולו או הפרה כולה אינה מחוברת לשום דבר ומהני כנ"ל וא"כ שוב כשאינו קוצץ ומשייר לעצמו הפרה ונותן לה רק הקרן שוב פסול מטעם מחובר כמו בשחיטה כיון שהגט הוא רק היד לבדו והוי כמו בשחיטה ופסול כנ"ל. ופריך דוקא ליקציי' וליתבי' כו':

3 אמנם לשטת הפ' דבסתם אין העבד בטל להגט רק צריך ליתנו לה בפירוש לא שייך תירוץ הנ"ל ויש לדחות. גם קושית הב"ח לא קשה רק להטעם שכ' הירושלמי דילפינן מספר למעוטי מחובר ע"ש. אבל למ"ש הרשב"א וריטב"א משום שאי אפשר לקיים נתינה במחובר לא קשה דבעבד ופרה דשייך נתינה מאי בכך שהוא מחובר כנ"ל. אמר קרא וכתב ונתן שאינו מחוסר כו' לכאורה כמ"ש רש"י ז"ל יבמות נ"ב שצריך שיהי' בשעת כתיבה ראוי לנתינה ולכך במחובר לא מהני. אך י"ל דצריך דנתינה זו עצמה שנותן עכשיו יהי' ראוי בשעת כתיבה ליתנו בנתינה זו ולכך כאן לא הי' ראוי אז ליתן נתינה זו כל זמן שהי' מחובר כיון דבטל בכה"ג כשמחובר ומשייר לעצמו העבד והפרה ואם הי' נותנו בלא קציצה הי' בטל ולא הי' ראוי אז ליתן נתינה זו. ובזה יש לדחות מ"ש תוס' מהא דבין שיטה לשיטה דמוכח דלא מיקרי מחוסר כו' שהוא דבר מועט כו'. ולמ"ש י"ל דהתם אף שקוצץ מהקלף מ"מ הא בשעת כתיבה הי' יכול שפיר ליתן נתינה זו שנותן עכשיו בלא קציצה כיון דהדין דכשר בהנייר שלו בין שיטה לשיטה כו'. וממילא גם בקוצץ מקלף גדול כשר לטעם הנ"ל כיון דהיכא דמשייר הגליון כשר הי' שפיר ראוי אז ליתן כנ"ל. וזה י"ל טעם הפוס' דכשר. ויש לישב קושית תוס' מהא דפ' על חרס של עציץ כו' דשקיל לכולה עציץ ויהיב לה ולמה ליה לכוליה הא אף אם ישברנו מותר כיון דבתלוש לא מיקרי מחוסר כו' ע"ש:

4 ולמ"ש י"ל דנראה בעציץ וכה"ג בכלי כשנכתב הגט על מקצתו ונותן לה רק מקום הגט ושייר לעצמו השאר דלא מהני דדמי לעבד ופרה דבזה ג"כ אין בו דין חלוקה ואינה יכולה לשבור מקום הגט וליקח לה כיון שיתקלקל הכלי ויש לו זכות זה במקום כתיבת הגט שצריכה להניחו אצל חלקו שיהיה הכלי שלם והוי כמו בהא דלאו כרות גיטא פ"ק ד' ט' וברי"ף ובתוס' ב"ב קמ"ט ע"ש וא"כ כיון דלא מהני בכה"ג רק אם קיצצו שפיר הוי מחוסר קציצה דלא היה ראוי ליתן נתינה זו בשעת כתיבה ולשייר כנ"ל. ולכך צריך ליתן לכולה עציץ. משא"כ בקלף דיש בו דין חלוקה ואין לו זכות במקום הגט כנ"ל ולא קשה קושית תוספ' בהא דמיבעי' בין שיטה לשיטה ולא מיפסל משום מחוסר למ"ש אדרבה הא בהא תליא אם היה כשר בכה"ג כשמשייר לא הי' מיקרי מחוסר כלל כנ"ל. ולמ"ש מיושבי' דברי רש"י ז"ל התמוהים שפיר גבי עציץ דלא חיישינן שישבור כו' אבל אם ישברנו יהי' פסול משום מחוסר אף בתלוש וגבי עלה פי' דהוי קציצה ממחובר ומשמע דאם הי' תלוש לא הוי מחוסר כו'. ע"ש בר"ן. ולמ"ש א"ש דבעציץ הוי מחוסר כנ"ל אבל בעלה דיכולה ליקח העלה ואין לו זכות בזה והי' מהני אם ישייר ולכך הי' כשר גם אם קוצץ. רק משום דהוי מחובר כנ"ל. אך א"כ מוכח דלא כטעם הנ"ל. דהא בעלה של עציץ נקוב יהי' כשר גם אם קוצץ ממחובר דמ"מ הא הי' ראוי ליתנו גם בשעת כתיבה ולשייר לעצמו העציץ וכמו בנייר שבין שיטה. אך י"ל למ"ש הריטב"א הטעם דאף דעציץ נקוב הוי מחובר מ"מ כשר כיון דשייך בי' נתינה מיד ליד א"כ י"ל דלענין העלה לבד שנותן בזה לא שייך שוב נתינה מיד ליד ודוקא כשנותן כל העציץ כמ"ש לעיל ולכך אם משייר פסול ולכך הוי מחוסר קציצה בשביל שהוא מחובר ופי' רש"י ז"ל שפיר כנ"ל. וא"כ לטעם הנ"ל חתך מקלף גדול כשר ולא מיקרי מחוסר קציצה כנ"ל. או יש לפרש וכ' ונתן כו' היינו שיהיה בשעת נתינה כמו שהי' בשעת כתיבה ולא ישתנה בינתיי' דכמו שהי' בשעת כתיבה יהי' בשעת נתינה ולכך יש סברא לפסול חתך מקלף גדול ג"כ. ויש ליישב ג"כ מהא דעציץ להפ' דכשר חתך מקלף כו'. די"ל כמו לענין גזל דהיכא דשבר כלי הוי שינוי וקונה ע"ש גבי אין שמין כו' משא"כ בחותך מדבר גדול לא הוי שינוי כמבואר בב"ק ע"ש. וא"כ דוקא בתולש ממחובר שייך טעם הנ"ל שנשתנה מכמה שהי' וכן בעציץ ששיבר נשתנה שהוא שבר כלי ואין גוף הגט בשעת נתינה כמו שהי' בשעת כתיבה. משא"כ בחתך מקלף כו' שגוף הגט הוא כמו שהי' מתחלה בשעת כתיבה. או דהפירוש הוא וכ' ונתן שלא יהי' נעשה בהגט מעשה אחר הכתיבה רק הנתינה ולא מעשה אחרת בינתיים. ואעפ"כ י"ל דכשר חתך מקלף גדול ולא קשה מעציץ למ"ש הר"ן ז"ל אהא דמחוסר הקנאה אינו פוסל דדוקא היכא שמחוסר בגופו של גט דומיא דכתיבה שהוא בגופו כו' משא"כ הקנאה שאינו בגופו של גט ע"ש. וא"כ בחתך מקלף גדול החתוכה זו אינו מעשה כלל בגופו של גט דהיינו הספר כריתות דמקום הכריתות לא נעשה בו מעשה כלל ומה שחותך ממנו זה הוא רק כמו הקנאה שאינו בגופו כו' ואינו דומיא דכתיבה שהוא בגוף הס' כריתות דבשלמא במחובר נעשה מעשה בגוף הס' כריתות שהי' מחובר ונעשה תלוש. גם שהוא להכשירו של גוף הגט שבמחובר הי' פסול ובמה שתולשו נעשה גט והוי דומיא דכתיבה שע"י הכתיבה נעשה גט כנ"ל משא"כ בחתך שאינו בגופו כו' כנ"ל. ובעציץ ששיבר י"ל ג"כ דהוי מעשה בגוף הגט שנשתבר משא"כ בהנ"ל. אך י"ל כיון דבטל מן הסתם לגבי הגט ונעשה כל הקלף ס' כריתות בשעת כתיבה ולכך שוב כשחותך הוי מעשה בגוף הגט. ובזה י"ל דלכאורה להפוסלים בחותך מקלף למה תנו במתני' בעבד ופרה ליתני רבותא אפילו בקלף ועבד התולש. ולמ"ש אדרבה הוי ס"ד בעבד ופרה דאינו בטל בסתם לגבי הגט להרבה פ' שוב להיפוך לא הוי החתוכה מעשה בגוף הגט וקמ"ל משום עובר מגידולו מיקרי מעשה. ובלא זה קמ"ל פלוגתא דר"י דכותבין על בעלי חיים כו':

5 ובזה י"ל לדעת הפוסקים שהקשו מהא דעלה כו'ולמ"ש י"ל דאדרבה דוקא בחותך מקלף דבטל הכל והי' נקרא ס' כריתו' וכשחותך אח"כ הוי מעשה בהס"כ כנ"ל משא"כ בעלה דאין העציץ בטל לגבי העלה לא שייך כנ"ל:

6 התוס' הביאו ראיה מהא דגזיי' לזמן כו'. לכאו' מאי ראיה דלמא באמת פסול רק מ"מ שמא יחפה שלא כדין ואפשר למ"ש תו' דלא מוקמינן לה בחזקת א"א משום הרי גרושה לפנינו ע"ש ובזה נוקי לה בחזקת א"א ונאמר שחתך הזמן מקודם כדי לחפות ולא שייך הרי גרושה כיון שאינה מגורשת כלל בכה"ג משום מחוסר קציצה ודוחק. או דהוכחה ממשמעות הש"ס דלא אמר שהיא תגיז הזמן וע"כ דאין חילוק וגם בכה"ג כשר:

7 עוד הוכיחו מהא דבין שיטה לשיטה כו'. לכאורה מאי ראיה הא התם לא חתך כלל רק שמשייר לעצמו השיור ולמה יהי' נקרא מחוסר קציצה הא קודם הנתינה אינו מחוסר שום מעשה רק הדיבור שמשייר לעצמו וזה עדיף ממחוסר הקנאה והא ודאי דאין זה בגופו של גט וי"ל דסוברים כמ"ש לעיל דלכך פסול חתך מקלף דהדרש דוכתב ונתן היינו שיהי' הנתינה כמו שהי' בשעת כתיבה וכשחתך אינו כמו שהי' בשעת כתיבה דהשאר אינו נותן והוי כחתכו כנ"ל. והרא"ש כתב הראיה מהא דפריך ב' וג' ספרים וחשיב כאלו נקצץ כבר ע"ש. וי"ל דלא מוכח דהתם אינו נותן לה ספר שלם כלל ובאמת צריך להקנות לה ספר א' וכאן מקנה ב' וג' כו' כיון ששייר לעצמו בין שיטה לשיטה כו' משא"כ הכא לענין מחוסר מעשה מ"מ אינו מחוסר מעשה רק השיור וזה אינו בגופו של גט כנ"ל:

8 הר"ן ז"ל מחלק בין היכא שהי' בשעת כתיבה דעתו למיגז מיני' או לא ע"ש. ונראה הטעם דדריש וכ' כו' שיהיה בשעת כתיבה ראוי ליתן כמו שהוא בלי מעשה משא"כ היכא דדעתו כו'. ולכאורה אף אם נמלך ואינו קוצץ אח"כ יהיה בטל דמ"מ הי' דעתו בשעת כתיבה ולא הי' ראוי אז. וי"ל דהא דברים שבלב אינן דברים ומה מועיל שהי' דעתו. אך י"ל דהוכיח סופו על תחלתו וכיון שקוצץ אח"כ איגלאי מלתא שהי' דעתו כו' עיין סוף פ"ב דחולין דלא הוי דברים שבלב בכה"ג. וא"ש דכשאינו קוצץ ונמלך הוי דברים שבלב. וי"ל דכשפי' להדיא שרוצה לקצצו באמת לא מהני אף שנמלך. ובעבד ופרה דמסתמא אינו בטל לגבי הגט י"ל כדאמר פ"ק דחולין בבהמה דעומדת לשחיטה ולגדל נשחטה הוברר דהי' עומדת לכך כו' ע"ש. וכן בעבד ופרה עומד לשתיהם או לקצץ או ליתן לה הכל ולכך תלוי באח"כ או קוצץ הוברר דהי' עומד בשעת כתיבה לקצוץ ובאינו חותך הוברר להיפך. אך זה תלוי בברירה וקי"ל בדאורייתא אין ברירה ולא הי' מהני בנמלך כנ"ל. או אינו בטל בסתם:

9 מתניתין אין כותבין במחובר כו'. היינו אפילו נותן לה המחובר. והטעם דכ' ונתן בידה כו' ובמחובר לא שייך נתינה. אבל אינו הטעם דבעינן דבר הניתן מיד ליד כמ"ש בס' ת"ג דהריטב"א ז"ל כתב להיפוך והוכיח דא"כ נמעט ג"כ עבדים שהוקשו לקרקעו' בכל דוכתי. ועוד עלה של עציץ נקוב למה מהני הא הוי קרקע. ולכך כ' דהטעם כפשוטו דצריך שיהי' נתינה ובמחובר אי אפשר נתינה לא מהני ע"ש. ולכאורה אינו מובן הא מבואר ריש הזורק תיזול ותיחוד ותפתח דמה שקנתה בחזקה מקום שמונח הגט מהני והוי נתינה מה שבא מרשותו לרשותה והוי זה כאילו בא מידו לידה ממש ע"ש בתוס' וא"כ גם מחובר הוי נתינה כשקנתה הקרקע בחזקה שבא הגט מרשותו לרשותה כנ"ל. וצ"ל החילוק דדוקא התם כיון דחצר מטעם יד איתרבי א"כ כשהי' מונח בחצירו הי' מונח בידו ועתה כשקנתה החצר והוא יד שלה ממיל' מונח הגט בידה ושפיר בא הגט מתוך ידו לתוך ידה וזה נתינה. אבל במחובר שהגט עצמו הי' חצירו שהוא ידו ועתה שקנתה המחובר נעשה הגט עצמו ידה ואין זה נתינה מתוך ידו לידה במה שנעשה הגט ידה ול"מ כנ"ל:

10 אך לכאורה א"כ למה מהני בכותב על יד עבד ונותן לה כו' דג"כ העבד הוא נייר הגט וכשנעשה העבד שלה נעשה חצירה שהוא ידה דהא מהני כ' גט ונתנו ביד עבד כו' ע"ש וא"כ לא יועיל בהנ"ל דהא הגט היינו העבד הי' ידו ועתה נעשה גוף הגט ידה במה שקנתה העבד ולא מהני כנ"ל. אך יש לחלק דמ"מ נותן מיד ליד משא"כ במחובר שאינו נותן כלל רק נעשה ידה כנ"ל:

11 והנה בירושלמי איתא הטעם דילפינן מספר דוקא תלוש כו' ע"ש וברשב"א. וקשה קושית הריטב"א הנ"ל דא"כ נמעט עבדים ג"כ שהוקשו לקרקעות כבכל דוכתי דממעטינן כו'. גם עציץ נקוב איך מהני הא הוי קרקע ואפשר לישב דהרשב"א ז"ל תמה עוד הא אנן קי"ל דלא כר"י רק ספר לספירות דברים הוא דאתי כו' ותירץ בדוחק דלענין זה יליף מדאפקי' בלשון ספר ע"ש. ותמוה דא"כ נמעט אוכלין ג"כ כר"י. ואפשר לומר דהא אמר בש"ס דר"י יליף מספר ורבנן אי הוי כ' בספר כדקאמרת דהוי משמע שיהי' כתוב בספר היינו על קלף אבל כיון דכ' ספר קאי רק על הספירות דברים של כריתות כו' ע"ש. וא"כ י"ל דגם לרבנן נהי דהנייר לא מימעט מספר כיון דלא כ' בספר מ"מ הכתיבה עצמה שהיא הדיו והאותיות זה צריך שפיר להיות בתלוש דזה ילפינן שפיר מספר שהספירות דברים של כריתות יהי' תלוש דזה מוכח שפיר מספר כנ"ל. והנה הרשב"א ז"ל כתב דאף דבכל דוכתי לענין שחיטה וכה"ג דפסול מחובר הדין הוא בתלוש ולבסוף חיברו דבביטלו הוי כמחובר ובלא ביטלו הוי כתלוש ובמה דבטל בסתם כמו עפר הוי מחובר כו' מ"מ כאן לענין גט גם תלוש ולבסוף חיברו הוי מחובר כיון דהטעם דאי אפשר לקיים נתינה במחובר א"כ מה מועיל שהי' תלוש מ"מ אי אפשר לקיים נתינה ע"ש ודוקא במה דאימעוט מקרא יש חילוק בין מחובר מעיקרו ע"ש. והנה לטעמא דספר שכ' הירושלמי דממעט מחובר לענין זה שפיר י"ל דדוקא מחובר מעיקרו משא"כ תלוש כמו בכל דוכתי דמימעט מחובר כנ"ל:

12 והנה הדיו והכתיבה כשכותב במחובר זה הוי תלוש ולבסוף חיברו. וא"כ כיון דאמרינן לרבנן דגוף הקלף לא בעי תלוש דלא כ' בספר רק הכתיבה עצמה תלוש ולבסוף חיברו והוי תלוש ולא ממעט כנ"ל. אך בסתם י"ל לכאורה דבטל ממילא כיון שכותב על המחובר וכמו עפר סתם ע"ש. אך י"ל דכאן מסתמא לא מבטל ליה דאם יהיה בטל לא יהיה מועיל כלל דיהיה מחובר ופסול לכך בסתמא אינו בטל. אמנם בקרקע ממש י"ל דסובר הירושלמי ג"כ טעם הנ"ל דבטל דאי אפשר בנתינה ושוב בטל גם בסתם הכתיבה כמו עפר כיון דאין חלוק דאף אם לא יבטלו יהיה הגט בטל. ושוב בטל גם מטעמא דספר. ולכך נקט הירושלמי טעמא דספר דנפקא מיניה בביטלו בפירוש. וא"כ ממילא מיושב דבעבדים דלא שייך טעמא דנתינה וכן בעציץ נקוב שוב ממילא בתם לא בטלה הכתיבה דכאן יש חלוק דאם לא יבטל יהיה כשר דשייך נתינה. ולא בטל בסתם וממילא גם מטעמא דספר לא בטל דהוי תלוש ולבסוף חיברו שהוא כתלוש בלא ביטלו כנ"ל ולכך כשר. רק הירושלמי נקט טעם הנ"ל דנ"מ בביטלו בפירוש י"ל דבטל גם בעבד ובעציץ נקוב משא"כ לטעמא דנתינה כנ"ל:

13 אך יש לדחות דא"כ בכתיבת קעקע יהיה בטל דבזה הכתיבה עצמה ג"כ מחובר ובש"ס מוקי יד של עבד בכתיבת קעקע כו'. ובירושלמי משמע דסברדרבנן לא סברי ספר לספירת דברים רק מה ספר שהוא בתלוש ומיסתבר להו למעוטי מחובר מספר לא אוכלין ובע"ח ודלא כש"ס דידן ע"ש. ובפשיטות צ"ל דהא דיליף מספר לאו בדרך כלל ופרט. רק דגלי קרא דבעינן שהנתינה תהיה כמו בספר היינו שיהיה הנתינה מיד ליד ממש משא"כ מחובר והוי ממש כטעם הרשב"א ז"ל כנ"ל. ולכך לא מימעיט עבד כנ"ל:

14 מתניתין לא על הנייר מחוק כו' ופרש"י ז"ל הוא ועדיו על המחק ותמוה כמ"ש תוס' דהא אינו דומה נמחק פעם א' לב' פעמים וא"י להזדייף כלל ע"ש. וי"ל בפשיטות דבשלמא בשטר כשיהיה ניכר זיוף לא יוכל לגבות מספק משא"כ בגט לא נקטלה מספק ותוכל עכ"פ לחפות למחוק הזמן ולהקדים דהא רש"י ז"ל פי' אהא דמחקה לזמן כו' ומשני גט להצלה דידה קאתי ופי' דאי מחקה קטלינן לה כו' היינו בדבר שא"י להזדייף דניכר בודאי שמחקה משא"כ בנייר מחוק רק שאינו דומה נמחק פעם א' ויש ריעותא אבל אינו ודאי ולא נהרגה מספק והוי שפיר יכול להזדייף כנ"ל. ואף לפי' תוס' לעיל דלא תמחוק דיראה שיפסול הגט בכך אבל אי מחקה לא קטלינן לה באמת ע"ש. והנה תוס' ב"ב פ' ג"פ כתבו דהא דאינו דומה נמחק פעם א' כו' אינו ניכר לעולם ואף לעדים רק הב"ד דדייקי יכירו ע"ש. וא"כ לגבי דידה שפיר תמחוק ולא תתירא שיפסול בכך דאינו ניכר אצלה וכיון שתמחוק ממילא אף שהב"ד יכירו לא ניקטלה מספק כמ"ש תוס':

15 עוד י"ל דהתוס' ב"ב הקשו למה לא תיקנו להיפוך דהוא ועדיו על המחק יהיה פסול והוא על הנייר ועדיו על המחק יהיה כשר ולא יהיה יכול לזייף וזה סברא יותר לפסול מה שיש חשש שנעשה בו זיוף כו' ותירצו משום דשכיח יותר אצל הסופר שכותב ומוחק וכדי שלא יפסיד תיקנו כנ"ל. והנה לרש"י ז"ל דלא בעי מוכח מתוכו וכשע"ח מעידין אח"כ שלא נעשה זיוף כשר ולא הוי מזויף מתוכו כו' דאין חשש שיהיה ניכר שיכול להזדייף. וא"כ כאן אם יהיה הדין להיפוך דהוא ועידיו על המחק פסול והוא על הנייר ועידיו על המחק כשר א"כ לא יפסיד הסופר בשניהן דאף שיהיה שניהם על המחק מ"מ יהיה עכ"פ שתביא לפנינו הע"ח שלא נעשה זיוף א"צ לראיה ותוכל להביא לב"ד ויתירוה לינשא וכן בהוא על הנייר כו' יהיה כשר לגמרי דא"י להזדייף דכשתמחוק תהיה צריך להביא העדים לפנינו. משא"כ אם יהיה הדין להיפוך דהוא ועידיו על המחק כשר והוא על הנייר פסול יהיה פסול לגמרי אף שתביא עדים דמזויף מתוכו שתוכל למחוק ולא תצטרך לעדים ולכך כאן בגט הדין להיפוך כנ"ל:

16 לכאו' לרש"י להיפוך דהוא על הנייר ועדיו על המחק כשר בגט דלא תוכל לזייף ולמחוק שיהי' פסול וכ"כ הפ"י להלכה לרש"י ז"ל. וליתא דהא תוכל למחוק הכל ולכתוב שטר ויהיה כשר דבשטר הוא ועדיו על המחק כשר וממילא גם בגט פסול הוא על הנייר כו' כנ"ל. ובשתיהן פסול לרש"י ז"ל:

17 גמרא ריבב"א אין כותבין לא על נייר המחוק ולא על הדיפתרא מפני שיכול להזדייף כו' ופרש"י ז"ל נייר כו' יכול לחזור ולמחוק כו' דהא עדים נמי על המחק כו' ע"ש. פשט לשונו דלא כתוס' רק שניה' אמחק ומ"מ פסול וי"ל דהגם דאין דומה נמחק פעם א' כו' היינו שיהי' ס' וא"י להוציא ואין לחוש שיעש' כן או דיחשוב שמא יהי' ניכר אבל לא שיהי' ודאי. וא"כ בגט דפריך פ' ד' אחין ד' ל"א א"ה בגט נמי מחקה לזמן ומשני להצלה דידה אתי ופירש"י דאי מחקה קטלינן לה דמוקמינן בחזקת א"א עכשיו דתיקון זמן ויהיה נמחק ע"ש ובתוס' לעיל י"ז ע"ב ומה שתמהו ע"ש לע"ד כיון דמה"ת כל עדות בעי דו"ח ומה דאמר גט שאין בו זמן דהולד כשר הוא כמ"ש נ"י יבמות פרק ד"א דהוי כמו עידי ממון דא"ב עידי נ' בדו"ח משום כתובה כד"מ דמיא והוא מדרבנן ובדין מרומה אוקמוה אדאורייתא כדאמר סנהדרין פ' אד"מ ע"ש. ממילא ברמאות ניכר שמחקה הזמן וחשוב מרומה ובטל עדותן מה"ת משום דו"ח היינו דעדותן שקר ומחקו הזמן כדי שלא יוכלו להזימם. משא"כ גזיי' הוא שאינו מבורר כ"כ כנ"ל דמורה רק דכיון לחפות אבל לא דשקר לגמרי ושוב עכ"פ מגורשת וא"י להרגה מספק. הגם שאין דומה פעם א' מ"מ בירור אינו. ומדויק לשון רש"י ולא מוכחא מילתא דהא עדים כו' היינו שעכ"פ לא יהיה מוכח ומ"ש רש"י תנאי היינו ג"כ כנ"ל אף שלא יתקיים תחפה דלא נקטלה כנ"ל דלא ניחא לרש"י ז"ל לפרש כתוס' דגם בשטרות פסול וגם קשה לרבנן כמ"ש לקמן. וכן כהרא"ש לא ניחא ליה דא"כ היה למשנה לפרש החתימה או אין כותבין על מחוק ויחתמו אנייר או להיפוך אין כותבין על נייר ולחתום אמחק. ומאחר שלא הזכיר כלל חילוק בין חתימה לכתיבה משמע הוא ועדיו על מחק כנ"ל. ורק בגט פסול כה"ג וגם להרא"ש א"צ שניהם מחוק ודיפתרא ולרש"י א"ש במחוק החשש שמא תזייף ולא יהיה ניכר כ"כ ובדיפתרא יהיה ניכר ולא יועיל בלי ע"מ:

18 ולתוס' תמוה בהוא אנייר ועדיו אמחק למה חכמים מכשירין הא מזויף מתוכו דימחוק ויהיה הוא ועדיו אמחק דכשר בלי ע"מ לתוס' דאין דומה כו'. ועוד קשה דהוי זו ואצ"ל זו דבהוא על הנייר ועידיו עה"מ פסול רק מדרבנן דשפיר מוכח מתוכו כשבא כך לב"ד רק חשש שיכול לזייף ובדפתרא לתוס' בטל מה"ת דאינו מוכח כלל שמא זייף כבר ואיך ערבינהו והקדים דרבנן. ולכן לע"ד דתוס' סוברים דזה ב' דינים לא אנייר מחוק היינו כמ"ש הוא אנייר וע"ז לא פליג ר"א ולתרווייהו פסול מדרבנן דשפיר מוכח מתוכו רק שיכול לזייף ויהי' כשר וזה גם לחכמים פסול אף בע"מ ולא על הדיפתרא זה בטל מה"ת לריב"ב שאינו מוכח מתוכו וחכמים מכשירין לגמרי גם מדרבנן דע"מ כרתי כנ"ל וגם א"א לזייף דיהי' ניכר שאפשר לזייף: