חידושי הרי"מ על גיטין כ״ה

1 גמרא כולן אין פוסלין ופי' רש"י דהתם מיהת להא מלתא נכתב לשמה וכדינו משא"כ הכא ע"ש, וקשה דבשלמא אם הי' הדין שם דלמה שמגרשה היא עכ"פ מגורשת רק כיון שלא התירה אינה מותרת הי' שפיר כדברי רש"י ז"ל דמ"מ להא מלתא היא מגורשת ופוסל. אבל באמת מבואר שם באמר חוץ לפלוני דאינה מגורשת כלל אף לאותן שהתירה דלא הוי כריתות וא"כ ממילא גם לגבי דידי' שאמר מגורשת ממני לא הוי גט כלל דאינו כריתות. ומה חילוק בין מה שאמרה תורה שכשאינו כריתות אינו גט או מה שאמרה תורה שכשאינו לשמה אינו גט. ונראה לישב דבאמת במה שאמרה תורה תנאים אלו שלא יהי' שיור בגט ושיהי' לשמה וכה"ג י"ל ב' פירושים או שהתורה הטילה תנאים לגמרי שזולתם לא תהי' מגורשת כלל אף ממנו. או י"ל שהטילה התנאים רק לענין והיתה לאיש אחר שהגט יתיר אותה ע"ז צריך תנאים אלו אבל לענין שתהי' מגורשת ממנו אין צורך כלל לתנאים אלו וממילא פוסל מן הכהונה אך חזינן מדגלי רחמנא ואשה גרושה מאישה כו' שאפילו לא נתגרשה אלא מאישה תיאסר לכהונה. והיכא משכחת לה שלא נתגרשה רק מאישה הא בכה"ג אינו כריתות וגם מאישה לא נתגרשה וע"כ גלי קרא דתנאי זה שכ' בגט שיהי' כריתות ולא יהי' בו שיור אינו רק תנאי שהגט לא יתירה לעלמא רק באופן זה. אבל לענין להתגרש ממנו שפיר מגורשת אף שיש שיור ואינו כריתות ממילא פוסל מכהונה. אבל לענין לשמה ושאר דברים דאין לנו לימוד שיהי' התנאי כנ"ל. אמרינן כפשוטו שהתורה הטילה התנאים שזולתם אינה מגורשת כלל אף ממנו ואינו פוסל ג"כ דאין לנו לימוד בהיפוך וממילא לענין שתהי' מגורשת ממנו בעינן כל התנאים ג"כ שיהי' לשמה ושאר דברים. ורק התנאי דכריתות הוא להתירה כנ"ל. ופי' רש"י ז"ל שפיר דלהא מלתא מיהת לשמה נכתב והיינו כנ"ל:

2 גמרא בעי כו' תניתוה יתר ע"כ כו'. תמוה הא ידע מתני' ובעי תולה בד"ע כדפריך אביי א"כ עיקר התירוץ דל"ש בין תולה בד"ע לד"א וזה חסר מהספר. ולמ"ש לעיל י"ל דאי לא בעי שליחות בכתיבה הוי תולה בד"א נגד הסופר ואי מטעם שליחות הוי תולה בד"ע והיינו דמספקא ליה לר"ה ופשיט ליה דתנן יתר ע"כ ומוכיח דכלהו רק משום לשמה פסלינן ואי בעי שליחות א"כ כל הני דרישא פסולין משום דאין כאן שליחות וא"צ משום לשמה ולא שייך יתר ע"כ שאינו ענין להני ומוכח דא"צ שליחות רק משום לשמה ושוב הוי תולה בד"א ומוכח דג"כ אין ברירה כנ"ל ומיושבד לכאו' מיותר מה דמייתי יתר ע"כ דסגי דתנן אמר ללבלר כו' ולהנ"ל א"ש. אך למ"ש לעיל כיון דבלי ציוי הבעל פסול ושוב כיון דלגבי בעל הוי תולה בד"ע וא"כ שוב פסול כמו בלא ציוי כנ"ל רק לתוס' עירובין דבלי צווי מדרבנן פסול שוב י"ל מדרבנן יש ברירה גם בתולה בד"ע כנ"ל. ויתישב כל ק' תוס' שתמהו דמסיק בנדרים שה לבית כו' לאו דאורייתא ע"ש גם תמוה מה דאמר אביי בעי מיניה תולה בד"א ופשיט ליה בד"ע והדר מותיב ליה תולה בד"א שזה מיותר ולא קשה כלל כמ"ש תוס' דשפיר מותיב למה דפשיט ליה. ולמ"ש י"ל דהיינו דקפריך אביי כיון דבעי תולה בד"א ואיך פשיט ליה תולה בד"ע הא זה ידע וע"כ דפשיט ליה כנ"ל שנגד הסופר הוי תולה בד"א ואי ס"ד יש ברירה היה מהני דנשאר רק מה שבלי ציוי שהוא מדרבנן ובדרבנן יש ברירה אף תולה בד"ע א"כ איך הדר מותיב ליה תולה בד"א מפסח הא כיון דשה לבית ל"ד רק דרבנן ובדרבנן הא פשיטא ליה דגם תולה בד"ע יש ברירה כנ"ל. ודחי רבא דלמא פשוט ליה דל"ש בין בד"ע לד"א והיינו ג"כ מדתני יתר מכן ולא תני יתר כותב טופסי גטין כק' תוס' והיינו דע"כ לא צריך ריש זבחים כו' רק למ"ד יש ברירה וכ' תופסי גיטין כשיצטרך הוברר כו' משא"כ אי אין ברירה פשוט דפסול ואף שהוא תולה בד"א ולכך כיון דתני יתר כו' לאיזה שארצה דאין ברירה שוב גם טופסי גיטין פסול והיינו משום דל"ש בין תולה בד"ע לד"א כנ"ל אבל גם במשנה נגד הסופר חשיב ג"כ תולה בד"ע דפסול מה"ת בלי ציוי הבעל כמו דקי"ל באמת כנ"ל:

3 אלמא אין ברירה. אם הוא לשון הגמ' היינו משום דהוי מ"ל דאדרבא פשוט ליה מדתני תולה בד"ע ולא נקיט רבותא תולה בד"א ש"מ תולה בד"א י"ב. ולכך אמר דמשמעות לשונו דפשיט דא"ב או הוא לשון ר"י גופיה דלא נטעי כנ"ל:

4 הריני שוחט כו' שיעלה מכם פירש"י יהא נמנה עליו ואני מקנה לו חלקי בשעת שחיטה ומה בעי רש"י בזה. ונראה דלכאו' י"ל דמקנה לו מעכשיו חלקו כשיעלה אח"כ וא"כ מה קא' דיקא נמי כו' לאחר שחיט' מי מתמני כו' הא שפיר י"ל דאחר שהמנה מי שיעלה ראשון חזרו והמנו כל א' את אחיו על חלקו גם מעכשיו דרשאי למנו' על חלקו כדא' בפסחים ע"ש. ושפיר כיון שיכנס א' זכה למפרע ומזכה אחיו עמו שנמנו למפרע קודם שחיטה כנ"ל כיון דיש ברירה למ"ד חוץ לירושלים אינו דרך רחוקה או למ"ד אי בעי עביד כנ"ל. אך א"כ גם ר"א לא פריך מידי די"ל שנכנס קודם שחיטה ואף דא"ב מ"מ בשעת שחיטה כבר הוברר. אף שא"י כמו וכבר בא חכם דמהני אף אי אין ברירה וע"כ דמשמע ליה שמקנה בשעת שחיטה ודייק שפיר ולכך פירש"י כנ"ל. ובזה י"ל לשון הש"ס דתמוה מאוד שהשיב מה ענין פסחים אצל גטין כאלו יש חלוק הא א"צ לחלוק שהמנה כולם והיה ל"ל מה ענין לברירה וי"ל דתמוה למ"ש תוס' לעיל דאף מ"ד יש ברירה מודה בגט לענין לשמה דצריך להיות מבורר א"כ קשה באמת מה ענין פסח לגטין דבזה לכ"ע אין ברירה ולכך י"ל דלענין למנוי' שייך ג"כ כמו בגט דאיש לפי אכלו תכוסו הוא שיהיה מבורר המנוים ולכך פריך ר"ה כנ"ל:

5 אמנם למה באמת לא נפרש המשנה כנ"ל דהמנה מעכשיו ואח"כ חזר כל א' והמנ' אחיו מעכשיו אם יכנס הוא קודם ויזכה למפרע ממנה אותם על חלקו כנ"ל ונכנס קודם שחיטה. אך י"ל דא"כ מאי קמ"ל הא בשעת שחיטה כולם כבר מנוים ואף אי אין ברירה מהני. אמנם למאי דמשמע מרש"י ז"ל שצריך להקנות למנוים חלקם בפסח א"כ במתנה ע"כ צריך ק"ס או משיכה דאין אדם זוכה בשלו לאחרים דמשמע שכבר יש לו הפסח. וא"כ כיון דמשוך ולא תקנה אלא אחר ל' לא מהני דכלה משיכתו וכן בק"ס הדר למריה א"כ ג"כ לא מהני רק מטעם ברירה שיחול למפרע הקנין משיכה ואינו מבורר עתה למי מהם מקנה שתועיל המשיכ' רק כשנכנס אח"כ הוברר דזה קנה א"כ שפיר אף דמיירי בנכנס קודם שחיטה קמ"ל רבותא דיש ברירה. אך שוב לענין זה אין קושיא על גט דבעי מבורר ואין ברירה דבשלמא לענין מנוי' י"ל דצריך מבורר אבל לענין הקנין הוא כמו בכל הקנינים. ודחי ר"ה שפיר מה ענין פסחים לגטין והיינו כחלוק הנ"ל שכ' תוס' דבעי שיהיה מבורר ואף דמנוי' דמי כנ"ל. מ"מ כאן מיירי שנכנס קודם שחיטה ובשעת שחיטה מבורר המנוי' רק שיועיל הקנין למפרע ובזה יש ברירה ולא דמי לגט כנ"ל רק דקשה כיון שכל א' המנה לאחיו למה אמר על מי שיעלה ראשון כיון שמ"מ יהיו כולם מנוים היה לו בעצמו למנות כולם ע"ז אמר האמר ר"י כדי לזרזן במצות שהוא יהיה עיקר שמזכה רק לזה. רק שזה המנה את אחיו על חלקו וא"ש. ואמר אח"כ דיקא נמי מלשון מזכה אחיו עמו דמשמע אב מזכה לו למפרע א"כ בשלמא אי מינה מעיקרא לזה י"ל דנכנס הא' קודם שחיטה וקמ"ל דמהני קנינו למפרע ומזכה אחיו אז אבל אי יכנס אחר שחיטה ומהני משום ברירה עכ"פ איך מזכה אחיו אבשרא קאי כו' וי"ל דקאי אגדולים. ואי מיירי בקטנים כמ"ש בנדרים בל"ז א"י לפרש שהמנה כל א' אחיו על חלקו דא"י לזכות לאחרים דאימעיט מאיש כו' כנ"ל:

6 עוד י"ל דהא תוס' תמהו דמסיק בנדרים דשה לבית אבות ל"ד ולא צריך מנוי כלל. ותירץ דקאי למ"ד דאורייתא ע"ש. וקשה דליכא מאן דפליג ובפסחים נדחקו תוס' הרבה דחשוב כאמנינהו דא"צ מינוי וגם פסחים פ"ח ביתום כו' אפטרופוס כו' דאמר ש"מ יש ברירה ואמר ר"ז שה לבית מ"מ ע"ש ופי' תוס' דהיינו הך דנדרים דשה לבית אבות לאו דאורייתא ע"ש ותמוה הלשון דבעי למימר שא"צ ומייתי דמהני וכן הקשו תוס' דאיך מאכיל לקטן שלא למנויו ותי' דאיכא חנוך שרי. וג"כ תמוה דמשום חנוך דרבנן יהיה מותר אסור תורה ומ"ש דוקא דומיא דשרצי' ונבלה הא מה"ת הוי דומיא ע"ש. וצ"ל דוקא מתכוין להאכיל אסור וכשמתכוין לחנוך מצוה דרבנן מ"מ לא קמכוון להאכיל אסור. דאף דמתעסק בחלבים חייב היינו האוכל לא המאכיל דנגדו הוא כשאר אסורי שאין אכילה וקטן אוכל אין ב"ד מ"ל כו' ע"ש. או י"ל דלא הוי דומיא רק בדבר שכשהוא גדול אסור משא"כ שאין המינוי מועיל בשביל שהוא קטן מ"מ אין כאן אסור אכילה שלא למנוי' דכשהוא גדול היה מוני' עכ"פ צריכין לדחוק ולחדש טעם. ועוד קשה בנדרים דאמר שה לבית אבות לאו דאורייתא ולא אמר שום טעם מנ"ל דקרא לאוכפשטי' מה שמפורש והנה שם בנדרים פי' תוס' ור"ן וש"פ דלא אסרה תורה אכילה שלא למנוי' רק מי שאפשר לו למנות ע"ש וממילא קטן מותר לאכול אף שאין מנויו מועיל ע"ש וסותר לד' תוס' דפסחים הנ"ל והיה נראה לע"ד פשוט דתרווייהו צריכי דבנדרים דמסיק דצריך דעת והפריש פסח ע"ח לא עשה כלום א"כ א"א בקטנים שיחשב מצוים ע"כ שה לבית אבות לאו דאורייתא דהא מקרא דויקחו איש שה לב"א יליף בקדושין שאיש זוכה ולא קטן שא"י ליקח המשפחה ע"ש ברש"י מ"ב ע"א. וממילא לרוב הפ' דל"ל זכיה מה"ת לקטן כלל וא"י לזכות בשבילו כלל ע"כ שה לב"א לאו דאורייתא שיחשב חלק בו רק דא"כ לא היה אוכל בפסח שלא למנויו. וע"ז יליף בפסחים שה לבית מ"מ דהגם שאינו מנויו מינוי רשאי לאכול כיון שפסח כשר דהוי למנוי' ושלא למנוי' דכשר ולכך אהא דיתום ואפטרופוס מייתי קרא דשה לבית מ"מ. וזה מפורש ברמב"ם פ"ב מה' ק"פ שכ' ושוחטין על הקטנים שיהיה מבה"ח לא שתהיה ח' כולה קטנים שאינן בני דע'. והכ"מ תמה דטפי היל"ל דכ' איש וכ' דאפשר שאין ב"ד ואין הקדישן כו' והמל"מ תמה ע"ש וכ' משום דאמעוט כרת וממילא כו' ע"ש. ותמוה איך אשתמט להו ש"ס דנדרים הנ"ל דמפורש משום דצריך דעת אין המנוי בשבילם מועיל והיינו טעם הרמב"ם ז"ל שאינם ב"ד והוי כנ"ל הפסח שלא למנויו ולא אתרבי כלל שיהיה כשר רק מכלל החבורה שיש גדול ג"כ דהפסח כשר שוב אתרבי משה לבית דאוכלין כנ"ל. ותוס' קדושין שם ד"ה איש דס"ד הואיל דשייך כו' וצריך להמנות עליו ע"ש והא קי"ל שה לב"א ל"ד ולמ"ש הוא רק עכשיו דאמעיט מאיש אבל אי לא כ' ס"ד דזוכין בשבילו מדאוכל מקרא דשה לבית כנ"ל ומ"מ לשון תוס' משמע דבאמת צריכין למנות ע"ש. ולכך י"ל דהא קשה למאי דבעי בנדרים תורם משלו על של חבירו אי זכין לאדם כו' וכ' תוספ' ורשב"א אף דבתרומה בעינן לדעתכם ושליחות ולא סגי בניחא ליה לחוד. ותירצו דדוקא תורם משל חבירו אבל משלו מהני משום דזכות היא וחשיב לדעתו ע"ש. וג"כ תמוה לי שכ' זה מסברא והוא מפורש ערכין כ"א דאמר עולה צריך דעת כו' ל"צ דפריש ליה חבריה מ"ד כי בעינן דעת מדידיה אבל מדחבריה לא קמ"ל זמנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלאו דידיה ע"ש. ומפורש דא"ל סברא דלא ניחא ליה כו' הי' מהני מדחבריה וחשיב דעת כמו בתורם כנ"ל. רק הסברא דזמנין לא ניחא והיינו הך דאמר בש"ס בתורם ג"כ ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה כו'. וא"כ קשה הא אפשר שיהי' הקטן מנוי' כיון שהאב מפריש משלו עליו דמשום זכות חשיב לדעת. וגם מה פריך יפריש פסח ע"ח שכן מפריש על בניו כו' דלמא על חבירו לא מהני דזמנין דלא ניחא ליה רק למעבד מצוה בגופיה משא"כ בקטן דא"א לו בעצמו לכ"ע הוי זכות כדקי"ל פ"ק דכתובות י"א א' גר קטן כו' ע"ד ב"ד בפרט באביו דניחא ליה במאי דעביד אבוה כדאמר התם ע"ש. וצ"ל דס"ל כמ"ד א"י גדול לזכות לקטן מה"ת רק זכיה דרבנן. וממילא א"א מטעם זכיה וע"כ שה לב"א ל"ד. ואתרבי דמ"מ יכול לאכול כנ"ל. וא"כ שפיר נקיט ל"ד דמדרבנן כיון דתיקן זכיה שוב אפשר להם להמנות ולזכות בשבילם. ממילא אסורין מדרבנן לאכול בלי מנוי וצריך לזכות בהם כנ"ל. ואי"ל ג"כ שפיר כאן מאי ענין פסחים כו' דבדרבנן יש ברירה. ואמר ר"י כדי לזרזן כו' היינו שהמנה כולם ולא הודיעם כמ"ש רש"י פסחים. ומ"מ אי הוי צריך מה"ת שיהי' להם חלק הי' כעודר בנכסי גר כו' דלא נתכוונו לקנות רק משום דמה"ת א"צ א"כ מתכוונים שיהי' להם חלק דעכ"פ יאכלו רק לזה שמזכה בפי' מהני גם מדרבנן ושוב מהני גם שלא הודיעם. ואמר שפיר בשלמא דאמנינהו מעיקרא כו' דמדרבנן צריך מנוי' כנ"ל. ותוס' שכ' דאיכא מ"ד שה לב"א דאורייתא י"ל מאן דס"ל דזכין לקטן מה"ת כמ"ש תוספ' בכמה דוכתי א"כ מה"ת יכולין למנות כנ"ל. וצ"ל דש"ס דנדרים כמ"ד אין זכין מה"ת כנ"ל:

7 או י"ל דהא קי"ל יאוש של"מ לא מהני ומדמי בש"ס ביתמי וקטן לישל"מ. רק הא דזכין לו מה"ת הוא כמ"ש הש"ך ז"ל דוקא כעין יאוש דאם הי' יודע הכל שימצא והיכן הוא לא הי' מיאש רק אי הוי ידע מקצת שנגנב או נאבד ולא היכן זה לא מהני משא"כ בדבר שניחא ליה לגמרי ואי הוי ידע הכל ג"כ הי' עושה מהני ע"ש. וממילא בזכי' שפיר אי הוי ידע כו'. וכן בקטן אלו הי' גדול ובן דעת הוי ניחא ליה כנ"ל א"כ בהנ"ל דבגדול לא ניחא דמשום דנ"ל למעבד בעצמו שוב י"ל כיון דרק משום שהוא קטן הוי כמו בישל"מ ולא מהני דלא חשיב מדעת. משא"כ לרבא דישל"מ מהני חשוב גם בקטן מדעת וסבר שה לב"א מה"ת כנ"ל. אך א"כ לדידן קי"ל תורם משלו על של חבירו מהני למה באמת הפריש פסח על חבירו לא יועיל הא חשיב מדעת. וצ"ל דפסח ודאי ניחא ליה יותר בעצמו. ואפשר כיון דבעי ושחטו כו' רק מטעם שליחות כמ"ש ריש פ"ב דקדושין. וא"כ אף דזכין של"מ מ"מ לא מקיים ושחטו. וממילא שייך ניחא ליה כו' לכ"ע. ובערכין כ"א ע"ב פליגי שמואל ועולא אי הפרשה מדעת בעולה או כפרה ע"ש ובפסח משמע לכ"ע הפרשה מדעת. וי"ל דבאמת תליא בפלוגתא הנ"ל ואי זיכה לו בהפרשה שוב הוי שלו ולא מהני בכפרה ניחא ליה. או דכיון דצריך דעת לא מהני זכין לאדם כו':

8 עוד לע"ד בפשיטות דכאן כ' תוס' דקאי למ"ד שה לב"א דאוריית' ובפסחים פי' תוס' אא"ב דאמנינהו מעיקרא היינו דהוי כאלו אמנינהו דא"צ מינוי ע"ש והלשון דחוק. ורש"י ז"ל פי' כאן שהמנה כולם ולא הודיעם מה בלבו ע"ש. ונר' דהא אמר ר"ז שה לבית מ"מ היינו הקטנים א"צ מנוי רק דממילא כיון שסמוכים ע"ש אביהם חשיב כמנוים דהא דאמר שה לב"א לאו דאורי' היינו ויקחו כו' שה לב"א שיקח בפירוש בשבילם ל"ד דאין זוכה לקטן כו' כנ"ל רק דממילא הם כמנוים. אבל אם יאמר האב בפירוש דאינו ממנה אותם לא הי' רשאין לאכול שלא למנוי' כנ"ל. והיינו דאמר שה לבית מ"מ בסתם כנ"ל. וא"כ כשאמר הריני שוחט ע"מ שיעלה מכם כו' אם לא הי' בלבו למנות כולם הי' כאמר בפירוש שאינו ממנה שאר בניו רק אותו שיעלה ולא היו רשאין להאכילם כנ"ל רק לפי שהי' בלבו למנות כולם רק כדי לזרזן כו' אמר שוב אין הדבור מורה לסתום מה שבלבו ונשאר סתמא דהוי כמנוי' כנ"ל רק עדיין קשה דאמר כדי לזרזן כו' והיינו שיחשבו שלא המנה רק אותו שיעלה והא כיון דאין ברירה גם על זה שיעלה אינו מועיל כלום ועל זה אמר ר"י שפיר מה ענין פסחים אצל גיטין דבגט סתמא פסול רק על ידי שאומר לאיזה שתצא כו' וכיון דאין ברירה פסול משא"כ פסחים דמסתמא כשר דהוי כמנוי' כנ"ל. רק להיפוך שיהי' כאלו פירש שאינו ממנה רק כשיעלה ראשון כו' בזה אדרבה כיון דאין ברירה חשיב סתמא דמהני. דכאן סתמא להני אוכלין קאי ועדיף מהך דפסחים לאוכליו ושלא לאוכליו ע"ש. ודחי שפיר אח"כ דאמר אא"ב דאמנינהו מעיקרא דכיון שאמר בפירוש הריני שוחט ע"מ שיעלה צריך שיהי' בלבו שממנה כולם רק כדי לזרז אומר כנ"ל. עוד י"ל דכיון דכדי לזרז איגלאי מלתא שהי' זריזים אז והוי כהאי דכבר בא חכם ומייתי שפיר תניא נמי הכי נמצאות בנים זריזים כו':

9 גמ' אמר אביי קבעי תולה בד"א ופשיט תבד"ע והדר מותיב כו' ותמוה כמ"ש תוס'. ונראה דהנה רש"י פי' החלוק בין תולה בד"ע דאא"ל הוברר למפרע דלהאי דהא מדאתני גילה שמסופק ע"ש. ונראה דהיינו כדאמר פ"ק דחולין דאי בהמה בחיי' עומדת לגדל אף אי י"ב לא אמרינן נשחטה הוברר דהי' עומדת לשחיטה כיון שלא הי' עומד לכך אף שנשחטה ע"כ נשתנה רצונו ממה שהי' אתמול. רק אי עומדת לשניהם תליא אי יש ברירה ע"ש. ולכך בתולה בד"ע א"א לומר דהוברר שזו הי' עומדת להתגרש דא"כ הי' מפרש לזו וע"כ שהי' אז מסופק ואח"כ נולד שינוי רצון לגרש זו משא"כ תולה בד"א. ולמ"ש מיושב מה דתמוה לכאור' דחשיב הך דלוקח יין תולה בד"ע ופירש"י שהוא עצמו מוציא היין ע"ש. ומה שייך בזה טעם רש"י דהי' לו לברר הא הי' צריך לומר כן שלא הי' לו כלי או שהי' שבת ואין שום גלוי דעת שפותח כו'. ולמ"ש י"ל דהא שתה ממנו א"כ א"א לומר שהוברר שהי' רק זה עומד להפריש אז כיון שמפריש דהא אם לא הי' שותה יכול להיות שזה ששתה הי' מפריש או עכ"פ מקצת ממנו וכיון שיש שינוי הוי כמו בתולה בד"ע כנ"ל. ומיושב מ"ש רש"י חולין פ"ק י"ד אלמא לר"י ל"ל ברירה וחייש שמא תרומה שתה ע"ש. ותמוה דהו"ל טבל שתה דלא מהני למ"ד א"ב הקריאת שם תרומה. ולמ"ש י"ל דלענין קריאת השם מהני כמו תולה בד' אחרים שכ' רש"י דהא גמר בדעתו מעיקרא לאיזה שתצא כו' כן כ"ש דבזה גמר בדעתו מה שעתיד להפריש יהי' מה שיהי' דאין שום חלוק. רק מ"מ אם א"ב ל"א הוברר שזה הי' עתיד להפריש כמו גבי פרוטה שתעלה מהכיס סוף מעילה וערובין. וכיון שיש שינוי ששתה הוי כתולה בד"ע שמא מה ששתה הי' עומד להפריש או עכ"פ לפי ערך וממילא תרומה שתה כנ"ל. וא"כ לכאורה במה פליג רבא דאין חלוק בין תולה בד"ע ונראה דרבא סבר אף דבחולין גבי עומד כו' ביש שינוי גם רבא מודה דא"ב מ"מ בתולה בדבר סבר דחשיב מבורר וכמו שאומר לסופר כתוב לשם אשתי פלונית ואינו מכירה חשיב לשמה כן לאיזה שתצא בפתח כו' ג"כ מה שכותב לשם אותה אשה שתצא בפתח תחלה ואז יהי' מבורר חשיב שפיר לשמה. וזה נראה חלוק תוס' שמברר דבריו כנ"ל. והיינו דסבר רבא טעמא דמ"ד יש ברירה הוא משום דחשיב מבורר למה שיהי' אח"כ ברור כמו מה שעבר דמה חלוק וחשיב כ' לשמה לאותה שתהי' מבורר כשתצא תחלה, וממילא גם תולה בד"ע כן לאיזה שארצה חשוב כ' לשמה לאותה שתהי' מבורר שירצה אז לגרשה. וא"צ כלל לומר הוברר למפרע שהי' עומדת לזה רק שחל על מה שיהי' מבורר כמו שמבורר מכבר. והפירוש יש ברירה הוא על חלות המעשה גם שהי' ספק אם חל איך שיהי' מ"מ אח"כ שנתברר הוברר למפרע שחל קריאת השם וכ' הגט וכמו תנאי דאם והי' נראה דתלי' בפלוגתא דר"י ור"ל יבמות ריש החולץ למעוברת דר"י סבר תגלי מלתא למפרע כיון שהפילה אח"כ דהי' חליצה מעלי' ור"ל סבר ל"א תגלי למפרע ור"י סבר כיון דאם יבא אלי' כו' ע"ש וכ' תוספ' שם ד"ה תגלי כו' טעם החלוק בספיקות דכ"ע מהני החליצה כיון שמכבר הוא מהני אם יבא אלי' לברר מה שהי' באותה שעה. משא"כ דבר העתיד שבאמת הוא ספק אם תפיל או לא. ואף אם יאמר אלי' בתורת ידיעה דעתיד הוא אבל מ"מ יכול להיות באמת ב' הצדדין כך או כך. ולא מהני לר"ל החליצה ולר"י גם בזה כשאר ספק דאם יבא כו' ע"ש. א"כ מה"ט לר"י אין חלוק למ"ד יש ברירה גם בתולה בד"ע מהני דמ"מ אם יבא אלי' שיהי' כן הי' חשיב אז לשמה ובתרומה מבורר ממילא מהני דתגלי למפרע כנ"ל. ומ"ד א"ב גם בתולה בד' אחרים לא מהני דא"י לחול על הספק ול"ד לחליצה דעושה ההיתר מצד עצמו ואף תנאי לא מהני בחליצה וממילא אף אי א"ב מ"מ כיון דאיגלאי למפרע כו' מהני. משא"כ בקניית שביתה וקריאת שם וגט דצריך דעתו שיחול וכיון שלא הי' אפשר אז להתברר אינו חל על הספק כנ"ל. ולר"ל אף למ"ד יש ברירה לא מהני בחליצה דאז אינה עומדת להפיל ובמה שאינו עומד לכך ל"א ברירה כנ"ל. ולכך אביי דמחלק בין תולה בד"ע היינו דמפרש ברירה שהוברר שהי' עומד לכך משא"כ תולה בד"ע לאיזה שארצה א"ל שהי' עומד אז דא"כ הי' מפרש זו וע"כ שינה רצון. ודחי רבא דמ"ד יש ברירה אינו משום הוברר שהי' אז עומד רק שהמעשה חל על כשיהי' מבורר למפרע ואם הי' ידוע שיהי' כן הי' חל מיד כאלו כבר הי' וממילא אף שהוא ע"י שינוי מ"מ אם הי' ידוע שלבסוף יהי' כן הי' מ"מ ידוע לאיזה ומהני וכר"י. ומאן דס"ל א"ב דל"א תיגלי כר"ל והוברר שהי' עומד ל"א כלל כנ"ל. דכפי הפשוט אין פירש"י מובן כמו לאיזה שתצא דעכשיו ספק לגמרי מ"מ גמר באמת לאיזה שתצא למה לא בלאיזה שארצה עכ"פ גומר עכשיו לאיזה שיהי' גמר' דעתו אז. וע"כ כמ"ש דע"כ נשתנה רצונו ולא שייך שהי' עומד שירצה לזו דהא הי' מסופק ונתישב שיהי' ודאי כנ"ל:

10 עוד הי' אפשר לומר טעם החלוק בין תולה בד"ע למ"ש הר"ן פ"ב דכתובות החלוק בין תנאי לאמנה דג"כ שעבוד מעכשיו אם ילוה. וכ' הטעם דבתנאי שתלוי ביד אחרים התחיל מקצת שיעבוד וקנין ויצא מרשות המקנה דהא ביד הקונה לקיים תנאי ויקנה. משא"כ באמנה דתלי' ברצונו אם ירצה ילוה ואי לא ירצה לא ישתעבד לא מתחיל שיעבוד כלל והוי עולה ע"ש. א"כ י"ל דהחלות שעל הספק שפיר חשיב חל ולכך תולה בד"א לאיזה שתצא דאינו תלוי ברצונו עוד חשיב חלות וכן בכל הני ה"ז גיטך כו'. וממילא כיון שמקצת חל מיד שוב אח"כ כשנעשה מבורר חל לגמרי למפרע כמ"ש ר"ן נדרים ר"פ השותפין דשם שיש בודאי חלק לכל א' רק מקצת אינו מבורר לכ"ע יש ברירה לדידן ע"ש. וכן בהנ"ל כיון דעל הספק חל מיד שוב כשנתברר אמרינן י"ב כנ"ל. משא"כ תולה בדעת עצמו לא מתחיל כלל חלות המעשה כיון דתלוי אם ירצה או לא ירצה כנ"ל וצריך הכל לברירה אמרינן אין ברירה כנ"ל:

11 ולטעם זה י"ל דלסברת תוס' לעיל דוכ' לה בגט היינו שיהי' מבורר א"כ שפיר י"ל בגט גם תולה בד"א לא מהני כלל דהא על הספק שאינו מבורר לא מהני כלל וגם ספק אינו ושוב צריך על כולו ברירה ולא מהני. וא"כ מיושב לישנא דפריך אביי קבעי תולה בד"א ופשיט לי' תולה בד"ע והא יש חלוק כמ"ש דחל מספק וע"כ דפשיט לי' דבכתיבת גט לשמה אין חלוק דבעי מבורר. וא"כ איך הדר מותיב לי' תולה בד"א גבי פסח הא שם שפיר יש לחלק בין תולה בד"ע ובין תולה בד"א. וא"ל רבא דלמא לא ס"ל כלל החלוק בין בד"ע דמ"ד י"ב כו' ואין חלוק בין גט לשאר דברים כנ"ל. דכיון דאמרינן כנ"ל דחשיב מבורר שפיר גם לענין לשמה הוי מבורר כנ"ל. ויש לישב בזה דברי תוס' ד"ה לאיזה שכ' ר"י דגם מ"ד ס"ל יש בריר' מודה כו' שתמהו הפ' דבש"ס מדמי להו ולמ"ש תוס' כ' כן להלכה דאין ספק דממ"נ או למאן דמחלק בין תולה בד"ע א"כ בלאיזה שארצהא"ב. ולרבא דאמר דמ"ד ס"ל י"ב ל"ש בין תולה בד"ע הוא מטעם אגלי למפרע כנ"ל. והא קי"ל בהני תלת כר"ל בחליצה דל"א תגלי למפרע בדבר העתיד ורבא גופי' פסק הכי ממילא גם אליבי' לא מהני בלאיזה שארצה כנ"ל:

12 גמ' ב' לוגין שאני עתיד להפריש כו'. לכאו' למה מיקרי כאן תולה בדעת עצמו הא רש"י פי' הטעם דבתולה בד"ע א"א לומר שהוברר כו' דהא הי' לו לברר איזהו:

13 וכאן הא הי' רוצה באמת אז רק שלא הי' לו כלי במה להפריש והוי כתולה בדעת אחרים. וי"ל דהא ג"כ אינו רוצה שיהי' אז דא"כ יהי' תרומה וחולין מעורבין ויהי' אסור לשתות ואינו רוצה רק כשיפריש יהי' למפרע תרומה אבל לא מיד והוי שפיר תולה בדעת עצמו או שלא יהי' שירי' נכרים דדוקא כיון שאומר שעתיד להפריש ואז שירי' ניכרים אבל עתה לא יועיל כנ"ל:

14 ומיחל ושותה מיד. פירש"י מחלל על מעות דמאי דאפשר לתקן כו' ותוס' דחה ע"ש. ולע"ד נראה דהא רש"י ז"ל כתב וכשמוציא לשתותו הוא הנברר לחולין כו' ולכשיהי' לו כו' הוא הנברר לתרומה כו' ע"ש. וא"כ משמע דמפרש הך ברירה כהאי דתמורה ל' ע"א דאמר נשקל חד כו' ואידך לשתרי דפי' תוס' בשם מורי הרמ"ר דכשחל האיסור בתערובות אמרינן ברירה שזה שבירר מותר וזה אסור, ולכאורה אינו ענין להנך דלמפרע ולמה לי' לרש"י לפרש כן הא משמע דתלי' רק כיון דאמר שאני עתיד להפריש ממילא למפרע הי' זה תרומה אי יש ברירה. וכמו בב' לאיזה שארצה אגרש וכל הני דמייתי. ולכך נראה דהוי קשה לי' מה מדמה זה לתולה בדעת עצמו דשם ע"כ הי' מסופק כיון דלא בירר. והיינו משום שדנין שצריך להיות לשם אשה זו ולא בירר אבל כאן מה בכך שלא בירר הא עכ"פ בירר שכל איזה שיפריש יהי' תרומה. ועוד דלמה דמשמע מרשב"א ור"ן דא"צ לברירה רק בדבר שאם לא יחול למפרע לא יחול כלל כמו הריני בועליך דלא מהני על אחר ל' כמו משיכה, וכן כ' גט לשמה דלא יועיל אם אינו למפרע שתהי' הכתיבה לשמה וכן מינוי דפסח דצריך בשעת שחיטה. משא"כ בדבר שאף אם לא יחול למפרע יחול עכ"פ מעת שיתברר שוב חל למפרע ע"ש. והיינו כסברת הר"ן פ' השותפין דהצורך לברירה רק למקצת דבר היינו על הזמן מאז שיהי' מעכשיו אבל עכ"פ חל ובזה יש ברירה כנ"ל. משא"כ כשאינו חל וצריך ברירה על כל החלות כנ"ל. וא"כ כאן שאני עתיד להפריש אם נקרא שם תרומה על אז יהי' מהני ככל הקדש לאחר ל' וממילא מהני גם למפרע ולא דמי לכתיבה לשמה כנ"ל. ולכך י"ל דלמאי דתלי' עכשיו הא דהלוקח בברירה ולא בעי ראשית ששירי' ניכרין כדאמר בערובין א"כ תרומת הכרי בתוכו ג"כ מהני דיש בו ב' לוגין תרומה וחשיב קריאת שם כמו בפ' חלות תודה יקדשו מ' כל היכא דאית' עי"ש רק מה דמפריש אח"כ אי א"ב לא אמרינן הוברר שזה שמפריש הי' עתיד להפריש דשמא אז הי' עתיד להפריש ב' לוגין אחרים. וא"כ כשאומר ב"ל שאני עתיד להפריש תרומה חל מיד על ב' לוגין שאינו מבורר איזה. ואף דמפריש אח"כ תלי' בברירה וכדאמר בעירובין גבי סלע שתעלה בידו מן הכיס דאי א"ב אמרינן דסלע שעולה לא הי' עומד שיעלה כו' וחל על הספק על ב' לוגין שאין מבוררים ולכך אסור דהוי מדומע שמא תרומה שותה וכמ"ש רש"י חולין כנ"ל:

15 ולכאורה כיון דקי"ל יש בילה בלח. א"כ שותה רק לפי ערך מתרומה ובטל מה"ת ברוב חולין רק מדרבנן אסור דתרומה לא בטל דרבנן משום דשיל"מ ובדרבנן הא יש ברירה. וגם כיון שחל בתערובות גם מדרבנן בטל. לדעת המרדכי בגיגית כשלא הי' אסור ניכר מקודם. אך ז"א דנראה ממ"נ אי יש ברירה ודאי לא בטל דהא אפשר להסיר האיסור שכל מה שיפריש יהי' התרומה והוי ניכר כנ"ל ואי א"ב נראה דלא מהני כלל דשוב כיון שבטל מה"ת אינו מתחיל שם תרומה כלל. דזהו הטעם של המרדכי כיון שלא ניכר האסור מקודם רק שבטל מיד אינו מתחיל שם אסור כלל שיהי' שייך עד שתאכלנו באיסור כו' וא"כ אין כאן קריאת שם תרומה כלל באומר תרומת הכרי בתוכו אי אין ברירה שיחול על חלק נ' כיון שבטל מיד ואינו מתחיל שם תרומה לאסור לזרים כלל. ולר"י לטעמי' דמין במינו מה"ת לא בטל י"ל דחשיב קריאת שם גם אי אין ברירה ובאמת אסור מה"ת משום מדומע. ואינו לוקה דהוי חצי שיעור אבל לר"מ אי א"ב לא הי' חל כלל וכן בלשון שעתיד להפריש לענין שיחול מיד באינו מבורר וא"א לבוררם גם שיפריש. ויהי' בטל מה"ת ושוב אינו חשיב שם תרומה כלל ועדיין טבל. אך אי יש ברירה שפיר חל כיון שאינו בטל ואפשר לברר אותן ב' לוגין שקרא שם עליהם שעתיד להפריש דאותן שמפריש אמרינן שאלו הם שהיו עומדין להפריש כו' וכן תרומה מתוכו ג"כ הי' מועיל אם יש ברירה כהאי דאחין שחלקו ומחיר כלב כיון שכל מה שיקח יהי' תרומה והשאר חולין חל הקריאת שם שוב אף קודם שבירר וכן כאן כיון דיש ברירה חל שוב מיד על ב' לוגין בלא ברירה וממילא מעשר שני יכול לחלל מיד דעכ"פ חל קריאת שם מ"ש על שיש בתוכו ומהני החילול. רק בתרומה כמו דאמר בתמורה ונפריש חד בהדי כלב ואידך לישתרא ע"ש דמשמע דאסור שיקח קודם ויקרב ונאמר ברירה שאין זה מחיר כלב רק האחרים דלמה הא הספק ע"ז כמו האחרים רק צריך מקודם שיפריש האיסור ואמרינן יש ברירה וניתרו השאר. וכן כאן לא יועיל שיהי' מותר לשתות משום ברירה שהוא החולין רק כשיפריש שזה התרומה שוב מותר כולו ולכך צריך לברירה כשמפריש אח"כ הוברר שזה הי' מה שעתיד להפריש והשאר הי' חולין דאל"ה הי' אסור משום מדומע אף דחל מיד קריאת השם כנ"ל. וא"כ חילול המ"ש שפיר מהני בלי ברירה כיון דיש ברירה כנ"ל. ולכך לא אמר ב' לוגין בתוכו תרומה דלא הי' מותר לשתות כל שאינו מסיר התרומה שנאמר שזה התרומה. ולא הי' מועיל ברירה בחולין לחוד שזה החולין. וכיון שא"א להפריש הי' אסור וצריך רק בלשון שאני עתיד להפריש וחל מיד על ב' לוגין בתוכו ושוב אינו חל באמת אא"כ מפריש אח"כ. ולכך כשיבקע הנוד שותה טבלים למפרע דלכאורה לרש"י שנברר לחולין הי' מהני תרומה בתוכו אף שיבקע הנוד דשל תרומה נבקע. רק כיון דע"כ צ"ל שעתיד להפריש ולא מהני למפרע רק כשמפריש אח"כ:

16 תוס' ד"ה דברי ר"מ כו' גבי פדיון בבכורות אמר דר"מ ור"י סברי כר"א דאחין שחלקו מחצה יורשין כו' דמספקא להו יש ברירה כו' ע"ש. וי"ל דהגם דאמר בנדרים פ' השותפין דביש בה דין חלוקה ד"ה אסור ובאין בו ד"ח פליגי נראה דהיינו לענין להשתמש קודם חלוקה דבאין ד"ח ע"ד כן נשתתפו מתחלה שזמן שישתמש יהא שלו דאינו עומד לחלוק משא"כ יש בו ד"ח הי' עומד לחלק לא לזמנים כו' ע"ש. אבל לענין אחר חלוקה שנאמר ברירה שזהו חלקו מתחלה הדין להיפוך דביש בו ד"ח הי' עומד לחלק אמרינן ברירה כמו פ"ק דחולין אי עומד לגדל אף אי יש ברירה לא אמרינן נשחטה הוברר כו' ע"ש משא"כ באין בה ד"ח דלא הי' עומד לחלוק אף שנתרצו אח"כ וחלקו לא אמרינן ברירה הוברר שזהו חלקו מתחלה כו' שלא הי' עומד כלל להיות לכל א' חלק מיוחד רק לזמן כנ"ל. ובשלמא לענין שיהי' מותר לכנוס במודר הנאה שפיר מותר גם באין בה ד"ח וחלקו דנהי דלענין זה א"ב שלא הי' עומד שיהי' מיוחד אבל עכ"פ הא הי' עומד לזמן והי' מותר לכנס קודם חלוקה דבשלו נכנס ממילא גם אח"כ מותר לכנוס. אבל שם לענין פדיון ובע"ח שקודם חלוקה הי' גובה מיורשים שוב לאחר חלוקה באין בה ד"ח ג"כ לא אמרינן ברירה שלא יגבה דלא הי' עומד כנ"ל. ושם דלא נשתייר רק ה' סלעים קרקע י"ל באין בו ד"ח. וא"כ לכאורה לכ"ע לקוחות כשחלקו. רק די"ל דאי נימא לקוחות ומש"ה יפטרו מבע"ח ופדיון שוב עומדלחלוק כדי שיפטרו וכיון שעומד לחלוק יש ברירה והוי יורשין וגובה. רק דאי נימא יורשין שוב אינו עומד ולא יגבה. וא"כ סתרו איך שנאמר ושפיר י"ל מה"ט לכ"ע מספקא להו ומחצה יורשין ומחצה לקוחות. ומיושב ג"כ ק' תוס' דנימא בספק הממע"ה. דכאן שאני דאם נאמר שלא יגבה א"כ מדינא גובה כנ"ל:

17 עוד י"ל לכאורה מדינא מחצה יורשין גם דאין ברירה מ"מ עכ"פ ספק הוי אם זה חלקו כמ"ש רש"י גטין מ"ז ע"ב ותוס' הקשו מהך דלא חצי חמש דמשמע או לקוחות לא גבי כלל. ולכך דחו תוס' דשמא לא הגיעו כלום מחלקו ע"ש ואינו מובן למה גם קשה בשלמא במה שחל ע"י דבורו כמו הפרשת תרומה וגט שייך כיון דאין ברירה א"א לחול על הספק שאינו מבורר רק אח"כ שנתברר נאמר למפרע דחל ולא מהני אי א"ב. אבל אי י"ב הוברר למפרע כנ"ל. אבל ירושה דממילא זכי א"כ זכה מחצה ירושה מה שאינו מבורר וממילא לא שייך לומר הוברר אחר חלוקה למפרע שלא הי' זכות רק בחלק זה דהא באמת הי' לו זכות קודם חלוקה מה שאינו מבורר ג"כ. וא"כ ממ"נ אי חשיב זה כמכירה החלוקה מה שמסלק זכותו מחלק ב' בעד מה שמסלק אחיו מחלקו. גם אי יש ברירה יחשב מכירה דמ"מ סילק זכות שהי' לו. ואם החלק לא חשיב מכירה גם אי א"ב למה יחשב מכירה דבשלמא מה שעתיד להפריש א"כ כשמפריש הוברר שזה הי' עתיד להפריש עכשיו כיון שכך התנה וכן לאיזה שארצה והרי רוצה לזו. משא"כ באחין אם היו קונים רק מה שעתיד לחלוק הי' כנ"ל משא"כ יורש דיש לו זכות קודם ג"כ ובמה שמתברר עכשיו לא נפקע זכות שאינו מבורר שהי' לו קודם כנ"ל:

18 וע"כ הטעם דאי יש ברירה וכשחולקין הוברר שהי' עומד להיות זה חלקו. א"כ ביש בו דין חלוקה שכופין לחלוק הכפי' רק שיבררו חלק כל א', א"כ מיד כשמת אביהם לא זכה כל א' רק חלק שיתברר אח"כ למפרע שהי' שלו. ולא זכה כלל בחלק שאינו מבורר וספק רק בחלק שיתברר דעומד להתברר רק ממילא הוא ספק קודם חלוקה ואח"כ נתברר באמת כי זה חלקו ולא הי' זכות אחר ולכך הוי רק יורשין, משא"כ אי אין ברירה ובחלוקתם לא הוברר שזה הי' חלקו שיכול להיות שהי' עומד שיגיע לו חלק אחר אף דעכשיו נזדמן שזה חלקו ככל ברירה כו' וא"כ אינו עומד להתברר כלל ושוב זכה כל א' בירושתו חלק סתם שאינו מבורר וממילא בחלוקה הכפי' למכור כל א' החלק שאינו מבורר בעד החלק שנוטל מבורר ושפיר הוי לוקח. וא"כ י"ל דדוקא בחלקו בגורל או ע"פ ב"ד דאיגלאי שזה הי' ראוי לו אבל אם חלקו מעצמם שרצו י"ל דהוי ספק שמא לא הי' מגיע חלק זה בכפי' ובגורל רק שע"י רצוי חבירו והוי לוקח ולכך י"ל דהוי ס' ומחצה יורשין כו' לכ"ע ושם תנן חלקו עד שלא נתנו י"ל כנ"ל:

19 גם נראה דלמה דקי"ל בא ב"ח ונטל חלק של א' בטלה מחלוקת כיון דיורשין הוי כלא ירשו כלל מה שנטל הבע"ח ע"ש שכ' הרא"ש דזה גם למ"ד א"ב. וא"כ זה שפיר בשטר שגובה גם מלקוחות אבל מלוה ע"פ שע"ז אנו דנין אם יורשין יגבה ואם לקוחות לא יגבה. א"כ כשחלקו ונאמר שיגבה הבע"ח א"כ יהי' בטלה החלוקה ולא שייך כלל שהוברר שלא יירש כל א' רק חלק זה שהגיעו בחלוקה הא לא ירש כלל כשנוטל הבע"ח. וא"כ כיון דקני ע"מ להקנות קי"ל דחשיב קנין. א"כ ירש רק הזכות במה שיוכל למכור חלקו שאין ב"ח גובה ושפיר בחלוקה לקוחות הן דהוי כמוכר כל אחד חלקו דגם אי יש ברירה לא שייך הוברר שירש כנ"ל ויגבה הא כשיגבה לא הגיע לחלקו כלל ויורש שיוכל להקנות כנ"ל רק דכל שיהי' הדין שאינו גובה ויועיל החלוקה שוב יורשין ויגבה ושפיר מחצה כו' כנ"ל:

20 תוס' הנ"ל תי' בין שמפרש ומברר דבריו עתיד להפריש כו'. והקשו דהול"ל בר"י זה החלוק גבי כל המתלקט ולעיל ע"ש. ולע"ד י"ל דדוקא במה שגם אם לא יחול למפרע יחול עכ"פ משעה שבירר דבריו שייך חלוק התוס' דעכ"פ כשיפריש יחול שם תרומה ממילא חל גם למפרע דהוי רק מעוט שאינו מתברר כמ"ש הר"ן נדרים. אבל באחין שחלקו אם לא נאמר ברירה לעולם אינו מבורר. אבל שם לר"י דשאינו ברשותו לא מהני החלול א"כ אם לא יחול למפרע א"י לחול כלל. שוב גם שבירר דבריו הא בירר על מה שא"א לחול רק למפרע וזה לא מבורר. וכן הריני בועליך דכלתה כו' ולאחר מיתה. וגט דבעי כתיבה לשמה ולא יועיל כנ"ל. אך י"ל דתוס' סברי דגם בתרומה לא יועיל דאי אין ברירה אין מה שיפריש ראי' שהי' עתיד להפריש ומ"מ מהני וממילא גם בהנ"ל:

21 גמרא מהיום אם כו' כא"א לכל דבריו. ותמוה כמ"ש הפ' דכל תנאי יהי' תלוי בברירה כשאינו בידו ע"ש. ונראה לע"ד החלוק. כמו שמוכח מדקי"ל בדבר שאינו ודאי זכות דלא מהני כמו גט אף שרוצה להתגרש ובמקום יבם וכה"ג. וקדושין לקדש לאדם שלא מדעתו ואף דלכאורה כיון דבכל זכות כשנודע לו יכול למחות דקי"ל הגדילו כו'. וא"כ לעולם יהי' זכות גמור כיון שהברירה בידה אם תרצה ואם לא תרצה ואין כאן צד חובה כלל. וע"כ כיון דהא דזכין לאדם שלא מדעתו רק משום שליחות וכה"ג דאם הי' יודע הי' עושהו שליח. וא"כ בזה אם הי' עושה מדעתו לא הי' יכול לחזור בו. ושוב כל הזכות ע"י שהוא שלא מדעת וזה לא מהני דלא שייך אלו הי' יודע כו'. אמנם קשה דהא בתנאי מעכשיו ולאחר ל' פ' האומר ק' דמהני אם ארצה ולא אחזור בו תוך ל' ע"ש, א"כ למה לא יועיל לקדש שלא מדעתו ע"ת אם ירצה או בגט אם תרצה דתנאי זה הי' מהני גם בעצמו בידיעתו ושוב לקדש ע"ת זה או לגרש הוי ודאי זכות ולא צד חובה. ולמה אינו מועיל להיות זכין שלא בפניו. ולא אשתמיט שום פוסק שיהי' מהני ולע"ד הטעם דדוקא בדבר שהמעשה מצד עצמו בלא התנאי מהני יכולין להטיל בו תנאי ומלתא אחריתי היא. ולכך יכולין לבטל התנאי ונשאר המעשה. משא"כ מעשה שמצ"ע אינו מועיל כלל רק שיועיל ע"י התנאי וזה א"א דאין שייכות לתנאי כל שאין המעשה קיים בלא"ה. ולכך בהנ"ל דבלא התנאי לא יועיל שלא בפניו כלל אף שע"י התנאי יועיל לא מהני כנ"ל. וזה החלוק בין תנאי לאסמכתא שאינו רוצה בגוף המקח רק שילוה לו וע"י שאינו רוצה להלות רק בתנאי אם לא יפדה יהי' מכור מוכרח להתרצות. משא"כ תנאי הוא להיפוך שרוצה בגוף הקדושין וכה"ג רק שרוצה שתתן לו ר' זוז ג"כ ותולה הק' או הגט בתנאי כדי שתהי' מוכרח ליתן שלא יתבטל הגט. ולכך כשאינו כופל וכה"ג ד"ת לא אמרינן כלל שכוונתו אם לא יקוים יתבטל. ואף שמתנה כפול וכדינו מ"מ אינו הוכחה כלל מצ"ע שאין רצונו בהמעשה רק בקיום התנאי רק שרוצה בתנאי ג"כ כ"כ שתולה בו המעשה כדי שע"כ יקוים התנאי אבל שפיר המעשה יש לו חלות בלי התנאי ומהני תנאו וא"צ לברירה. אבל בש"מ דאמר גיטו כמתנתו ועמד חוזר מדינא דאנן סהדי דלא מגרש רק משום שדעתו שימות. ורבה כו' דפליגי הוא רק משום גזירה שיאמרו יש גט לאחר מיתה כו'. אבל כשמתנה דליכא תקנה. ממילא אין דעתו לגרש כלל אם לא הי'עומד למות וא"כ שוב בלא התנאי אין חלות להמעשה כלל רק ע"י התנאי יועיל ושוב בענין זה שאינו חל כלל בלי תנאי לא מהני שיחול ע"י התנאי כנ"ל. ושוב רק משום ברירה יהי' מהני כיון שמת הוברר שהי' עומד למות ואם הי' ידוע לו שעומד למות הי' מגרש בלא תנאי. ושוב אי אין ברירה לא מהני דאף שמת לא אמרינן הוברר והי' אז עומד לחיות וכיון שבאמת הי' עומד לחיות לא הי' מגרש כלל ולא חל כלל רק ע"י שבתנאי אם ימות לא איכפת לי' ובכזה אינו מועיל ושפיר מדמי הש"ס דאי אין ברירה לא מהני כמ"ש רש"י ז"ל:

22 בש"ס פריך מהא דמה היא באותן הימים כו' ולכי מיית הוי גיטה ופרש"י דבכל התנאי' שייך ברירה כשאינו תלוי בידו. ע"ש. ותמוה מאוד דלמאן דס"ל אין ברירה לא יועיל תנאי שאינו בידו. וי"ל לכאורה למאי דפ' הרמב"ם דתנאי קודם התורף לא מהני משום דאין ברירה ע"ש ומבואר החילוק דהא דמהני התנאי בנתינת הגט משום דאז נכתב לשם כריתות ברור רק הנתינה הוא ע"ת משא"כ קודם התורף דהכתיבה הי' על תנאי וכיון דבעינן לשם כריתות ברור. ממילא כיון דאין ברירה לא מהני ע"ש. והנה לקמן פ' מ"ש אמר ר"ה דש"מ גיטו כמתנתו דאם עמד חוזר דאף שלא התנה הוי כהתנה מסתמא שאם יעמוד יהי' יכול לחזור ויהי' הגט בטל. ורבא פליג היינו משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' שלא יוכל לחזור דאם יראו שיוכל לחזור יאמרו דיש גט לאחר מיתה דכשאינו חוזר הגט חל לאחר מיתה ע"ש. וא"כ לכאורה לר"ה דבש"מ הוי סתמא על תנאי א"כ שוב הוי כתנאי קודם התורף דבזה הוי הכתיבה על תנאי מיד אף שלא התנה וא"כ כותב לשם כריתות רק על תנאי ימות ושוב אי אין ברירה לא מהני כנ"ל ופריך שפיר לכי מיית הוי גיטא ומוכח דיש ברירה כנ"ל משא"כ בשאר תנאים. ואף לרבא דפליג התם הא הטעם רק שלא יאמרו כו'. ולמ"ש לא שייך זה דהא אם יהי' הדין דגיטו כמתנתו הוי תנאי קודם התורף ולא יועיל אף כשיתקיים התנאי דאין ברירה ולא שייך תקנת חכמים דיאמרו יש גט כו' דהא באמת לא יהי' גט כלל, וממילא נשאר הדין דגיטו כמתנתו ופריך שפיר אמנם הא גם אליבא דאמת קשה להרמב"ם ז"ל למה יהי' מהני גט שכ"מ הא הוי תנאי קודם התורף דהוי בשעת כתיבה כאילו התנה. אך י"ל דלא קשה כלל דהא הטעם דגיטו כמתנתו היינו דהא אינו רוצה לגרש רק כדי שלא תזקק ליבם. וממילא למה יגרש כשלא ימות ולכך מסתמא אינו מגרש רק ע"ת כנ"ל. וא"כ לענין הכתיבה דנימא דהוי תנאי קודם התורף דלא יועיל כלל אף שימות א"כ כיון שרוצה לגרש שלא תיזקק ליבם ממילא שוב ודאי מגרש גם כשלא ימות דאם יגרש על תנאי לא יועיל אף שימות ולא שייך גיטו כמתנתו כו' רק אעפ"כ בשעת נתינה שפיר אמרינן גיטו כמתנתו דאז מהני התנאי ושפיר יש אומדנא דמגרש רק על תנאי. אבל בשעת כתיבה אינו כלל אומדנא דמצוה לכתוב רק על תנאי זה ז"א דאם יהי' על תנאי לא יועיל כלל ואמרינן דמצוה לכתוב סתם ולא הוי תנאי קודם התורף. כנ"ל:

23 רש"י כו' ולא דמי לשאר תנאי שבידו לקיימו כו' משמע מהש"ס דדוקא בהנך שאי אפשר להם לחול בשעה שהוא מבורר כגון בגט שא"א שיחול לאחר מיתה שמבורר דאין גט לא"מ כו'. וכן גבי הריני בועליך ע"מ שירצה כו' דאין קדושי הביאה מועיל על אח"כ דהא כלתה ביאתו כמו משוך ולא תקנה עד אחר ל' כו' וכה"ג תלוי בברירה משא"כ שאר תנאים בקדושי כסף שמקדש ע"ת אף שאינו בידו א"צ לברירה דגבי כסף מהני בהקדשי אחר ל' יום כו' דאל"ה אמאי לא מייתי הש"ס מכמה תנאים רק מהריני בועליך וצ"ל כנ"ל. אך מ"מ אינו מובן הטעם דנהי דלענין שיחולו הקדושי כסף מקיום התנאי ואילך ע"ז שפיר א"צ לברירה דאז מבורר אבל לענין שיחול למפרע שוב צריך ברירה והוי כמו בקדושי ביאה וכה"ג. וי"ל החילוק דבאמת אינו מובן כלל למה יצטרך ברירה בתנאי הא כשמקדש וכה"ג ע"מ שתעשה דבר פלוני אחר ל' יום וא"כ כשהוא עושה הדבר מקודשת דהא קדשה מיד אם תעשה אז וכיון שקיימה אז התנאי אף שלא הוברר למפרע מאי בכך הא קידש על תנאי זה שאז תעשה ואז עשתה ונתקיים זה ולמה צריך ברירה: חסר המשך