חידושי הרי"מ על גיטין ל״ו

« חידושי הרי"מ על גיטין ל״ה ע״ב חידושי הרי"מ על גיטין ל״ז ע״ב »

1 גיטין פתח ↗

וְהָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם: מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם?! דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם״!

2 תוספות על גיטין פתח ↗

דקיימא לן הלכה כר"א בגיטין - משום דמיירי הכא בגיטין נקט גיטין אבל הלכה כמותו אף בשאר שטרות אע"ג דכל אמוראי דלקמן גיטין דף פו: סברי כר' אלעזר דוקא בגיטין קיימא לן כשמואל בדיני דפליג לקמן שם אדרב וקאמר אף בשאר שטרות ועוד בפ' זה בורר סנהדרין דף כח: גבי מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי קאמר רב יוסף זיל אקנייה בעדי מסירה כר' אלעזר ופריך ליה אביי והאמר ר' אבא מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול משמע דרב יוסף ואביי דהוו בתראי סברי כר' אלעזר ובפירקין נמי אמר ר' אבא האי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי ולפיכך צריך ליזהר שיהו עדי מסירה בשעת נתינת הגט דאינהו כרתי דאי ליכא שם עדי מסירה אינה מגורשת אע"ג דאיכא עדי חתימה ולא מהני עדי חתימה אלא שאם ימותו עדי מסירה או ילכו להם למדינת הים שתינשא ע"י עדי חתימה דמסתמא בהכשר נעשה כדאמרינן בהשולח לקמן גיטין דף לו. לא צריכא אלא לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי תקינו רבנן עדי חתימה דזימנין דמייתי סהדי אי נמי דאזלי למדינת הים וכן משמע בפ' בתרא לקמן גיטין דף פו: גבי שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוין ונתערבו נותן שתיהן לזו ושתיהן לזו וקאמר בגמ' דלא כר' אלעזר משום דלא ידעי עדי מסירה בהי מינייהו מיגרשא אבל לר"מ ניחא וצריך לומר דבמשולשין איירי דבעי לר"מ שיהא מוכח מתוכו כדאמרינן בריש כל הגט לקמן גיטין דף כד: גבי כתב לגרש את הגדולה ואי לר' אלעזר סגי בעדי חתימה אמאי לא אתיא כר' אלעזר דל עדי מסירה מהכא בעדי חתימה סגי אלא משמע דלעולם בעי ר' אלעזר עדי מסירה ועוד. דרגיל ר"ת לומר דאפילו לר"מ בעי עדים בשעת נתינת הגט דאין דבר שבערוה פחות משנים וכן שטר מתנת קרקע או שטר מכר שהוא לקנין קרקע ואינו לראיה אין מועיל כלום לר' אלעזר אם ידוע שלא נתנו בפני עדים מיהו יש לחלק דלענין ממון דמהניא הודאת בעל דין כמאה עדים סגי בעדי חתימה במקום הודאת בעל דין אבל בקידושין וגרושין לא מהניא הודאת בעל דין משום דמחייב לאחרים דבקידושין אסר לה אקרובים ובגרושין אסר לה אכהן:

10 גיטין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: עֵדוּת קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי עֵדוּת, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״מִפִּיהֶם״ – וְלֹא מִפִּי כְתָבָם.

17 תוספות פתח ↗

מי איכא מידי דמדאוריית' משמט שביעית ותיקן הלל דלא משמט - השתא לא בעי רבא לשנויי אהך קושיא דהפקר ב"ד היה הפקר כדמשני בתר הכי משום דקשיא ליה דלא היה לו להלל לעקור שביעית שהיא דאורייתא ואע"ג דדרשינן בספרי ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך דברים ט״ו:ג׳ ולא של אחיך בידך מכאן אמרו המלוה חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין מ"מ לא היה לו לעשות תקנה ללמד לעשות כן שביטל בכך. השמטת כספים שצותה תורה ובקונט' פירש דרבא קאי נמי לשנויי פרכא דהכא ודרשא דספרי עיקרה אמלוה על המשכון דמוסר שטרותיו הוי מטעם דהפקר ב"ד היה הפקר אלא דאקרא קסמיך לה:

18 מכות פתח ↗

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לְעֶשֶׂר שָׁנִים – אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ. וְאַף עַל גַּב דְּאָתֵי לִידֵי ״לֹא יִגֹּשׂ״, הַשְׁתָּא מִיהָא לָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״לֹא יִגֹּשׂ״.

19 בבא מציעא פתח ↗

אֶלָּא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא סְפֵק מִלְוֶה יְשָׁנָה יֵשׁ לוֹ עָלָיו.

22 בבא מציעא פתח ↗

וְתוּ הָא דְּאָמַר רַב שֵׁשֶׁת, שָׁלֹשׁ שָׁבוּעוֹת מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פָּשַׁעְתִּי בָּהּ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא שָׁלַחְתִּי בָּהּ יָד, שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתִי. נֵימָא: מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא.

24 שבועות פתח ↗

אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּאוֹזְפֵיהּ אַלְפָּא זוּזֵי לְחַבְרֵיהּ, וּמַשְׁכֵּן לֵיהּ קַתָּא דְּמַגָּלָא; אֲבַד קַתָּא דְּמַגָּלָא – אֲבַד אַלְפָּא זוּזֵי. אֲבָל תַּרְתֵּי קַתָּאתֵי – לָא.

26 מכות פתח ↗

27 רש"י פתח ↗

מוסרני לכם - את שטרותי שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש ולקמן מוקי דיש כח בידם להפקיע ממונו של זה וליתן לזה במקום שיש סייג ותקנה:

28 תוספות על סוטה פתח ↗

בית הלל סברי שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי - אי קשיא מהא דאמר בפ' המקבל ב"מ דף קי. יתומים אמרו אנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה סבר רב הונא למימר ארעא בחזקת יתמי קיימא ועל ב"ח להביא ראיה אמר ליה ההוא סבא הכי אמר ר' יוחנן על היתומים להביא ראיה מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבי דמי ויתמי נייתי ראיה ונשקול וכי ר' יוחנן שבק בית הלל ועביד כב"ש יש לתרץ הכא דהשיעבוד עצמו של כתובה עומד בספק לא קיימא ארעא לגוביינא אמרי ב"ה דלאו כגבוי דמי אבל התם היתומים מודו לב"ח בקרקע עצמו שהוא משועבד לו ואינם מעכבין לפניו הקרקע הלכך אפילו בית הלל מודו דבכה"ג כגבוי דמי ולא קיימא ארעא בחזקת יתמי וכיון דלא קיימא בחזקת יתמי על היתומים להביא ראיה מן השבח דומיא דעיר ואילן דמייתי עלה ספק זה קודם ספק זה קודם קוצץ ונותן דמים אלמא כיון דלמיקץ קאי דבין אם קדם האילן בין אם קדם העיר קוצץ אלא שאם קדם האילן קוצץ ונותן דמים אמרי ליה זיל קוץ ודמי אייתי ראיה ושקול גבי הא ארעא נמי אמרי ליתמי הבו ליה ארעא לב"ח דהא לגוביינא קיימא ושבח אייתו ראיה ושקילו מפי מורי"ה:

29 בבא בתרא פתח ↗

רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִלְוֶה עַל פֶּה – אֵינוֹ גּוֹבֶה לֹא מִן הַיּוֹרְשִׁין וְלֹא מִן הַלָּקוֹחוֹת. מַאי טַעְמָא? שִׁעְבּוּדָא לָאו דְּאוֹרָיְיתָא.

31 תוספות על כתובות פתח ↗

אית לך סהדי דתבעתינהו מחיים - וא"ת ואמאי צריכה סהדי ניהמני לדידה במיגו דאי בעיא אמרה לקוחין הן בידי דאע"ג דקיי"ל דאין אותיות נקנות במסירה וצריכה מסירה ושטר לקיחה ה"מ לקנות החוב אבל לקנות הנייר קני בלא שטר הואיל והיא מוחזקת בו והך איתתא לא היתה חוששת אלא לקנות מלוגא דשטרי בלא החוב מדקאמרה מחיים תפיסנא ותפיסה מחיים לא מהניא לגבות החוב דלא עדיפא ממסירה אלא דע"י כך היתה יכולה לדחוק היורשים שיפרעו היורשין מה שהיה חייב לה במה שלא תחזיר מלוגא דשטרי והוי כמו משכון ואומר ר"י דלא חשיב מיגו הואיל ועכשיו אינה יכולה לטעון לקוח הוא בידי שכבר אמרה מחיים תפיסנא ומשום דאי בעיא אמרה לקוחין הן בידי בשעה שאמרה מחיים תפיסנא לא מהימנא השתא דבאותה שעה שאמרה מחיים תפיסנא סבורה היתה שהיא טענה מעולה ולא היתה יודעת שהיא צריכה לטעון דתבעינהו מינה מחיים מדלא טענה מעצמה וראיה מסוף פרק זה בורר סנהדרין דף לא. גבי ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא בהאי שטרא דפרוע הוא ולא הימנה ר"נ משום כיון דאתחזק בבי דינא פי' שראינו השטר בידה אי בעיא קלתיה לא אמרי' אע"פ שאם אמרה פרוע הוא קודם שראינו השטר בידה היתה נאמנת במיגו דאי בעיא קלתיה השתא שראינוהו בידה אין נאמנת עוד דהשתא לית לה מיגו ועוד ראיה מדתנן בפרק שבועת הדיינין שבועות דף לח: מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אמר לו נתתיו לך פטור ופריך בגמרא דף מא. מינה למ"ד המלוה חברו בעדים צריך לפורעו בעדים והא הכא כיון דתבעי' בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי וקתני פטור ומאי קושיא שאני הכא דמהימן במיגו דאי בעי אמר אתמול להד"מ אלא ודאי מיגו למפרע לא אמרינן:

32 מכות פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לְעֶשֶׂר שָׁנִים – שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ.

34 פסקי הרא"ש על בבא קמא פתח ↗

איכא דאמרי עפ"ק דב"מ אפילו באחריות נמי דאמר ליה אחוי טירפך ואשלם לך לפי שכל המעוררים אין זכאין בדין. ונראה דמיירי שלא נתברר הערעור עדיין אלא בא אדם וערער ואמר שדה זו גזלה ראובן ממני ואני רוצה להביא עדים או יש לי חוב על ראובן ואני רוצה להביא השטר. ומשום דברים בעלמא לא יבטל. שמעון כחו של ראובן. אבל אם ראו ב"ד אמתלא בדברי המערער כגון שהביא שטר שאין מקוים ואומר שרוצה לקיימו. או אם הוא אומר שיביא העדים בתוך שלשים יום. לא יוציא שמעון המעות מתחת ידו אלא ימתין עד שיעבור זמן שלשים יום דהפוכי בי מטרתא למה לי. אבל אם המערער ירחיק זמן הבאת עדים אי אית ליה לראובן מקרקעי או אמיד במטלטלי שיוכל שמעון לחזור עליו אם יוציא המערער הקרקע מתחת ידו צריך ליתן לראובן מעותיו ולא לבטל כוחו בשביל הערעור. אבל אי לא אמיד הוא ואין לו קרקע כיון שיש אמתלא בערעור אין לו לדיין להוציא המעות משמעון עד שיהא בטוח שלא יפסיד מעותיו אם יוציא המערער הקרקע מתחת ידו ועל זה וכל כיוצא בזה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות הכל לפי הענין וכן נמי מי שבא לפני ב"ד ואומר יש לי תביעה על פלוני ומצאתי לנכסיו במקום ידוע ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ולא אמצא מקום לגבות ממנו חובי ומבקש שיעכבו ב"ד הנכסים עד שיתברר תביעתו וכן ראובן שיש לו שטר על שמעון ולא הגיע זמנו עדיין ובא בתוך הזמן וטען כזאת הכל לפי הענין ואם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע או שלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעון כשיגיע הזמן מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע עד שיברר התובע תביעתו או עד שיגיע זמן השטר וכן מצאתי בשם הגאון ז"ל כתוב דתקנתא דרבנן הוא באיניש דמפסיד נכסיה משום השבת אבידה. ולי נראה דלא צריכנא לתקנתא דרבנן אלא דין גמור הוא שחייב אדם להציל עשיק מיד עושקו בכל טצדקי דמצי למיעבד. וכן נמצא תשובה לרב אלפס ז"ל דלא מצי למימר אחוי טירפך ואשלם לך אלא היכא דאית ליה נכסי דסמיך עלייהו הא לאו הכי יכול לחזור בו דמצי א"ל אדהכי והכי אכלת לזוזא וליכא לאישתלומי מינך: רב הונא אמר או כסף או מיטב. פרש"י שבא לתרץ קראי דלעיל. ולא הספיק לסיים דבריו עד שהקשה לו רב נחמן. ואז א"ל דקראי הכי מיתרצי אם אין לו כסף או מיטב כל מילי מיטב הוא ולא מצי א"ל זיל טרח וזבין ואי אית ליה כסף או מיטב לא יתן לו שוה כסף וכן כתב רב אלפס דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לעיל בבא קמא דף ז: פליגי אדרב הונא דהכא וסברי דכל מילי מיטב הוא ואפילו סובין ופסק כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאינון בתראי. ור"ת פסק כרב הונא בדאית ליה. וכ' בס' הישר שלשה דינין בפרעון בנזקין או כסף או מיטב כרב הונא בדאית ליה ואי לית ליה כל מילי מיטב הוא וב"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקיה אלא בזוזי כדמוכח בכתובות פרק הכותב כתובות דף פו. גבי ההוא תולה מעותיו בנכרי הוה. אבל אי לית ליה זוזי לא אמרינן זיל טרח ואייתי ליה זוזי כדאיתא התם ולוקח שנמצא טעות במקחו נמי דינא הכי כדמשמע לקמן פרק הפרה בבא קמא דף מו: ופועל אי לית לבעל הבית זוזי א"ל זיל טרח ואייתי כדמוכח בפרק הבית והעלייה בבא מציעא דף קיח. דאין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך. ומה שלא פסק ר"ת כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאינון בתראי צריך לומר דסבר דלא פליגי אדרב הונא ולא אתו אלא לשנויי רומיא דקראי אהדדי וה"ק לא קשיא הא דכתיב מיטב וכתיב קרא אחרינא ישיב אפילו סובין דאי לית ליה מיטב שדה אפילו יהיב ליה סובין מיטב הוא ואין צריך ליתן לו מיטב מטלטלין ולעולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו דכתיב מיטב שדהו ישלם ואי אית ליה בעי למיתב ליה זוזי וכסף נמי כמיטב דכתיב כסף ישיב לבעליו א"נ פליגי אהדדי ומדקבע רב אשי שנויא דרב הונא באחרונה ואיהו קדים לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע חשיב ליה עיקר. ונראין דברי רב אלפס עיקר דרב כהנא תלמידיה דרבא דבתראה הוא סבר כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרינן לקמן בבא קמא דף י: א"ל רב כהנא לרבא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לאו הכי ה"א נבילה דמזיק הוי השתא אי אית ליה לדידיה יהיב ליה דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין נבילה דידיה מיבעי ואי איתא לדרב הונא לימא ליה דאצטריך קרא היכא דאין דאית ליה כסף או מיטב אלמא רבא ורב כהנא סברי כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע והמחוור שבכולן כספרים דגרסי אמר רב הונא או כסף או מיטב ואמתניתין קאי דקתני תשלומי נזק במיטב הארץ ואתא לאשמועינן דכסף כמיטב. והשתא אין ראיה לפסק ר"ת ז"ל מה שסדר אותו רב אשי באחרונה דאמתני' אמר למלתיה ואכתי לא רמו קראי אהדדי עד שהקשה אביי לרבא. ולענין פריעת ב"ח נראה לי אי אית ליה ללוה מטלטלי ומקרקעי כפינן ליה למיתב ליה מטלטלי אם חפץ בהכי המלוה יותר מבקרקעי כיון דזוזי יהיב שקיל כל מילי דמקרב טפי לזוזי והיינו מטלטלי דאי לא מזדבן בהאי מתא מזדבן במתא אחריתא בדיהיב ליה מטלטלי אף על גב דאמרינן כל מילי מיטב הוא ואפילו סובין דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתא יש לשום כל מה שנותן לו בשומא ושיוכל המלוה למוכרו מיד באותה שומא אפילו בביתו ולא יצטרך לחזר בעיירות ובשווקים כדי למוכרם דאל"כ נעלת דלת בפני לווין שיתן לו הפחות שבביתו אם אין לו מעות והמלוה לא יוכל למוכרו לאלתר:

35 פסקי הרא"ש על סוכה פתח ↗

גמ' מנא הני מילי דת"ר ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול מכאן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא א"כ נתנו לו במתנה ומעשה בר"ג ורבי יהושע ור"א בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל שלקחו באלף זוז נטלו ר"ג ויצא בו נתנו לרבי יהושע במתנה נטלו רבי יהושע ויצא בו ונתנו לר"א בן עזריה במתנה נטלו ראב"ע ויצא בו ונתנו לרבי עקיבא במתנה נטלו ר"ע ויצא בו והחזירו לר"ג למה ליה למימר החזירו לר"ג דהא אפילו לא החזירו לו יצאו כולן דר"ג נתנו לרבי יהושע במתנה גמורה וכל אחד לחבירו מילתא אגב אורחיה קמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה דאמר רבא הילך אתרוג זה במתנה ע"מ להחזירו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא וכן היתה מתנת ר"ג ולהכי תנא והחזירו לר"ג דאם לא החזירוהו לו לא יצאו אע"פ שכל אחד לא החזירו לר"ג כן היתה המתנה שכל אחד יתנהו לחבירו ויחזירהו לבסוף וצריך שיתנהו לו במתנה גמורה ע"מ שיחזיר ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנה לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחלה לא יצא בו דהוי כמו שאול ותדע מדאמר לקמן סוכה דף מו: לא ליקני איניש לוליבא לינוקא ביומא טבא קמא דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני ואם אינו צריך להחזיר לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא אלא ודאי צריך לחזור וליתנו לו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא. כתב בעל העיטור מסתברא כיון שהמקבל מתנה יודע שהנותן אין נותן במתנה גמורה שהרי צריך הוא עדיין לו לצאת בו שאין לו לולב אחר אין צריך לפרש לו על מנת להחזיר לו אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר לו סתם ואין צריך תנאי דהא ר"ג נתן במתנה ולא אמר לו ע"מ להחזיר אלא כיון שלקחו ר"ג לצאת בו ולא היה לו אחר מסתמא ע"מ להחזירו נתנו ע"כ ודבר פשוט הוא דלענין לצאת בו יותר טובה מתנה על מנת להחזיר אלא שבא לחדש דאפילו במתנה סתם הוא ע"מ להחזיר ואם לא החזירו לו לא יצא ואם נגזל ממנו ולא החזירו כתב בעל העיטור ז"ל מסתברא אע"ג דחזרת דמים הויא חזרה כדאמרי' גיטין דף עד. גבי איצטלית דאמרו חכמים תתן לו דמיה דוקא באיצטלית אמרינן מה לי היא מה לי דמיה אבל אתרוג כי אמרי' החזירו לו באתרוג דוקא קאמר לצאת בו ידי חובה ואם לא החזירוהו לא יצא כדאמר ב"ב דף קלז: גבי אחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא דחזרת דמים לאו חזרה היא ע"כ. והרואה דבריו נראה לו שטעה במה שכתב דאמרי' גבי איצטלית מה לי היא מה לי דמיה והא ליתא דלית הלכתא כרשב"ג דאמר תתן דמים דהיינו עובדא דצידן גיטין דף עד. והוא לא טעה דטעמא דרבנן התם משום דלצערה קא מיכוין והא לא ציערה אבל בעלמא מודו רבנן דאמרי' מה לי הן ומה לי דמיהן כדאמר בפרק איזהו נשך בבא מציעא דף סג. ולענין הדין אם הוא חייב באונסין יש אומרים שאינו חייב באונסין שהרי במתנה נתנו לו ונהי נמי שלא החזירוהו לו מ"מ שואל אינו וכן דעת ה"ר ישעיה ז"ל שהקשה מה יש בין מתנה ע"מ להחזיר לשאול בשניהם הוא שלו עד שיטלנו ושניהם אין הגוף קנוי לו ותירץ דמתנה ע"מ להחזיר אינו חייב באונסין דלהכי יהביה ליה במתנה מיהו כי איתיה בעיניה מיחייב לאהדורי ליה וכיון דאינו חייב באונסין קרינא ביה לכם אבל שאול שחייב באונסין לא קרינא ביה לכם ולדבריו אפילו בגניבה ואבידה לא מיחייב כיון דפטר ליה מאונסין משום מתנה הוא הדין נמי מגניבה ואבידה אי לאו משום דאמרינן הואיל ונהנה מהנה כדאמרינן ב"מ דף פא. גבי הנוטל כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מאונסין וחייב בגניבה ואבידה דהואיל ונהנה מהנה ומיהו נ"ל דחייב אפילו באונסין ועוד אפילו במתה מחמת מלאכה חייב שהרי קבל עליו להחזירו ואם לא החזירו המתנה בטלה ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון שלא ברשות הוי גזלן ואע"פ שברשות ירד הוא ביטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה את עצמו גזלן למפרע:

38 תוספות על כתובות פתח ↗

מתני' הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות כו' - והא דתנן בחזקת הבתים ב"ב מב. ושם ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו ופריך בגמרא פשיטא כיון דמשתעבדא ליה לפירא פירא הוא דקא אכיל לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך לאו דוקא דא"כ אכתי משעבדי ליה לפירא אלא לא חש להאריך ואיירי דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן: דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן בחייך ובמותך - ברוב ספרים גרסי' ובפירי פירותיהן וצ"ל דסתם לן כרבי יהודה וא"ת תפשוט מהכא בגמרא דעד עולם לאו דוקא מדלא תנא ליה ושמא לא חש להאריך אלא לסתום כר' יהודה: ואין לי עסק בה - וא"ת דאמרינן בהשולח גיטין מג: ושם גבי המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא בן חורין וצריך גט שחרור ואם כתב לו אונו זהו שחרורו מאי אונו אמר רב ששת דכתב ליה לכשתברח ממנו אין לי עסק בך משמע דאין לי עסק בך הוי לשון טוב ונראה לרשב"א דאין לי עסק בך הוי כמו שאומר לו הרי את לעצמך הילכך גבי עבד שיכול לזכות בעצמו קני אבל שדה איך יזכה בעצמו: כדרב כהנא כו' - ואם תאמר היכי מייתי ראיה דמהני לשון דין ודברים שהוא לשון גרוע דלמא כל הנהו דמייתי מיירי בלשון טוב ואי אפשי בה דמייתי הוי לשון טוב כדמוכח בפרק בתרא דכריתות דף כד. ויש לומר דמדקאמר נחלה הבאה לו לאדם דווקא ולא שבאת לו כבר משמע דבלשון גרוע מיירי דבלשון טוב אפילו באת לו כבר יכול להתנות עליה ולר"י נראה דאלשון דין ודברים אין צריך להביא ראיה דמהני דמסתברא הוא דמהני היכא דלא באה לידו כמו בעלמא לישנא מעליא אלא מייתי ראיה דלא תיקשי למאי דאוקמה בכתב לה ועודה ארוסה היכי מצי מקני לה והא קיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואף על גב דרבי ינאי דמוקי לה בכותב לה ועודה ארוסה סבר בהאשה רבה יבמות צג. ושם דאדם מקנה מכל מקום מייתי ראיה לדידן דקי"ל דאין אדם מקנה מדרב כהנא שיכול להקנות בכה"ג ולבסוף מייתי ראיה דרבא ליתן טעם דיכול להתנות אף על פי שלא בא לעולם דכיון דלטובתו תיקנוה יכול לומר אי אפשי באותה טובה ובמילתיה דרבא לחודא לא סגי בלא מילתיה דרב כהנא דממילתיה דרבא לא שמעי' שיכול להתנות בדבר שלא בא לעולם אע"ג דקאי על מילתיה דרב הונא דאיירי במזונות שלא באו לעולם התם אינו חידוש במה שאין לה מזונות דאטו יש לה ליטול מזונות בעל כרחה וכשרוצה חוזרת בה ולא קא משמע לן רב הונא אלא שיכולה להפקיע מעשה ידיה מבעלה וא"ת בלא רב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה מידי דהוה אשאר כסות ועונה לעיל כתובות דף נו. דלרבי יהודה בדבר שבממון תנאו קיים ורבי מאיר נמי לא פליג אלא משום דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ויש לומר דהכא מיירי באומר לה שלא דרך תנאי אלא אומר לה דין ודברים אין לי בנכסיך ועוד דלאשה איבעי לה לאתנויי ומתני הבעל והוה ליה פטומי מילי בעלמא והשתא מייתי מדרב כהנא דנהי דמכח תנאי לא מהני מכח סילוק בעלמא מועיל: פירי פירות דוקא - ואפי' לא כתב עד עולם נסתלק כאילו כתב עד עולם אבל אין לפרש דאי פירי פירות דווקא עד עולם לא מהני דהא מסיק אם תמצא לומר פירי פירות דווקא עד עולם למה לי הא קמ"ל דכיון דכתב לה פירי פירות כמאן דכתב לה עד עולם דמי משמע דעד עולם פשיטא ליה טפי דמהני אפילו כשנאמר פירי פירות דווקא: קנו מידו מהו - פירש בקונטרס דאברייתא קאי וקשה לר"י דמה יש להועיל שם קנין שהרי למי מקנה אותה והלא לכ"ע מפקר לה ונראה לר"י דאנשואה קאי דאמרינן דידו כידה אי מהני לה שום קנין או לא: בוצינא טב מקרא - לא כפי' הקונטרס דפירש דשניהן מין דלעת הן דהא קישואין מתרגמינן בוצינא וקרא היינו דלעת כדמוכח בפ' הנודר מן המבושל נדרים נא. וקישואין ודילועין שני מינין הן כדתנן במס' כלאים פ"ג מ"ה נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא אחת ובלבד שיהא נוטה שער שורה זו לכאן ושער שורה זו לכאן ודלעת גדולה וחשובה יותר מקישואין אלא שמאחרת להתבשל והקישות ממהרת לבשל ומשל הדיוט כך הוא שאדם אוהב הקישות יותר שיהנה בה מהרה ממה שהוא אוהב דלעת ולהמתינה אע"פ שהיא טובה יותר. ר"ת: מיתה שכיחא - שמא משום דרוב פעמים מסתכנת בלידה: מכירה לא שכיחא - שקשה לה למכור משום שבח בית אביה: רב אשי אמר בנכסייך ולא בפירותיהן - למאי דלית ליה לרב אשי יד בעל השטר על התחתונה תימה אמאי קתני שאם מכרה ונתנה קיים בדיעבד לכתחילה נמי תמכור: פירי פירות דוקא - ואפי' לא כתב עד עולם נסתלק כאילו כתב עד עולם אבל אין לפרש דאי פירי פירות דווקא עד עולם לא מהני דהא מסיק אם תמצא לומר פירי פירות דווקא עד עולם למה לי הא קמ"ל דכיון דכתב לה פירי פירות כמאן דכתב לה עד עולם דמי משמע דעד עולם פשיטא ליה טפי דמהני אפילו כשנאמר פירי פירות דווקא: הוה אמינא עד עולם אפירות - פי' בקונטרס דהוי עד עולם לא בשנה ראשונה ולא בשניה וקשה לר"י דמה לי ראשונה ומה לי שניה ועוד דאפי' רבי יהודה מודה דפירות גופייהו לא אכיל לעולם ואפילו לא כתב לה עד עולם אלא דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן מדלא פליג אלא בפירי פירות אלא הכי פירושא הוה אמינא עד עולם אפירות שבחייה ובמותה לא יאכל פירות להכי איצטריך פירי פירות לומר דלא יאכל לעולם לא פירות ולא פירי פירות: וקסבר ירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק - וא"ת בפירות אמאי תנאו קיים לכ"ע וי"ל דבפירות דלא שכיחי לא עבדו רבנן חיזוק כדאמרי' בריש אע"פ לעיל כתובות נו: ושם אבל ירושת הבעל שכיחא דנכסי צאן ברזל שכיחא טפי מנכסי מלוג דאפילו ליתומה עניה אין פוחתין מחמשים זוז: וסבר רב תנאו קיים והא איתמר כו' - ואע"ג דבפרק הזהב ב"מ דף נא: ושם מוקי רב נפשיה אפי' כר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים דעד כאן לא קאמר ר' יהודה התם אלא דידעה וקמחלה הכא מי ידע דמחיל הכא ליכא לשנויי הכי דה"נ לא ידע דמחיל שהרי אינו ברור לו שהיא תמות בחייו שמא הוא ימות בחייה לכך פריך שפיר: ורב סבר דאפי' בדרבנן תנאו בטל - פירש בקונטרס דהיינו בפירות וקשה לר"י דא"כ רב דלא כחד דהא במתניתין אפילו לר' יהודה מהני תנאה בפירות והיינו משום דלא שכיחי כדאמרי' בריש פרק אע"פ לעיל כתובות דף נו: ונראה לפרש בדרבנן היינו בעלמא בשום דבר דהוי מדרבנן: משום פגם משפחה לישקול דמי וליהדר - תימה לרשב"א דא"כ מאי איריא ביובל אפי' בלא יובל נמי דע"כ ביובל איירי דאי בלא יובל קאמר דמחזיר א"כ אמאי איצטריך ליה לרב למימר דסבירא ליה דירושת הבעל דאורייתא הו"ל למימר דרבנן ועוד דאיובל מיתנייא וצריך לומר דליכא פגם משפחה עד היובל שאז כל הירושות חוזרות וזו אינה חוזרת וניכר שהם קבורים בשל אחרים: משום פגם משפחה לישקול דמי וליהדר. תימה לרשב"א דא"כ מאי איריא ביובל אפי' בלא יובל נמי דע"כ ביובל איירי דאי בלא יובל קאמר דמחזיר א"כ אמאי איצטריך ליה לרב למימר דסבירא ליה דירושת הבעל דאורייתא הו"ל למימר דרבנן ועוד דאיובל מיתנייא וצריך לומר דליכא פגם משפחה עד היובל שאז כל . הירושות חוזרות וזו אינה חוזרת וניכר שהם קבורים בשל אחרים: לכתובת אשה - תימה דהא תנן בבכורות בפרק יש בכור בכורות נב. ושם דאין אשה נוטלת בראוי ומלוה חשבי ליה רבנן ראוי בפרק יש נוחלין ב"ב דף קכה: ושם וצריך לחלק דדוקא גבי בכור חשיבה מלוה ראוי ולא לכתובת אשה: לכתובת אשה משום חינא - פירש ר"ח שימצאו הנשים חן בעיני האנשים ויהיה להן קופצים יותר וכן משמע בערוך ובירושלמי וכן משמע לקמן בפ' אלמנה כתובות דף צז: דפריך למ"ד משום חינא יורשים מאי חן איכא ומשני שירשתה בתה או אחותה פי' שאף היא צריכה שיקפצו עליה בני אדם ולפי' הקונטרס נמי יש לפרש דכיון שרואות בתה ואחותה שכך בקל באה להם כתובה נשאות יותר ברצון לאנשים ואל תתמה דהכא יפה כח האשה מכח בעל חוב משום חינא ולענין זיבורית תנן בהניזקין גיטין מט: ושם דבעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית וגירעו כחה מכח בע"ח משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ולא חשו משום חינא לעשות דינה בבינונית כבעל חוב דאין לדמות תקנת חכמים זו לזו כענין שמצינו משקי בי מטבחיא דכן שהקילו שלא להרבות טומאה במקדש ולענין כמה דברים החמירו יותר כדאמרינן בפסחים דף טז:: ולרבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל - פי' ר"ת דקשיא ליה דתנן בפרקין לעיל כתובות דף פ: גבי שומרת יבם קדמה היא זכתה כו' אע"ג דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה מ"מ מהניא תפיסה אטו מי נימא דמתני' דלא כרבי עקיבא אמר רבא אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים פירוש דמהניא תפיסה מחיים דבעל אפי' לר"ע דההיא שעתא לא שייכא שבועה ולא קרינא ביה הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכיון דאין צריכין שבועה זכו במה שבידם ומתניתין דלעיל גבי יבם כאילו תפסה בחיי הבעל דבמקום אחיו קאי הלכך קדמה היא זכתה ומיהו משמע בריש אלמנה לקמן כתובות דף צו. ושם דלא מהניא תפיסה לכתובה אפילו מחיים דבעל כמו שאפרש בסמוך ומ"מ יש ליישב פירוש ר"ת דנהי דלא מהניא תפיסה מחיים דבעל משום דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים מ"מ כיון דתפיס מחיים מהניא לבעל חוב ואפי' לר"ע בחיי היבם נמי מהניא תפיסה ובקונט' פי' דלשון שאלה היא וממתני' דלעיל לא מצי למיפרך כדפירשתי התם ד' פב. ד"ה לא: ולרבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל. פי' ר"ת דקשיא ליה דתנן בפרקין לעיל כתובות דף פ: גבי שומרת יבם קדמה היא זכתה כו' אע"ג דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה מ"מ מהניא תפיסה אטו מי נימא דמתני' דלא כרבי עקיבא אמר רבא אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים פירוש דמהניא תפיסה מחיים דבעל אפי' לר"ע דההיא שעתא לא שייכא שבועה ולא קרינא ביה הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכיון דאין צריכין שבועה זכו במה שבידם ומתניתין דלעיל גבי יבם כאילו תפסה בחיי הבעל דבמקום אחיו קאי הלכך קדמה היא זכתה ומיהו משמע בריש אלמנה לקמן כתובות דף צו. ושם דלא מהניא תפיסה לכתובה אפילו מחיים דבעל כמו שאפרש בסמוך ומ"מ יש ליישב פירוש ר"ת דנהי דלא מהניא תפיסה מחיים דבעל משום דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים מ"מ כיון דתפיס מחיים מהניא לבעל חוב ואפי' לר"ע בחיי היבם נמי מהניא תפיסה ובקונט' פי' דלשון שאלה היא וממתני' דלעיל לא מצי למיפרך כדפירשתי התם ד' פב. ד"ה לא: והוא שתפס מחיים - נראה לפרש דבבעל חוב איירי דבכתובה לא מהניא תפיסה לרבא דהכא אפי' מחיים כדמסיק רב יעקב משמיה דרבא כרבינא דהתם לקמן כתובות דף צו. דאמר לא אמרו דמהניא תפיסה במטלטלין אלא למזונות אבל לכתובה מפקינן ובתפיסה מחיים איירי דאי בתפיסה דלאחר מיתה היכי בעי התם מר בר רב אשי למימר דאפי' בכתובה לא מפקינן וכן משמע בהלכות גדולות דמחיים איירי דפירשו התם דהיינו טעמא דלא מהניא תפיסה בכתובה כמו בבעל חוב משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ומיהו למזונות תקנו רבנן כמו שתקנו שמוכרת שלא בב"ד לצורך מזונות ור"ח פי' לקמן דהא דא"ל רב יעקב לרבינא הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך אינו דהא אמר רבא גופיה התם לקמן כתובות דף צח. זילו והבו לה לההיא דתפסה כסא דכספא לכתובתה ואומר ר"י דלאו ראיה היא דאיכא למימר דההיא תפיסה דכסא דכספא הויא ברשות יתומים ושמא סבורין היו להפסידה מזונות ע"י תפיסה זו לכך נראה דהכא בבעל חוב איירי ורבינו חננאל פסק לקמן דכמר בר רב אשי קיי"ל דאמר בין לכתובה בין למזונות מה שתפסה תפסה דבכולי הש"ס קיי"ל כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה שבועות מא. וחיורי חולין דף עו:: שפיר תפסתוה - תימה לפי מה דתרצינן לעיל מר סבר מטין איתמר משמע דלכתחילה עבדינן כר"ע והיכי קאמר להו הכא שפיר תפסתוה ושמא זה חשיב כמו דיעבד כיון דכבר תפסוה: אית לך סהדי דתפסיה - לא גרסי' דלאחר מיתה אלא כיון דאית ליה סהדי דתפסיה מיניה ובעל כרחו גזלה תו לא מצי למיטען לקוח הוא בידי: ויתיב רבי אבא גבייהו - משמע הכא דסבר רבי אבא דעבדא כמטלטלי דמי ואע"ג דבפ' יש נוחלין ב"ב דף קכח. שלח ר' אבא הלכה גובין מן העבדים הא אמרינן התם במסקנא דאין גובין איתמר: את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - כאן משמע דאע"ג דעשאו שליח דאמר ליה זיל תפסה אפ"ה לא קנה ולא כמו שפירש בקונטרס בפ"ק דב"מ דף י. ושם דדוקא בשלא עשאו שליח לא קנה: ואמר רבי יוחנן כו' לא קנה - וא"ת דאמרינן בפ"ק דב"מ ר"נ ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מ"ט דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס כו' לא קנה וא"כ ר' יוחנן דאמר התם המגביה מציאה לחברו קנה חברו סבר דהתופס לבעל חוב קנה וי"ל דשאני גבי מציאה דאיכא למימר מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה משא"כ הכא: מיגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכלי למימר כו'. אחר שנתקנה שבועת היסת איירי דשליח נוגע בעדות והוי מיגו טוב אבל קודם שנתקנה שבועת היסת דשליח אינו נוגע בעדות דמיגו דמצי אמר הדרתינהו ללוה מצי נמי אמר פרעתינהו למלוה כדאמרינן בריש פ"ב דקידושין דף מג: לא הוי מיגו דלא חציפי להכחיש את העד כיון שאינו נוגע בדבר כדמוכח גבי נסכא דר' אבא בפ' חזקת הבתים ב"ב דף לד. ושם דלא מהימן למימר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפתי: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. דוקא משום דהזכיר לו ליקח שטר או בתחילה או בסוף דאית ליה לאסוקי אדעתיה וליקח מהם השטר קודם אבל אם לא הזכיר לו לקיחת השטר ולא אמר לו טפי אלא הב זוזי פטור דמצי אמר את מהימנת להו ולא אמרת לי שקול שטרא כדאמרינן גבי חנווני על פנקסו בריש ב"מ דף ג. דחנווני אומר לבעל הבית אנא שליחותך עבדי מה אית לי גבי שכיר אף על גב דמשתבע לי לא מהימן את מהימנת ליה דלא אמרת לי הב ליה בסהדי: אית לך סהדי דתבעתינהו מחיים - וא"ת ואמאי צריכה סהדי ניהמני לדידה במיגו דאי בעיא אמרה לקוחין הן בידי דאע"ג דקיי"ל דאין אותיות נקנות במסירה וצריכה מסירה ושטר לקיחה ה"מ לקנות החוב אבל לקנות הנייר קני בלא שטר הואיל והיא מוחזקת בו והך איתתא לא היתה חוששת אלא לקנות מלוגא דשטרי בלא החוב מדקאמרה מחיים תפיסנא ותפיסה מחיים לא מהניא לגבות החוב דלא עדיפא ממסירה אלא דע"י כך היתה יכולה לדחוק היורשים שיפרעו היורשין מה שהיה חייב לה במה שלא תחזיר מלוגא דשטרי והוי כמו משכון ואומר ר"י דלא חשיב מיגו הואיל ועכשיו אינה יכולה לטעון לקוח הוא בידי שכבר אמרה מחיים תפיסנא ומשום דאי בעיא אמרה לקוחין הן בידי בשעה שאמרה מחיים תפיסנא לא מהימנא השתא דבאותה שעה שאמרה מחיים תפיסנא סבורה היתה שהיא טענה מעולה ולא היתה יודעת שהיא צריכה לטעון דתבעינהו מינה מחיים מדלא טענה מעצמה וראיה מסוף פרק זה בורר סנהדרין דף לא. גבי ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא בהאי שטרא דפרוע הוא ולא הימנה ר"נ משום כיון דאתחזק בבי דינא פי' שראינו השטר בידה אי בעיא קלתיה לא אמרי' אע"פ שאם אמרה פרוע הוא קודם שראינו השטר בידה היתה נאמנת במיגו דאי בעיא קלתיה השתא שראינוהו בידה אין נאמנת עוד דהשתא לית לה מיגו ועוד ראיה מדתנן בפרק שבועת הדיינין שבועות דף לח: מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אמר לו נתתיו לך פטור ופריך בגמרא דף מא. מינה למ"ד המלוה חברו בעדים צריך לפורעו בעדים והא הכא כיון דתבעי' בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי וקתני פטור ומאי קושיא שאני הכא דמהימן במיגו דאי בעי אמר אתמול להד"מ אלא ודאי מיגו למפרע לא אמרינן: מרענא לשטרא אפומיה - פי' ר"ח בפ' שבועת הדיינין שבועות דף מב. ושם ד"ה איתרע דכל מרענא דבהש"ס לגבי שטר היינו שצריך בעל השטר לישבע קודם שיגבה והלשון משמע כן מדלא מסיק לא מיקרע קרעינן ולא מיגבא מגבינן ביה כדאמרינן באלו נערות לעיל כתובות דף לו: האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה ולא מיקרע קרעי' ליה וא"ת למאי הלכתא אמר רב פפא דמרעינן ליה אי לשבועה כדפירשנו אפי' לא מהימן כבי תרי יתחייב שבועה הבא ליפרע כדתנן במתני' לקמן כתובות פז. עד א' מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה וי"ל דרב פפא קאמר אפילו יהא קרוב שאינו בר עדות כמו בת רב חסדא שלא היתה בת עדות ודקא א"ל נמי לרב פפא איכא איניש אחרינא בהדי מר צ"ל שהיה רב פפא קרובו של בעל השטר או של נתבע להכי ליכא להימניה אפילו לשבועה: אלמא מיחזי כשיקרא - והתם נמי מיחזי כשיקרא שכתבו לה פלונית נשבעה ונפטרה מפלוני ונתנוהו ביד שליש שיתן לה לאחר שבועה ומה שלא כתבו לה אם תשבע פלונית תפטר דלא הוה מיחזי כשיקרא היינו משום שלא להצריכה עדים היום או למחר: וע"ע תוס' יבמות קא: ד"ה מרענא: חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד - אע"ג דאילו הוה ר' מיאשא קיים והוה טעין שלי הוא היה מהימן אע"ג דלא אמיד דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו מ"מ לא טענינן ליתמי דמילתא דלא שכיחא היא כי היכי דלא טענינן להו נאנסו בסוף פרק המוכר את הבית ב"ב דף ע: ושם: ועוד הא קא יהיב סימנא - אין לפרש ועוד אפי' אמיד דאי אמיד מה מועיל הסימן דלמא זבנה מיניה אף על גב דהאי סימן דציירי בסדיניה אין רגילות לידע אם לא שהפקיד אצלו מ"מ בכסא דכספא ומטכסא דבסמוך ליכא סימן אלא בגופם וההוא לא הוי סימן שהפקיד דאיכא למימר דזבנה מיניה אלא יש לפרש דהנך תרי טעמי אין מועילין זה בלא זה דבעינן דלא אמיד וסימן וא"ת בסוף פ"ק דלעיל כתובות דף יג: גבי ארוס וארוסתו דקאמר חדא דהא קא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג א"ל אביי ובהא כי לא מודה מי מכשיר ר"ג כו' ומאי קשיא ליה דלמא רב יוסף שני הטעמים מצריך כדאשכחן הכא י"ל דהתם אתי שפיר דאי טעמא דמודה לא מהני לחודיה ההוא טעמא נמי דהלכה כר' גמליאל לא מהני ליה מידי דלא מכשיר ר"ג אלא ברוב כשרים אצלה והכא רוב פסולין אצלה וליכא אלא חד טעמא דמודה בלבד וה"ק ובהא כי לא מודה פי' אי טעמא דמודה לחודיה לא מהני מי מכשיר כו' והא דאמרינן בהאשה שהלכה יבמות דף קטו: ושם ההוא דאפקיד שומשמי גבי חבריה א"ל הב לי שומשמאי א"ל שקילתינהו א"ל והא כך וכך הוו ובחביתא רמיין אמר ליה שקלתינהו והני אחריני נינהו ומשמע התם דאי הוה יהיב סימנים מובהקים הוה מהימן ולא מהימן אידך במיגו דלקוחים הם בידי וכן בפרק איזהו נשך ב"מ דף ע. הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו חזינן איניש דאית ליה דהבא פריכא כו' אבל כלים לא דלמא פקדון נינהו ואתי איניש מעלמא ויהיב בהו סימנא ושקיל להו התם מיירי כשיש עדים שהפקיד אצלו דתו לא מהימן למימר לקוח הוא בידי כיון שבא לידו בתורת פקדון אבל דהבא פריכא אין בו סימן והא ליכא למיחש שמא יכירו בטביעת עין דהא לא שכיח ורשב"א נראה לו לפרש חדא דלא אמיד וליכא למיחש דלמא דר' מיאשא נינהו ועוד לדלמא דאיניש אחרינא הוו נמי ליכא למיחש דהא קא יהיב סימנא: קיהיב סימנא - פי' בקונטרס דציירי בסדינא ושבעה הוו ובהאשה שהלכה יבמות דף קטו: לא הוי סימן כי האי גוונא: שודא דדייני - לא כפי' הקונט' שפי' שיאמדו הדיינים דעתו של נותן למי רצונו ליתן יותר אלא אומר ר"ת שהדיין יתן למי שירצה ומביא ראיה מסוף פ"ק דגיטין דף יד: ושם גבי הולך מנה לפלוני ומת משלח מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה התם שודא ועוד בפ' בתרא דקידושין דף עד. ושם אמרינן דנאמן דיין לומר לזה זכיתי כו' אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו אין נאמן ופריך וניהדר ונידייניה ומשני בשודא דדייני ואי כפי' הקונט' שהדיינין אומדין דעתו של נותן אכתי ניהדר ויעשה שודא וכן בירושלמי למי שירצו הדיינים להחליט מחליטין ואם תאמר אם כן יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר וי"ל דכל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא הוא: המוכר שטר חוב לחבירו כו' - תימה לר"י היאך יכול למכור החוב דבשלמא כשיש ללוה קרקעות מוכר לו אותו שיעבוד שיש לו על הקרקעות אבל כשאין לו כלום מה מוכר לו ונראה לו דלא הוי מכר מדאורייתא דאי הוי מכר אמאי מחול וכן נראה לר"ת דלא הוי מכר אלא מדרבנן ומייתי ראיה מדאמר בפ' מי שמת ב"ב דף קמז: ושם אמר רבא אמר ר"נ מתנת שכ"מ מדברי סופרים ופריך והאמר ר"נ אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכ"מ שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאינו יכול למחול כו' משמע דמידי דאורייתא אינו יכול למחול ויש לדחות דלעולם אפי' הוי מכר שטר דאורייתא יכול למחול והתם ה"פ א"א בשלמא דאורייתא מש"ה אינו יכול למחול היורש לפי שהוא אינו יורש אלא המקבל מתנה הוא היורש דאם הוא מדאורייתא אם כן נפקא לן מוהיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה אלא אי אמרת דרבנן אמאי אין יכול למחול הלא אפי' מידי דאורייתא יכול למחול כ"ש מתנת שכ"מ דרבנן וא"ת אמאי איצטריך למעוטי שטרות מאונאה אם מכר שטר חוב לא הוי דאורייתא וי"ל דנהי דהחוב אינו מכור מ"מ שייך בו אונאה שהוא שוה הרבה לקונה שימכרנו בדמים יקרים ללוה א"נ כגון שהיה חייב לו מלוה על פה ומעלה לו דמים שיכתוב לו השטר: מפני שידו כידה - תימה לר"י דבסוף שנים אוחזין ב"מ דף יט: ושם גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופריך וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן כו' ומשני שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא אכתי ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה והכניסתה לכתובתה לבעלה שאינה יכולה למחול כדאמרי' הכא וצ"ל דמיירי התם בדידעי דלית לה בעל: תיזיל ותיחלה לכתובתה דאמה לגבי אביה - קשה לרבינו יצחק דמה הרויחה הא אמרינן בסמוך מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ורב נחמן גופיה דאין דינא דגרמי בהגוזל בתרא ב"ק קטז: גבי ההוא גברא דאחווי אכריא דחיטי ויש מפרשים דקטנה היתה כמו הפעוטות מתנתן מתנה ולא מחייבא מדיני דגרמי ולרבינו יצחק נראה מתוך כך דלא מיחייבא מדינא דגרמי אלא דמים שנתנו לה על כתובתה ולא כל הכתובה ונמצא שמרווחת הרבה ומיהו לא נתיישב לרשב"א לשון מגבי ביה דמי שטרא מעליא דמשמע דחייב לשלם כל הכתוב בשטר ומביא ראיה מהא דאמרינן בפ"ב דקידושין דף מז: התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת ומסיק דבדשמואל קא מיפלגי דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול מר אית ליה ולהכי אינה מקודשת דלא סמכה דעתה הואיל ויכול למחול ואם היה חייב לשלם כל הכתוב בשטר אמאי לא סמכה דעתה הא אינו רשאי למחול שיצטרך לשלם לה והשתא לא תיקשה היאך השיאה רב נחמן עצה להפסיד ממון אחרים בשביל קורבה שהרי לא היה מפסידן לגמרי שהיו מחזירין להם מעות שנתנו מ"מ קצת יש לגמגם: לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי - אומר רבינו תם דג' דינין חלוקים למלוה ולניזק ולשכיר לבעל חוב אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא כדאמרינן הכא וניזק אפילו אית ליה זוזי מסלק ליה בארעא ובשכיר אפי' לית ליה זוזי אמרי' ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי דתנן בפרק הבית והעליה ב"מ קיח. היה עושה עמו בתבן ובקש ואמר טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ומשמע התם אפילו דלית ליה זוזי: לאשה לא יהבינן לה מ"ט יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא - וא"ת דאמרינן לעיל כתובות דף פד. לכתובת אשה משום חינא ואפי' ר' בנימין לא פליג אלא כשהבע"ח הוא כושל אבל שניהם שוין מודה דיהבינן לכתובת אשה ותירץ רבינו תם דהכא יהבינן לבע"ח משום דאיכא טעמא דנעילת דלת ובאשה לא שייך נעילת דלת כדאמרינן יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא אבל לעיל דלאחר מיתה ליכא נעילת דלת דמיתה לא שכיחא כדאמרינן בהנזקין גיטין נ. דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי עדיפא כתובת אשה משום חינא ומורי ה"ר יחיאל השיב למורי הרב בשם ר"י דאפילו לאחר מיתה יהבינן לבעל חוב קרקע או אפילו מטלטלין אחר תקנת גאונים שתקנו דאשה ובעל חוב גובין מטלטלין ולעיל דיהבינן לכתובת אשה היינו משום דכיון דאין דינו של בעל חוב לגבות ואי הוה יהיב להו נפקד ליתומים לא מצי נקיט להו בדינא עדיפא כתובת אשה משום חינא ואפילו קדים זמן הכתובה לזמן השטר כיון שלא תיקנו שתטרוף מן הלקוחות ולא חל שיעבוד כתובה עלייהו כלל והוי כאילו זמנן שוה והכי אמר בפרק מי שמת ב"ב דף קנז. דאיקני קנה ומכר את"ל לא משתעבד הא לא משתעבד ואת"ל משתעבד לוה ולוה ואחר כך קנה ומכר מהו לקמא משתעבד או לבתרא משמע דאי לא משתעבד ליכא לספוקי כלל הי גביא ברישא כיון דלא משתעבד לגבות מלקוחות וכתב וכן עמא דבר כר"י וכן רב אלפס ורמב"ם. ורבי יצחק בר אברהם נראה לו כר"ת. ואמת כי נראה דברי ר"ת: ההוא תולה מעותיו בעובד כוכבים הוה - אין לפרש כשאמר לו זיל את זבין הוה תולה מעותיו בעובד כוכבים דא"כ כהוגן עשו לו אלא תחילה כשתבעו היה הולך ותולה מעותיו ובשעת הגבייה כבר לא היה לו ואפ"ה הזקיקו למכור: פריעת בע"ח מצוה - בדאיכא אחריות נכסים איירי דעלה איתמר מילתיה דרב פפא בערכין ג"ז שם ואפ"ה אין נפרעין מנכסי יתומים קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו אבל מנכסי יתומין גדולים נפרעין אבל בדליכא אחריות נכסים מצוה על היתומין ואין כופין כדמוכח בפ' מי שהיה נשוי לקמן כתובות צא: גבי ההוא דשבק קטינא דארעא וטעמא משום דהוי מצות כיבוד מצוה שמתן שכרה בצידה דאין ב"ד שלמטה מוזהרין עליה והא דאמר בהגוזל עצים ב"ק צד: הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן התם אם לא יהיו מחזירין איכא קלון אביהן הלכך חייבין לשלם אבל משום כבוד לחודיה לא ובקונט' פי' לקמן גבי קטינא דהואיל וליכא מצוה אלא מדרבנן לא כייפינן להו ואין נראה דאשכחן דכופין במצות דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמרי' בהשולח גיטין מ. דכופין את היורשים: אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי -הא פשיטא ליה דכופין דהא עיקר מילתיה בערכין דף כב. ושם אהא דאין נזקקין לנכסי יתומין קטנים וקאמר משום דפריעת בע"ח מצוה והני לאו בני מיעבד מצוה נינהו מכלל דלנכסי יתומים גדולים נזקקין אלא ה"ק לא ניחא ליה למעבד מצוה מאי והלא פשיטא דכופין ומה שייך לקרותו מצוה אמר ליה תניתוה דהיכא דאיכא מצוה כופין אי נמי י"ל דבעא מיניה אם כופין אם לאו אע"ג דפשיטא דלנכסי יתומין גדולים נזקקין הנ"מ היכא דלא אמרו לא ניחא לן למעבד מצוה אבל היכא דאמרו מאי אמר ליה תניתוה כו' וי"מ דאתולה מעותיו בעובד כוכבים קאי דבשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר טעמא דאין נזקקין משום צררי אבל חיובא איכא אנכסי והואיל והדין שיתן מעות השיעבוד נמי הוי על המעות אע"ג דאיכא קרקעות וכ"ש כי ליכא אלא לדידך דאמרת מצוה ואע"ג דאית להו נכסי ליתמי לא נחתינן עלייהו דלא רמיא עלייהו שיעבודא אלא במקום דאיכא מצוה אמרת נמי שהשיעבוד לא יהא על המעות ולא דמי לגזלן שהשיעבוד על כל נכסיו דהתם באיסורא אתא לידיה ובדין אישתעבד לגמרי אבל הכא לא: אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי. הא פשיטא ליה דכופין דהא עיקר מילתיה בערכין דף כב. ושם אהא דאין נזקקין לנכסי יתומין קטנים וקאמר משום דפריעת בע"ח מצוה והני לאו בני מיעבד מצוה נינהו מכלל דלנכסי יתומים גדולים נזקקין אלא ה"ק לא ניחא ליה למעבד מצוה מאי והלא פשיטא דכופין ומה שייך לקרותו מצוה אמר ליה תניתוה דהיכא דאיכא מצוה כופין אי נמי י"ל דבעא מיניה אם כופין אם לאו אע"ג דפשיטא דלנכסי יתומין גדולים נזקקין הנ"מ היכא דלא אמרו לא ניחא לן למעבד מצוה אבל היכא דאמרו מאי אמר ליה תניתוה כו' וי"מ דאתולה מעותיו בעובד כוכבים קאי דבשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר טעמא דאין נזקקין משום צררי אבל חיובא איכא אנכסי והואיל והדין שיתן מעות השיעבוד נמי הוי על המעות אע"ג דאיכא קרקעות וכ"ש כי ליכא אלא לדידך דאמרת מצוה ואע"ג דאית להו נכסי ליתמי לא נחתינן עלייהו דלא רמיא עלייהו שיעבודא אלא במקום דאיכא מצוה אמרת נמי שהשיעבוד לא יהא על המעות ולא דמי לגזלן שהשיעבוד על כל נכסיו דהתם באיסורא אתא לידיה ובדין אישתעבד לגמרי אבל הכא לא: אינה מגורשת מדרב ושמואל - הרבה יש לתמוה היכי פשיט מדרב ושמואל דבעי למימר דצידי רה"ר כרה"ר והא רמי בר חמא גופיה מיבעי ליה בצידי רה"ר מכלל דבהניחתו ברה"ר פשיטא ליה דאינה מגורשת וי"ל דדייק מסיפא דמילתיה דמדקאמר דבסימטא לא מהני תפיסה מכלל דבצידי רה"ר מהניא מיהו לאיכא דאמרי מדמה צידי רה"ר לסימטא: וצידי רה"ר כרה"ר דמו - תימה דבריש אלו נערות לעיל כתובות דף לא: אמר דלענין מיקנא קני בצידי רה"ר: אדרבה מגורשת מדרב נחמן כו' -מדלא קאמר אדרבה מגורשת מדרב ושמואל גופייהו דאמרי בסימטא לא מהני תפיסה מכלל דפשיטא ליה דסימטא עדיפא לענין קנין טפי מצידי רה"ר אבל אגם וצידי רה"ר בעי לדמויי אהדדי אלמא לענין קנין סימטא עדיף מאגם וקשה לרשב"א דלעיל בשילהי האשה שנפלו כתובות דף פב. אמר רבי יוחנן האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תיקני עד לאחר שלשים קנה אפילו עומדת באגם וא"כ כל שכן אם היא עומדת בסימטא והיכי אמר ר' יוחנן לעיל דתפיסה מהני בסימטא דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו אפילו בסימטא: האומר לחבירו משוך פרה זו כו' - בדאמר לו מעכשיו מיירי כדאוקי לעיל בסוף האשה שנפלו כתובות דף פב. וגבי גט נמי דבעי רמי בר חמא איירי נמי בדאמר מעכשיו דאי לא אמר מעכשיו כיון דאין הגירושין אלא לאחר שלשים היה צריך שיהיה אז בחצירה וקשה דהיכי פשיט מדרב ושמואל דהתם מאי מעכשיו איכא ונראה דהכי פשיט כי היכי דהתם אע"ג דמן הדין דמשעת מיתת האב הנכסים בחזקת יתומים בכל מקום שהם אפ"ה אם הם ברשות הרבים לא קנו יתמי ה"נ היכא דאמר לה הרי זה גיטיך מעכשיו ולא תתגרשי בו עד לאחר שלשים דמן הדין יש לה לזכות בגט מיד לאחר ל' יום בכל מקום שהוא אפילו הכי ברה"ר אינה מגורשת: רבי אליעזר אומר על ידי גלגול - לא כפירוש שפירש הקונטרס דת"ק סבר דאין מגלגלין בשבועה דרבנן דהא בפ' כל הנשבעין שבועות דף מח: מסקינן דמגלגלין בדרבנן וליכא מאן דפליג אלא טעמא דת"ק דאמרה ליה כיון דדייקת כולי האי לא מצינא דאידור בהדך ירושלמי מאי טעמא דרבנן אם אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם שברה כלים מאי את עביד לה כשומרת חנם או כשומרת שכר מסתברא אפילו כשומרת חנם אינה אם אין את אומר כן אין שלום בבית לעולם: נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך - בירושלמי מפרש כגון שנתן לה רשות לעשות יורשיה אפוטרופין ואת הבאים ברשותך צריך לפרש שאר בני אדם נכרים שעשאתן אפוטרופין מחמת שנתן לה רשות תימה אמאי נקט נדר דנדר לא שייך אלא באלמנה כדמוכח בהשולח גיטין לד: דתיקן ר"ג שתהא נודרת כו' ועליך לא שייך אלא בגרושה ויש לומר דאיידי דנקט בסמוך נדר גבי יורשין נקט נמי ברישא ומיהו בגמ' לא שייך לשנויי הכי דקתני בברייתא נדר ושבועה והתם לא מיירי ביורשים כלל: אלא למ"ד כו' איהי מי הות ידעה דמותיב לה אפוטרופיא - ואין להקשות דלדידיה איכא לאוקמי מתניתין כשהיא כבר אפוטרופיא ולכך היא תובעת מן הבעל לפוטרה דמאי דוחקין לאוקמא מתני' בשבועת אפוטרופיא ולומר דלא מיירי מתני' בכל ענין אפילו לא נעשית עדיין אפוטרופיא דסתמא דמילתא שכתב לה בשעה שכונסה: אפי' בין מיתה לקבורה - מה שפי' בקונטרס שלא זלזלה אין נראה דמ"מ תשבע שלא עיכבה משלהם בידה אלא כמו שמפרש בירושלמי שלא תניח מת מוטל ותלך לבית אביה והשתא נמי שפיר דמייתי לכרגא ולמזוני ולקבורה דמזבנינן בלא אכרזתא משום כבוד המת: לכרגא ולמזוני - פי' בקונטרס לכרגא של יתומים וקשה דמשמע הא לשאר צרכי היתומין מכריזין והא ליתא מדפריך בריש פרק שום היתומין ערכין כב. ושם למ"ד אין נזקקין לנכסי יתומין אלא לשטר שיש בו ריבית מן המשנה דשום היתומין ל' יום ומכריזין כו' דלמא ההיא הכרזה לא לפרוע לבעל חוב אלא כשמוכרים לשאר צרכי יתומין לכך נראה לפרש לכרגא של אשה לפרוע כסף גולגולת שלה כמו שהיה הבעל עושה דבכלל מזוני הוא: ולקבורה - הא לא אצטריך למימר שלא יניח אביהן מוטל בבזיון עד שישומו ויכריזו אלא אם לוו לצורך קבורה מזבנינן לצורך זה החוב בלא הכרזה שלא תהא מכשילו לעתיד: מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה - תימה אמאי לא הקשה מהך משנה למ"ד בריש פרק שום היתומים ערכין כב. ושם אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהן דהך לא הוה מצי לאוקמה כגון שיש ריבית כדמשני אההיא דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ואטובא דמייתי התם וליכא למימר דהך דהכא איכא לאוקמה ביתומים גדולים דא"כ ההיא דאין נפרעין אלא מן הזיבורית אמאי לא מוקי לה דוקא בגדולים אלא ודאי ס"ל להש"ס דבכל ענין איירי ואומר ר"י דודאי דהך דהכא הוה מוקי לה בגדולים דוקא אבל ההיא דאין נפרעין אלא מן הזיבורית לא ניחא לי' לאוקמה בגדולי' דלא נפשוט הא דבעי עלה בהנזקין גיטין נ. יתומים שאמרו דאין נפרעין אלא מן הזיבורית קטנים או אפילו גדולים: מקשים הא דתנן בהשולח גיטין דף לד: ושם אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ופריך מאי איריא אלמנה כו' ומשני דאלמנה אצטריך ליה משום חינא והשתא אמאי אצטריך למיתני הא תנינא לה הכא ולעיל כתובות דף פד. נמי גבי היה עליו כתובת אשה ובע"ח תנן שכולן צריכין שבועה וי"ל דאצטריך למיתני התם דלא תוקמה מתניתין דהכא בגרושה אבל באלמנה לא תבעי שבועה משום חינא ואע"ג דגרושה בעיא נמי חן כדאמר לקמן בפרק אלמנה כתובות דף צז: מ"מ לא בעיא חן כמו אלמנה והא לא תקשי מתניתין דהכא אמאי אצטריך למתני דהכא תנא לה בהדי הנך דאין נפרעין אלא בשבועה: אמר רבא שתי תשובות בדבר - תימה לרשב"א אכתי איכא שלישית דמפני מה אמרה תורה דמודה מקצת הטענה ישבע משום דאישתמוטי קא מישתמיט ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי לעיל כתובות דף יח. והאי טעמא לא שייך הכא כלל: דמיפרע לא דייק - ודוקא בפוגם הוא דאיכא למימר הואיל ופרע במקצת יכול להיות שפרע הכל אבל בלא פוגם לא אמרינן דלא דייק ולא שייך כאן מיגו הואיל וטעמא משום דלא דייק הוא דהוא סבור שידקדק ולא דקדק כמו שמצינו בהאשה שהלכה יבמות דף קיד: ושם מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אף על גב דאיכא מיגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו והיינו משום דאמרה בדדמי דזימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה דמת ומיהו קשה לר"י דבריש פרק כל הנשבעין שבועות מה: ושם גבי שכיר בזמנו נשבע ונוטל אמרינן לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ואמאי מהימן במיגו והא טעמא דשכיר נשבע ונוטל בשכרו בעדים משום דבעה"ב טרוד בפועליו וסבור שפרעו כדאמר התם דאפילו שבועה לא היה צריך השכיר אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית: ואלו נשבעין ונוטלין השכיר כו' - תימה אמאי לא תני כל הני דמתניתין בשלמא לתנא דמתניתין דשבועות דף מד: איכא למימר דלא תני אלא הנהו דס"ד למימר דאין נוטלין אפילו בשבועה דלהכי קאמר האי לישנא נשבעין ונוטלין ולא קאמר אין נפרעין אלא בשבועה כמו במתני' אבל האי תנא דברייתא כיון דחשיב פוגם שטרו אמאי לא תני נמי כל הני דמתני' וי"ל דהאי תנא לא חשיב פוגם שטרו בא מכח השטר כי הני אחריני דמתני' כיון דהוא עצמו מודה שאינו חייב לו כל הכתוב בשטר אלא מודה שפרע מקצת ואיצטריך שפיר לאשמועינן דנוטלין: אבל שלא בעדים אימא תהוי כמשיב אבידה - ואף על גב דטעמא משום דמיפרע לא דייק וא"כ אפילו שלא בעדים נמי אלא משום דסלקא דעתין שלא בעדים שהוא זכור מקצת הפריעה א"כ ודאי דקדק קמ"ל: או דלמא פוגמת מודיא במקצת - פירוש ואיכא למימר לאו דוקא ומדנפרעה מקצת נפרעה כולה אבל הא דלא מודיא דנפרעה כלל לא שייך האי טעמא אבל תימה לי א"כ כל שעה אתיא לאיערומי לפחות: האי שטרא חספא בעלמא הוא - ואין לאשה להוציא מן הבעל כתובה הואיל והוא מוחזק וכדאמרינן בחזקת הבתים ב"ב דף לב: ושם היכא דקיימי זוזי ליקום גבי ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבנתה והא שטרא א"ל האי שטרא חספא בעלמא הוא גחין לחיש ליה לרבא א"ל אין שטרא חספא בעלמא דזיופי הוא כו' אמר רבא מה לי לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא כו' ומסקינן היכא דקיימא ארעא תיקום והיכא דקיימי זוזי ליקום: ועוד אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות - מקשין הא בפרק הזהב ב"מ דף נז: דילפינן דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות היינו מהנהו קראי דאיירי בשבועה שע"י הודאת עצמו באה אבל בשבועה שע"י עד אחד לא אשכחן ואין לומר דמסתמא שוים דהא אשכחן בהם חילוק למילתא אחריתי בשבועת הדיינין שבועות דף מ. ושם דאמרינן אמר ר"נ אמר שמואל לא שנו דהטענה שתי כסף אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל בעד אחד אפי' לא טוענו אלא בפרוטה ועד אחד מעידו שהוא חייב חייב לו שבועה כו' ואומר רבינו דמצי למימר שמואל לטעמיה דאמר לעיל שם דף לט: אמתני' דטענה שתי כסף אפילו לא כפר אלא פרוטה או לא הודה אלא בפרוטה חייב הלכך בעד אחד דלא שייך חיובא דידיה אלא בכפירה כי לא טוענו אלא בפרוטה מיחייב דאי אמרת בעינן מ"מ טענה שתי כסף א"כ כל שתי כסף אתה צ"ל שיכפור כדי שלא יתחייב מטעם מודה במקצת אלא מטעם עד אחד הלכך אית לן למימר דעל טענת פרוטה מיחייב הרי יתחייב בעד אחד על כפירת פרוטה כמו במודה במקצת וברייתא דמייתי במסקנת מילתיה דשמואל ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה לא תקשי לרב דקסבר כפירת טענה שתי כסף דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ מיהו קשה לי לעולם בעינן טענה עצמה שתי כסף בעד אחד כמו במודה במקצת והוא ודאי כפר לו השתי כסף אבל עד אחד אין מעיד אלא בפרוטה ואמר לנו רבינו תירוץ אחר דאליבא דכו"ע אתיא מימרא דשמואל אע"ג דמחייבינן שבועה בעד אחד באותו ענין דמיפטר במודה מקצת לא דמי להכא דהתם מין המחויב שבועה בעלמא מיהא הוי אבל כפירת שיעבוד קרקעות לא מצינו בשום מקום במינו שבועה והלכך גבי עד אחד אית לן למיפטריה: מייתי לה לידי שבועה דאורייתא - פירש בקונטרס דנפקא לן מינה בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן דבדאורייתא מנקט חפצא ובדרבנן לא נקיט והוא עצמו סותר דבריו דאמרי' בהשולח גיטין לה. ושם א"ל רב לרב ירמיה מדפתי אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד ופי' בקונט' התם דה"ק ליה דלא לאשבעה בב"ד דחמירה באנקוטי חפצא ולרבינו נראה דנפקא מינה אליבא דר' אבא דהלכתא כוותיה דאמר שבועות דף מז. חזרה למחויב לה והיכא דאינו יכול לישבע משלם והאי דינא בדאורייתא אבל בדרבנן אפילו הויא חשודה על השבועה לא יניח לפרוע לה בשביל כך היכא דנשבעת ונוטלת כדהכא דהכי מוכח התם בשבועת הדיינים שבועות דף מא. בהדיא א"נ למאן דאית ליה דבדאורייתא לא מפכינן ובדרבנן מפכינן נפקא מינה נמי היכא דאי שבועה דרבנן היא מצי למימר השבע וטול ואי דאורייתא לא מציא למימר לבעל השבע והפטר כמו שאינו יכול לומר השבע וטול מ"ר: היכי סמיך סהדא קמא אסהדא בתרא כו' - תימה מאי קשיא ליה הא פלוגתא היא בפ' זה בורר סנהדרין דף ל: הלואה אחר הלואה אי מצטרפי דאיכא מ"ד לא בעינן ראיה כאחד: ורבא אמר רב נחמן אפילו בע"ח - ופסק ר"ח דמעשים בכל יום שאין מוכרים שלא בפניו לבע"ח ולית דחש להא דר"נ דאמר אפילו בבעל חוב ואע"ג דמקשי מינה בערכין פרק שום היתומים ערכין דף כב. ואי חיישת לשובר התם נמי לגבי הא דאמר ר"נ לחוש לשובר ומשני התם טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל כו' נראה דסתם הש"ס קיי"ל הכי מכל מקום כיון דמעשים בכל יום סמכו למה דדחינן בירושלמי דמתמה וכי נפרעין לאדם שלא בפניו אמר רבי ירמיה כשריבית אוכלת כו' ואיכא נמי בירושלמי דמודו בין אמוראי דבבל בין אמוראי דארץ ישראל דמשלחין בתריה ג' איגרי אי אתי הא טבאות ואי לא מחליטינן לנכסיה. פירוש ר"ח: בית דין משביעין אותה מיבעי ליה - תימה אמאי לא משני סבר לה כדשמואל דאמר בפ' בתרא לקמן כתובות קז. אין פוסקין מזונות לאשת איש ומוקי לה לפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים כששמעו בו שמת ושפיר קתני ויורשין משביעין אותה וצ"ע: וקמיפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן - ומתני' כגון שמינה בעלה לאחר מיתה דבצווי ב"ד ליכא לאוקומא דאין מעמידין נשים אפוטרופסות כדאיתא בהנזקין גיטין דף נב. ושם ובממנה מעצמה ליכא לאוקומא דא"כ לכ"ע היורשין משביעין אותה דלא שייך ביה טעמא דמינהו אבי יתומים דאמרינן דאי משתבע ממנע ולא הוי אפוטרופוס והכא אנו רואין דמן הדין אין מעמידין אשה אפוטרופיא: ורבא אמר רב נחמן אפילו בע"ח - ופסק ר"ח דמעשים בכל יום שאין מוכרים שלא בפניו לבע"ח ולית דחש להא דר"נ דאמר אפילו בבעל חוב ואע"ג דמקשי מינה בערכין פרק שום היתומים ערכין דף כב. ואי חיישת לשובר התם נמי לגבי הא דאמר ר"נ לחוש לשובר ומשני התם טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל כו' נראה דסתם הש"ס קיי"ל הכי מכל מקום כיון דמעשים בכל יום סמכו למה דדחינן בירושלמי דמתמה וכי נפרעין לאדם שלא בפניו אמר רבי ירמיה כשריבית אוכלת כו' ואיכא נמי בירושלמי דמודו בין אמוראי דבבל בין אמוראי דארץ ישראל דמשלחין בתריה ג' איגרי אי אתי הא טבאות ואי לא מחליטינן לנכסיה. פירוש ר"ח: לאפוקי מדר"א ומחלוקתו - והשתא אית לן למימר דהאי דנקט אין היורשין משביעין אותה לאו דוקא דהוא הדין הוא עצמו דהואיל ובאפוטרופסות דחיי בעלה מיירי מה חילוק איכא ואיידי דנקט ברישא דמילתא תובעת כתובת' יורשין משביעין אותה דהתם יורשים דוקא תנא נמי סיפא יורשין ומעשה בא לפני ר"ת באשה שהושיבה בעלה חנוונית ומינה אפוטרופיא והיתה נושאת ונותנת הרבה מעות בבית ואומרת לבעלה שאינן שלה ולא השביעה בחיי בעלה דכיון דאוקמינן כל זמן שתובעת כתובתה דקאמר ר"ש כאבא שאול בן אימא מרים ובהא פסקינן לעיל כתובות דף פז. הלכה כאבא שאול ואם כן הלכתא נמי בכולה מילתא כר"ש דקמסיים אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אפילו הושיבה חנוונית או מינה אפוטרופסית דלית לן למימר דהלכתא כוותיה בחדא ובאידך לא אלא היכא דמפרש לן הש"ס בהדיא וא"ת לעיל דפסקינן כאבא שאול א"כ לפסוק כר"ש דשמעי' מיניה תרתי וי"ל משום דלא קים לן בהדיא ר"ש כאבא שאול דאיכא לפרושי כאינך אמוראי דלעיל ור"ח פסק כר"ש וז"ל וקי"ל כר"ש הלכך התובעת כתובתה יורשין משביעין אותה על כל דבר שהיה בידה אפי' בחיי בעלה משביעין אותה ואם אינה תובעת כתובתה אין משביעין אותה אלא ע"י טענת ברי והני כולהו דבעי לאוקמי ר"ש כוותיה כגון אבא שאול בן אימא מרים ואבא שאול וחנן הלכתא כותייהו: הוציאה גט ואין עמו כתובה - בפ"ק דב"מ דף יז. ושם אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום פי' בין במנה ומאתים בין במזון האשה והבנות ואפילו במקום שכותבין כתובה ולא נקיטא כתובה אינו נאמן לומר פרעתי ורבי יוחנן לטעמיה דאית ליה בפרק גט פשוט ב"ב דף קעא: דכותבין שובר אבל למ"ד אין כותבין שובר אפי' אית ליה דלא אמר כלום מ"מ במקום שכותבין כתובה אין חייב לפרוע עד שתחזיר לו הכתובה דכיון דבמה שנשאר שטר כתובה בידה יכול לבא לידי הפסד שתתבע כתובתה בב"ד אחר ואילו לא ישאר שטר כתובתה בידה נהי דאינו נאמן לומר פרעתי הכל דהא לא אמר כלום מ"מ יהא נאמן לומר פרעתי מנה מיגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא אבל עתה שכתובתה בידה יפסיד והא דבעי רבי יוחנן לקמן בפ' אלמנה כתובות דף צו. יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה היינו במזונות שעברו אבל בלהבא פשיטא דעל יתומים להביא ראיה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אבל אין לומר דנפקא מינה נמי במה שתחזיר לו הכתובה שאם יבא עמה למקום שאין מכירין שהיא אשתו יהא נאמן לומר פרעתי הכל במיגו דאי בעי אמר אין את אשתי דהא אפי' ישאר שטר כתובה בידה יהא נאמן שם לומר פרעתי הכל במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך דהא אין שם עדי גרושין כיון דאין מכירין כלל אם היא אשתו והכי מפרשינן מתני' אליבא דרבי יוחנן הוציאה גט ואין עמו כתובה לאו דוקא גט אלא כלומר עדי גט גובה כתובתה דהא אינו נאמן לומר פרעתי וגם אינו יכול לומר לא אפרע עד שתחזיר הכתובה אע"פ שיכול לבא לידי הפסד דהא סבר דכותבין שובר כתובה ואין עמה גט פירוש עדי הגט היא אומרת אבד גטי שהלכו להם העדים והוא אומר שכבר פרע והיה לו שובר שלא תגבה פעם אחרת ונפסד נאמן במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך ומיגו טוב הוא כמו שנפרש בגמרא וכן בע"ח שטוען פרוזבול היה לי ואבד וזה מודה שכך הוא אלא שפרעו נאמן במיגו דאי בעי אמר לא היה לך פרוזבול והשמיטה שביעית רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט פי' שלא בגט שלא בעדי הגט הואיל ואי אפשר לה להביא עדי גירושין וא"ת ותיקשי לרבי יוחנן במאי גביא כיון דליכא עדי גרושין ליהמניה במיגו דאי בעי אמר לא גירשתיך כדפריך בגמ' לרב אי דליכא עדי גירושין במאי גביא וי"ל דלר"י דאמר דאלמוה רבנן לכח האשה דאף קודם סכנה אין נאמן לומר פרעתי אין תימא דאלמוה לאחר הסכנה כיון דמודה דאין נאמן לומר פרעתי אע"ג דאית ליה מיגו אבל לרב דלא אלמוה פריך שפיר ולשמואל דאית ליה אין כותבין שובר ומוקי מתני' במקום שאין כותבין כתובה או במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה הכי פירושא דמתני' הוציאה גט היינו גט ממש אבל בעדי הגט גרידא לא גביא אע"פ שאין נאמן לומר פרעתי לכ"ע במקום שאין כותבין כתובה מ"מ לא יפרע עד שתחזיר לו הגט ותקרע כיון שיכול לבא לידי הפסד אם ישאר הגט שלם בידה דלמחר תגבה פעם שנית ולא יוכל לומר לא גירשתיך וגם לא יוכל לומר פרעתי וכי תימא יכתבו שובר הא סבר דאין כותבין שובר אי נמי אי שמואל לית ליה דרבי יוחנן דאמר לא אמר כלום אם לא תוציא הגט ממש יהא נאמן לומר פרעתי אפילו במקום שאין כותבין דגט הוי במקום כתובה דהכי הוי בעי למימר אביי התם בפ"ק דב"מ דף יז: ושם כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי ולא נקרע והוא אומר אבד שוברי שכבר גבתה כתובתה בגט ונקרע והיה לי שובר שלא תחזור ותגבה בעידי מיתה כשתתאלמן וה"ה שהיה יכול לטעון שלא פרע לה עדיין מ"מ יכול לומר לא אפרע עד שתחזיר הגט ויקרענו ומן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט רק שיש עידי גירושין דליכא מיגו ולהכי לא פריך בגמרא אלא לרב אבל לשמואל דמיירי בדאיכא עידי גרושין אתי ליה שפיר וה"נ הוי פי' דמתני' מעיקרא לאביי בפ"ק דב"מ שם ולבסוף מסיק כר' יוחנן ומוקי לה במקום שכותבין ומפרש כמו שפירשתי אליבא דרבי יוחנן דהוציאה גט היינו עידי גט וא"ת והא בפרק גט פשוט ב"ב דף קעא: ושם משמע דסבר אביי דאין כותבין שובר דקאמר אביי אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי וא"כ אמאי גובה כתובתה והא יכול לבא לידי הפסד ע"י מה שנשאר גט וכתובה בידה כדפרי' וי"ל דאביי יעמיד כגון שיש עדים שנשרפה הכתובה וניחא ליה טפי לאוקמי במקום שכותבין ונשרפה מלאוקמי במקום שאין כותבין מדקתני כתובה ואין עמה גט דנ"ל דוחק בדכתב לה איהו ושינה המנהג ולהכי גביא שפיר בעידי הגט גרידא ואע"פ שהגט נשאר בידה היינו לא אפשר וכתבינן שובר דמצי אמרה בעינא לאינסובי ביה ולית ליה לאביי דקרעינן ליה וכתבינן אגביה כו' כדאמר התם א"נ בתר דשמעה מרבא ושני ליה אין עבד לוה לאיש מלוה קבלה וסברה דכותבין שובר והא דתנן בסוטה דף ז: ושם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת ואמר בגמרא ש"מ כותבין שובר אמר אביי תני מקרעינן לא משום דאית ליה לאביי דאין כותבין שובר אלא דדחי דמהא ליכא למשמע מינה תדע דהא רבא דאית ליה בהדיא בפרק גט פשוט ב"ב קעא: דכותבין שובר דחי נמי התם בסוטה ומוקי לה במקום שאין כותבין כתובה ואההיא סוגיא דהתם קשה דמאי פריך ש"מ כותבין שובר התם ע"כ הוא צריך לשובר שאינו פורע לה כלום שהרי הפסידה כתובתה וא"א לדוחקה שתחזירו וי"ל דהתם דייק מדקתני שוברת ולא קתני יוצאת בלא כתובה מכלל דבעלמא כותבין: ש"מ כותבין שובר - פי' בקונטרס ואנן קי"ל דאין כותבין בבבא בתרא דף קעא: ואין נראה לר"י דאדרבה התם משמע דקיימא לן דכותבין דקאמר האידנא דכתבינן תברא כו' ומדמסיק הכי סתמא דהש"ס משמע דהכי הלכתא ונראה לר"י דה"פ ש"מ כותבין שובר ותיקשי למ"ד התם דאין כותבין ומדסיפא דקתני וזה אומר אבד שוברי לא הוה מצי למידק כ"כ דדלמא לא הזקיקוהו לפרוע ע"י שובר אלא ההוא לפנים משורת הדין עבד א"נ כל כמה דמצי למידק מרישא מדקדק וא"ת השתא דס"ד דאיירי במקום שכותבין כתובה היכי יפרש מתני' דאמאי גובה כתובתה בגט ולא בכתובה וי"ל דיפרש כר' יוחנן: במקום שכותבין ואמרה לא כתב לי עליה להביא ראיה - ומתני' כשהביאה ראיה שלא כתב לה וא"ת כיון דבמקום שכותבין הוא ניחוש שמא אח"כ כתב דהא בריש פ"ב לעיל כתובות דף טז: חיישי' להכי דמוקמינן הא דקתני בברייתא איבדה כתובתה נשרפה כתובתה כגון דאמרי עדים שנשרפה כתובתה ובמקום שאין כותבין משמע דבמקום שכותבין לא גביא דחיישינן שמא כתב לה אחרת וי"ל דהתם שכבר כתב לה בשעת נשואין ונשרפה חיישינן ודאי שמא כתב לה אחרת אבל הכא שהביאה ראיה שלא כתב לה בשעת נשואין תו ליכא למיחש שמא כתב לה אח"כ אפי' במקום שכותבין: גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת - ומיירי מתני' בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין קשה לרשב"א כיון דאית ליה לרב בפ' גט פשוט ב"ב קעא: דאין כותבין שובר א"כ הוציאה גט ואין עמו כתובה לא תגבה אפי' מנה ומאתים עד שתחזיר לו הכתובה דיכול לבא לידי הפסד במה שנשאר שטר כתובה בידה דכשתתאלמן תגבה שנית מנה ומאתים בעידי מיתה הואיל ושטר כתובה בידה דכי קאמר רב כתובה אינה גובה עיקר הנ"מ בגרושה דאית לה גט אבל אלמנה במאי תגבה עיקר אם לא בכתובה והם לא ידעו שהיתה גרושה דשנויא דמשנינן לקמן ביושבת תחת בעלה לא קאי ומיהו אי אמרינן לרב דאפי' אין כתובה בידה גובה עיקר אפי' בעידי מיתה אתי שפיר: מיגו דיכול לומר לא גרשתיך - ורבי יוחנן נמי מפרש הכי כדפרישית לעיל ואם תאמר והאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ורבי יוחנן אית ליה דרב המנונא לעיל בפ' שני כתובות דף כב: ושם ובפרק התקבל גיטין סד. וי"ל דלא מהימנא אלא דווקא היכא דאין תובעת כתובתה אבל תובעת כתובתה לא מהימנא דשמא מחמת חימוד ממון אומרת כן והכי אמרינן בהאשה שהלכה יבמות קיז. ושם מת בעלי והתירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובתה תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה דאדעתא דכתובה אתאי: יכול לומר גירשתיה ונתתי כו' - ואם תאמר ומאי מיגו הוא זה דאם יאמר לא גירשתיך יתחייב בשאר וכסות ועכשיו דאמר פרעתי פוטר עצמו ויש לומר דכשאמר לא גירשתיך נמי פטור גם משאר וכסות דדמו לטענו חטין והודה לו בשעורים דקי"ל דפטור שבועות דף לח: וא"ת בפ' בתרא לקמן כתובות קז: דאמרי' האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה כו' גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ואמאי ניחוש שמא בעלה היה אומר לא גירשתיך והוי טענו חטין והודה לו בשעורין ופטור ויש לחלק דשמא אם היה בא בעלה היה מודה לדבריה: לדידך דאמרת גט גובה עיקר - לשמואל נמי הוה מצי לאקשויי ובמקום שאין כותבין כתובה: לדידך דאמרת גט גובה עיקר. לשמואל נמי הוה מצי לאקשויי ובמקום שאין כותבין כתובה: במקום שכותבין ואמרה לא כתב לי עליה להביא ראיה - ומתני' כשהביאה ראיה שלא כתב לה וא"ת כיון דבמקום שכותבין הוא ניחוש שמא אח"כ כתב דהא בריש פ"ב לעיל כתובות דף טז: חיישי' להכי דמוקמינן הא דקתני בברייתא איבדה כתובתה נשרפה כתובתה כגון דאמרי עדים שנשרפה כתובתה ובמקום שאין כותבין משמע דבמקום שכותבין לא גביא דחיישינן שמא כתב לה אחרת וי"ל דהתם שכבר כתב לה בשעת נשואין ונשרפה חיישינן ודאי שמא כתב לה אחרת אבל הכא שהביאה ראיה שלא כתב לה בשעת נשואין תו ליכא למיחש שמא כתב לה אח"כ אפי' במקום שכותבין: מתה אינו יורשה איצטריכא ליה - ואם תאמר והא מת הוא גובה כתובתה נמי איצטריכא ליה דמינה דייקינן בפרק נערה לעיל כתובות נג. דארוסה לא קבר לה ויש לומר דהוי מצי למיתני מתה אינו קוברה ולשון גובה כתובתה לא איצטריכא ליה: לא שנו אלא מנה ומאתים כו' - וא"ת א"כ מאי קמ"ל מתני' שעל מנת כן קיימה אפי' לא כתב לה מעולם יש לה כתובה וליכא למימר דאשמועינן דטרפא ממשעבדי אע"ג דלית ליה קלא להאי שטרא והא על כרחך לא גביא ממשעבדי דמוקדם הוא ואתי לטרוף לקוחות מה שמכר קודם שנתגיירה ואפוטרופוס קודם שהגדיל וי"ל דאשמועינן היכא דנשאה בתולה אע"ג דכשגדלה או נתגיירה כבר היא בעולה אפי' הכי יש לה כתובה מאתים שעל מנת כן קיימה שיהא עכשיו כתחלת נישואיה: הדרן עלך הכותב

41 רש"י על גיטין פתח ↗

מוסרני לכם - לקמן גיטין דף לו. הוא בפרקין גבי פרוזבול שהוא מוסר שטרותיו לב"ד דאיהו לא תבע ליה לב"ח אלא הב"ד והן יורדין לנכסיו ולא קרינא ביה לא יגוש:

43 תוספות על גיטין פתח ↗

44 תוספות פתח ↗

בזמן שאתה משמט כו' - פירש בקונט' דהשמטת קרקע לא נהגא בבית שני כדאמרי' בירושלמי בפרקין מנין שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית כו' ובבית שני הואיל ולא נהג יובל שלא היו כל יושביה עליה לא נהגא שמיטה מדאורייתא והא דאמרי' בערכין דף לב: מנו יובלות לקדש שמיטין היינו מדרבנן וקשה לר"ת דהיה לו להביא ההיא דירושלמי ואפי' נאמר דסמיך אההיא והך דהכא מייתי משום כספים אכתי קשה בריש מועד קטן דף ב: דפריך חרישה וזריעה בשביעית מי שרי ומייתי הך דהכא והתם לא שייך כלל לאתויי אלא ההיא דירושלמי ונראה לר"ת דהשמטת קרקע דהכא ודהתם לא איירי בחרישה וזריעה אלא בשדות החוזרות לבעלים ביובל והשמטת קרקע קרי ליובל ולשביעית השמטת כספים דשמיטה משמטת כספים ולא יובל כדאמרינן בהדיא בפרשת ראה אנכי ודריש לה מדבר השמיטה שמוט וה"ק בזמן שאתה משמט יובל אתה משמט שביעית כי ההיא דירושלמי ואר"ת דבבית שני נהג יובל דאמרינן בפרק ד' מחוסרי כפרה כריתות דף יא. ואשמים איל צאן על אשמתם מלמד שכולן שפחות חרופות בעלו ושפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי ועבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאמר בס"פ המקדיש שדהו ערכין דף כט. ולא מסתבר לומר שהביאו על שבעלו שפחות חרופות בבית ראשון כדאשכחן בספ"ק דהוריות דף ו. שהביאו על ע"ז שעבדו בימי צדקיהו דבע"ז אשכחן דנחשדו אבל על שפחה חרופה לא אשכחן דנחשדו ועוד דהא נהג בתי ערי חומה בבית שני כדתנן במסכת ערכין דף לא: ומייתי לה לקמן במי שאחזו גיטין דף עד: בראשונה היה נטמן התקינו כו' ואמרינן נמי בסוף המקדיש שדהו ערכין כט. דבתי ערי חומה אין נוהגין אלא בזמן שיובל נוהג ולא תיקון הלל פרוסבול לדורו שהרי היה בזמן הבית ודהלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית ק' שנה שבת טו. אלא לאחר חורבן דהוו ידעי דחרוב ביתא כדאמרינן בנזיר בפ' ב"ש נזיר דף לב: והא דבעי בסמוך לדריה תקין לאו לדריה ממש אלא לדור הסמוך אחר חורבן אי נמי ההיא בעיא אליבא דרבא דמשני הפקר ב"ד היה הפקר והא דאמר בסוף ערכין דף לב: מנו יובלות לקדש שמיטין דמשמע דיובל לא נהג היינו למאי דס"ד התם מעיקרא דלא חזרו עשרת השבטים שגלו ולא היו בגלות בבל אלא ב' שבטים וכשעלו בבית שני לא היו כל יושביה עליה אבל במסקנא דאמרי' דירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהן נמצאו דהיו שם מי"ב שבטים ואע"ג שלא עלו כולם חשיב כל יושביה ומיהו קשה דזיל קרי בי רב הוא דבעזרא מני לכל י"ב שבטים:

45 תוספות על ערכין פתח ↗

מנו יובלות לקדש שמיטין - מכאן תימה לברייתא דתני בירושלמי דמסכת גיטין ורש"י כתב בפ' השולח גיטין דף לו. דתניא בירושלמי וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחד שמיטת יובל ואחד שמיטת שביעית בזמן שאתה משמט יובל אתה משמט שביעית בזמן שאי אתה משמט יובל אי אתה משמט שביעית וכאן אומר דלא מנו יובלות אלא לקדש שמיטין ופירש רש"י פ' השולח שם דההיא דערכין דמדרבנן היא ואין משמע כן בת"כ ואומר אני דתנאי היא עכ"ל רש"י דהא דירושלמי רבי היא ועוד אור"ת דהך ברייתא דמייתי ריש פרק השולח שם וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים והא דירושלמי רבי היא אבל רבנן פליגי עליה דרבי ואמרי מנין דיש שמיטה אף על פי שאין יובל ת"ל ויקרא כ״ה:ח׳ והיו לך שבע שבתות השנים ומנין שיעשה יובל אע"פ שאין שביעית ת"ל שם והיו לך תשע וארבעים שנה וסוגיא דהכא אתיא כרבנן מיהו יש ליישב ההיא דתורת כהנים אפי' כר' והא דתני שביעית אע"פ שאין יובל יש לפרשה אע"פ שלא נהגו יובל והניחו בחטאם וכדתני בפ"ק דראש השנה דף ט: ושם יובל היא אע"פ שלא שמטו ואע"פ שלא תקעו יכול אע"פ שלא שלחו ת"ל היא דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר יובל אע"פ שלא שמטו ואע"פ שלא שלחו יכול אף על פי שלא תקעו ת"ל היא:

48 תוספות פתח ↗

ותקון רבנן דתשמט זכר לשביעית - והא דלא תקון נמי יובל זכר ליובל משום דאין רוב צבור יכולין לעמוד בה ליאסר בעבודת קרקע שתי שנים רצופות:

50 ערכין פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל, אוֹמֵר לוֹ: ״פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן״, שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ, וְכׇל אָדָם אֵין נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ.

51 פסחים פתח ↗

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: בֶּהֱמַת אַרְנוֹנָא פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, וְאַף עַל גַּב דְּמָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ. עִיסַּת אַרְנוֹנָא חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ.

52 בבא בתרא פתח ↗

אַדִּכְתוּבֵי – דִּכְתִיב: ״מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ, לָא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹם״; וְאָמַר רַב יְהוּדָה: ״מִנְדָּה״ – זוֹ מְנָת הַמֶּלֶךְ, ״בְּלוֹ״ – זוֹ כְּסַף גֻּולְגָּלְתָּא, ״וַהֲלָךְ״ – זוֹ אַרְנוֹנָא.

54 מכות פתח ↗

55 גיטין פתח ↗

רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בִּשְׁטָר – שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים, שֶׁלֹּא בִּשְׁטָר – מִלְוֶה עַל פֶּה. אֲבָל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.

63 מכות פתח ↗

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תְּשַׁמְּטֵנִי שְׁבִיעִית״ – שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת. לֵימָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל: מַתְנֶה עַל מָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה הוּא, וְכׇל הַמַּתְנֶה עַל מָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה – תְּנָאוֹ בָּטֵל?

1 גמ' מפני תיקון העולם דאורייתא היא כו' והקשה הרמב"ן ז"ל מסוגיא זו על דברי הרמב"ם ז"ל שפסק דהא דחותכין בדיני ממונות ע"פ שטר הוא מדרבנן דמדאורייתא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם ע"ש והכא אמרינן בהדיא דעידי חתימה מהני מדאורייתא ע"ש ובס' פ"י תירץ קושיא זו דלפי הס"ד לר"מ דעידי חתימה כרתי ע"כ לומר דמהני מדאורייתא אבל למאי דמשני לר"א דעידי מסירה כרתי באמת מדאורייתא לא מהני עידי חתימה לחוד רק בהדי עידי מסירה והתקין ר"ג שיהי' מהני עידי חתימה לחוד מחמת אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' אף דמדאורייתא לא מהני ע"ש ולכך פ' הרמב"ם דמהני עידי חתימה לחוד בגט:

2 ויש להקשות לפמ"ש תוס' לעיל דף ד' ע"א ד"ה דקי"ל דאף לר"מ דעידי חתימה כרתי מ"מ מודה דבעי ג"כ עידי מסירה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ע"ש. וא"כ קשה אמאי משני דאתי כר"א ור"ג תיקן מחמת אפקעינהו שיהי' מהני עידי חתימה לחוד לדברי הפ"י ז"ל הלא גם כר"מ מצינן לאוקמי דגם לדידי' בעינן מדאורייתא גם עידי מסירה ותיקן ר"ג שיהי' מהני עידי חתימה לחוד מחמת אפקעינהו כמו לר"א:

3 ונראה ליישב דהנה הרמב"ם ז"ל פ' י"ח מהל' עדות פסק דהיכא דאיכא עם ההזמה גם הכחשה בגוף המעשה לא הוי הזמה כלל כגון שהעדים מעידין שביום זה לוה זה מזה ובאים עדים ומזימים אותם ואומרים שזה לא לוה מזה ביום פלוני כלל גם ההזמה לא מהני ע"ש. ועיין באו"ת ס' ל"ח שהביא קושיא בשם הגמהרח"י ז"ל מהא דפלוני רבעני ע"ש. והנה לכאורה בכל העדיות שהעדים מעידים בפנינו לוה זה מזה מנה ובאים עדים ומזימים אותם שבאותו יום עמנו הייתם וא"כ לא לוה בפניהם באותו יום. וא"כ ג"כ מכחישים אותם שלא לוה בפניהם והם אמרו שלוה בפניהם. אך באמת זה טעות דזה הוא עיקר ההזמה דזה אי לוה בפניהם או לא לוה בפניהם אין ענין לגוף המעשה כלל שגוף המעשה הוא שלוה ומאי חילוק יש בין בפניהם או שלא בפניהם. וא"כ במה שמזימים אותם אינו מוכחש גוף המעשה שלוה ולכך מהני ההזמה. אך לכאורה קשה בקדושין וגיטין דקי"ל המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין וכן המגרש בלא עדים. ואף שבאמת קידשה לא מהני אם לא הי' עדים בדבר וא"כ צריכין העדים לומר שבפניהם קידשה שגם זה הוא מגוף המעשה שקידשה בפני עדים או שגירשה בפני עדים. וא"כ קשה לכאורה דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו שאם יוזמו יהי' ג"כ הכחשה שהם אמרו שבפניהם קידשה ואם יוזמו אומרים המזימים שבאותו היום עמנו הייתם ולא קידשה בפניהם ויש ג"כ הכחשה בגוף המעשה שזה הוא ג"כ המעשה שקידשה בפניהם דאל"ה לא הוי קדושין דהוי מקדש בלא עדים. וא"כ לא הוי הזמה כלל כיון שמוכחש גוף המעשה. אך גם זה טעות דאעפ"כ אין הכחשה דאין צריך להיות שקידשה בפניהם דוקא הלא יכול להיות שקידשה בפני אחרים כיון דעיקר המעשה הוא שנדע שקידשה. וא"כ אף אם הם הוזמו יכול להיות שקידשה בפני עדים אחרים ואין כאן הכחשה כלל בגוף המעשה:

4 אמנם יש להקשות לפ"ז למאי דקי"ל באה"ע ה' גיטין ס' קל"ג סעיף א' בהג"ה דצריך ליקח אותו הכת של העידי חתימה שיהי' ג"כ העידי מסירה שאם הם שני כיתי עדים עידי חתימה ועידי מסירה הוי חצי דבר ולא מהני ע"ש. א"כ לפ"ז קשה דמאי מהני העידי מסירה אף שהם אותם של העידי חתימה הלא הוי עדות שאאי"ל שאם יוזמו יהי' ג"כ הכחשה שלא נעשה בפניהם. והמגרש בלא עדים לא מהני. וא"ל כמ"ש שהי' בפני עדים אחרים דז"א דאם העידי מסירה היו עדים אחרים ממילא לא מהני דהוי חצי דבר כיון שאותם שמעידים עכשיו על המסירה הם העידי חתימה. וא"כ אם הי' אחרים על המסירה לא מהני וא"כ גם זה הוא מגוף העדות שנמסר בפניהם וממילא הוי עדות שאאי"ל שאם יוזמו יהי' הכחשה בדבר כמ"ש כיון שאומרים המזימים דשלא בפניהם נמסר ובעדים אחרים הוי חצי דבר כמ"ש:

5 אך באמת גם זה לק"מ דהב"ש שם ס"ק ג' כתב דהא דצריך שתהי' כת אחת על המסירה ועל החתימה אינו רק לכתחילה אבל בדיעבד כשר אפילו אחריםא"כ לק"מ דאם יוזמו לא יהי' כלל הכחשה דשפיר יכול להיות שנמסר בפני אחרים ואעפ"כ כשר בדיעבד ואינו גוף המעשה מוכחש כלל:

6 אמנם הב"ש כתב שם הטעם דלכך כשר בדיעבד ולא הוי באמת חצי דבר משום דק"ל עידי מסירה כרתי וא"כ לא בעינן עידי חתימה כלל מדינא רק דלכתחלה לוקחין גם עידי חתימה ולכך אינו פסול בדיעבד מחמת חצי דבר כיון דהעידי מסירה הם כולא דבר ע"ש וא"כ לפ"ז קשה על דברי התוס' שכתבו דאף לר"מ דסבר עידי חתימה כרתי צריך להיות עידי מסירה מדאורייתא משום אין דבר שבערוה כו' א"כ כיון דלר"מ בעי שניהם מדאורייתא כיון דעידי חתימה כרתי א"כ ממילא אם הם שני כיתות עדים על החתימה ועל המסירה פסול אפילו בדיעבד א"כ אף אם הם כת אחת ג"כ לא מהני העידי מסירה שיהי' הכחשה בגוף העדות והוי עשאאי"ל כמ"ש כיון דאם הוא כת אחרת על המסירה פסול אף בדיעבד:

7 אמנם על התוס' לק"מ שהתוס' ב"ק ד' ע' ע"ב ד"ה למעוטי כתבו דלא הוי חצי דבר רק אם הי' יכולין לראות באותו שעה יותר כגון שנים אומרים אחד בגבה כו' אבל בחזקת ג' שנים שלא הי' יכולין לראות באותו שעה יותר והוא דבר בפני עצמו לא הוי חצי דבר כלל ע"ש. וא"כ לק"מ לשיטת התוס' דלא הוי כלל כאן חצי דבר אף שהם שני כיתי עדים על החתימה ועל המסירה וממילא הוי שפיר יכול להזימו שלא יהי' הכחשה כלל כמ"ש:

8 ולפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם ז"ל מ"ש דאמאי לא מוקי כר"מ דעידי חתימה כרתי רק דצריך גם עידי מסירה ותיקן ר"ג כמ"ש ולמ"ש א"ש דהרי"ף והרמב"ם ז"ל פירשו שם דגם בכה"ג הוי חצי דבר רק בחזקת ג' שנים פועלים גם כת אחת בלא האחרת ע"ש וא"כ לשיטתו ממילא אי אפשר לומר דלר"מ בעינן ג"כ עידי מסירה דא"כ הוי חצי דבר והוי עשאאי"ל כמ"ש וע"כ דלא בעינן כשיטת הרשב"א ז"ל ופריך שפיר לר"מ וא"ש:

9 הנה נראה לע"ד לישב דברי הרמב"ם ז"ל מ"ש דחותכין בשטר רק מדרבנן והכא פריך דאורייתא היא. ונראה דהנה התוס' ז"ל תירצו דלכך לא הוי עדות שבשטר מפי כתבם משום דלא הוי מפי כתבם רק היכא שאינו יכול להגיד בע"פ בפנינו בשעה שבא כתבם לב"ד אבל בשטר שראוים להגיד עכשיו בע"פ מהני גם עדותם שבשטר ע"ש בתוס' כתובות פרק האשה ע"ש:

10 ויש להקשות למאי דאיתא בח"מ ס' כ"ח בט"ז שהביא בשם מהרי"ן לב ובמהרש"ל ז"ל ס' י"א בהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דאף אם קבלו לא מהני וכתבו דאם העידו שלא בפני בע"ד לא מהני אף שיעידו אח"כ בפני בע"ד דעביד, איניש לאחזוקי דיבור. ואף שלא הי' מהני מקודם לא מהני אף עכשיו ע"ש. ולפ"ז קשה איך מהני השטר שלא יהי' מפי כתבם לדברי ר"ת ז"ל משום דעכשיו ראוים להגיד בפנינו בע"פ הלא לא יהי' מהני אף אם יעידו עכשיו כיון שכבר העידו מפי כתבם רק דלא הי' מהני עדותם. א"כ אף עכשיו לא מהני דעביד איניש לאחזוקי דיבורא א"כ אם נאמר דעדותן שבשטר הוי מפי כתבם אינם ראוין להגדה עכשיו, בע"פ. א"כ ממילא הוי מפי כתבם ולא מהני כלל ואי"ל דמפי כתבם לא הוי הגדה כלל ולא שייך עביד לאחזוקי דיבורא ז"א דמבואר להדיא לקמן דף ע"א ע"א דמפי כתבם הוי דיבור מעליא רק בעדות התורה פסלה עדות זה ע"ש א"כ קשה כנ"ל:

11 אמנם יש לישב זה דהנה באמת קי"ל דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי וכתבו הפוסקים דלכך צריכין לטעמים אלו דלא ליהוי מפי כתבם הלא בל"ז הוי כנחקרה עדותן בב"ד וכתבו משום דמאי בכך דהוי כנחקרה הלא גם בשעת החתימה אף שנחקר אז מ"מ לא נחקר רק מפי כתבם ע"ש. ולפ"ז מיושב דשפיר מתרץ התוס' ז"ל דראוין להגדה בע"פ ולא הוי מפי כתבם וממילא לא קשה כמ"ש דעכשיו אין ראוין להגדה כיון שכבר העידו דז"א דע"ז א"ש דהוי כנחקרה עדותן בב"ד בשעת החתימה ואי"ל כמ"ש הפ' דגם אז לא נחקר רק מפי כתבם ז"א דבשעת החתימה שפיר לא הי' מפי כתבם דאז הי' ראוין להגדה בע"פ שעדיין לא חתמו וממילא נחקרה עדותן בב"ד שפיר בשעת החתימה וגם עכשיו מהני אף שאין ראוין להגדה כמ"ש:

12 אך הפ' ז"ל כתבו דהרמב"ם ז"ל סובר דהא דעדים החתומים על השטר הוי כנחקרה עדותן אינו מדאורייתא רק מדרבנן והא דאמר דבר תורה היינו מדרבנן ע"ש ברמב"ן ז"ל ובס' מגלת אסתר וא"כ להרמב"ם ז"ל ממילא לא מהני הטעם שכתבו התוס' דלא הוי מפי כתבם משום שראוין להגיד דז"א כמ"ש דאין ראוין להגיד עכשיו בפנינו בע"פ כמ"ש ואי"ל כמ"ש דז"א דמדאורייתא לא הוי כנחקרה וא"כ לא מהני מדאורייתא טעם הנ"ל ולכך לא מהני להרמב"ם ז"ל העדות שבשטר רק מדרבנן כמ"ש:

13 אך לכאו' ז"א דהנה אם העדים העידו חוץ לב"ד אליבא דכ"ע יכולין להעיד אח"כ בב"ד דלא שייך עביד איניש לאחזוקי דיבורי' רק כשהעידו בפני ב"ד ולא הי' מהני וא"כ כיון דמדאורייתא לא הוי כנחקרה עדותן בב"ד א"כ אף שהעידו מפי כתבם מ"מ העידו חוץ לב"ד וממילא ראוין להגיד גם עכשיו בע"פ בפנינו ולא הוי מפי כתבם וא"כ גם מדאורייתא מהני טעם התוס' כמ"ש:

14 אך ז"א דעכשיו דתיקנו חכמים דעדותן שבשטר הוי נחקרה עדותן בב"ד א"כ מדרבנן העידו בפני ב"ד ולענין עביד איניש לאחזוקי' דיבורי' אין חלוק בין העידו בפני ב"ד שהיא מדאורייתא או מדרבנן דבין כך וב"כ נוגע מדאורייתא א"כ עכשיו דתיקנו דליהוי נחקרה בב"ד ממילא לא מהני מדאורייתא דהוי מפי כתבם דאינן ראוין להגיד עכשיו דעביד לאחזוקי' דיבורי' כמ"ש דלא הוי נחקרה עדותן מדאורייתא ואעפ"כ הם נוגעין מדאורייתא כיון שכבר העידו בפני ב"ד מדרבנן וא"כ לכך כתב הרמב"ם ז"ל דלא מהני בשטר מדאורייתא רק מדרבנן כמ"ש:

15 ולפ"ז מיושב קושי' הרמב"ן ז"ל דפריך הכא מפני תיקון העולם דאורייתא הוא כו' כמ"ש ולמ"ש מיושב דכיון דקושיית הש"ס הוא אם לא הי' תקנת ר"ג ולא הי' כנחקרה עדותן בב"ד ממילא הי' מהני מדאורייתא מחמת טעם התוס' שראוין להגיד עכשיו בע"פ כיון שהעידו שלא בפני ב"ד כמ"ש:

16 ויתיישב ג"כ עיקר קושייתם בזה שהקשו בכל גיטין וקדושין דלא שייך נעילת דלת ולא שייך תקנת חכמים איך מהני לדידן ולמ"ש מיושב דאם לא שייך התקנה ממילא מהני מדאורייתא כמ"ש וא"ש:

17 תוס' ד"ה מי איכא מידי דמדאורייתא משמטא כו' והקשו אפירש"י ז"ל שפירש דגם מוסר שטרותיו לב"ד הוא מדרבנן מתקנת הלל כמו פרוזבל הלא מפורש בספרי דיליף דהוא דאורייתא ע"ש:

18 ונראה לישב דברי רש"י ז"ל דהנה לכאורה יש להקשות על שיטת התוס' דמוסר שטרותיו לב"ד הואמדאורייתא משום דאינו עובר אלא יגוש שאין הוא הנוגש רק הב"ד והנה הרא"ש ז"ל כתב דבשביעית יש ב' דברים א' שאם תבעו עובר על לא יגוש והב' שמפקיע גוף החוב שהוא כמו פרע לו או מחל לו החוב ע"ש. והנה בריש מכות איתא לחד לישנא דאף בתוך זמנו דלא שייך לא יגוש מ"מ משמט אח"כ ע"ש וא"כ במוסר שטרותיו לב"ד אף דליכא הלאו דלא יגוש שאין הוא נוגש רק הב"ד מ"מ השביעית מפקיע גוף החוב ואינו חייב לו כלל אף שאינו עובר אלא יגוש ואיך מהני ועיין ברש"י לקמן ובבעה"ת שכתבו להדיא זה הטעם שאינו נוגש ע"ש:

19 נראה דהנה המהרי"ק ז"ל כתב הטעם שאין נוהגין עכשיו דין שמיטה משום דקי"ל כב"ש דכל שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכיון דהוי כגבוי אינו משמט ע"ש ובאו"ת ס' ס"ז דחה דבריו דבאמת לא קי"ל כב"ש רק כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ע"ש והנה באו"ת כתב הטעם דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי הוא משום דכיון שאם טוען אשתבע לי דלא פרעתיך צריך לישבע ואינו יכול לגבות בלא שבועה לכך לא הוי כגבוי דצריך ב"ד לישבע ושייך שפיר מי יימר דמזדקקא לי' בי דינא ע"ש. ולכאורה יש להקשות לפ"ז למאי דאמרינן בש"ס ב"מ הטעם דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה ומשני דחיישי' שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ע"ש ובנשבעין ונוטלין לא שייך טעמא דאישתמוטי וע"כ אמרינן הטעם דספק מלוה ישנה ע"ש. ובס' הפלאה בסוגיא דהפוגמת כתב דלא חיישינן שמא יש לו ספק מלוה ישנה בשטר דזה ודאי לא שכיח רק על ס' מלוה בע"פ ע"ש וא"כ לפ"ז קשה הכא לכאורה דשייך שפיר טעם המהרי"ק ז"ל דאינו משמט בשטר דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ואף דקי"ל דלאו כגבוי מ"מ כיון דהטעם דלאו כגבוי הוא משום שצריך לישבע וא"כ הכא בשמיטה שפיר כגבוי דאינו צריך לישבע דנימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה דאי"ל שמא יש לו ס' מלוה ישינה בע"פ דז"א דאף אם ודאי יש לו עליו מלוה בע"פ אינו חייב לו דבאמת השמטה משמט רק בשטר אינו משמט דכגבוי דמי וא"כ אם יש לו מלוה ע"פ דלא הוי כגבוי ממילא שפיר משמט ואינו חייב לו כלל וס' מלוה בשטר לא חיישינן כמ"ש וא"כ אינו צריך לישבע כלל וממילא הוי שפיר כגבוי דמי וא"כ שפיר אינו משמט בשטר כיון דאי נימא דהוא כגבוי ממילא הוי כגבוי וא"כ אמאי איתא הכא דאף בשטר משמט הלא אף לב"ה אינו משמט דהוי כגבוי כמ"ש:

20 אך באמת זה טעות דכל הטעם דאם אמרינן כגבוי דמי אינו משמט הוא משום דקודם השמיטה הוי כגבוי ואינו מגיע לו כלל בשעת השמיטה וממילא אינו משמט בשעת השמיטה ואינו מגיע לו כלל בעת השמיטה כיון דהוי כגבוי קודם שנת השמיטה ע"ש וא"כ הכא כיון דבאמת כל העומד לגבות לאו כגבוי דמי כיון שצריך לישבע אם יטעון אשתבע לי רק מחמת השמיטה אינו צריך לישבע כמ"ש והוי כגבוי א"כ קודם השמיטה שהי' שפיר צריך לישבע לא הי' כגבוי רק כשהוא שמיטה נעשה כגבוי ואז משמט וממילא לא מהני וא"ש דמשמט אף בשטר:

21 אמנם לפמ"ש הרא"ש ז"ל כאן דלכך אין כותבין פרוזבל בתחלת השמיטה אף שאינו משמט רק סוף שמיטה הוא משום דיש בשביעית ב' דברים אחד שאסור לתובעו וליקח ממנו וכשלוקח עובר על לא יגוש וזה הוא כל שנת השמיטה והשני הוא שמפקיע גוף החוב ואף אם לוקח ממנו צריך להחזיר לו וזה הוא רק סוף השמיטה שכל שנת השמיטה אם כבר קיבל אינו צריך להחזיר רק שעובר על לא יגוש ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה עדיין קשה אמאי משמט בשטר סוף השמיטה הלא מיד תחלת שנת השמיטה נעשה כגבוי שלא הי' צריך לישבע שאם יש לו מלוה ע"פ עובר על לא יגוש. אך זה טעות דגם השטר אסור לגבות גם בתחלת השמיטה שעובר על לא יגוש וא"כ אינו עומד לגבות כלל ולא הוי כגבוי:

22 ולפ"ז א"ש מ"ש דבמוסר שטרותיו אמאי מהני נהי דמהני שאינו עובר אלא יגוש מ"מ לענין הפקעה לא מהני כמ"ש ולמ"ש א"ש דבמוסר שטרותיו כיון דלא שייך לא יגוש א"כ ממילא כל שנת השמיטה יכול שפיר לגבות המלוה בשטר כיון שאינו עובר אלא יגוש עד סוף השמיטה שמפקיע החוב וא"כ ממילא הוי מיד בתחלת השמיטה כגבוי כיון שהוא עומד ליגבות שאינו צריך לישבע דאמרינן מיגו דחשיד כמ"ש דלא שייך שיש לו ספק מלוה בע"פ דז"א דע"פ שפיר עובר אלא יגוש אף בתחלת השמיטה דהטעם שאינו עובר אלא יגוש הוא משום שמסר שטרותיו וא"כ ע"פ שפיר עובר. ואי"ל דחשיד לעבור אלא יגוש בזה דהלאו דלא יגוש שפיר ליתא בחזרה כמו השבועה וא"כ כיון דחשיד אלא יגוש חשיד אשבועה דהטעם היא דממון איתא בחזרה ע"ש בש"ס ב"מ וא"כ אינו צריך לישבע אף בתחלת השמיטה והוי ממילא כגבוי קודם סוף השמיטה וממילא אין סוף השמיטה מפקיע החוב דכבר הוא כגבוי מקודם כיון דלא שייך לא יגוש שמסר שטרותיו וא"כ א"ש דמוסר שטרותיו מהני מדאוריי' אף לענין ההפקעה דכיון דמהני לענין לא יגוש ממילא הוי כגבוי כמ"ש ואף דשבועת אשתבע לי אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דכבר תיקנו שבועה גם מדאורייתא לא הוי כגבוי כיון שצריך ב"ד כמ"ש. אמנם כל זה הוא קודם שתיקן הלל פרוזבל והי' משמט בכל מלוה ע"פ רק בשטר הי' מהני מסירת שטרותיו לב"ד הי' שפיר מהני מדאורייתא דאינו צריך לישבע דלא שייך ס' מלוה ע"פ כיון דמשמט בע"פ אבל עכשיו שתיקן הלל פרוזבל דמהני אף במלוה ע"פ א"כ ממילא גם מוסר שטרותיו לא מהני מדאורייתא כמ"ש דלא מהני רק לענין לא יגוש ואי"ל כמ"ש דהוי כגבוי דאינו צריך לישבע דלא שייך ס' מלוה בע"פ דז"א דעכשיו שתיקן פרוזבל שייך שפיר ספק מלוה ישינה וע"פ כיון דמהני פרוזבל וא"כ ממילא צריך לישבע ולא הוי כגבוי ולא מהני מוסר שטרותיו מדאורייתא לענין ההפקעה דלא הוי כגבוי והוצרכו לתקן אף במוסר שטרותיו שיהי' מהני:

23 ולפ"ז מיושבים דברי רש"י ז"ל שפירש שפיר דמוסר שטרותיו הוא רק מדרבנן דעכשיו שתיקן פרוזבל ממילא לא מהני מדאורייתא רק מדרבנן כמ"ש אבל בספרי דקאי קודם שתיקן פרוזבל במלוה ע"פ וא"כ הי' מהני שפיר מוסר שטרותיו מדאורייתא כמ"ש דהוי כגבוי ולכך איתא דהוא מדאורייתא משא"כ עכשיו וא"ש:

24 ולפ"ז יש לישב מאי דקשה לקמן דאמר שמואל לא כתבינן פרוזבל אלא בבי דינא דסורא או נהרדעא דאלימי לאפקיעו כו' ע"ש והקשו לפמ"ש תוס' כאן דכיון דמהני מוסר שטרותיו מדאורייתא הוי דבר הדומה וממילא מהני גם פרוזבל ולא מיקרי עוקר דבר מהתורה עיין באו"ת ס' ס"ז ובפ"י שפירשו כן דבריהם וכתבו תוס' דקושית הש"ס לא הי' רק למה התקין פרוזבל אף שיש כח וא"כ עכשיו שכבר תיקנו ממילא מהני אף בב"ד שאינו אלים כיוון שבאמת יש כח בידם רק דהקושיא הי' למה תיקנו ועכשיו שתיקנו מהני ממילא בכל מקום ע"ש. ולמ"ש א"ש לשטת רש"י ז"ל דהא דמהני מוסר שטרותיו מדאורייתא הוא משום דהוי כגבוי כיון שאינו צריך לישבע כמ"ש. והנה לכאורה יש לדחות למאי דקי"לדהמלוה על המשכון אינו משמט אף במלוה ע"פ א"כ שפיר צריך לישבע אף בשטר דשייך ספק מלוה ישינה על משכון דאינו משמט א"כ לא הוי כגבוי ומשמט אף בשטר אך ז"א דממ"נ אם שוה המשכון כל החוב א"כ יש לו המשכון ואם אינו שוה כל החוב ממילא משמט המותר שאין המשכון שוה ואינו מגיע לו כלל ממ"נ וא"ש. אך למאי דסבר שמואל במס' שבועות דאבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ואמרינן התם דאף שהמשכון אינו שוה רק מעט אינו משמט המותר ע"ש וא"כ לשמואל ממילא לא מהני מוסר שטרותיו מדאורייתא דשפיר צריך לישבע דשייך ס' מלוה ע"פ על המשכון שאינו שוה רק מעט ומגיע לו המותר ואעפ"כ אינו משמט לשמואל וא"כ צריך לישבע ולא הוי כגבוי ולא מהני מדאורייתא ולא הוי דבר הדומה והוי עוקר דבר מן התורה וצריך שפיר ב"ד אלים ולכך סבר שמואל שפיר דלא כתבינן פרוזבל אלא ב"ד אלים כמ"ש. ואף אם נאמר דגם ס' מלוה על המשכון לא חיישינן ששכח כמו בשטר אעפ"כ א"ש. דהנה באמת קשה אמאי סבר שמואל לקמן דמלוה בשטר משמט הלא הב"ש ס' כ"ח ושאר פוסקים כתבו דהנייר של השטר הוי משכון אצל המלוה ע"ש וא"כ למאי דסבר שמואל התם דמלוה על המשכון אף שאין המשכון שוה רק מעט אינו משמט המותר. וא"כ במלוה בשטר כיון שהנייר הוא של הלוה והוא משכון אצל המלוה ממילא אינו משמט כלל ואח"כ ראיתי בכסף משנה שהביא כעין קושיא זו בשם הראשונים. אך ז"א לפמ"ש הפ' ס' ס"ו דאף דהנייר הוא של הלוה מ"מ צריך הוא להקנות לו הנייר להמלוה שיהי' שלו עד שיפרע לו ואח"כ כשפורע לו נעשה הנייר של הלוה ע"ש. ולק"מ שאינו משכון כלל קודם שפורע לו ולכך משמט. ולפ"ז א"ש דשפיר צריך לישבע אף בשטר דשייך החשש שמא יש לו ס' מלוה ישינה בע"פ ומלוה זו כבר פרע לו. ואי"ל כמ"ש דאם יש לו ע"פ משמט דז"א דאם באמת פרע לו מלוה זו והוי הנייר של הלוה והוי משכון אצל המלוה. וא"כ אם יש לו מלוה אחרת עליו ממילא אינו משמט דהוי הנייר משכון כיון שכבר פרע לו מלוה זו וכיון ששוה המשכון מעט אינו משמט כלל לשמואל וממילא צריך לישבע ולא הוי כגבוי ולא מהני מוסר שטרותיו מדאורייתא וממילא אינו דבר הדומה ולכך סבר דבעינן ב"ד אלים כמ"ש וא"ש:

25 ולפ"ז מיושב מאי שתמהו הפוסקים על הרי"ף ז"ל שפוסק כאן דלא כשמואל דכל ב"ד יכול לכתוב פרוזבל והקשו הא ליכא שום חולק אשמואל בדין זה ע"ש ולפמ"ש א"ש דלפי מאי דקי"ל התם דלא כשמואל דאבד קתא דמגלא לא אבד אלפא זוזי וצריך המשכון להיות שוה כל החוב ואם לאו משמט ע"ש. וא"כ ממילא מהני הכא מוסר שטרותיו מדאורייתא והוי דבר הדומה ויכול לכתוב פרוזבל כל ב"ד כמ"ש וא"ש שפוסק דלא כשמואל וא"ש:

26 עוד יש לישב בפשיטות דברי הרי"ף ז"ל דבאמת ללישנא בתרא דהתם בריש מס' מכות דבתוך זמנו דליכא לא יגוש ממילא גם החוב אינו נפקע ע"ש. וא"כ ממילא במוסר שטרותיו מהני מדאורייתא כמ"ש ולכך פסק הרי' ז"ל דאין צריך ב"ד אלים כמ"ש וע"ש:

27 גמ' פרוזבל כו'. רש"י מוסרני לכם שטרותי כו'. וכן פירש"י פ"ק דמכות דמוסר שטרותיו היינו פרוזבל ג"כ מתקנת הלל ותוס' דחו דבריו דבספרי יליף מאשר יהי' כו' מכאן אמרו כו' והמוסר שטרותיו כו'. ועוד דגם במשנה פלגינהו לתרי בבי המלוה עה"מ והמוסר ש' כו' פרוזבל כו' ע"ש:

28 ולע"ד דרש"י הוכרח לזה דא"כ תמוה למה תיקן פרוזבל ולמה הי' עוברים על השמר כו' הא בלא שטר בל"ז שייך נעילת דלת דיכול להבריח ולכפור ובשטר יכול למסור לב"ד ובשביל כשאין השטר מצוי בידו דל"ש לא מסתבר לתקן בשביל זה. ולכך פירש"י דגם מוסר מהתקנה כו' וי"ל ק' הנ"ל דהא טעמא דמוסר לב"ד מהני י"ל דהא שטר שיש בו אחריות סבר ר"י לקמן דמה"ת אינו משמט דכגבוי רק דחי דלמא ברייתא ב"ש הוא דשטר העומד לגבות כגבוי כו' ע"ש. ולא לב"ה. והנה תוס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה ב"ה הקשו מהא דהמקבל ארעא דלגוביינא קאי כו' וחלקו דהשיעבוד בספק כו' משא"כ התם דמודים גוף השיעבוד ע"ש. ולענין שמיטה לכאורה דאין ספק א"כ גם לב"ה כגבוי דמי ואמאי דחי ר"י. וצ"ל כמ"ש תוס' שם ד"ה לאו כו' וחלק בין העומד לבצור כבציר וכה"ג ועומד לגבות לא כגבוי שהרי צריך דיינין ולאו בידו כדאמר בגר מי יימר דמזדקקי לי' ב"ד ע"ש. א"כ מה"ט גם בשמטה לא הוי כגבוי. וא"כ מוסר שטרו לב"ד קודם שביעית שפיר כגבוי כיון שכבר נזדקקו מחויבין לגמור דאין ב"ד רשאין להסתלק כו'. והוי כגבוי מה"ת וחשוב של אחיך בידך ושפיר יליף בספרי כנ"ל. אך כשתקנו חכמים בטעין אשתבע לי דלא גבי אלא בשבועה וכן מלקוחות ויתומים בשבועה. א"כ שוב לאו כגבוי דמי יימר דמשתבע כשיטעון אשתבע כו'. וכן כשיבריח וימכור לא יגבה אלא בשבועה כנ"ל. ושוב גם מוסר שטרותיו ממש לא מהני מה"ת רק מתקנת הלל ופירש"י שפיר כנ"ל. ומיושב דהוצרך הלל לתקן פרוזבל דאל"ה לא הי' מהני גם מוסר שטרותיו כנ"ל. ותיקן ממילא בין מוסר ממש ובין כותב מוסרני לכם כנ"ל. וא"ש דכייל במשנה משכון ומוסר ממש דהי' מהני מה"ת ואח"כ פרוזבל א"מ זהו' א' כו' כשכותב שמוסר כנ"ל. ומדויק במשנה כאן שסמך תקנת הלל פרוזבל במתני' דאין כו' אלא בשבועה שאין ענין לו. ולמ"ש א"ש דזה הטעם שהוצרך לתקן כשתקנו דא"נ אלא בשבועה לא הי' מועיל מוסר מה"ת הוצרך לתקן. גם א"ש שראה שנמנעו מלהלות כו' היינו אחר התקנה דשבועה כנ"ל:

29 עוד י"ל דהתם ריש מכות לשמואל קאי דסבר שיעבודא ל"ד וגם שטר לא גבי מה"ת ממשעבדי. ולאו כגבוי לכך לא מהני מוסר ממש מה"ת כנ"ל. רק בספרי יליף משכון ומוסר שטרותיו אחר התקנה דשטר יגבה ממשעבדי מהני מה"ת דכגבוי כנ"ל. והלל י"ל דתקנו קודם התקנה דשט"ח גבי ממשעבדי והוצרך לתקן כנ"ל בין במוסר ובין כותב כנ"ל. ולכך במשנה אחר התקנה כייל עם משכון כנ"ל. ובזה מיושב מה דאמר שמואל אי איישר חילי אבטליני' כו' דתמוה הא עכ"פ דוקא אי אכשיר דרי. ובכ"מ פריך וכי אכשיר. ולמ"ש א"ש דעכשיו דתקנו דשטר גבי ממשעבדי מהני מוסר ממש מה"ת ממילא לא שייך הטעם דימנעו מלהלות ומצי לבטל תקנת הלל כנ"ל אי יישר חילי' כנ"ל. וי"ל דהיינו דפליג ר"נ אקיימיני' כו' דאינו מובן טעם פלוגתייהו ולהנ"ל י"ל דלטעמיי' רב ושמואל סוף ב"ב דמלוה ע"פ לא גבי מיורשים וכ' תוס' דס"ל דלא שייך נ"ד כיון דלא חשש ללקוחות רק בשטר דחשש ע"ש. וא"כ מה"ט גופא לא שייך נ"ד אף דיבטלו פרוזבל ע"פ דילוה בשטר ויועיל מסירה לב"ד כנ"ל. אבל ר"נ ס"ל כדקי"ל כר"פ הלכתא מלוה ע"פ גובה מיורשים משום נ"ד וע"כ דשייך נ"ד גם על מלוה ע"פ דפעמים שא"א לכתוב שטר כנ"ל. ממילא שפיר עדיין החשש נ"ד משום שמטה בע"פ וע"כ צריך לתקנת פרוזבל גם עכשיו וא"א לבטלו כנ"ל:

30 עוד י"ל גם לטעם הנ"ל דמשום שבועה לאו כגבוי י"ל ג"כ רו"ש לטעמייהו פ' כ"ה דאאמש"ל בכלשבועות נוטל כשאי"ל אף באונס מפסיד א"כ שפיר לאו כגבוי דא"א שיטול כל שאינו נשבע ומשמט. משא"כ לר"נ שם ולדידן לא תקנו שבועה רק כשיכול אבל לא שיפסיד ע"י השבועה וא"כ כיון שזמן פרעון קודם שביעית דאל"ה בל"ז אינו משמט א"כ שפיר מהני מסירת שטר לב"ד דכגבוי ולא שייך משום השבועה לא יהי' כגבוי וישמט. דהא ע"י שאינו רוצה לשלם בזמנו יפסיד המלוה לגמרי ע"י חיוב השבועה שישמט אין עליו חיוב שבועה כלל וממילא יגבה בלי שבועה כיון דאי יהי' הדין דצריך לישבע לא יטול גם בשבועה כנ"ל. ולא הי' תקנת השבועה שיפסיד ע"י. וממילא כשלא פרע בזמנו קודם שמטה והי' יכול להשביע שוב אינו יכול להשביע כשמגיע שמטה כנ"ל והוי כגבוי. רק דהברירה בידו לומר א"א שתשמט שלטובתו כנ"ל ויוכל להטיל שבועה אבל קודם כנ"ל פקע חיוב השבועה ומהני מוסר ולא שייך נ"ד לר"נ כנ"ל. וי"ל בזה מאי דאמר אימא בה כו' כמאן דכתיב דמי ע"ש ברש"י שיתקן והרא"ש כ' שיתוקן מסר מילי ול"ל זה. ולהנ"ל י"ל דהפ' כ' דוקא במאי דבעי מומחין אי שייך מי יימר דמזדקקי וא"כ אחר דבבבל לא הי' מומחין ותקנו דעבדו שליחותייהו בהדיוטות לא שייך מי יימר ורק משום השבועה לא חשוב כגבוי ושפיר אמר אימא מלתא כו' דכשאינו פורע בזמנו קודם שביעית פקע חיוב השבועה דאשתבע לי כיון שיפסיד עי"ז וממילא כגבוי אף שלא כ' פרוזבל ולא מסר דדוקא כשהי' מומחין והי' שייך מי יימר הוצרכו למסור כנ"ל משא"כ עכשיו כנ"ל. וממילא לפי' הרא"ש שבאמת אמר כן הי' טעם דאינו משמט כלל בשטר דקי"ל אחריות ט"ס כנ"ל. ואין ראי' מרבנן דבי' ר"א דדלמא כשמואל כנ"ל:

31 עוד י"ל כמו דמצינו בהרשאה דאף שכ' אפיק לנפשך זכי מ"מ רק שלוחא שוי' ומ"מ חשוב קנין שיגבה עבורו דמה"ט לא מצי א"ל לאו בד"ד דשלוחא גרידא לא מהני. ורש"י פי' לקמן מוסר כו' דבי דינא כו' הפקרן הפקר ולגבי מלוה לא קרינן בי' לא יגוש ע"ש ולכאורה כיון שיכול ליגוש משמט ופקע החוב. ולכך י"ל כמ"ש תוס' פ' הכותב דלענין זה קני שטר במסירה לחוד שלא יוכל לגבות בלא השטר וקנין זה משמע שם דמה"ט ע"ש גבי תפסה מלוגא דשטרי כו'. וא"כ י"ל דמהני מסירת השטר שלא יוכל לתבעו בלא השטר כמו אם הקנה במסירה כנ"ל. רק מסירה לאדם אחר או בהרשאה לא הי' מהני כיון דגבי הלה רק מצד שליחות עדיין חשוב הוא הנוגש וכן במסירה לא יהי' יכול לגבות. אבל כשמוסר לב"ד שפיר מהני מה"ת קנין זה שלא יוכל לתבוע ואף שהב"ד תובעין עבורו לא חשוב לא יגוש דבעל משה ידו דוקא. ואותו זכות של מורשה יש להב"ד ומ"מ כיון שבתורת ב"ד אינו משמט דאצלם הוי כגבוי. ובהרשאה יש דעות אם יכול לחזור בו ולבטל השליחות ע"ש בטור וש"ע ס' קכ"ב ועדיין שייך לא יגוש גם אצלו דיכול לבטל וליקח השטר לתבוע ומשמט. ואף אי א"י לחזור ג"כ י' דשלוחו כמותו וחשוב לא יגוש כנ"ל. וא"כ י"ל מ"ש רש"י ב' הטעמים במוסר שטרו היינו דהפקרן הפקר לענין זה שא"י לחזור בו כשמסר לב"ד ואף שלא כ' זכי כנ"ל. דאף בעשה שליח בב"ד כ' ר"ן פ' האומר מירושלמי דא"י לבטל. כ"ש במוסר לב"ד כנ"ל. ושוב ממילא כיון דאי"ל שוב מה"ת אינו משמט כמו לי' שנים דלא קרינן לא יגוש כו'. ושפיר פליג במשנה דעכשיו דתקנו שא"י לחזור מהני מה"ת. אבל מ"מ בלא התקנה הי' יכול לחזור והי' משמט והתקנה הי' בין מוסר ובין כ' שמוסר כנ"ל. אולם לא משמע שיהי' בתורת קנין. אך משרים הובא מפורש בתורת קנין:

32 עוד י"ל דהא קי"ל מוקדם או רבית כשבא ליד ב"ד אין רשאין להחזיר למלוה וכה"ג שיוכל לעשות בו אסור וא"כ בשביעית שבא לידם שט"ח אין רשאין להחזיר למלוה שלא יעבור על לא יגוש כנ"ל. וא"כ כיון דקי"ל דכשאינו יכול לתבעו ולנגשו בלא אסור שביעית אין משמט כמו לעשר שנים וכה"ג. וא"כ זהו החלוק בין שמסר השטר לאדם אחר ובין שמוסר לב"ד. דכיון דא"י ליגוש ולתבוע כשאין השטר בידו דאף דקי"ל כותבין שובר מ"מ כשהשטר בעולם א"צ לשלם כל שאינו מחזיר לו השטר. וא"כ לא קרינן בי' לא יגוש ואינו משמט כשמסר השטר. רק במוסר לאדם אחר הא יכול ליקח ממנו השטר ולתבוע בו דמה לו לאחר להחזיק דהוא רק נפקד. משא"כ כשמוסר שטרותיו לב"ד דהדין כשמגיע שביעית שלא יחזירו לו השט"ח דאם יחזירו ישמט ויוכל ליגוש באסור. וממילא כיון שא"י ליקח מהם השטר שוב לא קרינן כלל לא יגוש דא"י לגבות בלי השטר ושוב באמת אינו משמט כנ"ל. וזה לא חשוב שא"י ליגוש מחמת אסור שביעית דז"א דמה שא"י לגוש הוא מצד שאין השטר בידו. רק דמה שא"י ליקח השטר הוא שלא יתננו לו יהי' מאיזה טעם שיהי'. ושפיר י"ל דמהני מה"ת. ומ"מ י"ל דצריך לתקנה וכמ"ש רש"י ז"ל גם טעם דהפקרן הפקר דאל"ה למה יהי' הדין כן נימא להיפוך דרשאין להחזיר לו השטר כשירצה לתובעו וממילא תשמט שביעית ויבטל לגמרי ויקרעוהו. רק כשתקנו משום שלא ימנעו כו' הדין כנ"ל וממילא מהני מה"ת. וגם זה רק לדידן דמלוה לי' שנים אינו משמט כיון דבשביעית לא קרינן בי' לא יגוש. א"כ גם במוסר שטר לב"ד שייך כנ"ל דיחזיקו עד אחר שביעית כנ"ל ואח"כ אף שיחזירו מ"מ אינו משמט כנ"ל. אבל פ"ק דמכות לל"ק דמשמט מלוה לי' שנים ופריך ממתני' ומשני במוסר לב"ד שפיר כ' רש"י דמהני רק מתקנת פרוזבל דמה"ת לא שייך כנ"ל דעכ"פ יחזירו או יגבה לבסוף ואתי ללא יגוש. ואם גם אח"כ לא יחזירו משום שלא יעבור שכבר קרא שמטה א"כ ממ"נ לא יגבה. ועוד כיון דכ' בשטר על י' א"כ גם בלי שטר יכול לגבות דלא שייך שמא יחזור ויגבה דהא ידע ששמטתו שביעית:

33 אך כיון דתקן פרוזבל י"ל דשוב שייך שמא עשה פרוזבל ויגבה בשטר. ושוב אי"ל בלי שטר כנ"ל. ומ"מ אינו נראה טעם הנ"ל. דמ"מ שייך לא יגוש שיוכל לתבעו לפני ב"ד זה עצמו שמסר להם השטר ויצטרך לשלם דהא השטר בב"ד וממילא תשמט. וי"ל כנ"ל דמצד התקנה שלא יחזירו. ויש לדחות:

34 אמנם עיקר הטעם נראה. דלשון הרמב"ם ז"ל מוסר שטרותיו ואומר להם גבו אתם לי חוב זה אינו נשמט כו' אשר יהי' לך כו' וזה ב"ד תובעין אותו ע"ש. וע"כ לחלק בין עושה שליח ומוסר לו השטר דמצד שליחות תובע וכמותו משא"כ ב"ד לא מקרי בשליחותו רק בתורת ב"ד. אולם קשה הא גם מוכר שט"ח דראוי דלא ישמט דלוקח אינו משה ידו והמוכר א"י לתבוע ומ"מ כ' הר"ן הטעם כיון דלוקח גובה מכחו חשוב המלוה הנוגש וכ"ש מה שהב"ד גובין עבורו דחשוב מלוה נוגש ע"י הב"ד. ונראה דכמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק לענין עקול נכסיו דכשב"ד רואין שמבזבז וכה"ג שעי"ז לא יוכל בע"ח לגבות מחויבים להציל עשוק ותופס לבע"ח מהני מדינא ע"ש. וגם גבי נפרעין שלא בפניו קי"ל דכשאין הב"ד יכולין לשלוח להודיעו גובין שלא בפניו ויכולין להחליט נכסי לוה למלוה ובטור וש"ע ס"ס ק"ו דכשם שיכולין להחליט ולגבות כן יכולין למשכן למלוה נכסי לוה דזכות הוא לו כו' ע"ש. וא"כ לדידן דאינו משמט אלא חוב שהגיע זמנו קודם שביעית א"כ כשמוסר שטרו לב"דואין פורע בזמנו כמו שמחויב יכולין ב"ד לגבות אף שלא בפני לוה מיד כיון דאין פנאי שאם ימתינו ישמט ויפסיד והחיוב זמ"פ עכשיו. ויכולין להחליט נכסיו לגמרי למלוה בתורת פרעון דהפקר ב"ד הפקר בכל גוביינא דב"ד בחוב בע"כ דלוה. וממילא ממשכנין נכסיו אף שאין מחליטין דזכות הוא ללוה כנ"ל. ושפיר אינו משמט כלל מה"ת כסיום שדה וכמשכון ואף דקי"ל דמשכנתא קרקע באתרא דמסלקי שביעית משמטתו. מ"מ כאן אם ישמט יהי' אתרא דלא מסלקי דשוב יהי' לגמרי דמלוה. וכמו שהלוה בעצמו הי' יכול למשכן הקרקעות למלוה קודם שביעית שיוכל לסלקו ע"מ שלא תשמט שביעית שאם תשמט שביעית יהי' למפרע לגמרי שלו בתורת פרעון דהי' מהני ואף למ"ד בטל הי' מהני התנאי אם לא ישלם לו אח"כ יהי' שלו למפרע לחלוטין דלכ"ע מהני ממילא יכולין הב"ד שלא בפניו למשכן ע"ת כן כיון שבידם לגבות ולהחליט יכולין ג"כ כנ' לן שלא בפניו כנ"ל. ושפיר אינו משמט מה"ת כנ"ל וכייל במשנה עם משכון. ובספרי ממעט מאשר יהי' לך כנ"ל. וממילא שם פ"ק דמכות במלוה לעשר שנים דלא הגיע הזמן כלל אין יכולין הב"ד לגבות כלל ודאי דלא מהני מה"ת דאיך יהי' כגבוי כנ"ל. וא"כ הא דמשני שם במוסר שטרותיו לל"ק במלוה לי' שנים דמשמט שפיר פירש"י ז"ל דמהני רק מתקנת הלל פרוזבל כנ"ל וא"ש:

35 גמ' שנמנעו מלהלות והי' עוברים כו' הק' רמב"ן ז"ל הו"ל להתנות ע"מ שלא תשמטנו דמהני ע"ש. ולע"ד נראה דאם אין הלוה מרוצה לתנאי זה וע"י כן אינו רוצה להלותו עדיין עובר על השמר לך שזה עיקר הלאו שלא ימנע מלהלות משום שמטה. והלוה א"צ להתרצות ואעפ"כ מחויב להלותו ואסור להמנע כנ"ל. והא גם אי לא הי' מהני ע"מ הנ"ל ג"כ למ"ש בש"ע דפקדון וגזל אינו משמט א"כ למ"ש רא"ש סוכה במתנה ע"מ להחזיר דכשאינו מחזיר ע"כ למפרע גזל ושולח יד ע"ש. א"כ יכול להלות ע"ת שישלם לו גם אחר שמטה וא"ל יהי' פקדון למפרע ואז לא נשמט. ולמ"ש גם בזה עובר על השמר לך כנ"ל שאינו מלוה בתורת הלואה מחשש שמטה:

36 ולהרא"ש ז"ל דלאו דלא יגוש כל שנה. י"ל דלא מהני התנאי רק שלא יפקע החוב שיוכל לגבות אח"כ דזה דבר שבממון לא לענין לתבעו בשביעית שזה אסור והוצרך לתקן כנ"ל:

37 עוד י"ל להפ' דכל חיוב משמט אף שאינו הלואה כפשט המשנה דדוקא אונס ומפתה כו' ע"ש. וא"כ נראה דמחייב עצמו במה שאינו חייב קודם שמטה ג"כ משמט דמה חלוק. וא"כ למ"ש הרמב"ם ז"ל בע"מ שלא תשמטנו דמהני שהרי חייב א"ע מה שלא חייבתו תורה ע"ש. ולכאורה נהי דחייב א"ע במה שפטור אף שנשמט. ממ"נ אם החיוב מעכשיו היינו כשתשמט שביעית מחייב א"ע למפרע מעכשיו חיוב חדש א"כ עדיין גם חיוב זה נשמט בשביעית כיון דהוי החיוב למפרע קודם שביעית. וע"כ דהחיוב אז אחר שמטה שמחייב עצמו על אז א"כ הוי דשלב"ל דיכול לחזור בו מחיוב הזה קודם שמטה כנ"ל. ועדיין שייך שנמנעים מלהלות כיון שיכול לחזור בו ויפטר אח"כ ע"י שמטה כנ"ל. אך אין נראה שיהי' יכול לחזור בו. ולכך י"ל דאף דהחיוב דאף שיפטר ע"י שמטה מ"מ מחייב עצמו למפרע מ"מ על חיוב הזה הוי כאלו הזמן פרעון אחר שביעית דקודם שנשמט חיוב הראשון לא חייב רק אח"כ למפרע מעכשיו מ"מ לא הגיע זמן כנ"ל:

38 ויתישב בזה מאי דתמוה מה פריך פ"ק דמכות על הא דמלוה לי' שנים משמט ממתני' דמעידין אנו כו'. דלמא מיירי בהתנה ע"מ שלא תשמטנו כו' ע"ש. ולמ"ש א"ש דלמ"ד שם דגם לי' שנים משמט לא יועיל כלל ע"מ דמ"מ החיוב למפרע ואף דלא מטי זמני' משמט דסוף אתי ללא יגוש כנ"ל. ואם החיוב על אח"כ בידו לחזור בו וג"כ חייבים לשלם כולא ע"ש כנ"ל. ושם י"ל עוד במלוה לי' שנים חשיב ודאי עקר דלא מהני למ"ש תוס' שם דרק משום שמא יפרע קודם וזה אפשר דוקא כשהזמן קודם שביעית. ואינו מוכרח דמ"מ שמא יפרע קודם הזמן. אך התנאי לעשר שנים ע"מ שלא תשמט י"ל דחשוב ודאי כנ"ל. גם אי שביעית דרבנן י"ל דחכמים עשו חזוק ותנאו בטל. רק דתוס' פ' הכותב ופ' נערה כ' כתי' הש"ס לכל יש כתיבה ולא לכל פירות דבכל מידי דשכיח עשו חזוק ולא בלא שכיח ע"ש. א"כ י"ל עכשיו דתקון פרוזבל וביד מלוה לתקן תמיד לא שכיח שילוה ע"מ שלא תשמט ולא עשו חזוק ושפיר קי"ל תנאו קיים כנ"ל:

39 ומיושב ק' רמב"ן ז"ל דאלו לא תיקן הלל פרוזבל והי' תמיד מלוים ע"מ שלא תשמט הי' שכיח ולא הי' מהני התנאי כלל כיון דשביעית דרבנן כנ"ל. ומיושב מה דתמוה לר"ת ז"ל דתקון על אחר החורבן שלא יהי' יובל והא בש"ס מסיים עביד זכר לשביעית וכשראה שנמנעו תיקן פרוזבל ואיך ראו שנמנעו וצ"ל שנמנעו גם בימיו ולא הי' אפשר לו לתקן כיון שהי' מה"ת ותיקן עכ"פ על אח"כ שתועיל התקנה ודוחק גדול גם למה אמר הגמ' אח"כ ראה שנמנעו הא זה הי' גם קודם. ולהנ"ל א"ש דכשהי' מה"ת הי' מתנים ע"מ כנ"ל ולא נשמט רק כשבטל מה"ת ועביד זכר מדרבנן ראה שימנעו דלא יועיל התנאי ותיקן פרוזבל. ולרמב"ן י"ל ג"כ שכ' דתשתכח תורת שביעית שייך ג"כ הלשון כיון דעביד זכר א"כ אם ילוו בתנאי עדיין תשתכח וחש יותר ותקן פרוזבל כנ"ל:

40 רש"י מוסרני לכם את שטרותי שאתם תהי' נוגשים ואני לא אגוש כו' דיש כח כו' והוא כלשון הרמב"ם גבי מוסר שטרותיו. ומשמע דכונת רש"י או כמ"ש תוס' דמוסר שטרותיו ממש הוא תקנת פרוזבל ע"ש פ"ק דמכות דס"ל לתוס' כן בפירש"י. וכתיבת הפרוזבל רק לראי' שמסר. ולכך רבנן דבר"א מסרי בלא כתיבה. ואפשר דאינו מחלק בין ת"ח. אך א"כ הי' למותר כתיבת הפרוזבל כיון דסגי בע"פ וקי"ל נאמן פרוזבל הי' לי ואבד ממילא יהי' שמסר. וע"כ דבאין ת"ח צריך כתיבה דוקא ולהנ"ל עם המסירה כענין קנין דשטרות. וכשאינו מוסר לא מהני כתיבה וכן בע"פ כן נראה ממה שדחו תוס' מכות ד' רש"י מספרי ומהמשנה דפלגינהו ע"ש:

41 וגם להנ"ל י"ל דכשמסר שטרו והב"ד באמת גובין מהני מה"ת דלא קרינן לא יגוש ונסתלק וכן פירש"י לעיל ל"ב ע"ב ובזה א"צ לכ' פרוזבל רק כשמחזירין לו השטר אחר שביעית וגובה בעצמו לזה בעי כ' פרוזבל כיון דסוף אתי לידי לא יגוש וכ"ש למ"ד התם לי' שנים דמשמט. ושפיר פלגינהו במשנה מוסר שטרותיו והם גובין. ופרוזבל אף שהוא גובה א"מ וגם למ"ד לי"ש א"מ י"ל החלוק בין שהשטרות ביד ב"ד כל שביעית ובין שמוסר רק כעין קנין ומחזירים לו ומ"מ נראה דאין הכרח כלל מרש"י כפי' תוס'. רק מוסר ממש מהני. וכשאינו מוסר רק כותב מוסרני לכם זה מהתקנה או דהתקנה הי' בין מוסר ממש ובין מודה שמסר. ונראה דגם לפי' תוס' ברש"י י"ל דגם חוב ע"פ מהניפרוזבל כדעת כל הפ' דהא הך מוסרני כעין סלוק שמסלק א"ע שלא יתבענו ולא יהי' נוגש. ולכך בחוב בשטר י"ל כל שאינו מוסר השטר לא מהני הדבור או הכתיבה שיחשב סלוק דהא גם במחילה יש דעות אי מהני כשאינו מחזיר השטר. כ"ש בזה שבאמת אינו נמחל ועדיין כגבוי ולכך בעי מסירה ממש אבל בע"פ שאין מה למסור סגי בכ' פרוזבל או מסר מילי לחוד דלקמן על מסר מילי פי' רש"י בלא כ' אלא כך כו' והרי חובי מסור לכם כו' ולא הזכיר רש"י שטר כלל. ואפשר דלחוב בע"פ סגי ע"פ אף באינו ת"ח ובשטר בעי כתיבה כנ"ל. ואם רש"י סבר כרמב"ם דדוקא ת"ח או דהי' תקנת ר"נ כהרא"ש שיועיל מסר מילי א"כ מדינא בעי גם חוב ע"פ כ' פרוזבל וסגי בהכי כיון שאין מה למסור וא"כ ג"כ א"ש משנה דשביעית דמוסר שטרותיו אינו משמט ופרוזבל בחוב ע"פ ג"כ אינו משמט:

42 שאגבנו כו' לפ"י ז"ל הול"ל שתגבו כמ"ש רמב"ם במוסר אתם גבו. ונראה דקאי שיגבה היינו דחשיב אצלו כגבוי ע"י שמוסר חובו לב"ד לגבות שעי"כ יוכל לגבות כל זמן שירצה שא"צ עוד לתבעו. וי"ל דהדין באמת דא"י לתבעו עוד רק הב"ד ואף דהוי סגי בהרחבת זמן עד אחר שביעית דלא הי' משמט דמה חלוק בין הלוהו עד אחר ש' או מרחיב אח"כ דסגי בדבור. ולהרא"ש ז"ל י"ל דמהני לענין לגבות בשביעית עצמה ע"י הפרוזבל. אבל לשאר פ' רק סוף משמט ודי בהרחבת זמן ומקודם בל"ז יכול לגבות ודוחק לומר כזה מתיאש וזה אינו רוצה כיון דסגי מחילתו וא"י לתבעו ואם נאמר דבשטר שכ' בו זמן לא מהני הרוחת הזמן ע"פ הוי א"ש דע"פ א"צ דסגי בהרוחת זמן רק בשטר וכשמוסר שטרו ממילא ג"כ מהני רק כשאינו בידו צריך לפרוזבל כנ"ל:

43 בתוס' ד"ה מא"מ נרא' דמ"ש אף דמוסר שטרותיו מה"ת כונתם דא"כ הי' רק התקנ' שכ' מוסרני יהי' כמוסר ממש וממילא מהני מה"ת ולא חשוב עקירת דבר כיון דאחר התקנה מה"ת כמ"ש רשב"א. לזה"כ דמ"מ לא הי' לו לעשות תקנה וללמד לבטל שניהם היינו התקנה שיהי' כמוסר וגם עי"ז ילמדו דמוסר מהני ויבטל שביעית שציותה תורה ובקו' פי' דרבא כו' וממילא צ"ל דגם מוסר מדרבנן דאי מה"ת א"צ להפקר ב"ד כלל שיועיל מה"ת דסגי בהתקנה שא"י לתבעו כמסר ממש. והתקנה רק נגד המלוה שיהי' כעין קנין בשטר אף שלא מסר להם ולכך צ"ל דאסמכתא ע"ש:

44 תוס' ד"ה בזמן שאתה משמט קרקע כו' ותמהו דיובל הי' נוהג בבית שני ע"ש. וד' ר"ת ז"ל תמוהים שהי' התקנה לאחר שיחרב ב"ה ע"ש. ולע"ד הי' נראה פשוט למאי דקי"ל פ"ק דר"ה דרבנן סברו כל שלשתן מעכבין שלוח עבדים ושמטת קרקע ותקיעה. א"כ כשעברו ולא שלחו עבדים לא הי' נוהג קדושת יובל או שלא החזירו קרקעות ומשמע שם בגמ' דאף מעוט שלא שלחו מעכבים. א"כ לא הי' נוהג שמטה מה"ת דנראה דתלי' ביובל שעבר דאין סברא כלל שיהי' שמטה תלוי ביובל שאחריו שיהי' למפרע בטל מה ששמטו. רק דכשנוהג יובל נוהג אחריו שמטה מה"ת משא"כ כשעברו ולא שלחו או לא תקעו כו':

45 שוב מצאתי בתוס' ערכין ל"ב ע"ב ד"ה מנו יובלות שכ' דהך דת"כ יובל כו' שמטין אע"פ שאין יובל כרבנן. או יש לישב אפי' כר' אע"פ שלא נהגו יובל בחטא ע"ש. א"כ י"ל אדרבא דהך דת"כ כרבנן ולרבי גם בהניחו בחטא אין שמטה מה"ת כדקי"ל כחכמים דמעכבים שאין יובל באמת כשאין מקיימים כנ"ל וא"כ מיושב שפיר דכל שהי' נוהגים כשורה ומקיימים יובל ושלחו ושמטו גם שביעית נהג מה"ת ולא הוצרך לתקן דגם השמר לך לא הי' עוברים ואח"כ שעברו ולא שלחו ולא נהג שמטה מה"ת רק מדרבנן והי' עוברים על השמר תיקן הלל פרוזבל. וממילא בזה"ז ששביעית דרבנן ג"כ נשאר תקנת פרוזבל. ולכך שפיר מספקא לש"ס אי לדרי' תיקנן. שלא תקנו כלל לחלוטין דאם יקיימו יובל כתיקונו יהי' שביעית דאורייתא כנ"ל:

46 תוס' הנ"ל. שכולן ש"ח והיא חצי' כו' לע"ע ואין ע"ע אלא בזמן שיובל נוהג כו'. לע"ד דהא רש"י פי' לקמן לאו דוקא לע"ע רק אורחא דמלתא לפי שמותר בה. א"כ גם שמקודשת לישראל הוי ש"ח דקי"ל קדושין תופסין דלא שייר ע"ש:

47 שוב ראיתי שהרשב"א תי' כן ופ"י דחה דבריו שכולן ש"ח כו' ולא שכיח כיון דאסורה ע"ש. ולע"ד לא קשה דשפיר קדשה קודם שלא יקדמנו אחר ואחר שישחררנה גם הב' גמרו קדושיו ומותרת לו. ושכיח כמו בעבד עברי. בפרט לריב"ם דכופין את רבה גם בחצי שפחה כו' לשחררה. גם רבה עצמו אם קדשה קודם ששחררה כדי שלא תתקדש לאחר ואח"כ ישחרר חצי' שלו ואפשר דתוס' ס"ל כיון דאסורה לו לא מקרי חרופה שפי' מיוחדת אף דאח"כ תהי' מותרת מהא דנקיט בכל דוכתי לע"ע דוקא:

48 תוס' ד"ה ותקון רבנן כו' יובל דלא תקנו שא"א לעמוד כו'. וקשה דע"כ וצויתי ברכתי שייך גם בדרבנן כשתקנו דאל"ה גם בשביעית שייך. וגם מנ"ל להלל מדהזהירה תורה השמר לך להיות ע"ר בחשש קיום מצות שמוט שיהי' שייך הלאו גם על שיפסיד בשמטה מכח תקנת חכמים. וע"כ דאין שום חילוק. וי"ל הטעם דהא כמו בחגר דאמה פ"ק דחגיגה כיון דמה"ת כה"ג פטור כן קטן שא"י להלך לא שייך מדרבנן. כן כיון דקי"ל שלשתן מעכב וכיון דלענין קנין הגוף בעבד עברי לא הי' אפשר לחכמים לתקן שיהי' מותר בשפחה דבקום ועשה אין כח וא"כ עדיין אף שהי' יובל דרבנן לא הי' ע"ע נוהג וממילא אין כאן שלוח עבדים ביובל וזה מעכב גם אם הי' יובל דאורייתא. וממילא לא הי' אפשר שיהי' יובל נוהג מדרבנן כנ"ל. דאף שאין עבד בעולם לא הי' יובל כדמשמע פ"ק דר"ה דאמר אפשר לעולם בלא שלוח כו'. ואעפ"כ סברי חכמים דמעכב ע"ש. ואינו מוכרח כ"כ. גם י"ל דתקיעת שופר ביה"כ שבות ושייך שמא יעבירנו דקי"ל עו"ה ליה"כ ולא רצו לדחות כדרבנן וכשלא תקעו אין יובל. גם י"ל דבאמת הי' נוהג יובל מדרבנן:

49 הרמב"ן ז"ל האריך לתמוה על ר"ת ז"ל. דא"ל כלל שיפתח הלל כו' לתקן לאחר חורבן. גם בשביל מעוט כל שבט לא מקרי כל יושבי' עלי' כמו חלה ומעשר. וגם ראיות ר"ת חזקות דמצינו שהי' יובל בבית שני וביוסיפון נמצא שעשו יובל בימי א' ממלכי חשמונאי. וגם שהי' בתי ע"ח ושפחה חרופה כו' ע"ש:

50 ולולי דבריהם ז"ל הי' נראה לע"ד דהא מצינו בערכין כ"ז המקדיש כו' שאין יובל ותמהו תוס' היאך נמצא בזמן הבית שאין יובל ע"ש. ושם י"ג ד"ה הנך כו' עד דסליק עזרא לא חשיב וכ' תוס' צ"ע למה ע"ש:

51 והנה תוס' חולין ז' כ' לענין תרומה ומעשר דר"ת מפרש דאין השדות חשובין שלנו לפי שנותנין מהן מס כו' ולא הי' מפרישין אלא מאותן דלא יהבו טסקא ע"ש. והוא מש"ס ב"ב נ"ה כיון דדינא דמלכותא דינא אין בכור נוטל בארעא דיהיב כרגא וטסקא דחשוב המלך מוחזק וכן בהמת ארנונא פ"ק דפסחים ע"ש וה' ע"ז ס'קנ"א פ' כן לענין להשכיר דאין ח' שלנו שנותנין מס כו' ע"ש בש"ך וברא"ש סוף פ"ק דע"ז דאף שכירות כיון שבע"כ כו' חשוב כמכר ע"ש:

52 וא"כ כיון דמפורש בעזרא מנדה בלו והלך כו' פטר רק עוסקים בעבודת ב"ה לא השאר ופ"ק דב"ב מפרש הש"ס מנדה בלו ארנונא כו' כרגא וטסקא ע"ש. א"כ לא הי' חשובים הקרקעות שלנו גם בא"י. ואפשר שאח"כ נפטרו. וי"ל באמת דלכך בימי חשמונאי שאז נגאלו לגמרי ולא הי' משועבדים הי' עושים יובל דאוריי' וגם מסברא נראה דלא שייך וקראתם דרור בזמן שכולם עבדים. וי"ל שאח"כ מימי הורדס שנמשך עד החורבן שהי' עבד ממש ולא ע"פ תורה כלל מלא תוכל כו' יש לו דין מלך אומות ודינא דמלכותא דינא כיון שמ"מ מלך וכשהי' הקרקעות משועבדים לו לכרגא וארנונא לא הי' נקרא דלנו. ואף דמה שקנה עבד קנה רבו ויחשב של ישראל מ"מ ודאי דזה לא שייך במה שקנה מצד דינא דמלכותא. ואף דעבד כישראל למצות. מ"מ כיון דחשובי הקרקעות מוחזקים לא הי' צריך ביובל לסלק המס וארנונא דאל"ה לא מקיים השמטת קרקעות ביובל. וגם במלך ישראל י"ל אף דמשועבדים לו לכרגא מ"מ כיון שכן הדין חשיב חוזרת לבעלי' או שבאמת סלקו המס מהשדות ביובל וחזרו לגמרי. אבל אותן שלא הי' ע"פ דין ולא סלקו לא קיימו השמטת קרקע וכיון דקי"ל כשלא שמטו אינו יובל לא נהג מן התורה. וגם למ"ש הר"ן בשם התוס' נדרים כ"ח דדוקא במלכי או"ה דינא דמלכותא דינא שהארץ שלהם אבל לא במלכי ישראל שא"י כל ישראל שותפין שה ע"ש. מ"מ כיון שבאמת הי' כמוחזק ג"כ חשיב שלא מקיים השמטת קרקע. וכשהי' כשר כאגריפס וכה"ג וי"ל שהי' ג"כ מסלקים הארנונא ביובל כנ"ל:

53 ברש"י דבור המתחיל רבא אמר כו' וקאי גם אקושיא ראשונה דלעולם אתיא כרבנן כו' והקשו המפ' אמאי לא פירש רש"י ז"ל דרבא לא קאי רק ארבי כיון דחזינן דלתוס' פשיטא להו כיון דלא תירץ לעיל דלא קאי אקושיא ראשונה וגם הוא מוקי לה כרבי ואמאי לא פירש הוא כן ובמאי מחלקים רש"י ותוס' ז"ל:

54 ונראה לישב דהנה הרמב"ן ז"ל בחידושיו הקשה למה הוצרך הלל לתקן פרוזבל שלא ישמט הי' לו לתקן שיכתבו בשטר שמלוהו על מנת שלא תשמטנו שביעית דבכה"ג קי"ל דאינו משמט ע"ש. ותירץ באו"ת ובס' קצות החשן דהוצרך לתקן היכא שמלוהו על עשר שנים דודאי יעבור שמיטה ולא יפרע לו מקודם כיון שהזמן הוא לעשר שנים ובכה"ג ג"כ משמט לחד לישנא לשמואל בריש מס' מכות והכא לא מהני התנאי דודאי עקר והוי מתנה על מ"ש בתורה דהטעם דלא הוי ודאי עקר הוא משום שמא יפרע לו מקודם וכיון שמלוהו לעשר שנים שלא יפרע מקודם לא מהני התנאי והוצרכו לתקן פרוזבל דיש פוסקים כלישנא קמא התם דבמלוה לי' שנים משמט ע"ש:

55 ולכאורה יש להקשות דהנה לקמן דף ל"ז ע"א סברי ר' יוחנן וריש לקיש תרווייהו דשטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט ושטר שאין בו אחריות נכסים משמט ע"ש. ויש להקשות לכאורה לפמ"ש התוס' במס' ב"מ דף י"ג ע"ב הטעם דמאן דסובר אחריות טעות סופר הוא משום דאמרינן לא שדי איניש זוזי בכדי כיון שלא יכול לגבות מנכסים משועבדים ע"ש ומאן דסבר אחריות לאו טעות סופר הוא משום דלא שייך לא שדי זוזי בכדי כיון שגובה עכ"פ מבני חורין ולא הוי בכדי ע"ש בתוס' ולפ"ז קשה הכא אמאי אמרינן דשטר שאין בו אחריות נכסים משמט ואם יש בו אחריות אינו משמט הלא הכא נימא אליבא דכ"ע דאחריות טעות סופר היא דכיון שאם אין בו אחריות נכסים אינו גובה אף מבני חורין דמשמט השביעית א"כ ודאי שייך לא שדי איניש זוזי בכדי כיון דאם אין בו אחריות נכסים אינו גובה כלל. וא"כ ודאי אחריות טעות סופר וממילא אינו משמט כיון דשטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט כמ"ש תוס' התם לר"מ דסבר שטר שאין בו אחריות אינו גובה כלל דודאי אחריות טעות סופר אליבא דכ"ע ע"ש. וא"כ גם הכא כיון דאם אין בו אחריות אינו גובה כלל ממילא הוא טעות סופר ואינו משמט ואין סתירה לזה מדברי תוס' ע"ש דז"א דכיון דהוא טעות סופר הוי כנכתב בפירוש. אך זה טעות כיון שהלוהו קודם שביעית ולא ידע אם יעבור שביעית א"כ בשעת הלואה שפיר אחריות לאו טעות סופר דלא שייך לא שדי איניש זוזי בכדי וודאי הלוהו באחריות דז"א דשפיר הלוהו אף בלא אחריות כיון שיוכל לגבות מבני חורין דרק עכשיו שעבר שביעית אינו יכול לגבות אבל בשעת הלואה שפיר הלוהו בלא אחריות. אך לפ"ז קשה דבהלוהו לעשר שנים שודאי יעבור שביעית והי' הזמן בשעת הלואה שיעבור שביעית. א"כ שפיר אינו משמט כלל דהכא ודאי אחריות טעות סופר הוא דשייך שפיר לא שדי איניש זוזי בכדי כיון שלא יגבה כלל אם אין בו אחריות אף מבני חורין וגם בשעת הלואה יודע שלא יגבה כלל כיון שודאי יעבור שביעית. א"כ קשה לכאורה אמאי משמט במלוה בשטר לעשר שנים הלא הכא נאמר דודאי אחריות טעות סופר כמ"ש ואינו משמט כמו ביש בו אחריות:

56 אמנם גם זה לא קשה דהנה הב"י הביא בשם תשובת הרשב"א ז"ל דאם כל העולם רגילין לכתוב בשטרותיהם על מנת שלא תשמטנו שביעית ואחד לא כתב לא אמרינן דמסתמא התנה וטעה ולא כתב וכתב הרשב"א ז"ל הטעם דכיון דסמי' בידי' לכתוב פרוזבל יכול להיות שלא התנה כיון שיכול בכל פעם שירצה לכתוב פרוזבל ע"ש באו"ת ודלא כסמ"ע שכתב טעם אחר וברשב"א ז"ל עצמו כתוב טעם הנ"ל ע"ש. וא"כ לפ"ז לא קשה מידי דנימא במלוה לעשר שנים דאחריות טעות סופר דלא שדי זוזי בכדי דז"א דלא אמרינן דטעה לענין שביעית כיון דסמי' בידי' למיכתב פרוזבול כדברי הרשב"א ז"ל ויכול להיות לפ"ז דסברי ג"כ בכל מקום דאחריות טעות סופר כמו דקי"ל רק הכא כיון דסמי' בידי' לא אמרינן כמ"ש:

57 ולפ"ז הקשה שפיר הרמב"ן ז"ל למה תיקן הלל פרוזבול הי' לו לתקן שיכתבו שלא תשמטנו שביעית. ואי"ל כתירוץ האו"ת דבמלוה לעשר שנים לא שייך טעם זה כמ"ש דז"א דאם לא הי' מתקן הלל פרוזבול ממילא לא הי' משמט כלל במלוה לעשר שנים דאמרינן אחריות טעות סופר כמ"ש דכל הטעם דלא שייך זה הוא משום דסמי' בידי' למכתב פרוזבול כמ"ש הרשב"א ז"ל וא"כ הכא דאם לא הי' מתקן פרוזבול שפיר לא הי' משמט כלל דלאו סמי' בידי' ושייך אחריות טעות סופר כמ"ש ומקשה הרמב"ן ז"ל שפיר שלא יתקן פרוזבול ויכתבו ע"ז שלא תשמטנו שביעית דמהני כמ"ש וזה לא קשה דיתקן שיכתבו אחריות דז"א כמ"ש הפ' דתשתכח תורת שביעית כיון שאינו מזכיר כלל שביעית משא"כ בע"מ ע"ש ואי"ל דהוצרך לתקן במלוה ע"פ דז"א לשטת רש"י ז"ל לפמ"ש בס' פ"י דגם פרוזבול לא תיקן רק במלוה בשטר ע"ש. וא"כ קשה שפיר קושית הרשב"א ז"ל כנ"ל דשפיר הי' יכול לתקן ע"מ כו' ובעשר שנים לא יהי' משמט כמ"ש כנ"ל:

58 אך באמת ז"א דר' יוחנן בעצמו סבר אח"כ לקמן דאף בשטר שיש בו אחריות נכסים משמט דאמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה כו' ע"ש. וא"כ לא קשה קושית הרמב"ן ז"ל די"ל כנ"ל תירוץ האו"ת דלא שייך מ"ש דאחריות טעות סופר כיון דאף בכתבו אחריות לא מהני:

59 אמנם הבעה"ת שער מ"ה כתב בשם הרמב"ן ז"ל דהא דאמר ר"י וכי מפני שמדמין נעשה מעשה הוא משום דסבר שביעית בזמן הזה דאורייתא והוכיח כן דאי סובר דרבנן אמאי לא עביד כשמעתי' כיון דסובר דאינו משמט וע"כ דסובר דהוא דאורייתא ולא רצה לסמוך ע"ז. ועיין באו"ת ס' ס"ז ב'. וא"כ לפ"ז הכא דמוקי לה תקנת הלל כרבי דסובר שביעית בזמן הזה דרבנן. וא"כ ממילא הדין דאינו משמט ביש בו אחריות כר"י. וא"כ שפיר קשה קושיית הרמב"ן ז"ל דהי' לו לתקן שיכתבו ע"מ שלא תשמט ובעשר שנים שייך שפיר אחריות טעות סופר כנ"ל כיון דהוא דרבנן. אך באמת המפ' כתבו דפלוגתייהו דרב ושמואל דסברי דאף באחריות משמט מן הדין הוא משום דסברי שיעבודא לאו דאורייתא ואף אי שביעית דרבנן לא מהני ור"י ור"ל דסברי שיעבודא דאורייתא סברי דאינו משמט ע"ש. וא"כ לפמ"ש תוס' לקמן פ' הניזקין דאביי סבר שיעבודא לאו דאורייתא ורבא סבר דאורייתא. וא"כ א"ש דאביי מוקי לה כרבי דשביעית בזמן הזה דרבנן ואעפ"כ לא קשה כנ"ל כיון דאף באחריות משמט כיון דשיעבודא לאו דאורייתא:

60 ולפ"ז מיושבים שפיר דברי רש"י ז"ל שפירש דרבא דמשני הפקר ב"ד קאי גם אקושיא ראשונה דליכא למימר דמוקי לה כרבי דשביעית דרבנן דא"כ קשה קושית הרמב"ן ז"ל כיון דרבא סבר שיעבודא דאורייתא ואינו משמט ביש בו אחריות. א"כ קשה דהי' לו לתקן ע"מ כיון דאחריות טעות סופר. וע"כ פירש רש"י ז"ל דמוקי לה כרבנן דשביעית דאורייתא ולא קשה כנ"ל, דגם ר"י מודה כיון דהוא דאורייתא כמ"ש הבעה"ת ז"ל כמ"ש. אך כל זה הוא לשטת רש"י ז"ל דפירש דגם מוסר שטרותיו הוא רק מדרבנן אבל לשטת תוס' דמוסר שטרותיו מהני מדאורייתא בלא תקנת הלל. א"כ ממילא לא קשה קושית הרמב"ן ז"ל כנ"ל דאי"ל כמ"ש דאחריות טעות סופר דז"א דשפיר י"ל כסברת הרשב"א ז"ל דלא שייך בשביעית לומר שטעה כמו בע"מ דאף אם לא תיקן פרוזבול מ"מ סמי' בידי' למסור שטרותיו כיון דמוסר שטרותיו מהני מדאורייתא ולא שייך טעות סופר ולכך פירשו תוס' שפיר דרבא לא קאי אדלעיל ומוקי לה כרבי משא"כ לשטת רש"י ע"כ לא מוקי כרבי דגם מוסר שטרותיו לא הי' מהני בלא תקנת הלל וקשה שפיר כנ"ל וא"ש:

61 עוד יש לישב קושי' התוס' הנ"ל דלא קאי רבא אלעיל שהקשו אמאי לא משני רבא התירוץ של הפקר ב"ד הפקר אקושיא ראשונה והוי מוקי לה שפיר כרבנן דשביעית דאורייתא בזה"ז ובפרט אי אמרינן דמוסר שטרותיו דרבנן ולא הוי דבר הדומה וקאי הקושיא מאי מהני התקנה ע"ש באו"ת ס' ס"ז ובפ"י:

62 ונראה לישב דהנה כבר כתבנו שהרמב"ן ז"ל הקשה למה תיקן הלל פרוזבול הלא הי' לו לתקן שיכתבו שמלוהו ע"מ שלא תשמטנו שביעית דקי"ל דלא משמט ע"ש. ותירץ חד תירוצא שלא תיקן כך שישתכח תורת שביעית ולכך תיקן פרוזבול שצריך בכל פעם שיבא שביעית לכתוב פרוזבול ולא ישתכח משא"כ כשיתקנו בע"מ ע"ש וגם בב"י הובא האי תרוצא ע"ש:

63 והנה לכאורה יש להקשות דהנה בש"ס מכות אמרינן דהאי תנאה דע"מ שלא תשמטנו לכך מהני משום דבדבר שבממון תנאו קיים אף שמתנה על מה שכתוב בתורה ע"ש. והנה הרא"ש ז"ל כתב כאן דבשביעית יש ב' דברים אחד שכל שנת השמיטה עובר על לא יגוש אם תבעו ואסור לתובעו ולגבות ממנו והשנית שסוף השמיטה מפקיע החוב של הממון המגיע ע"ש וא"כ לא מהני התנאי דשלא תשמטנו רק שלא יפקיע החוב דזה היא דבר שבממון אבל אעפ"כ לא יוכל לתבעו ולגבות ממנו כל שנת השמיטה דזה הוא לענין האיסור דלא יגוש דלא מהני התנאי וא"כ הוצרכו שפיר לתקן פרוזבול שיוכל לגבות ממנו בשנת השמיטה עצמו דגם על זה שייך נעילת דלת כמ"ש הפ' ביתומים קטנים ע"ש וא"כ לא קשה קושיית הרמב"ן ז"ל:

64 אמנם יש לישב דהנה הרמב"ן ז"ל עצמו הקשה עוד למה תיקן הלל פרוזבול הלא יכול למסור שטרותיו דמהני. ותירץ חד תירוצא כדברי רש"י ז"ל דגם מוסר שטרותיו לא מהני מדאוריי' רק מדרבנן מתקנת הלל ואם לא הי' מתקן לא הי' מהני גם מוסר שטרותיו ע"ש והנה כבר כתבנו הטעם דמוסר שטרותיו לא מהני מדאוריי' הוא משום דלא מהני רק שלא יעבור על לא יגוש דאין הוא הניגוש רק הב"ד אבל לענין ההפקעה לא מהני כיון ששביעית מפקיע החוב ולענין זה לא מהני מוסר שטרותיו ועיין בגי"ת שער מ"ו משמע להדיא כן ע"ש:

65 וא"כ לפ"ז מקשה הרמב"ן ז"ל שפיר למה תיקן פרוזבול הי' לו לתקן שיכתוב ע"מ שלא תשמט ואי"ל כמ"ש דלא מהני לענין הלאו דלא יגוש דז"א דאם יכתוב ע"מ שלא תשמט ממילא יוכל אח"כ למסור שטרותיו לב"ד כקושי' הראשונה של הרמב"ן ז"ל ואי"ל דלא מהני מדאוריי' לענין הפקעה ז"א דכיון דמהני מסירת שטרותיו לענין הלאו דלא יגוש ממילא לענין הפקעת החוב מהני שפיר התנאי דע"מ דבדבר שבממון תנאו קיים ולא ישמט כלל דלענין האיסור דלא יגוש מהני מסירת שטרותיו לב"ד ולענין הפקעת החוב מהני התנאי דע"מ ומקשה הרמב"ן ז"ל שפיר. אך לפ"ז עדיין קשה קושיית הרמב"ן ז"ל דלא מהני תירוצו שתירץ דלכך תיקן פרוזבול דמחמת ע"מ ישתכח תורת שביעית דז"א לפמ"ש כיון דע"מ לחוד לא מהני לענין האיסור דלא יגוש רק שימסור שטרותיו ג"כ א"כ עדיין קשה למה תיקן פרוזבול יתקן שיכתוב ע"מ שלא תשמט ויצטרך למסור שטרותיו ג"כ וממילא לא ישתכח תורת שביעית כיון שצריך למסור שטרותיו ג"כ ולמה תיקן שיהי' מהני מסירת שטרותיו ופרוזבול לענין הכל:

66 אך זה לא קשה מידי למאי דמשני רבא דהטעם הוא בשביעית דרבנן משום הפקר ב"ד הפקר וא"כ לא תיקנו רק שיפקיע הממון ולא לענין האיסור דלא יגוש שאין בידם לתקן א"כ מהני ע"מ שלא תשמט לחוד אף בלא מסירת שטרותיו לב"ד דכיון דליכא אלא הפקעת הממון לחוד מהני שפיר התנאי א"כ ממילא לא הי' יכול לתקן שיכתבו ע"מ שלא תשמט דא"כ תשתכח תורת שביעית שלא יהי' צריך למסור שטרותיו כיון דשביעית בזה"ז דרבנן ומהני התנאי לחוד ולכך הוצרך לתקן פרוזבול וא"ש:

67 ולפ"ז מיושב שפיר קושיית התו' דאמאי לא משני רבא כרבנן דשביעית דאורייתא רק משום הפקר ב"ד הפקר ולמ"ש א"ש דאי נימא דסבר הילל שביעית דאורייתא א"כ קשה קושיית הרמב"ן ז"ל שהי' לו לתקן ע"מ שלא תשמט שביעית ולא שייך תירוצו דז"א כיון דשביעית דאורייתא א"כ לא ישתכח תורת שביעית שיצטרך למסור שטרותיו ג"כ דלא מהני ע"מ לחוד כיון דאיכא הלאו דלא יגוש כיון שהוא דאורייתא ולמה תיקן פרוזבול ולכך גם לרבא ע"כ דסבר שביעית דרבנן והטעם משום הפקרב"ד ואתי שפיר כנ"ל דליכא לא יגוש ומהני התנאי לחוד בלא מסירת שטרות וא"ש:

68 עוד יש לישב קושית תוס' הנ"ל דלא משני רבא כרבנן דהנה עוד תירץ הרמב"ן ז"ל קושיא הנ"ל דלא תיקן הילל שיכתבו ע"מ שלא תשמטנו שביעית משום שמא ישכח ולא יכתב ע"מ דפרוזבול ודאי לא ישכח מלכתוב שכשיגיע שביעית וודאי יזכור לכתוב פרוזבול אבל להתנות חיישינן שישכחו אחד וימנעו מללוות ע"ש:

69 ויש להקשות לפמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה הובא בב"י ס' ס"ז דאם נוהגין לכתוב בשטר ע"מ שלא תשמטנו שביעית ושכח אחד ולא כתב לא אמרינן דהוי כאילו כתב ע"ש וכתב הרשב"א ז"ל הטעם משום דסמי' בידו לכתוב פרוזבול וכיון שהי' יכול לתקן ע"י פרוזבול לא אמרינן דהוי כאלו התנה ע"ש דלא כטעם שכתב הסמ"ע שלא ראה דברי הרשב"א הנ"ל וע"ש באו"ת. והנה לפ"ז עדיין קשה הכא קושיית הרמב"ן ז"ל למה תיקן פרוזבול הי' לו לתקן ע"מ שלא תשמט דלא שייך תירוצו דחיישינן שמא ישכח אחד ולא יכתוב דז"א דכל הטעם דאמרינן דלא הוי כאלו כתב הוא משום שיכול לכתוב פרוזבול כמ"ש וא"כ אם לא הי' מתקן פרוזבול ממילא הי' שפיר כאילו התנה אף אם ישכח אחד ולא יתנה דבכה"ג אמרינן שפיר טעות מלוה ג"כ ולא טעות סופר לחוד ע"ש בפ' וברשב"א ז"ל:

70 וא"כ קשה שפיר למה תיקן פרוזבול הי' לו לתקן שיכתבו ע"מ וממילא אף אם ישכח אחד יהי' מהני כמ"ש. אך לשטת הסוברים דמוסר שטרותיו מהני מדאורייתא א"ש דשפיר לא הוי כאילו התנה דסמי' בידי' למסור שטרותיו אבל לרש"י ז"ל וסיעתי' דגם מוסר שטרותיו הוא מתקנת הלל קשה שפיר כנ"ל:

71 אמנם יש לישב דהנה האו"ת וקצה"ח ז"ל כתבו דבהלוהו לי' שנים לא מהני ע"מ שלא תשמטנו שביעית כיון דודאי עקר ולא מהני אף בדבר שבממון בדרבנן דקי"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה דהטעם דלא הוי ודאי עקר הוא משום שמא יפרע לו מקודם שביעית ובמלוהו לעשר שנים ודאי לא יפרע לו מקודם ע"ש ס' ס"ז ובאמת נראה דאף בכה"ג לא הוי ודאי עקר כיון שיכול לכתוב פרוזבול ולא ישמט שביעית ממילא א"כ לא הוי ודאי עקר ומהני התנאי אף בלא פרוזבל ולכך מיושב מאי דקשה לדידהו אמאי תנא התם סתמא דמהני בע"מ שלא תשמט ולא חילקו בין מלוהו לעשר שנים דלא מהני. ולמ"ש א"ש דגם בכה"ג לא הוי ודאי עקר כיון שיכול לכתוב פרוזבול. וא"כ לפ"ז לכאורה לא קשה קושיית הרמב"ן ז"ל שהי' לו לתקן ע"מ שלא תשמט שביעית דז"א דהוצרך לתקן פרוזבול במלוהו לעשר שנים דאם לא הי' מתקן פרוזבול ממילא לא הי' מהני התנאי דהוי ודאי עקר כיון דכל הטעם דלא הוי ודאי עקר במלוה לעשר שנים הוא משום שיכול לכתוב פרוזבול א"כ אם לא הי' מתקן פרוזבול ממילא הוי ודאי עקר ולא הי' מהני התנאי והוצרך לתקן פרוזבול:

72 אך י"ל דאעפ"כ מקשה שפיר דהנה המפ' הקשו אף אם מוסר שטרותיו ג"כ הוא מדרבנן מ"מ למה הי' לו לתקן פרוזבול הי' לו לתקן רק שימסור שטרותיו באמת ולמה תיקן שיהי' מהני אף אם רק כותב שמוסר שטרותיו ואינו מוסר ותירצו כתירוץ הרמב"ן ז"ל שפעמים שהשטרות אינם בידו בשעה שמגיע שביעית ואינו יכול אז למסור ולכך תיקנו דאף בכה"ג מהני ע"ש. ולפ"ז מקשה הרמב"ן ז"ל שיתקן ע"מ וממילא לא הוצרך לתקן רק שיהי' מהני אם מוסר שטרותיו באמת ולא פרוזבל וא"כ ממילא יהי' מהני הע"מ שלא תשמט אף בהלוהו לעשר שנים דלא הוי ודאי עקר כיון שיכול למסור שטרותיו דבשעת הלואה יכול להיות שיהי' השטרות בידו ויוכל למסרם לב"ד וא"כ לא הוי ודאי עקר ומהני התנאי ואף אח"כ שאין השטרות בידו אינו משמט מחמת התנאי ומקשה הרמב"ן ז"ל שפיר למה הוצרך לתקן פרוזבול במוסר שטרותיו לחוד סגי וא"ש:

73 וממילא מיושב לפ"ז תירוץ הרמב"ן ז"ל דחיישינן שישכח אחד ולא יכתוב ע"מ דאי"ל כמ"ש דהוי כאילו כתב כיון שאין בידו לתקן פרוזבול דז"א כיון דע"כ הוצרכו לתקן שיהי' מהני מסירת שטרותיו לב"ד כמ"ש א"כ ממילא לא הוי כאלו נכתב כיון שבשעת הלואה הי' יכול להיות שיהי' השטרות בידו ויוכל למסרם לב"ד ומתרץ שפיר:

74 ולפ"ז מיושב שפיר קושית התוס' דלא משני רבא דאתי כרבנן דשביעית דאורייתא דז"א דא"כ הי' קשה קושית הרמב"ן שיתקן ע"מ בלא מסירת שטרות ולא פרוזבול ולא שייך תירוצו כמ"ש דאף אם ישכח יהי' כאלו נכתב כיון שאינו יכול לתקן כלל כמ"ש וא"ל כמ"ש דאם לא יתקן כלל הוי ודאי עקר דז"א דאי נימא דשביעית דאורייתא ממילא מהני אף אם ודאי עקר דקי"ל הכי ע"ש וע"כ מוקי לה דסבר שביעית דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ע"ש ולכך הוצרך ע"כ לתקן מסירת שטרות וא"ש כנ"ל:

17 תוספות על גיטין פתח ↗

27 רש"י על מכות פתח ↗

מוסר שטרותיו לב"ד - הוא פרוזבול שהתקין הלל שכתוב בו מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה:

38 תוספות על מכות פתח ↗

ושמואל אומר אין לו עליו אונאה. וא"ת מי דמי הכא השביעית ודאי עקר אבל התם מי יימר דעקר כדאמרי' בהזהב ב"מ דף נא: שמא לא יהא בו אונאה וי"ל דה"נ מי יימר דעקר שמא יפרע לו קודם:

44 תוספות על גיטין פתח ↗

48 תוספות על גיטין פתח ↗

51 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲמַר לִי הוּנָא בַּר נָתָן, קָשֵׁי בַּהּ אַמֵּימָר: אִם כֵּן, בִּטַּלְתָּ יְרוּשַּׁת בְּנוֹ הַבְּכוֹר – דְּהָוֵה לֵיהּ רָאוּי, וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּרָאוּי כְּבַמּוּחְזָק.

« חידושי הרי"מ על גיטין ל״ה ע״ב חידושי הרי"מ על גיטין ל״ז ע״ב »