חידושי הרי"מ על גיטין י״ד

« חידושי הרי"מ על גיטין י״ג ע״ב חידושי הרי"מ על גיטין ט״ו ע״א »

1 תוספות על כתובות פתח ↗

מתני' אף על פי. אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה מוסיף - תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת ב"ב קנז. ושם אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים ב"מ דף צד. ושם דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה ואין זה קנין דברים בעלמא דקנין דברים לא הוי אלא כההיא דריש בבא בתרא דף ג. שקנו מידם לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה אבל מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד ואין זה קנין דברים בעלמא וי"מ דכיון דכותב סתמא שיהיו כל נכסיו אחראין למה לא נתחייב הרי הודה שיש לו נכסים ואע"פ שאנו יודעים שאין לו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ומטעם זה אור"ת שכותבין בהרשאות והקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי אע"פ שאנו יודעים שאין לו קרקע כיון דמודה שיש לו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי: למורדת - אליבא דר' יוסי לא איצטריך דאפי' לא הוי תנאי כתובה ככתובה פוחת לה דהא אמר לקמן במתני' לעולם פוחת והולך שאם נפלה לה ירושה ממקום אחר חוזר וגובה ממנה אלא לרבנן איצטריך שאינו פוחת אלא כתובה דתוספת נמי ככתובה: ולפוגמת - איצטריך דאם פגמה כתובתה לא תגבה גם התוספת אלא בשבועה אפי' היתה הכתובה בשטר אחד והתוספת בשטר אחר: ולתובעת - פירש בקונטרס שאם תבעה תוספת שאין לה מזונות ולא יתכן פירושו אליבא דרבנן דאמרי לקמן בפרק אלמנה כתובות דף צז: משכנה או נתנה מקצת כתובתה יש לה מזונות אלא יש לפרש ולתובעת שאם תבעה מנה מאתים ושיירה תוספת דיש לה מזונות כיון דתנאי כתובה ככתובה הרי לא תבעה כי אם מקצת כתובה: ולעוברת על דת - דהואיל והפסידה כתובתה הפסידה נמי תוספת ואף על גב דבממאנת ושניה ואיילונית אין להן כתובה ויש להן תוספת התם היינו טעמא דמתחלה כשכתב תוספת לאו אדעתא דכתובה כתב לה דהא יודע שאין לממאנת ושניה כתובה הלכך תוספת דכתב לה מתנה בעלמא כתב לה ולא שייכא לכתובה כלל ואיילונית נמי תוספת דכתב לה מתנה בעלמא מחמת חיבת לילה הראשונה ואפילו תמצא איילונית הואיל ולא פירש אבל הכתובה עצמה הואיל ואינה תלויה בכתיבתו אין דעתו לכותבה אלא כמו שחייבוהו חכמים אם אינה איילונית אבל עוברת על דת דמעיקרא תוספת אדעתא דכתובה כתב לה כשקנסוה בכתובה קנסוה גם בתוספת: ולשבח - תוספת היא ככתובה שלא תגבה השבח אבל אי לא הוי תנאי כתובה ככתובה היתה גובה תוספת מן השבח כמו בעל חוב דגבי אפי' משבח שהשביחו יתומים ואע"ג דאין להם על מי לחזור והוי כמקבל מתנה דאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא דף טו. דלא גבי בעל חוב שבח מיניה משום דאין לו על מי לחזור מכל מקום מן היורשין גבי דלא דמו למקבל מתנה שעליהם מוטל יותר לפרוע חוב אביהם וכן משמע בפרק יש בכור בכורות דף נא: ושם דתנן אין הבכור נוטל פי שנים מן השבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ופריך בגמרא והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומשני מקולי כתובה שנו כאן והתם בשבח שהשביחו יתומים איירי ולא בשבח של לקוחות מדקתני ולא הבנות במזונותיהן ואי מלקוחות מאי איריא שבח הא קרקע נמי לא גבו דאין מוציאין למזון הבנות מנכסים משועבדים והא דאמר בהמקבל ב"מ דף קי. ושם יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה משמע דאי יתומים השביחו לא היה נוטל בעל חוב שבח התם מיירי כגון שעשאה אביהן לו אותה קרקע אפותיקי ואמר אם לא אפרעך עד זמן פלוני יהיה קרקע זה קנוי לך מעכשיו דהתם ודאי השבח של יתומים דהוי כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה ותדע דהא קאמר התם דעל היתומים להביא ראיה מאי טעמא דארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ואי דלא עשאה אפותיקי אמאי חשיב לה בחזקת ב"ח אדרבה הויא בחזקת יתמי דהא מצי לסלוקי ליה בזוזי וב"ח ניתי ראיה: ולשבועה - פ"ה לענין עד אחד מעידה שהיא פרועה ונפרעת שלא בפניו כו' ולא אתי שפיר למאן דמשוה שאר שטרות לכתובה ונראה לר"י דה"פ ולשבועה שאם נשבעה על הכתובה נשבעה נמי על התוספת דכשבאה לגבות תוספת אינה צריכה לחזור ולישבע: ולשביעית - תימה דבסוף מסכת שביעית פליגי בהקפת חנות ובשכר שכיר דאיכא למ"ד דאין משמטין ור' יוסי פליג ואמר כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמטת ולדידיה ניחא דה"ה דמשמט הקפת החנות וכל מילי אפילו דלאו הלואה ואי לאו דתוספת ככתובה הוי משמט אבל לרבנן דאית להו אין משמט אלא מלוה אם כן אפי' אם אין התוספת ככתובה אינו משמט דלאו הלואה היא ואור"י דלמ"ד בפ"ב דגיטין יח. ושם פגמה אע"פ שלא זקפה גבי כתובה דמשמט נפקא מיניה אם פגמה הכתובה הוי כאילו פגמה התוספת וכן למ"ד עד שתפגום ותזקוף אם פגמה וזקפה הכתובה כאילו פגמה וזקפה התוספת: יסבון תנן - ואם תאמר תקשי ליה מתניתין דמי שהיה נשוי לקמן כתובות דף צ. דתנן שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה וי"ל דהתם דחי לה לעולם אחת בחייו ואחת במותו אין לה כתובת בנין דכרין ומאי קודמין קודמין לנחלה: נראה כפי' ר"ח דגריס ברישא ייחד לה ארעא בארבע מצרנהא ואח"כ גריס מטלטלי ואיתנהו בעינייהו והשתא אתי שפיר דלא הזכיר יחוד גבי מטלטלי משום דכבר הזכיר יחוד גבי ארעא ועלה קאי אבל לספרים דגרסי מטלטלי ואיתנהו בעינייהו ברישא תימה דלא קאמר ייחד לה מטלטלי כיון דלא דיבר כלום ביחוד: כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה - וה"ה אפי' לא אמר כתובו וחתומו כיון דקנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה דסתם קנין לכתיבה עומד כדאמרינן בחזקת הבתים ב"ב דף מ. ושם ולא נקט כתובו וחתומו אלא משום סיפא דאפילו הכי צריך לאמלוכי ביה וטעמא כיון דבעין יפה נותן שמקנה לו מיד ואינו רוצה להמתין עד שילך ויזכה בשדה יש לנו לומר דייפה כחו נמי לענין כתיבה דסתם קנין שבש"ס היינו קנין חליפין ומיהו למ"ד אחריות לאו טעות סופר הוא צריך לאמלוכי ביה לכתוב בו אחריות כדאמר שמואל בפרק קמא דב"מ דף יד. שעבוד צריך לימלך אבל למ"ד טעות סופר הוא אין צריך לימלך ומיהו אם רוצה יכול לחזור בו כדאמרינן בהמוכר הספינה ב"ב דף עז. ושם זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ופר"י ב"ר מרדכי בשם ריב"א דדוקא בשטר מכר חוזר שאינו רוצה שיהיה עליו שעבוד בשטר דשטר מכר טריף ממשעבדי אבל במתנה שאין השטר אלא לראיה אף בשטר אינו יכול לחזור דעבדינן תקנתא לרמאה דמוכחא מילתא שרוצה לחזור ממתנה ור"ת מפרש דאף במתנה חוזר בשטר משום דלא ניחא ליה דליפשו שטרי עילויה שיסברו העולם שהוא שטר מכר שיש שעבוד ונמנעים מלהלוות לו וזיילי נמי נכסיה כשיצא קול שמכר קרקעות או נתן ואע"ג דתנן בפרק גט פשוט ב"ב דף קסח. מי שנמחק שטר חובו שבא לב"ד ועושין לו שטר אחר ולא חיישינן שמא יסברו שזהו שיעבוד חדש מה שכותבין לו עתה דמשום הך חשש אין לנו להפסיד לזה זכותו שכבר היה לו שטר. וע"ע תוס' סנהדרין כט: ד"ה הודה: ובתרומת מעשר כו' - רישא דמתניתין הכי במסכת דמאי פ"ד מ"א הלוקח פירות דמאי ממי שאינו נאמן בשבת שואלו ואוכל על פיו חשכה מו"ש לא יאכל עד שיעשר פי' אף על מה שהעיד ביום לא יאכל בלילה דלא שרו ליה רבנן אלא בשבת שאינו יכול לתקן וטעמא דרבנן לא משום עונג שבת כדפירש בקונטרס דמשום עונג שבת לא שרינן ליה לאכול דמאי אלא משום אימת שבת כדמשמע בירושלמי דקאמר להו ר"ש שזורי לרבנן כשם שאימת שבת על עם הארץ כך אימת תרומה על עם הארץ פי' עם הארץ ירא לשקר בשבת בדבר שאינו מעושר משום דשבת קובעת למעשר סבר ר"ש דכמו כן אימת תרומה עליו דנהי דאינו ירא מאיסור טבל ירא הוא מאיסור תרומה כשתרם וחזרה למקומה ורבנן פליגי עליה בהא אע"ג דלית ליה תקנתא: מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין רב אמר ארכביה אתרי רכשי - נראה דוקא שכתב בה קנין בתוך השטר דהוי לרב כמתנת בריא דאלומי אלמיה לפי שכתב כן בתוך השטר אבל אם כתב כל נכסיו וקנו מידו ולא נכתב הקנין בתוך השטר לא הוי לרב כמתנת בריא ואם עמד חוזר ואם מת קנה כדין מתנת ש"מ כמו שפירש ר"י ב"ר מרדכי כדמוכח מתני' דמי שמת ב"ב דף קמו: דתנן ש"מ שכתב כל נכסיו שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה והתם בקנין איירי דאי בלא קנין אפילו שייר נמי אין מתנתו מתנה כדפסק התם הלכתא דבמקצת בלא קנין לא קנה ואפי' מת אלא דווקא בקנין וקתני היכא דלא שייר אין מתנתו מתנה ואם עמד חוזר ובהדיא דייקינן הכי בפרק מי שמת בבא בתרא דף קנא: דרישא וסיפא בקנין ושמואל דאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה כיון דמגרע שמואל כח מתנה מחמת הקנין שהוא כתוב בשטר כ"ש כשאינו כתוב בשטר וכן משמע בפרק מי שמת בבא בתרא קנב. דפריך התם אהא דקאמר שמואל דאין שטר לאחר מיתה מההיא דאמר שמואל ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר משמע ואם מת קנה ומאי קושיא התם ודאי קנה לפי שלא נכתב הקנין בשטר אלא ודאי בכל ענין קאמר שמואל דאין שטר לאחר מיתה בין בכתוב בו קנין בין לא כתוב וכי פריך מדשמואל אדשמואל הוה מצי למיפרך ליה ממתני' דהתם דלא מגרע כח מתנה מחמת הקנין אלא דניחא ליה למיפרך דשמואל אדשמואל ואיכא לשנויי מתניתין במייפה את כחו דכתב וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא דמודה שמואל דקנה לאחר מיתה כיון שמוכיח שהקנין ליפוי כח בא והכי מוקמינן התם מילתיה דשמואל גופיה ורבינו יצחק בר אברהם נראה לו כפירוש רבינו שמואל דרב ושמואל פליגי אפי' אין כתוב הקנין בשטר ואין שטר לאחר מיתה דקאמר שמואל אפילו אין כאן שטר כלל משום דסתם קנין לכתיבה עומד יש לחוש שמא לא רצה שיגמר הקנין אלא בכתיבת השטר ובמסירתו ליד מקבל מתנה ועקר מיניה כח מתנת ש"מ שקונה באמירה בעלמא ואין רוצה שיקנה אלא לאחר מיתה ואז פקע כחו ומתני' דלא שייר קרקע כל שהוא מוקמי בין לרב בין לשמואל דקנו מיניה בחזקה שאינו עומד לכתיבה כמו קנין חליפין ולא הוי לרב כמו מתנת בריא ולשמואל קניא כדין מתנת שכיב מרע והא דפריך התם מהא דאמר שמואל ש"מ שכתב כל נכסיו אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר אין נראה לו להעמיד בקנין חזקה דקנו מידו משמע טפי קנין חליפין שהן מיד ליד אבל קנו מיניה משמע שפיר חזקה ועוד דעיקר מילתיה דשמואל משמע דאתא לאפוקי דלא נימא דארכביה אתרי רכשי והיינו בחליפין דווקא והשתא אתי שפיר כי פריך מהא דשלח ר"א לגולה כו' ומשני הא דקנו מיניה הא דלא קנו מיניה דמשמע דאי קנו מיניה אע"ג דלא נכתב הקנין בתוך השטר הוי כמתנת בריא והשתא אתי נמי שפיר הא דקשיא ליה מדשמואל דאמר כותבין ונותנין דאי בקנין קאמר משום דלכתיבה עומד לא ידענא מה אידון בה כ"ש בכתבו ותנו מנה לפלוני ומת שלא יקנה כי אם בכתיבה ולמאי דקי"ל כשמואל יש תימה מה שתיקנו הגאונים לכתוב במתנת ש"מ ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בכל לשון של זכות ולא כתבו שום ייפוי כח ועוד דכרב נמי לא הוי דלדידיה הויא כמתנת בריא וי"ל דכל לשון של זכות חשוב ייפוי כח וטוב שיכתבו וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא או יכתבו בתחלה ואף קנו ממנו בכל לשון של זכות דומיא דאף כתבו וחתמו והבו ליה דיש נוחלין שם דף קלו. ושם: שאם אמר הלוואתי לפלוני כו' - פי' בקונטרס דאילו גבי בריא לא זכה בה משום קנין דאין מטבע נקנה בחליפין אלא אגב קרקע וקשה דאם כן לא ה"ל למימר הלוואתו אלא מעותיו לפלוני הואיל וטעמא משום מטבע הוא ועוד דאפילו אגב קרקע דמטבע נקנה אין הלואה נקנית כדאמרינן במי שמת ב"ב דף קמז: ושם למימרא דמילתא דאיתא בבריא איתא בש"מ דליתא בבריא כו' והא הלוואתו לפלוני דליתא בבריא ואיתיה בש"מ ומשני הא נמי איתיה בבריא הואיל ויורש יורשו אי נמי במעמד שלשתן ואם יכול להקנותה אגב קרקע הל"ל דאיתיה נמי בבריא על ידי קרקע ולא ה"ל לדחוקי בכי האי גוונא אלא ודאי לא מהני בה קנין וסברא הוא דהיאך יהנה קנין לדבר שאינו בעין ואף על גב דמהני לענין הרשאה כדמוכח בהגוזל קמא ב"ק דף קד: ושם בשמעתין דאין משלחין מעות בדיוקני היינו משום דפסקינן דשליח שוויה ולענין שליחות שיהא מורשה במקומו מהני הקנין אבל לענין להיות שלו לא ואם תאמר והואיל ולא הוי מורשה אלא להיות שליח אם מת המרשה קודם שהגיע ליד המורשה פקע שליחות ויכולין היתומים לתבוע מן הנפקד והתם משמע דאין יכולין וי"ל כיון דאם היה נפקד בא לפני ב"ד היו אומרין לו לתת ליד המורשה שהרי יש להחזיק המרשה בחזקת חי אע"ג דאיגלי מילתא לבסוף דמת המרשה קודם שהגיע הפקדון ליד המורשה אין יכולין לתבוע מן הנפקד כלום שהרי ברשות ב"ד נתנם והשתא משמע ליה דרב אזיל בתר אומדנא מדקאמר הרי היא כמתנת ש"מ דאי לא אזיל הל"ל הרי היא כמתנת בריא לבד אע"ג דכתוב בשטר כדקציר ורמי על ערסיה היינו משום דהכי הוה מעשה ולאו משום דליבעי הנותן שתהא מתנת ש"מ ומדקאמר הרי היא כמתנת ש"מ אלמא אזיל בתר אומדנא ואע"ג דשמואל נמי אזיל בתר אומדנא לאו לאפוקי מדשמואל אתי דהא בסמוך פסק שמואל כרבי אלעזר ב"ע ועי"ל דפריך מהא דרב אית ליה אומדנא אפילו להוציא ממון אע"ג דשמואל לית ליה כהאי גוונא אע"ג דגבי שודא שמעינן להו איפכא לקמן כתובות צד. דשמואל אית ליה שודא ולרב חלוקה ולא שודא מצינו למימר כמו שמפר"ת דשודא לאו אומדנא הוא כמו שפירש בקונטרס אלא יתנו ב"ד למי שירצו: ואין שטר לאחר מיתה - פי' ואין קנין לאחר מיתה כדפרשינן לעיל ויש לגמגם על הלשון דלאחר מיתה דמשמע אם הקנה לו לאחר ל' יום קנה אם הוא חי בקנין סודר דהשתא ובהאשה רבה יבמות דף צג. ושם וכן בהאשה שנפלו לקמן כתובות דף פב. ושם לא משמע הכי כדפרישית ביבמות: אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו – פירש בקונטרס רבינו רב וקשה דא"כ תקשי מהכא תסתיים דרב הוא דאמר כר"א בן עזריה לכך נראה דרבינו היינו רבי ורב יצחק בר אבדימי דהכא הוא רב יצחק בר אבדימי הקדמון שהיה תלמידו של רבי כדאמרינן בפרק כירה שבת דף מ: אמר רב יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ והוא היה רבו של רב דאתנייה לרב כחל בפרק כל הבשר חולין דף קי. ושם ומדות בפרק המוכר את הספינה ב"ב דף פז. ושם: רבי יוסי אומר יכתוב שובר - פירש הקונטרס משום דלא מרעינן כח המלוה לגבות מזמן שני ולא פירש לפי המסקנא דגט פשוט שם דף קעא. דקאמר התם דטעמא דרבי יוסי כדי שיכוף לפורעו: כששוברתה מתוכה - וא"ת ולרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מה תועלת יש במה שנכתב השובר בתוך הכתובה היא תטמין הכתובה ומפקא עידי הינומא וגביא מאתים וי"ל כגון שהביאה עמה נדוניא והיא כתובה בכתובה דאז לא תטמין הכתובה דא"כ היתה מפסדת יותר ועוד י"ל דבמקום שכותבין כתובה או אפילו במקום שאין כותבין ויש עדים שכתב לה אינה יכולה לגבות כלום אפילו מודה שלא פרע לה עד שתביא כתובה כיון דסבר דאין כותבין שובר הואיל ויכול לבא לידי הפסד אם יפסיד שוברו וכ"ת היא תשרוף הכתובה בפני עדים דא"כ אותן עדים ידעו מה היה כתוב בה דאל"כ היאך יעידו שנשרפה כתובתה מה יודעין אם כתובתה היתה אם לא ראו מה היה כתוב בה: טעמא דכתבה ליה הא על פה לא - וליכא למימר מאי כותבת אומרת כדאמר בסמוך מאי כותב אומר דע"כ דווקא כותבת נקט דהא פליג ארבי יוסי דאמר רשאי בברייתא דלקמן: הרי זו מקודשת ותנאו בטל - ע"כ בדכפליה לתנאיה איירי דאמר לה אם אין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת ואם לאו אל תהי מקודשת מדקאמר לקמן דטעמא דר' מאיר דתנאו בטל משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ואי לא כפיל לתנאה תיפוק ליה דתנאו בטל לרבי מאיר משום דבעי תנאי כפול כדאמר בהאומר קדושין דף סא. ושם ותימה אם כן אמאי היא מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהא לה עליו שאר כסות ועונה שאינה מקודשת ואין לומר דלכך מקודשת לפי שמקדשה ע"מ שתמחול לו והרי מחלה אלא דאין מחילתה מחילה דהא תניא בפרק ב' דנזיר דף יא. ושם הריני נזיר ע"מ שאשתה יין ואטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה והתם לא שייך לשנויי הכי ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה ואפילו לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד ובני ראובן שלא התנו על מה שכתוב בתורה וא"ת הא דתנן בפרק בתרא דמנחות דף קט. הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפרש בגמרא היינו טעמא דהאי גברא לצעורי נפשיה קא מכוין אמר אם סגי בבית חוניו טרחנא פירוש הלכך אם רצה לגלח במקדש חל עליו נזירות ואם אינו יכול או אם אינו רוצה לטרוח אדעתא דהכי לא נדר אגלאי מלתא דלא הוי נזיר והיינו פירוש יצא כלומר שלא חלה עליו הנזירות והשתא אמאי והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא דאין גילוח אלא במקדש ואר"י דלא אמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא היכא שמתכוין לעקור מה שכתוב בתורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואין מתכוין לעקור אית לן למילף מתנאי דבני גד ובני ראובן וא"ת כיון דשייך מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו גבי ממון א"כ לא יוכל אדם למחול חובו לעולם על ידי תנאי שאם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך יהא מתנה על מה שכתוב בתורה מיהו מלוה לא חשבינן כתובה בתורה דאפילו למאן דאמר קדושין דף יג: מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי היינו דוקא כגון נזקין וערכין ופדיון הבן דמסברא לא הוה מחייבינן להו אם לא שחייבתו תורה בפירוש אבל מלוה כולי עלמא מודו דלא טרפא ממשעבדי דאינה באה מכח התורה דסברא הוא שיש לו לשלם מה שלוה ממנו אבל קשה דלעניין נזקין וערכין נימא שלא יוכל למחול דמתנה הוא על מה שכתוב בתורה וכי תימא ה"נ והתנן בהחובל ב"ק דף צב. קרע את כסותי ושבר כדי על מנת לפטור פטור ותירץ ה"ר אלחנן דהתם נמי אם היה אומר קרע ושבר ע"מ שאין לי עליך דין נזק הוי חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה אבל למחול יכול וכן הכא גבי שאר כסות ועונה דוקא כשאמר על מנת שאין ליך עלי דין שאר כסות ועונה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל ע"מ שתפטרי אותי משאר כו' פטור וכן על מנת שאין לך עלי אונאה על מנת שאין לך עלי דין אונאה וכן על מנת שלא תשמיטנו שביעית ועי"ל דנזקין לא דמו לקדושין דהכא היינו טעמא דאין קדושין לחצאין דאין לך קדושין שאין לה עליו שאר כסות ועונה וכן גבי נזיר אין נזיר לחצאין אבל גבי נזקין לא שייך למימר הכי וא"ת א"כ היכי מדמה בפרק המגרש גיטין פד. הרי את מגורשת ע"מ שתאכלי בשר חזיר למתנה על מה שכתוב בתורה והא בתנאי זה לא הוי גרושין לחצאין וי"ל דגבי ממון דניתן למחילה דוקא אמרינן טעמא משום דלחצאין אבל גבי איסורא לא בעינן האי טעמא והא דתנן ביש נוחלין ב"ב דף קל. האומר פלוני יירש במקום שיש בת בתי תירש במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה התם היינו טעמא דאין יכול לומר פלוני יירש והוא אינו יורש אבל במתנה יכול ליתן והא דמפרש התם בגמרא דף קכו: הכא מי מחל לרווחא דמלתא נקט וא"ת והא דתנן בהשוכר את הפועלים ב"מ דף צד. ושם מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה ופריך בגמרא והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא כו' ומסיק אפילו תימא רבי מאיר שאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ומאי משני והא הכא נמי לא קידשה על מנת כן ולא שיעבד נפשיה וי"ל דשאני התם כיון דריבתה תורה שומרים הרבה שומר חנם והשואל נושא שכר כו' יכול נמי כל אחד להיות לפי תנאו א"נ שאני התם דחייבתו תורה שומר שכר על שלוקח שכר ושואל לפי שכל הנאה שלו ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה הלכך במקום שאין משעבדים עצמם פטורים ובקונטרס פירש שם דהכא מקודשת משום דכי יהיב לה קדושיה אקדשה ותנאה דבתר הכי לאו כלום הוא שכבר היא אשתו אבל שומר חנם מתנה קודם שמשך ואין נראה דהא כל תנאי לרבי מאיר תנאי קודם למעשה הוא: כל הפוחת אפילו בתנאה - פירשתי לעיל כתובות דף נא.: ושמעינן ליה לרבי מאיר דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים - פירש בקונטרס דשמעינן ליה בברייתא דלעיל וא"ת מנא ליה למידק הא בדרבנן תנאו קיים דלמא כל שכן דבדרבנן דעבוד חיזוק טפי ותנאו בטל כמו לרבי יהודה וי"ל דדייק מדלא קתני לעיל על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה וכתובה כיון דאיכא מ"ד דלא עשו חכמים חיזוק לדבריהם אפילו בשל תורה אע"ג דרבי יהודה מודה בכתובה מ"מ הוה ליה לשנות כי היכי דקתני עונה אע"ג דמודה בה רבי יהודה: הא בדרבנן תנאו קיים - תימה הא שמעינן ליה לרבי מאיר בפרק הזהב ב"מ דף נה: דהאוכל תרומת מעשר של דמאי דמוסיף חומש דעשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ובריש החולץ יבמות דף לו: ושם גבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו שמעינן ליה דעשו חיזוק לדבריהם אף יותר משל תורה וי"ל דההיא דיבמות משום דקנסא הוא עשו חיזוק לדבריהם יותר וההיא דהזהב גבי תרומה וכן גבי גט דמייתי התם דאיסורא הוא התם עשו חיזוק כשל תורה והכא גבי כתובה שאינו לא איסור ולא קנס אלא ממונא בעלמא לא עשו חיזוק כלל: קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא - אע"ג דכתובת אלמנה דרבנן מ"מ עיקר כתובה דאורייתא היא וכעין זה אמרינן בסוף הערל יבמות דף פא. ושם אמר ליה רבי יוחנן לר"ל מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן א"ל אין שאני אומר עיגול בעיגולין עולה פירוש ואי תרומה בזמן הזה דאורייתא לא היה עולה אף על גב דתרומת תאנים דרבנן כיון דעיקר תרומה מיהא דאורייתא וא"ת דתנן לקמן בהכותב כתובות דף פג: ושם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך ובמותך כו' רבן שמעון בן גמליאל אומר ירשנה כו' ומסיק אליבא דרב דירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ומה צריך להאי טעמא אפילו לא עשו חיזוק לדבריהם תיפוק ליה משום דעיקר ירושה דאורייתא וי"ל דלא דמיא ירושת הבעל לשאר ירושות שבאות מחמת קורבה: אין עושין כתובת אשה מטלטלין - והא דאמרינן בפ"ק לעיל כתובות דף ז. אמר להו אתפסוה מטלטלי כשקבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו: אבל קבל עליו אחריות עושין - וליכא למיחש שמא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי כדאמרינן בסוף האשה שנפלו לקמן כתובות דף פב: ושם דדוקא בדלא קיבל עליו אחריות איכא למיחש להכי הואיל ואינו יכול ליהנות מן המטלטלין לעשות בהן סחורה ולהשתכר בהן שהאשה לא תתן לו הואיל ואין אחריות עליו אבל היכא דכתב לה כל נכסי אחראין וערבאין יכול לייחד ואין לחוש שיאמר לה טלי כתובתיך וצאי כיון שיכול ליהנות מהן שלא תקפיד האשה אם יעשה בהן שום סחורה והיינו טעמא דאמר בפרק נערה לעיל כתובות דף נא. דתנן כתב שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה נכסים דאית לי אחראין משמע שיכול לייחד שדה לכתובתה בלא שום אחריות דכיון שיש לו הנאת אכילת פירות ודאי לא יאמר לה: שתים ושלש שנים - אין לדקדק כאן השתא שלש מותר שתים מיבעיא דדלמא שתים ושלש ואפי' טובא כדאמרי אינשי כדמשני בפרק מפנין שבת קכז. ואין להאריך כאן: ולא פליגי תרי גברי אליבא דחד גברא - וא"ת ומאי נפקא מינה דהשתא נמי פליגי ר' יוחנן ור' יהושע ב"ל אליבא דחד תנא ומה לי תרי אמוראי אליבא דחד אמורא ומה לי אליבא דחד תנא וי"ל דאי פליגי ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי אליבא דחד תנא לא חיישינן דבסברא הוא דפליגי ולא טעו בשמועתם אבל אי פליגי רבין ורב דימי בדברי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי שזה אומר כך אמר וזה אומר כך אמר אחד מהם טעה בשמועתו: ואפילו כולן בפני הבעל חוץ מיום אחד אינה אוכלת - פירש בקונטרס דהוא הדין אפילו כולם בפני הבעל לא אכלה משמת דקנין כספו פקע ליה אלא דאי כולן בפני הבעל הוה אכלה מיהא בחייו ולר"ת נראה דהך דרשא דדריש בגמרא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא אסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא מיכל אכלה ולפי משנה ראשונה היכא דאכלה בחיי הבעל אוכלת נמי בזיקת היבם מדקתני ואפי' כולם בפני הבעל חוץ מיום אחד משמע הא כולן בפני הבעל אוכלת ועוד דתנן בפרקין בסדר משנת ירושלמית הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה משמע כשמתו בעליהן שהיבם מאכילן בלא ביאה דומיא דהגעת זמן דמיירי בלא נשאו דאי אחר ביאה פשיטא דאשתו גמורה היא ועוד מביא ראיה מדתניא בתוספתא זו משנה ראשונה רבותינו אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתיבעל והיינו טעמא דמשנה ראשונה דכשלא אכלה בחיי הבעל אינה אוכלת דהא איכא למיחש לסימפון ולשמא תשקה דהא כיון דלא הגיע זמן בחיי הבעל לא בדק לה דאינו חייב במזונותיה אלא א"כ עמד בדין וברח כדאמרינן בהחולץ יבמות דף מא: ולא מייחד לה דוכתא וטעמא משום שאין דרך לאחר אלא מיד הוא רגיל או לחלוץ או לייבם לכך לא תקנו לה מזונות מיבם כמו שתקנו מזונות בהגעת זמן דבעל אבל כשאכלה בחיי הבעל תו ליכא למיחש לסימפון ולשמא תשקה נמי ליכא למיחש דכיון דהגיע זמן מייחד לה דוכתא בבית אביה מסתמא אוכלת שם בכל שעה ואינה זזה ממקומה וא"ת ומאחר דמדאורייתא אכלה כשנפלה מן הנשואין למה אסורה למשנה אחרונה עד שתיבעל הא ליכא למיחש לסימפון שכבר נבדקה בדיקת פנים ויש לומר דמאחר שאסרו ארוסה שהגיע זמנה אסרו נמי ביבמה משום דמיחלפא בה ששתיהן זמן כניסתן לאלתר אבל ק"ק אי חשיבא יבמה קנין כספו דיבם הא דקאמר ביבמות בפרק אלמנה דף סז: ושם גבי הא דתנן היבם פוסל ואינו מאכיל אי בת כהן לישראל היא פסיל לה ושבה אל בית אביה כו' ה"ל למימר דהא קנייה כדקאמר התם גבי אירוסין ויש לומר דושבה אל בית אביה אתא למיפסל בת כהן לישראל למידק הא מעיקרא לא אכלה כדאמר התם דף סח. א"כ לא אייתר לשומרת יבם אלא הכי קאמר ושבה כתיב כלומר דווקא אותה ששבה אל בית אביה אבל זאת שזקוקה ליבם אינה שבה שהרי חשובה כאילו קנויה לו: ואין דנין ימים סתם מימים שנאמר בהם חדש - והא דכתיב ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ודרשינן בשילהי החולץ יבמות דף מח: ירח שלשים ימים שלשים ולא אמר התם ימים שנים עשר חודש משום דכתיב אצל ירח: אי איהי ניחא לה אביה מאי נפקא ליה מינה - משמע כיון דלא נפקא ליה מינה הוי מרידה ופוחתין מכתובתה ותימה דאטו משום דאין האב רוצה נקנוס הקטנה בכתובתה היא מה פשעה וי"ל דהוה לן למימר יגרשנה בלא כתובה שהרי כתובתה לאב: בגרה יום אחד ונתקדשה כו' - וא"ת ומתני' דקתני דמשתבעה נותנין לה י"ב חודש היכי משכחת לה כיון דאין נותנין לעולם אלא ל' יום בבגרות דמסתמא איירי בנתקדשה כשהיא נערה כמו שדרך בני אדם דאסור לקדש את בתו קטנה ואין פוסקין נמי על הקטנה להשיאה וי"ל דדוקא בבגרה ואח"כ נתקדשה קאמר רב הונא דאין לה אלא ל' יום אבל נתקדשה קודם בגרות יש לה י"ב חודש משעת תביעה וטעמא דכשבגרה קודם שנתקדשה אין לה י"ב חודש דמסתמא הכינה כל תכשיטיה שאם ימצא לה בעל יהא הכל מוכן אבל נתקדשה קודם בגרות אינה מקפדת שכבר היא מקודשת: מאי לאו כתבועה דבתולה - ולא מצי לשנויי אין כתבועה דבתולה ובשקידשה ואח"כ בגרה דפשיטא ליה דאז לא הוי בגר כתבועה ור"ת מפרש דסתם האי לישנא דבגרה משמע שנתקדשה בבגר ולא קודם: תיובתא דרב הונא תיובתא - תימה דהכא קאי בתיובתא ובפ' נערה המאורסה נדרים דף ע: אתיא סוגיא סתמא דהש"ס כוותיה דקאמר אמילתיה דרבי אליעזר ההיא דבוגרת ששהתה י"ב חודש דמייתי לעיל בוגרת בל' יום סגי אימא בוגרת וששהתה והיינו כרב הונא ונראה לפרש דה"ק בוגרת בל' יום סגי והיכי קתני במתני' בוגרת ששהתה שנים עשר חודש דמשמע דבוגרת לא סגי לה בשום ענין בלא שנים עשר חודש בל' יום סגי כגון שקידשה לאחר ששהתה י"ב חודש בבגרות ומשני תני בוגרת וששהתה והשתא קתני סתם בוגרת בהדי נערה ששהתה שנים עשר חודש ובהדי אלמנה ששהתה שלשים יום משום דיש בוגרת שדינה כנערה בשנים עשר חודש כגון בגרה יום אחד ונתקדשה ויש בוגרת שדינה כאלמנה כגון עמדה י"ב חודש בבגרותה ונתקדשה והשתא אתיא דלא כרב הונא ובפירוש דסוגיא דהתם אין להאריך כאן: לקיט כהן כו' - מעשיר לא פריך דלא שכיח שיאכל בבית ישראל וגם אין רגילין להוליך תרומה עמהם אבל לקוטות רגילין להשתכר עם ישראל ופעמים מתפרנסים משל עצמם: השתא מדידהו ספו ליה כו' - ולקיט ישראל בבית כה לא חיישינן כלל דדוקא מלקיט כהן בבית ישראל הוא דפריך לפי שדרך האכסנאי להשקות לבני הבית כדי למצוא חן בעיניהם וכשהוא מושיט להם אינו מדקדק מה הוא נותן אבל ללקיט ישראל בבית כהן כשפרנסתו עליו בשעת אכילה מדקדק היטב מה הוא נותן לו: קוביוסטוס - פירש בקונטרס גונב נפשות ולא משמע הכי בפרק קמא דבכורות דף ה. ושם דקא אמר ליה קיסר לרבן גמליאל משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס היה או שאינו בקי בחשבונות היה והתם אממון קאי דאשאילה ראשונה דבכללן של לוים אתה מוצא כו' כבר השיבו ועוד דהגיעו מפרש בקונטרס דרובם הכי איתנהו ואין נראה שיהיו רוב העבדים גונבי נפשות ונראה כפירוש רבינו חננאל דמפרש קוביוסטוס משחק בקוביא והא דאמרי' חולין דף צא: ויאמר שלחני כי עלה השחר אמר ליה יעקב וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה שאתה מתיירא מן השחר לפירוש הקונטרס אתי שפיר ולפירוש רבינו חננאל נמי י"ל שדרך משחקין בקוביא שנושין בהן ודרכן להטמין מבני אדם: הנהו קלא אית להו - פירש בקונטרס וסבר וקביל וקשה לר"ת דבריש המוכר פירות ב"ב דף צב: ושם אמר בהדיא ליסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך ועוד אמרינן בפרק האומנין ב"מ דף פ. ושם שפחה זו שוטה היא נכפית היא כו' הרי זה מקח טעות אם כן בהנך מומי ניחוש לסימפון ומפר"ת קלא אית להו ולא שכיחי ולא חיישינן בהו לסימפון כיון דלא שכיחי והנהו נמי דפרק האומנין לא שכיחי והא דאמרינן בפרק המגרש גיטין דף פו. ושם דאתקין רב יהודה בשטרא דעבדי עבדא דנן מוצדק לעבדות ופטיר ועטיר מן ערורי מלכא ומלכתא לא משום שהיה צריך להתנות כדפי' דבסתמא נמי הוי מקח טעות אלא משום שופרא דשטרא ורבינו אליהו היה מקיים פירוש הקונטרס דהיכא דקיבל המוכר מעות אמרי' מדלא בדק הלוקח קודם נתינת מעות הני מומין דאית להו קלא א"כ סבר וקיבל והא דאומר לו הרי שלך לפניך מיירי קודם שנתן הלוקח מעות וקצת משמע כן בפרק המוכר פירות ב"ב דף צב: דפריך שם הגיעו לאו משום דרובא הכי איתנהו וש"מ דאזלינן בתר רובא ומאי פריך דלמא המוציא מחבירו עליו הראיה אלמא מיירי שהלוקח מוחזק: השתא בפני הבעל אמרת לא בפני היבם מיבעיא - ה"ג לא זו אף זו קתני לא מיבעיא ששה חדשים בפני הבעל וששה בפני היבם דלא אכלה אלא אפילו כולם בפני הבעל חוץ מיום אחד לא אכלה וכן מוכיח בירושלמי דמפרש כולה מתניתין בלא זו אף זו: מאי לאו בניזונת - לא כשהוא זן אותה קאמר דאם כן יקדשו מעשה ידיה ואמאי עושה ואוכלת כדקאמר לקמן אי במעלה לה מזונות מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש פירוש גם מחיים יהא קדוש אלא בניזונת כלומר שהוא חפץ לזונה והיא אינה רוצה: מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה כו' - ומתני' דקתני עושה ואוכלת מוקי לה כרב אדא בר אהבה דבסמוך במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף: יקדשו ידיך לעושיהן - פירוש להקב"ה שעשאן אבל אין לפרש למלאכתן דא"כ הל"ל למעשיהן כדאמרינן בסוף פ"ק דנדרים דף יג:: לאחר שאתגייר - וא"ת דבסוף פ"ק דגיטין דף יג: אמרינן דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שהוא בעולם אבל לדבר שלא בא לעולם לא והא לאחר שאתגייר הוי לדבר שלא בא לעולם ואומר ר"י דלאחר שאתגייר לא חשיב כל כך דבר שלא בא לעולם כיון שהגוף בעולם אלא שמחוסר גירות ולא דמי לנולדים דהתם לא באו לעולם כלל וכעין זה תירץ ה"ר אליעזר משנז"א מה שמקשין אהא דאמר בריש המפקיד ב"מ דף לג: אימור דאמר ר"מ אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל דעבידי דאתו כו' והא כל הנהו דהכא לא עבידי דאתו אלא הכא כיון שהגוף בעולם לא בעינן עבידי דאתו וא"ת אם כן מאי פריך הכא וקאמר נמי מההיא אין הא מההיא נמי לא שמעינן מעשה ידיה שאינם בעולם כלל ואכתי מצי למימר דלא קדשי מעשה ידיה אלא דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן וי"ל כיון דבמקצת סבר רבי מאיר כרבי אליעזר בן יעקב אית לן למימר דאף בדבר שלא בא לעולם כלל סבר כוותיה דאית ליה בהאשה רבה יבמות צג: ושם ובהאומר קידושין דף סב: דאדם מקנה ועוד מתרץ דכל הני דהכא איכא לאוקמא בדעבידי דאתו כגון ששמע מרבו שישחררנו ולאחר שימות בעליך ואחותיך כגון בגוססת ולאחר שיחלוץ ליך יבמיך באין דעתו של יבם לייבם ומיהו ק"ק מותר דקדוש לאחר מיתה אע"ג דלא עביד דאתי דליכא לאוקמא בגוססת דהא עושה מלאכה: אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף מ"ט דמ"ד לאחר מיתה הוא קדוש - גם למ"ד מחיים הוא קדוש ה"מ למיפרך כיון דמעלה מזונות ומעה כסף אמאי עושה ואוכלת אלא משום דבעי למימר אי אין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף מ"ט דמאן דאמר מחיים הוא קדוש נקט נמי הכא מ"ט דמ"ד לאחר מיתה הוא קדוש: במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף - אליבא דרב אדא בר אהבה מוקי לה הכי אבל רב ושמואל לא מצי מוקמי לה במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתיקנו מזונות תחת מעשה ידיה א"כ אמאי עושה ואוכלת אלא רב ושמואל מוקמי מתניתין בשאין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף ואם תאמר ומאי דוחקיה דרב לאוקמא מתני' לאחר מיתה לוקמה מחיים וכגון דמעלה לה מעה כסף ואין מעלה לה מזונות ויש לומר דאין רגילות שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות: קונם שאני עושה לפיך - אפילו גרסי' שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפ' בתרא דנדרים דף פא: קונם שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר: אינו צריך להפר - במעלה לה מזונות ומעה כסף איירי ולכך אינו צריך להפר שהמותר הכל שלו ואם משום העדפה שעל ידי הדחק גם היא שלו ואין לפרש טעם דאין צריך להפר משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאם כן בחנם נקט מה שאני עושה לפיך דליתני מקדיש ידי עצמו: רבי עקיבא אומר יפר - דקסבר דהעדפה שעל ידי הדחק הוי לאשה כדאמרינן בריש מציאת האשה לקמן כתובות סו. ושם וא"ת והיאך יכול להפר והא אין זה מדברים שבינו לבינה וי"ל דחשיב בינו לבינה לפי שאינו יכול ליזהר וליקח ממש בצמצום את הראוי לו ולהניח שאינו ראוי לו א"נ גם חלקה משועבד לו שילקח בהם קרקע והוא יאכל פירות וא"ת אם כן איך יכולה להדירו כיון דמשועבדת ליה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כדאמר בסמוך וי"ל דדוקא בעיקר מעשה ידיה הוא דאלמוה שהם לבעל לגמרי אבל הכא דלאו דידיה נינהו אלא לפירות בעלמא לא אלמוה: שמא יגרשנה כו' - ואם תאמר ולרב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה למה לי למנקט שמא יגרשנה לימא שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה וי"ל דהא לא שכיח שתהא אומרת כן: כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה - פירוש הקונטרס מגומגם כמו שפירש בעצמו ונראה לר"ת דהכי פירושו להעדפה דסבר לה שמואל כרבי יוחנן בן נורי בהא דהעדפה לבעל ובתר הכי גריס ונימא הלכה כתנא קמא אי נמי אין הלכה כרבי עקיבא וכן פירש ר"ח: בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אוסר פירותיו על חבירו - פירוש דהתם אוסר משום דאחד מהן ברשותו יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שאין לא זה ולא זה ברשותו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו לפי ששניהן אינם ברשותו: לכשאקחנה ממך כו' - ואע"ג דהתם קאמר לכשאקחנה והכא לא קאמרה לכשאתגרש אין נראה לו לחלק: הכא אין בידה לגרש עצמה - תימה דהא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה ויש לומר דרוצה ליישב גם אליבא דריש לקיש: שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תיקדש - משמע דבעודה ממושכנת אינו יכול להקדיש דאין כח להקדש לבטל כח המלוה שהיא ממושכנת בידו ותימה דאמרי' בסוף איזהו נשך ב"מ עג: רב מרי בר רחל משכן ליה עובד כוכבים ההוא ביתא אזל עובד כוכבים זבניה לרבא נטר תריסר ירחי שתא ושקל אגר ביתא ואמטיה לרבא כו' אלמא הפקיע המכר כחו של רב מרי שהיה לו לדור בבית חנם שהיתה ממושכנת בידו והפקיע המכר כחו והוצרך להעלות לו שכר לרבא וי"ל דאין זה הפקעת כח אלא לפי שהיה סבור רב מרי שהיה רבא חייב לו דמי המשכנתא במקום העובד כוכבים ולא רצה לדור בחצירו חנם משום רבית וא"ל רבא כדיניהם עבידנא לך דרבא לא מיחייב ליה מידי אלא העובד כוכבים וא"ת והא דאמר בפ' האומר משקלי עלי ערכין כא. ושם הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ופריך היכי דייר ביה הא במעילה קאי דמשמע שבזמן השכירות יכול להקדישה וי"ל דכח שיש לשוכר אינו יכול להקדיש אלא הוא והקדש שותפין בו וימכר הבית ויקח זה דמי שכירות הבית והמותר להקדש אבל הכא מיירי שמקדיש כל השדה אף מה שאינו יכול להקדיש עכשיו אי נמי בהקדש ממש היה חל על שדה הממושכנת אף קודם שתפדה והכא מיירי שאוסר בקונם על המלוה לכשיפדנה דיכול להיות דבשדה ממושכנת אינו יכול לאוסרה בקונם אף על פי שיכול להקדישה כדמוכח בערכין דיכול להקדיש יותר ממה שיכול לאסור בקונם ומתרצא בהכי האי דפריך לעיל ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש ומאי קשיא ליה דלמה לא תוכל להקדיש מעשה ידיה לאחר שתתגרש מאי שנא מנכסי מלוג שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן או תתגרש אלא ודאי אע"פ שיכולה להקדיש מידי דהוי אמכר לא תוכל לאסור ועוד יכול להיות דאפילו היתה מקדשת ידיה לשמים לגמרי לא היה ראוי לחול הקדש כמו על שדה משום דבשדה חל ההקדש על גוף השדה בעודה ברשות המלוה וממילא יקדשו הפירות כשיצא הגוף מרשותו אבל ידיה אפי' הקדישו לשמים אין נתפשות בהקדש ואפילו בעבד אמר רב דגופיה לא קדיש ובבן חורין מודו כ"ע ולכך אפי' הקדישו לגמרי אין להקדש לחול יותר מאוסר למלוה בקונם שדה הממושכן לו: קונמות קאמרת כו' - וא"ת א"כ כל אדם יפקיע כל ממונו מבעל חובו על ידי קונם וי"ל דלאו דווקא שעבוד דבעל אלמוה רבנן אלא ה"נ דאלמוה לשעבודא דב"ח כדמוכח בריש המדיר לקמן כתובות ע. דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ולימא דמפקע שעבודה ע"י קונם אלא ודאי דאלמוה נמי לשעבודא דאשה וא"ת בפ' אלמנה ביבמות דף סו: ושם גבי אצטלא דפרסוה אמיתנא אמאי קאמר רבא קנייה מיתנא הא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה וי"ל דדוקא בקונמות אלמוה שלא יפקיע חובו אבל ההיא דפ' אלמנה דנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומפקיע מידי שעבוד כמו הקדש והא דאמר בהחובל ב"ק דף צ. ושם דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל אע"ג דשחרור דמי להקדש סבירא ליה לרבא בפרק אלמנה יבמות דף סו: כמ"ד לאשה אבל לא לאיש א"נ ידו עדיפא מידה כיון דאכיל פירות בחייה כדאמרינן בהכותב לקמן כתובות דף פג.: הקדש חמץ ושחרור - כתבתי בהשולח גיטין מ: ושם: ארבע יושבת בקתדרא - אע"ג דבשלש נמי אינה עושה מכל מלאכות שהוזכרו במשנה מכל מקום עושה מלאכות קטנות שבבית שלא הוזכרו במשנה ואיכא נמי ארחי ופרחי דבגמרא וכי הכניסה לו ד' אינה עושה כלום: טוחנת ס"ד - הא דתנן בהניזקין גיטין סא: אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ לא פריך טוחנת ס"ד דדוקא הכא פריך דאתא לאשמועינן אלו מלאכות שהאשה עושה דקאי אעיקר מלאכה: תני רבי חייא אין אשה אלא ליופי - לא פליג אלא אטוחנת ואופה ומניקה את בנה וכיוצא בהן שמכחישות יופיה אבל אעושה בצמר לא פליג דמעשה ידיה תחת מזונות: כגון שנדרה היא וקיים לה הוא - שאסרה הנאת הנקה על עצמה שהיא נהנית בהנקה כדאמר לקמן הוא אומר שלא להניק והיא אומרת להניק שומעין לה משום צערא דידה וכי ההיא דשוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה אבל ליכא למימר דאסרה הנאת יניקתה עליו כיון דמשעבדא ליה אין הנדר חל והשתא פליגי דב"ש סברי דהוא נתן אצבע בין שיניה הלכך אינו כופה להניק פי' להשכיר מינקת וב"ה סברי היא נתנה אצבע בין שיניה וכופה להניק שתשכיר לו מינקת או תצא בלא כתובה: רבי יהושע אומר אפילו ארבע וחמש שנים - אע"ג דהכא ליכא למימר ארבע וחמש שנים כדאמרי אינשי ואפי' טובא דמשמע דוקא נקט עד חמש מדפריך מחבילתו על כתיפיו ומשני אידי ואידי חד שיעורא הוא מ"מ ליכא למיפרך השתא חמש שרי ארבע מבעיא דנקט ארבע לבריא וחמש לכחוש: יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודם מהלכי שתים טמא - בת"כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת"ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל פירוש דחלב בהמה טהורה מותר ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו' ואור"י דבין לפי ספרים שלנו דדריש מהוא היתר חלב ודם ובין לת"כ דדריש מזה אתי שפיר דמצי למעוטי חלב בשר ודם כולהו מחד קרא כמו שמצינו בכמה מקומות דממעטין מחד קרא כמה דברים כדאשכחן בפרק הנהנה מן ההקדש מעילה יח: דכמה פעמים קאמר תמעול מעל ריבה ופליגא השתא אברייתא דפרק דם שחיטה כריתות כ: ושם דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה ותימה לר"י דמנא לן לאוקמא אדם דסברא הוא יותר לאוקמא אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה ואור"י דאי הוה גריס בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר דמזה ומהוא ממעטינן חלב ובשר ומההוא קרא דכריתות ממעטינן דם וא"ת וכיון דממעטינן דם מההוא קרא דכריתות אמאי איצטריך קרא למישרי חלב השתא דם מותר חלב לא כ"ש וי"ל דמההוא קרא דכריתות לא מצי למישרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה והואיל ונתמעט מאיסור דם השתא דם וחלב שוין: החמרת בחלבה - כדדרשינן בבכורות דף ו: מואת הגמל: יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודם מהלכי שתים טמא - בת"כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת"ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל פירוש דחלב בהמה טהורה מותר ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו' ואור"י דבין לפי ספרים שלנו דדריש מהוא היתר חלב ודם ובין לת"כ דדריש מזה אתי שפיר דמצי למעוטי חלב בשר ודם כולהו מחד קרא כמו שמצינו בכמה מקומות דממעטין מחד קרא כמה דברים כדאשכחן בפרק הנהנה מן ההקדש מעילה יח: דכמה פעמים קאמר תמעול מעל ריבה ופליגא השתא אברייתא דפרק דם שחיטה כריתות כ: ושם דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה ותימה לר"י דמנא לן לאוקמא אדם דסברא הוא יותר לאוקמא אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה ואור"י דאי הוה גריס בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר דמזה ומהוא ממעטינן חלב ובשר ומההוא קרא דכריתות ממעטינן דם וא"ת וכיון דממעטינן דם מההוא קרא דכריתות אמאי איצטריך קרא למישרי חלב השתא דם מותר חלב לא כ"ש וי"ל דמההוא קרא דכריתות לא מצי למישרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה והואיל ונתמעט מאיסור דם השתא דם וחלב שוין: גונח יונק חלב בשבת כו' - לאו בשיש בו סכנה איירי דא"כ מאי איריא משום דהוי מפרק כלאחר יד אפי' הוי מלאכה דאורייתא שרי במקום סכנה וקשה לר"ת מהא דאמר בפרק חרש יבמות קיד. אבא שאול אומר יונקים היינו מבהמה טהורה בי"ט ופריך אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה כו' ומשני לא צריכא דאיכא צערא ומפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן י"ט דאיסור לאו לא גזרו רבנן ותירץ דהתם מיירי בצער של רעב והכא בצער של חולי שהוא קרוב לסכנה ובשבת לא גזרו וקשה לר"י הא דפריך התם אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי הוי ליה לאקשויי אפי' אי ליכא סכנה אי דחולה הוא אפילו בשבת נמי על כן נראה דברייתא דהתם פליגא אהך דהכא וכן משמע מדקאמר הכא הלכה כרבי מרינוס מכלל דפליגי עליה: מפרק כלאחר יד הוא - וא"ת אפילו לא הוי כלאחר יד נמי דהא אין דישה אלא בגידולי קרקע כדאמר בפרק כלל גדול שבת עה. גבי פוצע חלזון וכי תימא אע"ג דחלזון לא חשיב גידולי קרקע בהמה חשיבא גדולי קרקע כדאמרינן בריש בכל מערבין עירובין דף כז: דממעט דגים מדכתיב בקרא בקר וצאן מה הפרט מפורש גידולי קרקע כו' זה אין לומר דנהי דחשיבא בהמה גידולי קרקע מכל מקום כיון דגמרי מסממנין בעינן ממש שיהיה גדל מן הקרקע כמו סממנין דלגבי סממנין לא חשיבא בהמה גדולי קרקע כדמוכח בהשוכר את הפועלים ב"מ דף פט. ושם דתניא דיש מה דיש מיוחד דבשעת מלאכה כו' יצא החולב והמגבן והמחבץ שאינם גדולי קרקע ואין פועל אוכל בו אלמא לגבי דבר הגדל ממש מן הארץ לא חשיבא בהמה גדולי קרקע ויש לומר דאיצטריך טעמא דהכא דמפרק כלאחר יד הוא משום דרבי יהודה דסבר דיש דישה שלא בגדולי קרקע דמחייב בפוצע חלזון נמי משום דש: ועיין תוספות שבת עג: ד"ה מפרק: ממעכן ברגלו בצינעא בשבת - והא דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור היינו דווקא באיסור מלאכה דאורייתא כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם שבת דף סה. שאם יראו יסברו שכבסן בשבת אבל הכא לא יראו אלא מלאכה כלאחר יד דהויא דרבנן ולא גזרי רבנן לאסור בחדרי חדרים: וע"ע תוס' מ"ק ח: ד"ה ומנסרן: אפילו ביעתא בכותחא - מפרש בערוך דלאו בסתם ביצים איירי דאין לך עם הארץ שלא ידע שהן מותרות בחלב אלא בשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מיירי שמותר לאוכלן בחלב כדתניא בפ"ק דביצה דף ו: ושם וא"ת ואמאי מותר לאכלן בחלב מאי שנא מביצת נבלה דאסרי בית הלל אפי' כמוה נמכרת בשוק כדתנן במסכת עדיות פ"א מ"ה ותירץ בהלכות גדולות דגבי איסור נבילה החמירו דהוי דאורייתא אבל גבי בשר עוף בחלב דרבנן הקילו וא"ת ומאי אפי' דקאמר אפילו ביעתא בכותחא הא איכא מאן דאמר חולין דף קיג. בשר עוף בחלב דאורייתא ולדידיה אסורה כמו ביצת נבילה וי"ל דמ"מ קאמר אפי' שכל העולם נהגו בו היתר ולר"ת אתי שפיר שתירץ דבביצת נבילה החמירו משום דנבלה דבר איסור הוא אבל בבשר בחלב לא החמירו דהוי היתר דכל חד וחד באפי נפשיה שרי: כי אפקירותא - ונפקא מיניה שהיכא שהרב מוחל על כבודו דשרי ואפ"ה אל יורה דלא מסתייע מילתא הואיל ורבו אצלו: ואמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו - אין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת ונתנה בנה להניק אטו לא נתנה וגמלתו אטו לא גמלתו דא"כ היכי שרא ר"נ לבי ריש גלותא אלא י"ל דגזרינן במת שמא תהרגנו ונתנה בנה להניק שמא תחזור בה וגמלתו אטו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך לינק: ואמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו. אין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת ונתנה בנה להניק אטו לא נתנה וגמלתו אטו לא גמלתו דא"כ היכי שרא ר"נ לבי ריש גלותא אלא י"ל דגזרינן במת שמא תהרגנו ונתנה בנה להניק שמא תחזור בה וגמלתו אטו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך לינק: והלכתא מת מותר גמלתו אסור - רבינו שמשון הזקן אומר דגרושה מותרת לינשא דלא משעבדא להניק כדתניא לעיל כתובות דף נט: נתגרשה אינו כופה משום דלא משעבדא לי' ור"ת אומר דאסורה לינשא דתניא בפ' החולץ יבמות מב. ושם מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא ישא וקא פסיק ותני לא שנא נתאלמנה ולא שנא נתגרשה ועוד דמפרש טעמא התם דסתם מעוברת למניקה קיימא דמשמע דהיינו טעמא דמניקה היינו טעמא דמעוברת ולמאי דהוה מפרש מעיקרא טעמא דמעוברת שייך בגרושה כמו באלמנה אע"ג דהדר בי' מההוא טעמא מגופא דמילתא לא הדר ביה דמיירי אפי' בגרושה ועוד דאלמנה נמי לא משעבדא מכי תבעה כתובתה או רוצה לינשא: הכניסה לו שפחה אחת - קצת תימה אם הוא זן אותה א"כ מה מרויח הבעל דבלא שפחה היא היתה עושה הכל ולא היה זן אלא אותה לבדה ועתה זן אותה ואת שפחתה: יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודם מהלכי שתים טמא - בת"כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת"ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל פירוש דחלב בהמה טהורה מותר ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו' ואור"י דבין לפי ספרים שלנו דדריש מהוא היתר חלב ודם ובין לת"כ דדריש מזה אתי שפיר דמצי למעוטי חלב בשר ודם כולהו מחד קרא כמו שמצינו בכמה מקומות דממעטין מחד קרא כמה דברים כדאשכחן בפרק הנהנה מן ההקדש מעילה יח: דכמה פעמים קאמר תמעול מעל ריבה ופליגא השתא אברייתא דפרק דם שחיטה כריתות כ: ושם דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה ותימה לר"י דמנא לן לאוקמא אדם דסברא הוא יותר לאוקמא אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה ואור"י דאי הוה גריס בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר דמזה ומהוא ממעטינן חלב ובשר ומההוא קרא דכריתות ממעטינן דם וא"ת וכיון דממעטינן דם מההוא קרא דכריתות אמאי איצטריך קרא למישרי חלב השתא דם מותר חלב לא כ"ש וי"ל דמההוא קרא דכריתות לא מצי למישרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה והואיל ונתמעט מאיסור דם השתא דם וחלב שוין: ואחת שצמצמה לו משלה גרסי' - פירוש צמצמה לו ממה שהוא חייב ליתן לה כמו קופה של בשמים ושאר דברים וצמצמה כל כך שיכול לקנות מזה כמה שפחות רבינו תם ויש גורסין שמצאה לו משלו כלומר שהוא עשיר שיכול לקנות הרבה שפחות כפי צרכה: אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו המטה - והא דתנן שלש אינה מצעת כתבתי בריש מכילתין דף ד: דלא הוי כמו הצעת המטה דמתני': מחלפא דביתהו בידא דשמאלא - במחזור ויטרי פי' הרב ר' שמעיה שהיה נזהר רש"י אפי' שלא ליתן מפתח מידו לידה ומכאן אין ראיה דשאני מזיגת כוס שהוא דבר של חיבה ואסורה אפילו להביא לפניו על השולחן אלא למר מנחא ליה אבי סדיא ולמר אפומא דכובא ומסדר אליהו דקתני גבי ההוא עובדא דמייתי בפ"ק דשבת דף יג: ושם באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה כו' ששאל אליהו לאשתו שמא הבאת לו את הפך שמא הבאת לו את השמן ואמרה לו חס ושלום אפי' באצבע קטנה לא נגע בי נמי אין ראיה דמצינן לפרש דשלא על הבאת הפך היה מקפיד אלא הכי קאמר שמא בשעת הבאת הפך לא נזהרת ונגע ביך וכן משמע שהשיבתו אפילו באצבע קטנה לא נגע בי אבל שלא הביאה לו לא קאמרה ומה שפירש דמחלפא ליה בידא דשמאלא בימי לבונה דמשמע שיש להקל בימי לבונה מבימי נדותה וכן מצינו בפרק קמא דשבת שם בההוא עובדא שהבאתי לעיל דקאמר בימי נדותיך מהו אצלך בימי לבוניך מהו אצלך נראה דהיו רגילין לטבול אחר שבעה לראיה כשפוסקת דלא אסירא השתא אלא מדרבנן אבל בזמן הזה שאין רגילות לטבול עד אחר שבעה נקיים אין חילוק בין ימי נדות לימי לבון כדאמרינן במסכת שבת דף סד: תהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים: לא ליתן תבן לפני בהמתו ולא ליתן תבן לפני בקרו. דשניהם אינה מחוייבת כדתניא בפרק בתרא דנדרים דף פא: דברים שבינה לבין אחרים אינו מיפר כיצד קונם שאני עושה לפי אבא לפי אביך לפי אחי לפי אחיך שלא אתן תבן לפני בהמתך שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר: יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודם מהלכי שתים טמא - בת"כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת"ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל פירוש דחלב בהמה טהורה מותר ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו' ואור"י דבין לפי ספרים שלנו דדריש מהוא היתר חלב ודם ובין לת"כ דדריש מזה אתי שפיר דמצי למעוטי חלב בשר ודם כולהו מחד קרא כמו שמצינו בכמה מקומות דממעטין מחד קרא כמה דברים כדאשכחן בפרק הנהנה מן ההקדש מעילה יח: דכמה פעמים קאמר תמעול מעל ריבה ופליגא השתא אברייתא דפרק דם שחיטה כריתות כ: ושם דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה ותימה לר"י דמנא לן לאוקמא אדם דסברא הוא יותר לאוקמא אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה ואור"י דאי הוה גריס בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר דמזה ומהוא ממעטינן חלב ובשר ומההוא קרא דכריתות ממעטינן דם וא"ת וכיון דממעטינן דם מההוא קרא דכריתות אמאי איצטריך קרא למישרי חלב השתא דם מותר חלב לא כ"ש וי"ל דמההוא קרא דכריתות לא מצי למישרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה והואיל ונתמעט מאיסור דם השתא דם וחלב שוין: לא ליתן תבן לפני בהמתו ולא ליתן תבן לפני בקרו - דשניהם אינה מחוייבת כדתניא בפרק בתרא דנדרים דף פא: דברים שבינה לבין אחרים אינו מיפר כיצד קונם שאני עושה לפי אבא לפי אביך לפי אחי לפי אחיך שלא אתן תבן לפני בהמתך שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר: וה"מ בכיתנא רומאה - והא דדייקינן אמתני' בצמר אין בפשתים לא בכיתנא רומאה: הלכה כר"א - והא דקי"ל בכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו אין זה אותו שהיה בימי ר"א: איכא בינייהו שפחות - אומר רשב"ם שפחות ושכנגדה דהיינו אפר מקלה שהוא מימרא דתרווייהו בינייהו נינהו ור"ת פי' דהא דקאמר מתני' ומתניתא רב מלכיא לא אתא לאפלוגי על מימרא של רב מלכיא אלא אתא למימר דכל מתני' ומתניתא רב מלכיא ולא רב מלכיו אבל שמעתתא יש מהם רב מלכיו ויש מהם נמי רב מלכיא וכן מוכח דקאמר וסימניך מתניתא מלכתא אבל משמעתתא לא נותן סימן: התלמידים יוצאין שלא ברשות ל' יום והפועלים שבת אחת - פי' ר"י דאתא לאשמועינן דאף על גב דמנהגם היה ללמוד ולעשות מלאכה בעירם ועונה האמורה בתור' לתלמיד מע"ש לע"ש כדאמרי' בגמ' ולפועלים שתים בשבת כדקתני סיפא אפ"ה יכולים לשנות ממנהגם ולצאת תלמידים ל' יום ופועלים שבת אחת: אלא אורחא דמילתא כמה - פי' בקונטרס שלא ישא עליו חטא ואפי' הוא יכול לפתותה וא"ת והיאך יצא ר"ע וכל הנהו דלקמן וי"ל דהתם בלא פתוי היו שמחות שהיו בעליהן הולכין ללמוד תורה ולהיות תלמידי חכמים ואדרבה אדעתא דהכי נשאו שילכו ללמוד תורה ונראה לר"י דאפועלים קאי ולא אתלמידים דהא אפי' שלא ברשות יוצאין לעולם ל' יום ויחזור לביתו יום אחד והכא קרא קאמר חדש בביתו או ב' חדשים למ"ד דאע"פ שהוא ברשות אלא אפועלים קאי וקרא נמי דמייתי בפועלים איירי וא"ת והיכי קאמר בסמוך שאני התם דאית להו רווחא פועלים דמתני' נמי אית להו רווחא וי"ל רווחא דהתם דמלאכת המלך נפיש: שאני שמועת בית המקדש דתקיפא טובא - וא"ת והא האי קרא דואתה בן אדם האנח בשברון מתנים גבי בהמ"ק כתיב דכתיב בתרי' והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת להם אל שמועה כי באה ונמס כל לב וי"ל דההוא קרא קודם חורבן כתיב וכן היה אומר נביא לישראל שהיה נאנח על שמועת בהמ"ק שעתיד ליחרב ואז ונמס כל לב מתוך האנחה שתהי' אחר החורבן על שמועת בית המקדש: טיילין - על שם שדרכם בטולא דאפדנייהו: מנדדות שינה מעיניהם - בתלמידים הלומדים בעירם קאי דאי בעיר אחרת אמאי מנדדות שינה הא אין דרך ליכנס בעיר בלילה: והתניא הפועלים אחת בשבת - מרישא דקתני הפועלים שבת אחת לא מצי למיפרך דרישא לאו בדין עונה מיירי אלא אדרבה אשמועינן דשרי לשנות ולבטל עונה ממה שהיה מנהגם תחלה אבל מברייתא פריך שפיר דאיירי בדין עונה האמורה בתורה ולא ביציאה שלא ברשות מדקתני אחת בשבת ולא קתני שבת אחת כמו במתני' ומשני דבעושה מלאכה בעיר אחרת איירי והיה דרכם ומנהגם כך וא"ת מאי איריא כשמנהגם כך אפי' לשנות יכולין שבת אחת כדפרישית במתני' וי"ל דבברייתא קמ"ל דאע"פ שמנהגם כך לעשות מלאכה בעיר אחרת אם רוצי' לשנות ולשהות יותר אין הרשות בידם ור"י בר' ברוך היה אומר דג' מדות בפועלי' דהעושין מלאכה בעירן שתים בשבת כדתנן במתני' וברייתא בעושין מלאכה בעיר אחרת וחוזרין בכל יום לביתם אחת בשבת לפי שיש להם טורח הדרך אבל אותם שאין חוזרין לביתם בין היה מנהגם בין לא היה כמו רישא דמתני' דקתני יוצאין שבת אחת משמע שהן כל ז' בחוץ וחוזרין בכל יום שמיני אבל ר"י לא פירש אלא ב' מדות שתים בשבת ואחת בשבת כדפרישנא: רוצה אשה בקב ותיפלות כו' - תימה דאמרינן לעיל שאני התם דאית להו רווחא ושמא עבודת המלך איכא רווחא טפי: מתשעה קבין ופרישות גרסי' דהמשרה אשתו ע"י שליש תנן לקמן כתובות סד: דנותן לה שני קבין ואינו פורש מתשמיש והמורד על אשתו מתשמיש מוסיפין על כתובתה ג' דינר לקמן כתובות סג. ולפי חשבון ד' סאין בסלע הוי ג' דינר י"ח קבין כן פי' בערוך: החוט המשולש לא במהרה ינתק - לפי ששלשתן ראו זה את זה כדאמרי' בעלמא בב"ב נט. שאמר ר' אושעיא דבר ואתו ושאלו לר' ביסא לכך קרי עלייהו החוט המשולש לא במהרה ינתק כלומר לא ינתק מזרעו לעולם כדאמרי' בעלמא ב"מ דף פה. כיון שאדם לומד הוא ובנו ובן בנו מכאן ואילך תורה חוזרת על אכסניא שלה ודריש מואני זאת בריתי וגו': וע"ע תוספות ב"ב נט. ד"ה החוט: דהוה צניע ומעלי - והא דאמר באלו עוברין פסחים מט: אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור משמע דלא הוה מעלי איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם כדאמרינן חגיגה דף יח: בגדי עם הארץ מדרס לפרושים אבל מכל מקום שומר מצות היה. רבינו תם: אדעתא דגברא רבה מי נדרת - וא"ת והלא אסור לפתוח בנולד דאמרינן בנדרים בפ' ר' אליעזר נדרים דף סד. כיצד אמר קונם שאיני נהנה לפלוני ונעשה סופר כו' וי"ל דהכא לא חשיב נולד כיון שהלך לבי רב דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול אי נמי כגון דתלה נדרו בדבר שפירש בשעה שנדר על דעת אם לא יעשה סופר דבענין זה לא הוה נולד כדתנן בפרק רבי אליעזר נדרים דף סה. קונם שאיני נושא את פלונית שאביה רע אמרו לו מת או עשה תשובה כו' ופריך בגמ' מת נולד הוא וה"ה עשה תשובה ומשני אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר ורבי יוחנן דמשני התם בענין אחר לאו משום דפליג אתולה נדרו בדבר אלא דלא חשיב ליה כתולה נדרו בדבר: ברתיה דר' עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי - וא"ת והא בפ' קמא דסוטה דף ד: פריך והא איכא בן עזאי דלא נסיב ולההוא לישנא דמשני נסיב ופירש אתי שפיר ויש לומר דאע"ג דקאמר הכא דעבדא הכי לבן עזאי מ"מ לא נשאה אלא באירוסין: פוחתין לה ז' דינרין - בירושלמי מפרש כנגד שבע מלאכות שהאשה עושה לבעלה וגבי המורד דמוסיפין שלשה דינרין מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה והש"ס שלנו אין סובר כן דהא בעי בגמרא מה בין מורד למורדת ומפרש טעמא אחרינא: רב הונא אמר מתשמיש - אבל ממלאכה לא הוה מורדת דרב הונא לטעמיה דאמר לעיל כתובות דף נח: יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ור' יוסי בר חנינא סבר כר"ל וליכא למימר דקסבר כרב הונא דאמר שיכולה אשה שתאמר לבעלה כו' ומורדת ממלאכה היינו מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו דמסתברא דחייבת אפילו אמרה איני ניזונית ואיני עושה מידי דהוה איושבת בקתדרא דחייבת בהן דאין נראה שתהא מורדת אלא מהמלאכות המפורשות במתני' ועוד מדקאמר בסמוך חולה בת מלאכה היא ואותן מלאכות אפילו חולה יכולה לעשות דאינה חולה כל כך כיון שיכולה לסבול תשמיש ואי הוה אמרינן דכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה לא מפקעת עצמה אלא מעשיית צמר שהוא עיקר מעשה ידיה אבל שאר מלאכות כגון טוחנת ואופה כו' עבדא הו"מ שפיר סבר כרב הונא וכן משמע קצת דקרי לעיל כתובות דף נט. מעשה ידיה מידי דקייץ ובשאר מלאכות כגון טוחנת ואופה לא שייך קיצותא אבל אין נראה אלא כי אמרה איני ניזונת ואיני עושה פטורה מכל ז' מלאכות וכי עבדא שאר מלאכות פוחתין לה מעשיית בצמר כדתנן במתניתין לקמן כתובות סד: ואם היתה מינקת פוחתין לה ממעשה ידיה ונראה דהוא הדין טוחנת ואופה והא דנקט מינקת משום דאיירי במשרה אותה על ידי שליש דאינה יכולה לעשות לו מלאכה אחרת כיון דאינה עמו בבית ומיהו יש לדחות דאיכא למימר דדווקא נקט מניקה ומשום דטורח ממעט חלב פוחתין לה ממעשה ידיה אבל מכל מקום נראה דכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה דפטורה מכל המלאכות שאם תעשה לו מלאכות אחרות אם כן לעולם לא תעשה לעצמה ובמאי תהא ניזונת ואם תאמר מורדת ממלאכה אמאי פוחתין לה מכתובתה לינקוט פיזרא וליתיב דהא יכול לכופה למעשה ידיה לריש לקיש וי"ל כיון דאינה רוצה לעשות אלא ע"י כפייה חשיבא מורדת ופוחתין דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת: באומר איני זן ואיני מפרנס - מכאן מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקת או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו דאם לא כן מה ענין זה אצל מורד ממלאכה ומיהו בקונטרס פירש משום דזן ומפרנס הוא כנגד מלאכה של אשה ועוד הביא ראיה מדכתבינן בכתובה ואנא אפלח כו' ומיהו גם זה יש לדחות כמו שמפרש ר"ת דאפלח היינו עבודת הקרקע פירוש אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית אבל להשכיר עצמו אינו חייב: והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה - משמואל דפליג עליה דרב בסוף המדיר לקמן כתובות דף עז. דקאמר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון לא מצי למפרך דלדידיה אתי שפיר דאע"פ שכופין אותו על כרחו לזונה מכל מקום מוסיפין כיון דאינו רוצה לזונה אלא על ידי כפיה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת אבל לרב שכופין אותו לגרשה מיד מה שייך תוספת ואם תאמר למאן דאמר מתשמיש נמי תקשי דעל כרחך מורד מתשמיש נמי כופין להוציא דאטו לעולם יוסיפו על כתובתה ותתעגן כל ימיה ויש לומר דהוה מצי למימר ולטעמיך: אלא למאן דאמר מתשמיש נדה בת תשמיש היא. וא"ת למאן דאמר ממלאכה מאי אפילו דקתני ואפי' נדה ויש לומר דהוי רבותא משום דסתם נדות חולות קצת אי נמי דאינה בת מלאכה כמו שאר נשים דאינה מוזגת לו הכוס כו': אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' - ולעיל דגמר מדיר מנדה משום דמדיר הוי טפי פת בסלו ממורד שמא ימצא פתח לנדרו תדע דבמורד מוסיפין אבל לא במדיר: דיקא נמי דקתני ד' שבתות - דליכא למימר שמכריזין ד' שבתות בכל יום דבהדיא תני בתוספ' דפעם אחת בשבת מכריזין: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. ולעיל דגמר מדיר מנדה משום דמדיר הוי טפי פת בסלו ממורד שמא ימצא פתח לנדרו תדע דבמורד מוסיפין אבל לא במדיר: ואינהו כמאן סברוה - רש"י גריס ואיהו כמאן סבר פירוש רבא דאמר בורכא ור"ל דלרבא אין הלכה כרבותינו אלא כמתני' דפוחתין לה עד כלות כתובתה ונמלכין בה היינו נמי דפוחתין ולא תפסיד מיד אחר ארבע שבתות ור"ת מפרש דרמי בר חמא בא להוסיף על דברי רבותינו אע"ג דלא קתני דשולחין לה אלא אחר הכרזה קאמר רמי בר חמא דה"נ היו אומרים דשולחין לה נמי קודם הכרזה דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו כלומר ממש כדבריהם דלא קתני שליחות של קודם הכרזה ופליג ארמי בר חמא אמר רבא האי בורכא אלא הלכה כרמי בר חמא דפעמים שולחין לה וגרסינן אינהו כמאן סברוה וכן כתוב בספרים ישנים ובה"ג ולא קאי ארב נחמן בר יצחק ור"נ בר רב חסדא דאינהו סברי כרבי יוסי ברבי חנינא שהיה גדול הרבה מרב ששת אלא ארמי בר חמא ורבא קאי הלכה נמלכין בה פירוש קודם הכרזה והלכה אין נמלכין בה נמי היינו קודם הכרזה אבל אחר הכרזה מודה כדתניא בהדיא בדברי רבותנו וכן משמע מתוך פר"ח דפסק דאע"ג דאמר ר"נ בר רב חסדא הלכה כדברי רבותינו הלכה כרבא דאמר משמיה דרב ששת הלכה נמלכין בה דהא רמי בר חמא דאמר פעמים שולחין לה מסייע ליה ומיהו מסקנא דשמעתין דמשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ולית לה מזוני אמורדת דהכא קאי ולא אאומרת מאיס עלי כמו שמפרש ר"ת דהא כיון ששניהם חפצים בגירושין כמו שנפרש למה נשהא אותה מלהתגרש אלא אמורדת דהכא קאי ומצא רבינו יהודה בכתב רב שרירא שתקנו בימיו לתת גט לאשה לאלתר דלא כשמעתין דכלתיה דרב זביד וכתב נמי רבינו יהודה דרבנן סבוראי תקנו למישקל מינה מאי דתפיסא ומייתי לה גיטא לאלתר: אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה - פי' בקונטרס לא כייפינן לה לעמוד תחתיו אלא יתן גט ויוצאה בלא כתובה וי"מ דכופין אותו להוציא ואין נראה לר"ת דניחוש שמא עיניה נתנה באחר כי ההיא דתנן בפרק בתרא דנדרים דף צ: גבי שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה ויש לדחות דהתם נוטלות כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אבל הכא דיוצאה בלא כתובה לא ולהכי נמי לא קתני לה עם אותן שכופין להוציא דהתם נותן כתובה וכן בפרק המגרש גיטין דף פח: דתנן גט מעושה ביד עובדי כוכבים פסול שלא תהא אשה תולה עצמה ביד עובד כוכבים ומפקעת עצמה מבעלה אין להקשות אם באומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם הא יכולה להפקיע עצמה מבעלה בטענת מאיס עלי דהא במאיס עלי אין לה כתובה ולא תפקיע עצמה להפסיד כתובתה ועוד הקשה ר"ת דבריש הנזקין גיטין דף מט: אוכ"ת כי נפקא איהי נתקנו ליה כתובה מינה ת"ש האיש אינו מוציא אלא לרצונו ואמאי אי כופין במאיס עלי להוציא א"כ נתקנו ליה כתובה מינה ומיהו יש לדחות דלא מציא למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה ובשביל אותן נשים לא רצו לתקן כתובה לאיש כיון דלא שייך לתקן ברוב נשים ויהודית דביתהו דרבי חייא דהויא לה צער לידה דאמרינן בפ"ק דקדושין דף יב: דאמרה אמרה לי אם דאביה קיבל בה קדושין כי זוטרא לא רצתה לומר מאיס עלי ועוד לפי מה דפרישית אתי שפיר וזה נמי אין להקשות במתני' לר' יוסי אמאי פוחת לה מירושה שנפלה לה תטעון מאיס עלי דקודם כלות הכתובה אינה טוענת ברצון מאיס עלי כי היא בטוחה שלא ירצה להמתין ולהיות מעוגן עד כלות הכתובה דכל זמן דאגידא ביה לא יהבינן ליה אחרינא ויגרשנה ויתן לה כתובה אבל אחר שכבר הפסידה כל הכתובה לא תטעון דהא כיון דהמתינה ולא טענה עד שפיחתו כל כתובתה דברים ניכרים דאיערומי קא מערמא ועוד קשה משלהי נדרים דף צא: מההוא נואף דהוה מיהרזק בביתא הוא ואינתתא אתא מריה דביתא פרטיה נואף להוצא וערק אמר רבא איתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס משמע דאי הוה מירכס הוה אסירא א"כ לכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך איירי דאי לאו הכי אמאי הוות מיתסרא הא אין אשה נאסרת על בעלה עד שיראו כדרך המנאפים וכיון דבאומרת טמאה אני לך מיירי א"כ רוצה להפסיד כתובתה דהא מסתמא ברצון הוה דבביתה היה ועוד דלא צווחא אפילו הכי כי לא מירכס שריא דאית לן למימר דעיניה נתנה באחר כיון דלא מירכס ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מאיס עלי וי"ל דלעולם לא מיירי באומרת טמאה אני לך ואיתתא שריא דקאמר היינו לבועל אם גירשה הבעל או מת אבל אי הוה מירכס הוה אסירא לבועל כדאמרינן בפ' שני דיבמות דף כד: ושם הואיל ומכוער הדבר תצא ומפרש ר"ת דתצא מרוכל וכן נראה דבאומרת טמאה אני לך אין נראה כלל להתירה מטעם דאירכוסי הוה מירכס כיון דשוייה נפשה חתיכה דאיסורא וכ"ש לפי השאלתות דמפרש דהיכא דאיכא עדים בדבר מכוער תצא אף מן הבעל דאתי שפיר ואין להקשות משם כלל ועוד י"ל דהתם איירי כגון שבתחלה כששאלוה שתקה ולאחר שעה אמרה דאינה טמאה ונותנת טעם על שתיקותה ועוד מקשה רבינו תם דבכל השמועה אינו מזכיר כפיית הבעל אלא כפיית האשה ונראה לר"ת דהכי פירושו בעינא ליה ואינה רוצה להתגרש בלא כתובה ומצערנא ליה עד שיגרשנה ויתן לה כתובה אבל אמרה מאיס עלי ולא בעינא ליה לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן לה שתחזור בה ע"י שנאמר שלא תועיל מחילה משום דהוי מחילה בטעות דאגב צערה קא אמרה הכי ומתוך כך לא יגרשנה בעלה שאינו רוצה ליתן כתובה אלא מחילה גמורה היא ומתוך כך יעלה בדעתו לגרשה מר זוטרא אמר כייפינן לה דהויא כמחילה בטעות והיינו כפיה דעל ידי כך תשאר תחת בעלה שלא ברצונה כי בעלה לא יגרשנה כיון שחייב ליתן כתובתה ואין חילוק למר זוטרא בין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה בין אומרת מאיס עלי ור"ח נמי פירש דאין כופין הבעל ליתן גט וגם בקונט' לא פי' שיכופו הבעל ליתן גט: משום דרב זביד גברא רבה הוא אפכיתו לדינא עילויה. וא"ת כיון דלא פשיט המע"ה וכיון דתפסה לא מפקינן מינה וי"ל דהוה נמי שיראי טובא דלא הות תפיסה ובלישנא קמא קאמר משום דרב זביד גברא רבה אחנפיתו ליה משום הך שירא דהות תפיסה ובאיכא דאמרי קאמר משום הנך שיראי דלא הות תפיסה אלא הבעל היה תפוס: תבע לחלוץ נזקקין לו. פי' בקונט' והיא אינה רוצה אלא להתיבם וכן תבע לייבם פירוש והיא אינה רוצה אלא לחלוץ ותימה דמאי קא פריך לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתא ויחלוץ לה וי"ל שאינו רוצה לחלוץ שלא יצטרך ליתן כתובה ועי"ל תבע לחלוץ והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם וכן תבע לייבם וכן הא דאמר כאן שתבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ואין להקשות א"כ מאי פריך שומרת יבם נמי בבאה מחמת טענה מאי איריא בבאה מחמת טענה אפילו אינה באה נמי תיקשי ליה מדתנן בהחולץ יבמות לט. חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך המצוה או כנוס או פטור וקאמר בגמ' דחוזרין אצל גדול למיכפייה אלמא בתבעה היא נמי כייפינן ליה אפילו אינה באה מחמת טענה דאיכא למימר דכייפינן ליה אבל אין נזקקין לכתוב עליו איגרת מרד להוסיף על כתובתה אי נמי משום דהיא גופה איכא לפרושי בבאה מחמת טענה לכך נקט למיפרך מהאי טעמא: מאי שנא לייבם דלא. וא"ת. אי מילתיה דר' יוחנן לפי משנה אחרונה כדמשמע פשטא דמילתא א"כ מאי פריך לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתא והא לייבם לא נוכל לכוף אותה לפי משנה אחרונה ואי לחלוץ והלא הוא אינו רוצה לחלוץ אלא לייבם ומאי שייך לכופה לדבר שאינו תובע הוא וי"ל דמעיקרא ס"ד מילתיה דרבי יוחנן לפי משנה ראשונה ומשום הכי פריך דאפילו לייבם נמי נוכל לכופה ולבסוף דמשני כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה מילתיה דר' יוחנן נמי לפי משנה אחרונה נזקקין לחלוץ ואין נזקקין לייבם וה"ה דאכתי הוה מצי לשנויי כאן לחלוץ כאן לייבם כרבי יוחנן ואידי ואידי לפי משנה אחרונה אלא דניחא ליה לאוקמא תרווייהו כשתבע לייבם דדומיא דארוסה קתני שתובע לכנוס והיא . מורדת. ר"ת. וק"ק דאיך תיסק אדעתין למימר דאתי לפי משנה ראשונה אדרבה לפי משנה ראשונה איפכא מסתברא לייבם נזקקין לו לחלוץ אין נזקקין לו וי"ל דאפי' לפי משנה ראשונה נזקקין לו לחלוץ משום דבדידיה תלי רחמנא אם לא יחפוץ האיש כדאמרינן בהחולץ יבמות דף לט: ושם אבל לייבם ס"ד שאין מוסרין אותה לייבם על כרחה אי נמי י"ל תבע אף לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם דווקא אין נזקקין לו: ודיני חליצה ויבום פירש בקונטרס בהחולץ ג"ז שם גבי הא דמייתי התם מתניתין דבכורות דף יג. ושם משנה ראשונה ואחרונה דמייתי הכא ואמר רב עלה דאין כופין ופירש בקונטרס דאפילו למשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת אין כופין אותו לחלוץ היכא דניחא לתרוייהו ליבומי דנימא תרוייהו לאו למצוה מכווני ופגע בערוה אלא אי בעי מייבם אע"ג דמצות חליצה קודמת ומיהו היכא דאיהו צבי ובעי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרים אי מצינן לאטעויי מטעינן ליה לא מצינן לאטעויי כייפינן ליה לחלוץ דאמר רב ששת בפ"ק דיבמות דף ד. מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה לפניו כו' ולא תימא מוכה שחין דווקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דתנן בהמדיר לקמן כתובות דף עז. מעשה בצידון בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן והלכתא כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מכל הני טעמי כייפינן ליה לחלוץ ושקלה כתובתה וכל הני אין כופין דהכא היכא דניחא להו לתרוייהו עכ"ל ואור"י דמה שהביא ממוכה שחין ומבורסי אינה ראיה דדוקא מוכה שחין ובורסי דהוו מהנך דכופין אותו להוציא ומה שהביא נמי מאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם לאו ראיה היא דהתם אין כותבין אפילו בלא אמתלא משום דמצות חליצה קודמת וא"כ לדבריו אפילו בלא אמתלא הוה לן למימר דכופין ואדרבה יש להוכיח משם דאין כופין דאי בר כפייה הוא למה ליה למימר דאין כותבין אגרת מרד עדיפא מינה ה"ל למימר דכופין אותו לחלוץ ואמרינן נמי בשמעתין תבע לייבם אין נזקקין לו משמע אין נזקקין לו לכתוב אגרת מרד אדרבה נזקקין לה וכייפינן ליה ולהכי נראה לר"י דרב איירי בכל ענין דודאי בכל ענין אין כופין ואף לפי' ר"ת דמפרש דאמר רב אין כופין קאי אמשנה ראשונה דאין כופין לייבם אע"פ שמצות יבום קודמת ונ"מ בזמן הזה היכא שידוע לנו שמתכוונין למצוה כגון אותן שבאין לחלוץ דאותן ודאי אין מתכוונין לא לשום נוי ולא לשום אישות אבל היכא דלא ברור לן שמתכוונין למצוה כופין במילי ומרחיקין אותן מן היבום דקי"ל כאבא שאול כמו שפירשנו ביבמות דף לט: ד"ה אמר רב וגם לפירושו אם תבע לייבם לא כייפינן ליה לחלוץ אלא מטעינן ליה אם אינה חפצה אבל אם אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ נראה דכופין: מיחזי כשכר שבת - וא"ת והא שכר שבת על ידי הבלעה מותר כדאמרינן בפרק הזהב ב"מ דף נח. אם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה נותנין לו שכר שבת וי"ל דהכא אסור משום דלא הוי כמו הבלעה דאין מוסיפין לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה: וחצי חצייה לפסול את הגוייה - הך פסול גוייה אין זה אותה גזרה די"ח דבר דהאוכל אוכל ראשון כו' כמו שפירשנו בפרק כיצד משתתפין עירובין דף פב: ושם: כמאן כרבי חידקא כו' - וא"ת לדידיה נמי לא ניחא ליה למאן דאמר אוכלת עמו לילי שבת אוכלת ממש ושמא היה יכול לומר ולטעמיך ולפי המסקנא אתי שפיר דכל היתרון הוי לארחי ופרחי: אחרי אכלה - כמו אחרי אכלה מפיק ה' משמע ואף על פי שלא אכלה כדכתיב ותבכה ולא תאכל מ"מ אית לן למידרש הכי ותקם חנה אחרי שעת אכילתה שהיה לה לאכול ואחרי שתה אלקנה וביתו חוץ ממנה שלא היה לה לשתות ולכך ויחשבה עלי לשכורה: שתה ולא שתת - מדלא קאמר ואחרי שתותה דומיא דאכילה שתלה בה אי נמי אחרי אכול ואחרי שתה כדכתיב משלי כ״ג:ז׳ אכול ושתה יאמר לך ומדשני קרא בדבוריה דריש הכי כדמפרש לקמן: אכלה ולא אכל - בתמיה וכי תדרוש כמו כן שאין פוסקים מזונות לאיש: מכדי בגוה קא עסיק קרא - דהא כתיב חנה בקרא וכתיב נמי אכלה אם כן לכתוב נמי שתותה או לא לכתוב קרא בגוה ולכתוב אכל ושתה: רגילה שאני דאמר ר' חיננא כו' - וא"ת ומאי ראיה צריך על זה דבברייתא גופה קתני רגילה משמע דווקא רגילה ויש לומר דר' אלעזר נמי איירי ברגילה דאי בשאינה רגילה כלל בפני בעלה פשיטא דאין פוסקין דאטו יש לנו ליתן לה שאין בעלה נותן לה כשהיתה עמו לכך צריך לאתויי מדרבי חיננא שיש רגילה שנותנים לה כגון שרגילה שני כוסות: אינה רגילה בפני בעלה אלא כוס אחד כו' - וזהו פירוש דברי שמואל רגילה נותנין לה כוס אחד היינו שרגילה בשני כוסות ודקאמר שאינה רגילה נותנין לה שני כוסות היינו שאינה רגילה שהיו נותנין לה שני כוסות אלא כוס אחד אין נותנין לה כלל שלא בפני בעלה: לציקי קדרה - אברייתא קאי כלומר מברייתא לא תקשי אבל מילתא דשמואל לא מיפרשא אלא כדשנינן: לציקי קדרה. אברייתא קאי כלומר מברייתא לא תקשי אבל מילתא דשמואל לא מיפרשא אלא כדשנינן: ונותנין לה מטה ומפץ - אע"ג דלגבי סדור אמרינן בהמקבל ב"מ דף קיג: ושם דנותנין לו מטה ומטה ומפץ משום דשמא גבי אשה לא הטריחוהו חכמים כ"כ דאפשר לה שתלך ד' אמות אחר אכילה: מפץ ומחצלת למה לה - ר"ת לא גרס מפץ ומחצלת אלא ומחצלת למה דמפץ הוא רך וראוי גם לסמיכה ונהי דלשכיבה אין צריך דהא אית לה מטה לסמיכה מיהא צריכה: ושקלת להו לדידי כו' - פירש בקונטרס ושקלת לדידי מפץ שלי ואין להקשות א"כ תסגי לה בשני מפצין דשמא מתוך שהוא מעונג שעד עתה הורגל לשכב על כר יטול שני מפצין לעצמו ורבינו יצחק בן רבי מאיר ז"ל לא גריס ושקלת לדידי ואינה מתרעמת אלא שרוצה לעלות עמו ולשכב על כר אע"פ שלעצמו אין לו עכשיו וכן משמע דלסתור טענה דקא טעין בעלה אליבא דרבנן קא אתי: רב אשי אמר תשמיש - אפילו גמל וספן הואיל ומשרה אותה על ידי שליש: אבל זן קטני קטנים. וכייפינן ליה והא דקאמר בפ' נערה לעיל כתובות דף מט: ושם כפו ליה אסיתא היינו יתרים על שש: אבל זן קטני קטנים - וכייפינן ליה והא דקאמר בפ' נערה לעיל כתובות דף מט: ושם כפו ליה אסיתא היינו יתרים על שש: הדרן עלך אף על פי

3 גיטין פתח ↗

לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״ דָּמֵי, וּמָר סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״ דָּמֵי?

5 גיטין פתח ↗

לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״ דָּמֵי, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – מָר סָבַר: לָא אָמְרִינַן מִיגּוֹ. וּמָר סָבַר: אָמְרִינַן מִיגּוֹ.

5 בבא בתרא פתח ↗

מַתְנִי׳ מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וּבֶחָרוּב וּבַשִּׁקְמָה – חֲמִשִּׁים אַמָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כׇּל אִילַן סְרָק חֲמִשִּׁים אַמָּה. וְאִם הָעִיר קָדְמָה – קוֹצֵץ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים; וְאִם אִילָן קָדַם – קוֹצֵץ, וְנוֹתֵן דָּמִים; סָפֵק זֶה קָדַם וְסָפֵק זֶה קָדַם – קוֹצֵץ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים.

8 גיטין פתח ↗

פִּקָּדוֹן, לֵימָא לֵיהּ: אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר! אָמַר רַבִּי זֵירָא: כְּשֶׁהוּחְזַק כַּפְרָן.

9 גיטין פתח ↗

רַב שֵׁשֶׁת הֲוָה לֵיהּ אֲשַׁרְתָּא דְּסַרְבָּלֵי בְּמָחוֹזָא. אֲמַר לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא: בַּהֲדֵי דְּאָתֵית, אַיְיתִינְהוּ נִיהֲלִי. אֲזַל, יַהֲבִינְהוּ לֵיהּ. אָמְרִי לֵיהּ: נִיקְנֵי מִינָּךְ; אֲמַר לְהוּ: אִין.

10 גיטין פתח ↗

רַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה הֲוָה לֵיהּ אִיסְפְּקָא דְכַסְפָּא בִּנְהַרְדְּעָא,

12 גיטין פתח ↗

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַחְלוֹקוּ – מְסַפְּקָא לְהוּ; וְכָאן אָמְרוּ – שׁוּדָא עָדִיף; וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַנָּשִׂיא – מַעֲשֶׂה אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן.

13 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

ויחלוקו - תימה דמאי שנא מההיא דארבא דאמר כל דאלים גבר פרק חזקת הבתים ב"ב דף לד: ושם וי"ל דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא וכן במנה שלישי דמדמי בגמרא לטלית חשיב ההוא שהנפקד תופס בחזקת שניהם כאילו הם עצמם מוחזקים בו לכך משני דהתם ודאי דחד מינייהו הוא ואין החלוקה יכולה להיות אמת ולכך יהא מונח אבל טלית דאיכא למימר דתרוייהו הוא יחלוקו וכן שנים אדוקים בשטר דמדמי לקמן בבא מציעא דף ז. למתני' משום דשניהם אדוקים בו דהחלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לו החצי ובמנה אין דרך שיקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חבירו אבל בארבא אע"ג דאפשר שהיא של שניהם כיון דאין מוחזקין בו הוי דינא כל דאלים גבר ולסומכוס אע"ג דאין מוחזקין בו ואין החלוקה יכולה להיות אמת היכא דאיכא דררא דממונא פירוש שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין יחלוקו:

14 גיטין פתח ↗

לְמֵימְרָא דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ לְרַב אִי ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי, אִי לָאו כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי?! וְהָא אִתְּמַר: ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב לוֹ״, אָמַר רַב: חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, וְאִם בָּא לַחְזוֹר – אֵינוֹ חוֹזֵר!

15 גיטין פתח ↗

אֲמַר לְהוּ לְרַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר רַבִּי יַנַּאי וּלְרַבִּי יוֹסֵי בַּר כֵּיפַר: בַּהֲדֵי דְּאָתֵיתוּ, אַתְיוּהּ נִיהֲלִי. אֲזוּל, יַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ. אָמְרִי לְהוּ: נִקְנֵי מִינַּיְיכוּ; אָמְרִי לְהוּ: לָא. אָמְרִי לְהוּ: אַהְדְּרֵיהּ נִיהֲלַן. רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי אֲמַר לְהוּ: אִין; רַבִּי יוֹסֵי בַּר כֵּיפַר אֲמַר לְהוּ: לָא. הֲווֹ קָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מָר הֵיכִי קָא עָבֵיד! אֲמַר לְהוּ: טָב רְמוֹ לֵיהּ. כִּי אֲתוֹ לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מָר, לָא מִיסָּתְיֵיהּ דְּלָא סַיְּיעַן, אֶלָּא אֲמַר לְהוּ נָמֵי ״טָב רְמוֹ לֵיהּ״! אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי תֶּיעְבֵּד הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אוֹתָן בְּנֵי אָדָם – הֵן אַמָּה, וְכוֹבָעָן אַמָּהּ, וּמְדַבְּרִין מֵחֶצְיֵיהֶן, וּשְׁמוֹתֵיהֶן מְבוֹהָלִין: ׳אַרְדָּא׳ וְ׳אַרְטָא׳ וּ׳פִילֵי בְּרֵישׁ׳; אוֹמְרִין ״כְּפוֹתוּ״ – כּוֹפְתִין; אוֹמְרִין ״הֲרוֹגוּ״ – הוֹרְגִין; אִילּוּ הָרְגוּ אֶת דּוֹסְתַּאי, מִי נָתַן לְיַנַּאי אַבָּא בַּר כְּמוֹתִי. אֲמַר לֵיהּ: בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ קְרוֹבִים לַמַּלְכוּת הֵן? אָמַר לֵיהּ: הֵן. יֵשׁ לָהֶן סוּסִים וּפְרָדִים שֶׁרָצִים אַחֲרֵיהֶן? אֲמַר לֵיהּ: הֵן. אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, שַׁפִּיר עֲבַדְתְּ. ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וְהָלַךְ וּבִקְּשׁוֹ וְלֹא מְצָאוֹ – תָּנֵי חֲדָא: יַחְזְרוּ לַמְשַׁלֵּחַ; וְתַנְיָא אִידַּךְ: לְיוֹרְשֵׁי מִי שֶׁנִּשְׁתַּלְחוּ לוֹ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״, וּמָר סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״; וְלָא קַשְׁיָא – הָא בְּבָרִיא, הָא בִּשְׁכִיב מְרַע. רַב זְבִיד אָמַר: הָא וְהָא בִּשְׁכִיב מְרַע; הָא – דְּאִיתֵיהּ לִמְקַבֵּל בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת, הָא – דְּלֵיתֵיהּ לִמְקַבֵּל בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת. רַב פָּפָּא אָמַר: הָא וְהָא בְּבָרִיא; הָא – דְּמִית מְקַבֵּל בְּחַיֵּי נוֹתֵן, הָא – דְּמִית נוֹתֵן בְּחַיֵּי מְקַבֵּל. לֵימָא ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״ תַּנָּאֵי הִיא? דְּתַנְיָא: ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וְהָלַךְ וּבִקְּשׁוֹ וְלֹא מְצָאוֹ, יַחְזְרוּ לַמְשַׁלֵּחַ. מֵת מְשַׁלֵּחַ – רַבִּי נָתָן וְרַבִּי יַעֲקֹב אָמְרוּ: יַחְזְרוּ לְיוֹרְשֵׁי מְשַׁלֵּחַ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְיוֹרְשֵׁי מִי שֶׁנִּשְׁתַּלְחוּ לוֹ. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַחְלוֹקוּ. וְכָאן אָמְרוּ: כֹּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה שָׁלִיחַ – יַעֲשֶׂה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַנָּשִׂיא: עַל יָדִי הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: יַחְזְרוּ לְיוֹרְשֵׁי מְשַׁלֵּחַ. מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״; וְרַבִּי נָתָן וְרַבִּי יַעֲקֹב נָמֵי – ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״, וְאַף עַל גַּב דְּמִית, לָא אָמְרִינַן ״מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת״; וְיֵשׁ אוֹמְרִים – ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״; רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר – ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״, מִיהוּ, הֵיכָא דְּמִית, אָמְרִינַן מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַחְלוֹקוּ – מְסַפְּקָא לְהוּ; וְכָאן אָמְרוּ – שׁוּדָא עָדִיף; וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַנָּשִׂיא – מַעֲשֶׂה אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן. לָא, בְּבָרִיא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי; וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּשְׁכִיב מְרַע, וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי. דִּתְנַן: הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסוּכָּן; נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת – נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִקְנִין בַּאֲמִירָה. אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאָמְרָה: ״תִּינָּתֵן

21 בבא מציעא פתח ↗

אַבָּיֵי אָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, וַאֲפִילּוּ שְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה.

1 גמרא איתמר הולך ק' לפלוני, שאני חייב לו רב אמר חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. ושמואל א' מתוך שחייב כו' חוזר. לכאורה מה דאמר רב חייב באחריותו פשיטא דשלא מדעת לא נפטר והול"ל רק שאינו חוזר. וצ"ל דנקיט רק לרבותא אף דחייב כנ"ל מ"מ אינו חוזר לאפוקי מדשמואל ודוחק. ונ"ל למאי דמשמע חולין סוף פ' אותו ואת בנו ד' פרקים כו' דמוקי לה בזוכה ע"י אחר דפ' דזכות כו' זכין כו' ותנן אי מת ללוקח ותמוה דקי"ל הגדילו יכולין למחות וכן בכל זכות כשאינו רוצה כשנודע וכיון שמת כו' למה יפסיד לוקח. והי' נראה דדוקא כשלא נולד דבר אחר כך קודם שנודע לו בזה אי מוחה איגלאי למפרע שלא הי' זכות והוכיח סופו ע"ת דהא חזינן שאינו רוצה משא"כ בנולד אח"כ כמו מת הנ"ל דלא שייך איגלאי כו' דמה"ט הוא דאין רוצה שפיר י"ל כיון דהי' אז זכות לקנות ואף שיהי' באחריותו מת כו' ככל מקח שאין המוכר מרוצה רק שיהי' על לוקח הספק אחריות דאחר כך כמ"ש תוס' כתובות פרק אע"פ דאל"ה לא הי' מוכר א"כ בד"פשצריך לבשר והוי זכות גם זה לקנות לחלוטין שיהי' ס' אחריות עליו ושפיר אנן סהדי אז זכות הוא והי' עושהו שליח לקנותו כנ"ל. ושפיר אף שמת השור ללוקח כנ"ל ואף שאינו רוצה עתה לא שייך הוכיח סופו כנ"ל. וא"כ בהוחזק כפרן כדמוקי לקמן הברייתא דהוא זכות גמור מה שזוכה זה נימא כשמואל דתליא הא בהא דמתוך שחייב כו' חוזר א"כ ה"א להיפוך דאין חייב באחריות כלל דהוי זכות גם שיהי' באחריות המלוה והי' עושהו שליח לזכות שיפטור לוה לגמרי כדי שלא יוכל לחזור כנ"ל. ושפיר קמ"ל דחייב באחריות והיינו משום דלא תליא כו' ויכול להיות שניהם ושוב הוי זכות רק שא"י לחזור וחייב באחריות. ויש נ"מ היכא שמתנה בפירוש זכי ע"ת אם אהי' פטור מאחריות דבזה אם יהי' חייב באחריות יוכל לחזור שוב בהוחזק כפרן י"ל דפטור מאחריות דגם כה"ג זכות כנ"ל. ואף דאינו רוצה מלוה אח"כ כשנאבד לא מהני דלא שייך הוכיח סופו כנ"ל. ומ"מ לא מצינו בפוסקים בזכות שלא בפניו כה"ג אף שנולד אח"כ דבר דמשום הכי הדר בי' וצ"ע:

2 לכאורה הא שלא פליגי באומר זכי צ"ל דקמ"ל רבותא דהולך כזכי. וי"ל להיפוך דבזכי נהי דא"י לחזור שיהי' שלו כמקודם מלוה ונעשה פקדון ע"י זכות זה דא"א זוכה בשלו לאחרים וזוכה עי"ז דהוי של מלוה מיוחד מעות אלו לפרעון. אבל במה זכה שיהי' בידו ליתן הוא למלוה הא בלא הוחזק כפרן אדרבא שייך גם בזה א"ר שיהי' פקדוני בי"א וצריך להחזירו ללוה שיהי' פקדון בידו ויחזור למלוה מעות אלו דבמה שאמר זכי אין כאן שום הוכחה שיהי' הלה הנותן למלוה. ולכך דוקא בהולך דהוי כזכי ומ"מ אמר לו הולך ותן כו' שפיר כיון שזכה גם בזה זכה שיתן למלוה והיינו שפירש"י ז"ל בא לחזור משום שמא יאנס בידך כו' היינו אף שאינו רוצה לחזור מהזכוי מעות אלו רק שחוזר ממה שביד השליח שיחזירהו לו ג"כ אין יכול לחזור כנ"ל. וקשה באמת למה אי"ל בשלמא גוף המעות י"ל גם בלא הוחזק כפרן הוי זכות שהיה רק חוב ועתה בזכות זה נעשה ממון שלו בעין אבל לענין שיוליכנו השליח לא דמה זכות הוא. וצ"ל באמת דוקא בהוחזק כפרן הוא דאי"ל גם מזה שגם זה זכות שלא יחזור ללוה אף בתורת פקדון. אבל בלא הוחזק כפרן אינו זכות כלל ואף דאמר ליה הולך מ"מ מצד דבורו יכול לחזור בו וזכות לענין זה לא הוי כלל כנ"ל. והיכא דגם השליח רגיל מלוה להפקיד אצלו דלא שייך אין רצוני י"ל כיון דלענין גוף הממון הוי זכות שיהי' דמלוה לפרעון וכאלו עשאו מלוה שליח וכיון דמעות המלוה הן בידו מצד המלו' שוב הלוה לאו בע"ד דידי' שיוכל לחזור שיתננו לו שהוא יחזירנו. א"כ אף אי לא א"ל הולך רק זכי ג"כ הדין כן דאי"ל שרק יזכה ויחזירנו דשוב פקע כחו ואף דהיכא דנשאר חיוב אחריות לא שייך לאו בע"ד דידיה כדאמר פ' משה"נ דוקא דמשתעי כו' באחריות כו'. היינו לענין לדון עמו ע"ש אבל שיוכל לחזור משיהיה בידו י"ל דלא מהני אף שבאחריותו כנ"ל כיון דאנן סהדי באלו עשאו שליח ושוב להיפוך אין הוכחה שירצה מלוה שיחזור השליח ללוה לפקדון כנ"ל ואפשר באף דאינו רגיל להפקיד אצל השליח ג"כ אמרינן כיון דגוף הזכיה הוי זכות שוב הוי כשליח וא"י שיהיה זכות שיחזירנו לזה. ואף בלא הוחזק כפרן כנ"ל ולא אמרינן שיהיה כאלו הפקיד פקדון שהי' בידו דהיה הדין להחזיר למפקיד כיון שלא נתן בתורת פקדון רק בתורת זכיה כנ"ל ושפיר א"צ להחזיר לו כנ"ל רק בפקדון פריך שפיר אין רצוני כו' דפקדון אין כאן שום זכות בגוף המעות דמה חילוק בין שהוא אצל מי שהפקיד בעצמו או אצל אחר ולכך לא משני בהי' רגיל להפקיד דלא שייך אין רצוני כו' דמכל מקום אין שום זכות בזה וע"כ מוקי רק בהוחזק כפרן כו' דהוי זכות זה עצמו שיצא מת"י כנ"ל. משא"כ מלוה דגוף הדבר זכות שיהיה לפרעון שוב י"ל דלא מהני אין רצוני כו' שיהיה חייב להחזיר. דדיעבד אינו פשיעה בשומר שמס' לשומר לרבא דקי"ל כו' ולאביי אפשר באמת כנ"ל דפליגי רק שיוכל לחזור מגוף המעות. או ברגיל להפקיד אצלו או בהוחזק כפרן כנ"ל:

3 שם גמרא לימא בהולך כזכי קמיפלגי וכ' תוס' דא"כ הך מתוך דאמר שמואל אינו עיקר הטעם כלל רק משום דלאו כזכי ע"ש ודוחק גדול ונראה לע"ד די"ל דהא קשה להרא"ש שכ' דתופס לבע"ח מהני מדינא באינו חב לאחרים א"כ אף אי הולך לאו כזכי מהני תפיסתו שא"י לחזור. וע"כ דכמו שכ' הרא"ש דיכול לומר קבל עליך אחריות ע"ש. והיינו גם אחריות אונסין במלוה ע"ש. כן כאן כיון דאין השליח מקבל עליו רק כש"ח א"י לתפוס כלל דשוב חשוב חב מה שחוב ללוה גופיה דבשלמא לענין גוף החיוב כיון שמחויב לפרוע לא מקרי חב. אבל באופן זה שישאר חייב באחריות וא"י לחזור אינו מחויב לפרוע באופן זה להיות לו ב' הריעותות ושוב מיקרי חב שא"י לתפוס. וא"כ אף שהולך לאו כזכי צריך הטעם מתוך שחייב באחריותו כו' חוזר כנ"ל. או י"ל למ"ש הר"ן לעיל דהולך ותן כו' אף אי לאו כזכי מ"מ קפידא אינו וכיון דאם היה מלוה עושה שליח אחר לקבל מזה היה מהני אף שאמר תן דשלוחו כמותו ע"ש גבי שטר שיחרור בר"ן וא"כ אף דהולך לאו כזכי מ"מ זכין לאדם כו' ונעשה אח"כ שלוחו לזכות מיד עצמו כאלו עשה מלוה שליח ומהני דבממון לא בעינן חזרה שליחות אצל בע"ד כנ"ל רק דהיה צריך שיכוין אח"כ לזכות אחר שקיבל דבקבלה לחוד לא זכה עדיין אבל אח"כ היה מהני. רק משום דחב ללוה כנ"ל שיהיה באחריותו ולא מהני זכי' היכא שחב ושפיר צריך טעם מתוך כנ"ל. עוד פשוט נראה כיון דבמתנה הולך לאו כזכי רק בחוב משום דמחויב א"כ אופן זה אינו מחויב לפרוע שיהיה עדיין חייב באחריות כנ"ל ושוב הוי כמתנה דאין כזכי. ושפיר טעם דמתוך שחייב באחריות הולך לאו כזכי כנ"ל:

4 עוד נראה דהא ודאי אם לא היה חייב באחריות לא היה חשוב זכות כלל בהולך דהא גם אם לא יזכה יוליך לו רק דיכול לחזור ועכ"פ יהיה באחריות לוה משא"כ כשיפטור מאחריות ויהי' המוליך ש"ח ודאי דאינו זכות ורק משום דהוא שלא מדעת ועדיין לוה חייב באחריות הוי זכות שיזכה בשבילו. וא"כ הא בכל דבר דיש זכות וחובה בקדושין ושחרור לר"מ דל"א זכין שלא בפניו משום הצד חובה. וקשה למה הא בכל זכות קי"ל הגדילו יכול למחות וא"כ הוי שוב תמיד זכות דאם לא ירצה יוכל למחות ואם ירצה יזכה וע"כ דהא טעמא דזכין שלא בפניו רק משום אנן סהדי דהיה עושהו שליח אלו ידע כמ"ש רש"י וא"כ בזה דיש צד חובה רק דהזכות משום דהוא שלא מדעתו וא"כ לא שייך אי הוי ידע הי' עושהו שליח דאם הי' יודע הי' חוב ולא הי' עושהו שליח מדעת כלל ולא מהני שלא מדעת שיחשב זכות בשביל שהוא שלא מדעת כנ"ל וזה מוכרח. וא"כ בהנ"ל דאם הי' עושהו שליח הי' לוה נפטר מאחריות ולא הי' זכות כלל א"כ שיהי' זכות רק משום ששלא מדעת לא מהני כלל. ושפיר אמר מתוך שחייב באחריות ככל לוה ממילא לא הוי עושהו שליח שיהי' נפטר הלוה מאחריות ושוב לא שייך זכין שלא בפניו שלא יוכל לחזור וממילא יכול לחזור כנ"ל. ובשלמא אמר זכי א"כ לא יתן כלל אם לא יזכה אפשר דחשוב לזכות דנעשה מן מלוה פקדון כיון שנותן רק ע"ת שיזכה. אבל בהולך דגם אם לא יזכה יוליכנו לו רק ס' חזרה ודאידאין זכות אם לא יהי' חיוב אחריות ושפיר מתוך שחייב וע"י הזכיה אם הי' מדעת הי' נפטר שוב לא הוי זכות כלל ויכול לחזור וא"ש. אמנם בהוחזק כפרן נראה דגם שיהי' נפטר מאחריות מ"מ הוי זכות מה שקיבל זה ולא יוכל לחזור כנ"ל. ושוב הוי זכות גמור דאנן סהדי דגם אלו ידע הי' עושהו שליח כנ"ל. ושוב אינו יכול לחזור ומ"מ חייב באחריותו כיון שהוא שלא מדעת גם לשמואל כנ"ל כמו בכל זכות דיכול למחות כשנעשה חוב כנ"ל. ומ"מ שפיר א"י לחזור כיון דגם אם הי' נפטר מאחריות הי' זכות ושייך אנן סהדי כנ"ל. ומיושב לע"ד בזה דאמר תניא כרב בתר דדחי דלא פליגי בהולך כזכי וגם לא מקשה כלל אשמואל רק תניא כו'. ולהנ"ל מיושב דאי פליגי בהולך כזכי לא קשה כלל אשמואל דשם דתני פקדון וע"כ בהוחזק כפרן ובזה שפיר גם במלוה הדין דחייב באחריות וא"י לחזור כנ"ל. משא"כ בלא הוחזק כפרן דכל הזכות רק משום דחייב באחריות כנ"ל רק למאי דדחי דכ"ע הולך כזכי רק אמרינן מיגו והפי' להיפוך משום דחייב באחריות לכך יכול לחזור ושוב גם בהוחזק כפרן כן אמר שפיר תניא כרב כנ"ל:

5 שם גמ' דכ"ע הולך כזכי כו'. מיגו כו' רש"י ז"ל פי' במתנה ודחו תוס' דהא קי"ל במתנה לאו כזכי ע"ש. וי"ל דהא לתוס' תמוה דמדמי גיטין פרק התקבל דפריך רב אדרב מגט והא גט כמתנה דל"ש טעם שכ' תוס' בשיחרור ואיך מדמי חוב לגט ע"ש שצריכין לדחוק הרבה ולכך י"ל לרש"י כדמסיק התם דמספקא ליה לרב אי הולך כזכי ובממון לקולא דא"י לחזור ובגט לחומרא ע"ש. א"כ י"ל דגם במתנה ספק רק דמספק מוקמינן בחזקת מרא קמא כדקי"ל לרבנן בקיימא באגם שאין א' מוחזק בהמחליף ע"ש. וגם כאן שתופס בחזקת שניהם וספק אי זכה גם במתנה לאו כזכי בפרט דהוי ברי ושמא דמסתמא אמר שכיון רק הולך כנ"ל רק בחוב כיון דאף אי הולך לאו כזכי מ"מ הא יכול בעצמו לתפוס לזכות למלוה דתופס לבע"ח באינו חב לאחרים מהני כנ"ל אי לא נימא כמ"ש לעיל רק דיכול לומר לתופס קבל עליך אחריות. ושוב לענין זה בספק א"י להוציא כלל מהזוכה דבזה שוב ס' ממונא לקולא כיון דבין אי הולך כזכי או לאו כזכי זכה עכ"פ בשביל המלוה רק לחייבו בקבלת אחריות שוב א"י להוציא מס' שמא כזכי וזכה בלי אחריו' והוי כהאי דפ"ב דב"ב ס' אילן קדם כו' ע"ש כ"ד ע"ב וב"מ דף ק"י כיון דממ"נ שלו רק דמים כו' הממע"ה ע"ש, ולכך שפיר מהני בס' והוי כמסקנא דגיטין דמספק' ליה לכן אמר דכ"ע הולך כזכי דהוי ספק כנ"ל. ומיושב תי' הש"ס מס' אמרינן מיגו כו' דלכאורה תמוה דגם בזכי שייך מיגו וע"כ דהא נתרצה כן וא"כ אי הולך כזכי שייך ג"כ שנתרצה כדינו להיות חייב באחריות כנ"ל. ואי באמת י"ל כן למה נקטו הולך. ולהנ"ל י"ל טעם שמואל דאמרינן מיגו היינו דתלי' הא בהא ואי לאו כזכי א"י לתפוס ולזכות עבור המלוה כל שלא קבל עליו אחריות אין התחלת זכיה כלל שישאר חיוב אחריות אלוה ושוב מספק מוקי אחזקת מ"ק כמו מתנה כנ"ל ורב ס"ל לא אמרינן מיגו היינו דלא תלי' רק שצריך לקבל ואם לאו צריך להחזיר לו אבל יהי' רק בתורת פקדון אצלו דגוף הזכיה לפרעון כבר זכה בשביל מלוה רק להחזיק כנ"ל. ושוב הוי כהאי דאילן קדם כו' דאין כאן חזקת מ"ק רק ספק אם יכול להוציא כנ"ל. ומדויק הלשון אי אמרינן מיגו כו' היינו אם תליא הא בהא וא"ש כנ"ל:

6 ולמ"ש לעיל י"ל דהפי' לשמואל דאמרינן מיגו היינו מתוך שחייב כו' א"י לתפוס דחשוב חב ללוה דזה שיהי' ב' ריעותות עליו שאינו יכול לחזור ויהי' חייב באחריות זה אין חיוב עליו והוי חב כחב לאחרים א"כ כל זמן שאינו מקבל ע"ע אחריות אין תפיסתו מועלת כלל כנ"ל. ולשיטת תוס' י"ל כמ"ש לעיל דאופן פרעון זה שישאר חיוב אחריות עליו אינו מחויב והוי שוב כמתנה דלאו כזכי משא"כ באומר בפירוש זכי כנ"ל:

7 עוד נראה די"ל טעמא דשמואל דהא חזינן במקח כל שלא משך יכול לחזור בו ומחויב להחזיר המעות דלא קי"ל כר"ש דכל שהכסף בידו כו' דכיון דנתן המעות רק בשביל החפץ לא משך שיקנה לא מהני אף שמשך המעות כנ"ל רק בחליפין כנ"ל. ממילא כשנותן מעות סתם גם למלוה עצמו בעד פרעון לפטור חובו לא קנה המעות עד שיהי' פטור מחובו שמחילת המלוה הוא תמורת המעות. רק דפרעון בע"כ שמי' פרעון וממילא נפטר מחובו אבל אי הוי משכחת שלא נפטר מחובו ולא נתן לו רק לפרעון לא מהני כלל לזכות כנ"ל. וא"כ אפשר דגם באומר זכי מ"מ לא קני מלוה עד שנודע לו ונפטר הלה מחובו כנ"ל רק דאפשר דהוי כמפרש שמזכה מיד אף שלא נפטר משא"כ בהולך כו' ושפיר מתוך כו' מיגו כו' ורב סבר דהוי הולך ג"כ כמפרש כנ"ל:

8 שם גמרא פקדון כו' אין רצונו כו' בהוחזק כפרן ולא משני ברגיל להפקיד דלא שייך אין רצונו כו' וי"ל דמ"מ מאי זכות הוא שהפקדון אצל הב' מכשהוא אצל הראשון שהפקיד אצלו דבשלמא מלוה הי' חוב ורק גורם לממון וע"י זכיה שלו נעשה גוף הממון שלו והוי זכות משא"כ פקדון. אולם הר"ן כתב להדיא דברגיל כו' א"י לחזור ע"ש. ובאמת מדהביא הרי"ף לשון הגמרא הקושיא והתי' משמע דדוקא משום אין רצונו כו' וקשה כנ"ל וצ"ל משום דזה מקבל עליו להוליכו לו כו' ומ"מ אינו טעם דלא שייך זכיה בזה וי"ל משום דיהי' אחריות על שניהם. וגם ז"א דזה מחמת שהוא שלא מדעתו ולא שייך אלו הוי ידע הי' עושהו שליח דלמה טוב לו חיוב ש"ח של זה מזה כיון דעושהו שליח נפטר הראשון ולומר שהי' עושהו שליח שלא בעדים גם זה יש לדחות בפרט לרמב"ם ומסקנת הש"ך דאם עשאו שלא בעדים גם כן כשמודה פטור ע"ש:

9 שם גמ' אשרתא דסרבלי מרש"י משמע דהי' עיסקא והי' מעות דג"כ מלוה ולכך בלא הוחזק כפרן זכות. אבל תוס' פי' פקדון וכ' דאף דלא הוחזק כפרן מ"מ בדין לא היו יכולין לכופו להחזיר כיון דאמת שהי' שליח ע"ש. והא כיון שלא הי' עדים היו יכולין לכופו וצ"ל דהוי קשיא להו הא דאשתמיט כיון דע"פ דין צריכין להחזיר איך השמיט א"ע דבשלמא כשאינו כדין אף שהבטיח הוי כטלי דינר וחלוף כו' די"ל משטה משא"כ כשהוא כדין והבטיח. ולכך כ' כיון שידע האמת ששלוחו הוא ולא שייך אין רצונו כו' ושלא כדין יוציאו הי' רשאי להשתמט והי' מוכח מזה כשיודע שהדין עמו אף שע"פ דין יזכה הלה מצד שלא יאמינו רשאי להשתמט דדוקא בהא דמנין ליודע כו' מדבר שקר כו' אבל להשתמט רשאי כנ"ל:

10 שם גמרא ר' אחי כו'. לכאורה הא היה ב' וקי"ל הן הן שלוחיו הן הן עידיו אף ע"ז שהן שלוחים ע"ש ושליח שעשאו בעדים קי"ל דפטור מאונסין ול"ל לקנות. וא"ל דדוקא עדים אחרים שייך להכי טרח ע"ש ב"ק דכשלא שלח א' רק ב' שייך ג"כ להכי טרח. וי"ל דנהי דהן עדים אח"כ דאז אין נוגעין קודם דתיקון היסת די"ל אהדרינהו כו' אבל לענין ליתן להם המעות אין נאמני' ע"ז שהן שלוחים בתורת עדות דהן נוגעין שיתן להם המעות ורוצים להחזיק ולא ישלמו דעכשיו נגיעה גמורה דאל"ה לא יתנו להם כנ"ל והוי כשלא בעדים ואין לומרשפיר יקנו כנ"ל דעדיין חיוב אחריות כנ"ל. ובזה מיושב דלכאורה אף שמאויימים מ"מ הרי לא הוחזקו כפרנים א"כ בדין היו מוציאין ממנו ולמה לא אהדר להו די"ל אח"כ שהיה כבר בידם אינם נוגעין שוב די"ל אהדרינהו ושוב נאמנים שהם שלוחים בעדים וא"צ להחזיר כנ"ל. ולכך י"ל דשאל אם קרובין כו' ואף דמ"מ שלא כדין אין ראיה שיעשו גם מה. גם מה דא"ל שפיר עבדת כו' ולמ"ש י"ל דשוב נוגעין משום השני נח לי ראשון קשה דאם יאמרו אהדרינהו לכו ודאי דהיו כופרין ושוב נוגעין וממילא ע"פ היו צריכין להחזיר כנ"ל וא"ל שפיר עבדת.

11 לכאורה כיון שהוא החזיר יהיה עד מסייע ולא שייך את מהימנת בשבועה כו' ויהיה הם פטורים מאחריות דקי"ל שומר שמ"ל פטור ורק משום את מהימנת כו' וממילא גם מר' יוסי ב"כ למה רצו. אך לענין זה י"ל לכ"ע לא מהני עד אחד אף אי דלא כהרא"ש גבי שומר שמסר לשומר היינו משום דעד מסייע שנגנב לא שייך היאך לא מהימן בשבועה דהא אין חיוב שבוע' כלל שע"א פוטר וממילא אין כאן חיוב ממון אבל כאן דע"ז לא מסייע אם פשע או לא דאיך יודע רק עדותו שעשאו שליח ופטור זה שוב עדותו רק לממון ולא מהני דכבר יש חיוב ממון ע"י את מהימנת היאך לא מהימן כנ"ל:

12 יחלוקו מספקא להו אי הולך כזכי ואי מצוה לקיים כו' ברש"י ז"ל וקשה ל"ל תרתי וי"ל או או קא' אי רק במצו' לקיים פליגי א"כ מחיים לא פליגי. ואי בהולך כזכי פליגי בין מחיים ובין לאחר מיתה. גם אפשר דבס' א' הוי מוקמינן בחזקת מרא קמא. רק משום דאיכא תרי ספיקי. עוד י"ל דצריך לב' הטעמים דמשום ספק דהולך כזכי י"ל דמוקי בחזקת מ"ק כמו קיימא באגם כו'. רק די"ל כמ"ש תוס' ריש ב"מ דנפקד תופס בחזקת שניהם בספק הוי כשניהם מוחזקין ושפיר יחלוקו כאן דלא שייך יהא מונח שאין רמאי כו'. אך י"ל דלא דמי דשם הספק מתחלתו מי הפקיד ר' תופס בחזקת שניהם משא"כ כאן כיון דהדין בספק שאין א' מוחזק בחזקת מ"ק קאי א"כ מיד שאמר הולך דספק כזכי לא זכה המקבל רק שיתפוס עבורו הוי תופס בחב לאחרים שחב לנותן ולא הוי כלל תפיסה ועדיין בחזקת מ"ק כנ"ל. ומשום ספק מצוה לקיים דה"מ ג"כ לא היה מועיל דחשוב להוציא כמו ס' חיוב פריעות בע"ח דחשוב להוציא. רק משום תרווייהו שפיר משום ס' כזכי חשוב תופס בחזקת שניהם ולא הוי כתופס לב"ח בחב לאחרים דשם דוקא משום דלית ליה לתופס שייכות ומה לו לזכות לזה ולחוב לזה ולכך היכא דזכי לנפשיה כו' מהני וא"כ הס' דמצוה לקיים דה"מ זה המצוה על השליש שהשליש לכך. ושוב מהני תפיסתו עבור הב"ח דהחיוב מצוה עליו לקיים מספק ולא חשוב תופס כו' ושוב תופס בחזקת שניהם מספק כזכי ויחלוקו כנ"ל:

13 שם גמרא יחלוקו מספקא להו כו'. וקשה לקמן פ' התקבל מסיק לרב דמספקא ליה אי הולך כזכי א"י לחזור וכאן או יחלוקו או שודא. ואין סברא דרב יחלוק על כל התנאים דבזה לא פליגי דבספק חלוקה או שודא. ועוד דא"כ לימא הש"ס דמ"ד ליורשי כו' סבר ג"כ דספיקא אי כזכי רק בספק ס"ל כרב כנ"ל ולמ"ש לעיל י"ל דכאן במתנה אוקי אחזקת מ"ק רק משום דתופס בחזקת שניהם יחלוקו. משא"כ בפרעון חוב דאף אי לאו כזכי מהני בתורת תפיסה וליכא חזקת מ"ק א"י לחזור כמ"ש לעיל, ועוד למ"ש תוס' סוף ב"ק גבי מכיר כליו דלא הוי מגו להוציא כיון שמשלם ממון עבור החפץ לא קרוי להוציא ע"ש. כן י"ל בפירעון דאף דנימא כשניהם מוחזקין כו' לא חשיב להוציא נגד הלוה דגם שלא יחזיר לו יש לו החוב בעד המעות משא"כ מלוה דיש חשש הפסד וחשוב להוציא כנ"ל. ועוד דתופס הכל בשביל המלוה כדי להציל עשוק כיון שיש חשש הפסד כמ"ש הרא"ש פ"ב דב"ק דבעינקיל דמדינא להציל כו' וחשוב מלוה מוחזק דבשלמא כאן במתנה אין לשליח לתפוס הכל לא בשביל נותן ולא בשביל מקבל דחשוב חב כו'. ועוד דהוי ספק שעושה שלא כדין נגד זה כמו נגד זה דאי לאו כזכי הוי דנותן. וכיון דאין רשאי לזכות בשביל שום א' הוי בחזקת שניהם ויחלוקו משא"כ בפרעון תופס הכל בשביל מלוה דלא מיקרי חב ללוה דהא חייב לשלם. וכן אינו עושה נגדו שלא כדין דעכ"פ חייב ומהני. משא"כ נגד מלוה אי כזכי גוזלו וממילא יכול לתפוס הכל בשביל מלוה והוי הוא מוחזק בכולו וא"י לחזור כנ"ל. או דס"ל שודא במתנה דשניהם שוים. ובפרעון חוב זה עצמו שודא ליתן למלוה דודאי חייב לו ועדיף משודא דפירש"י שאוהב כו' דזה כדין וזה ספק שלא כדין. או דס"ל דראוי להיות יהא מונח לתוס' ריש ב"מ דאין החלוקה י"ל אמת ושוב מהני תפיסתו אף אי לאו כזכי דלא שייך קבל אחריות או החזיר כמ"ש הרא"ש דאין רשאי להחזיר ושוב מהני לגמרי. משא"כ במתנה גם אם יהי' מונח הדין יחלוקו דלא שייך בירור כנ"ל. או דאף אי הדין יחלוקו שוב על המחצה מהני התפיסה בודאי אף אי לאו כזכי דלא שייך קבל שא"י להחזיר אותו מחצה. ושוב כיון דמהני בתורת ודאי הוי על השאר כס' ויבם כו' דאין ס' מוציא מידי ודאי. ועוד דשוב מחצה הב' בס' ובחזקת שניהם ויטול ג' רביעי כו' וכן השאר כנ"ל:

14 הרי"ף ז"ל כתב דשליח מתנה כשליח הגט דהולך לאו כזכי ע"ש ולשטתו מתפריש שפיר הלשון ריש פ' השולח דגם אם עשתה שליח קבלה בגט דזכה הי' מהני מ"מ הולך הוי כא"א שתקבל כן במתנה אף דהוי זכות מ"מ לאו כזכי הולך כו'. אולם תמוה הש"ס פ' התקבל דפריך רב אדרב דבגט מספקא ליה ובחוב אמר דא"י לחזור. ומה פריך הא גט כמתנה דגם לדידן לאו כזכי אף דעשתה שליח משא"כ חוב דקי"ל כזכי ולמה צ"ל דמספקא ליה:

15 ולשטת תוס' מתפריש שם שפיר דבעשתה שליח הוי כחוב ע"ש. ושליח מתנה כשליח הגט היינו בלא עשתה שליח ולא מהני משום דחוב הוא לה כנ"ל. אולם תמוה לשון הש"ס דפ' השולח מה שייך לומר שליח מתנה כשליח הגט דשם חוב לה. ובאמת כ' תוס' דלסימנא בעלמא נקיט ותמוה למה לו זה הסימן הי' לו לומר במתנה הולך לאו כזכי. ולע"ד לישב ב' השיטות לרי"ף ז"ל י"ל דקשה שם לישנא דרב דאמר נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא מתיבמת. ול"ל לשון זה דנעשה כו' הול"ל דספיקא אי שלוחו או שלוחה כו'. וכן למה נקיט לענין חליצה ולא לענין בטול וחזרה כנ"ל. ולכך י"ל דקשה ג"כ החלוק בין מתנה דלאו כזכי ובפירעון כזכי הא אדרבא טעמא דשמואל מתוך שחייב כו' שייך רק בחוב. וי"ל דהא הר"ן ז"ל כ' לעיל פ"ק דגיטין דחשיב תן בשחרור תופס במקו' שחב לאחרים משום דהי' יכול לעשות לעצמו שליח משום זכין שלא בפניו ואף אי תן לאו כזכי כאלו עשה שליח לקבלה. ורק משום דחב לאחרים היינו כשחוזר כו' ע"ש ולכאורה הא יכול לתפוס ולזכות קודם שחזר בו ולא חשיב חב עדיין וממילא אח"כ א"י לחזור בו כמו בכל דבר כשאינו חוב בשעת זכיה דמהני. אולם הטעם דכיון דאמר תן א"כ שוב מה זכות יש במה שיהי' משוחרר קודם שידע הא ב"כ וב"כ לא ישא ב"ח עד שידע ואז יתן לו. וע"כ רק הזכות כדי שלא יוכל לחזור בו. א"כ כל הזכות הוי רק מה שחב לאחרים דבלא"ה אינו זכות כלל ולכך לאמהני כנ"ל. וא"כ י"ל החלוק בין מתנה לחוב. דנהי דהולך לאו כזכי אבל קפידא אין כאן כיון דלא אמר א"א. א"כ בשלמא מתנה דיודע שכל שלא אמר זכי לא יוכל לזכות מעצמו ולהיות זוכה לעשות לעצמו שליח קבלה כנ"ל דהוי חב לאחרים כנ"ל דהזכות כל שאין המקבל יודע מה טובה הוא לו הא אף שלא יזכה יתן לו כנ"ל רק לענין שלא יוכל לחזור בו ושוב הוי חב דלא מהני. וא"כ מה"ט גופי' דיודע שכל שאינו מפרש זכי לא יוכל לזכות שוב אין הולך כזכי והוי כא"א שתזכה דא"צ לפרש כנ"ל. משא"כ בפירעון חוב דשפיר אם ירצה שליח יוכל לזכות כל שאין קפידא בפירוש ויהי' כאלו עשאו מקבל שליח קבלה דאף בהולך ותן הי' מהני. ובזה לא חשיב חב ללוה דהא מחויב לשלם וכמו תופס כשאין חב לאחרים דלא חשוב חב ע"י הלוה כנ"ל. ולכך שוב הולך כזכי וא"צ כלל לחזור ולזכות כנ"ל כיון דיודע דיוכל לזכות כנ"ל. וכמו בשליש דהימני' כו'. וא"כ בגט אף שעשתה שליח והוא אומר הולך ותן ג"כ לאו כזכי. דהא קי"ל כשלא חזרה שליחות אצל הבעל לא מהני בגט וא"י לעשות שליח קבלה לשליח הולכה שלו. א"כ אי הולך לאו כזכי לא יועיל מה שיעשה אח"כ לעצמו שליח קבלה דלא חזרה כו' ושוב מה"ט הולך לאו כזכי. ומדויק דתלי לה הש"ס שליח מתנה כשליח הגט נ"מ להולך לאו כזכי כמו בגט מטעם הנ"ל כן במתנה אף דבממון א"צ חזרה שליחות כו' מ"מ לא יוכל מטעם חב לאחרים וג"כ לאו כזכי כנ"ל. אך לכאורה גם בגט בלא טעם דחזרה שליחות ג"כ לא יועיל אף דעשתה שליח והוי זכות מ"מ ג"כ הוי חב מה שא"י לחזור בו כנ"ל אך בגט ש"מ דעיקר הגט דלא ניחא דתפול קמי יבם א"כ שוב הגט זכות מצד עצמו בלא החזרה ושוב לא חשוב כלל חב דקודם שחזר בו אינו חב כלל בזכיותו ומ"מ הוי זכות דלא תפול ליבם. ואין הזכות רק לענין חזרה רק מצד עצמו ושוב לא הוי חב והי' מהני הזכיה ושוב ממילא א"י לחזור אח"כ שכבר זכה כנ"ל. ורק מטעם לא חזרה שליחות כו'. ומדויק שפיר דהא איכא מ"ד דלא בעינן חזרה שליחות גם בגט וע"ש ובתוס' לעיל וא"כ י"ל רב סבר דלא בעינן חזרה כו' ולכך נעשה שלוחו ושלוחה כו' דיכול לזכות אח"כ ולעשות לעצמו שליח קבלה ושוב י"ל דהולך כזכי וחולצת ולא מתיבמת כו' ולא נקיט בבריא לענין חזרה דאז לא הוי זכות רק שלא יוכל לחזור והוי חב דלא מהני. רק בש"מ דהוי זכות מצ"ע כנ"ל ויוכל לעשות לעצמו דא"צ חזרה שליחות ושפיר הולך כזכי רק ספק הוי וחולצת כו' ולכך פריך הש"ס שפיר כיון דס"ל דא"צ חזרה כנ"ל ויכול לזכות מעצמו ולעשות ומ"מ מספקא ליה א"כ גם בפרעון חוב כן ומשני דבאמת ספיקא הוי גם שם בפירעון כנ"ל. אבל לדידן דקי"ל דבעי חזרה שליחות כו' פסיק גמר' שפיר ריש השולח דשליח מתנה כשליח הגט דהולך לאו כזכי כנ"ל ובחוב קי"ל שפיר כזכי כנ"ל וא"ש:

16 ולשיטת תוס' י"ל הא דשליח מתנה כו' היינו כמו בשליח הגט נהי דתוס' כ' דכשעשתה שליח קבלה הולך כזכי דסתמא כמו שהוא. אבל היכא שלא ידע הבעל שהוא ש"ק שלה ואמר לו הולך אף דבאמת הוא ש"ק מ"מ ודאי דהוי רק שליח להולכה דהולך לאו כזכי דלמה שסבור הבעל הגט חוב ואינו כזכי ושוב א"י לזכות אח"כ עבורה שתתגרש מיד אף דל"ש משום חציר' דלאמ"כ כיון דקדמה ושוי' שליח קבלה מ"מ לא מהני כלל הן משום דלא חזרה כו' והן מטעם דכה"ג הוי כפירש שלא יזכה כן בשליח מתנה כיון דקי"ל במתנה לאו כזכי ג"כ הדין כנ"ל אף שעשאו המקבל שליח רק שלא ידע נותן וא"ל הולך ג"כ לאו כזכי וכאלו א"ל שרוצה רק להולכה לא שיזכה אף דאלו הי' עושה שליח אחר לקבל משליח זה הי' זוכה מ"מ הוא עצמו א"י דא"ל הולך ולא יזכה כנ"ל ושפיר אמר שליח מתנה כשליח הגט ונ"מ להולך לאו כזכי לא גוף הדין דלאו כזכי דזה פשוט דקי"ל כר"ש הכא כו' רק לענין זה אף דעשאו באמת שליח כנ"ל:

17 הרא"ש הקשה אף אם לאו כזכי יועיל בתורת תופס לב"ח באינו חב לאחרים ע"ש. לכאורה י"ל דבשלמא קבלה ראשונה אי כזכי א"כ בקבלתו סתם זכה ככל שתיקה דשעת מתן מעות דע"ד כן מקבל. משא"כ אי לאו כזכי ולא רצה שיזכה ועכ"פ קיבל בתורת שלוחו להוליך א"כ שוב אין ראיה אח"כ שזוכה בשביל הבע"ח כשתקנה דאחר מ"מ וצריך שיאמר בפירוש שרוצה לתפוס ולזכות לו ואל"ה לא זכי וכשחזר בו קודם מהני החזרה וא"י עוד לזכות כנ"ל. ולא דמי לתופס שכונתו לתפוס ומורה על שזוכה כנ"ל. וגם אי נימא דגם בממון בעינן חזרה שליחות. וכמו דשליח שעשאו למכור א"י למכור עצמו דא"א להיות נותן ומקבל ב"א. א"כ גם בזה י"ל דקיבל בתורת שליחותו וכמותו שוב בהגבהה שלו וכה"ג עבור הלוה לא יצא כלל מרשות המקנה ואינו זוכה עבורו כמו דא"א זוכה בשלו לאחרים:

18 אך בשלמא בגט. ושם למכור לעצמו. א"י לחזור בו משליחות הבעל או המוכר דא"כ לא יועיל הגט דאינו בא מיד הבעל. וכן במוכר לא יוכל להקנות כיון שביטל שליחותו כנ"ל. אבל כאן יכול לבטל שליחות הלוה ואח"כ יתפוס בתורת תפיסה ויועיל הזכיה עבורו דבא לרשו' דזכין לאדם כנ"ל אף שאינו שליח הלוה כנ"ל אך י"ל במסופק שמא חייב לאחרים א"כ א"י לבטל השליחות דאז לא יוכל לתפוס עבורו ולא יזכה כלל גם ליתן ויש לדחות ובשם הר"מ תי' דא"י לתפוס רק כשאין נכסים ללוה ע"ש. ותמוה אם אינו זכות גם בהולך לא שייך כזכי וע"כ דמיירי שהוא זכות מה שזוכה בשביל מלוה וא"כ גם בתורת תפיסה מהני דג"כ מדין זכין לאדם כו'. ונראה כונתו דיש נכסים היינו קרקע וקי"ל דבע"ח דינו בזוזי ומ"מ א"י לומר לו זיל טרוח זבין ואייתי זוזי וצריך ליקח קרקע וע"כ דתחלת הלואה ע"ד כן כשיהי' מעות כשיתבענו מחויב ליתן וכשלא יהיה לו מעות נכסיה ערבין שיקח קרקע ולא יצטרך לטרוח כו' וא"כ שפיר כשאומר הולך מנה כו' הוי זכי שזוכה המעו' אף שיש לו נכסי קרקע כו' אבל לתפוס דמה דמהני הוא משום דלא קרוי חב ללוה שהרי מחויב לשלם אבל כשיש קרקע א"כ מאחר שכל שלא תבע רשות ללוה להוציא המעו' וכשיתבענו יקח קרקע א"כ תפיסה זו חב ללוה מה שאינו מחויב ולא מהני אף שהוא זכות המעות כנ"ל ופליגי שפיר אי כזכי כנ"ל:

19 עוד תי' דמיירי תוך זמנו ע"ש והרא"ש דחה דכשיפסיד מהני גם תוך זמנו ע"ש ונראה דתלוי בדיעו' ש"ע סי' ע"ג דלהפ' דכשאין מבזבז נכסים א"י לתבעו תוך זמנו אף דאפשר לא יוכל לגבות גם תפיסה לא מהני שלא עדיף ממלוה עצמו ודאי דקרוי חב מה שא"צ ע"פ דין וצ"ל דס"ל גם שאינו מבזבזו יכול לתבוע כנ"ל. גם לכאורה תוך זמנו יהיה כמתנה דהולך לאו כזכי דהא אינו מחויב עתה לפרוע וצ"ל דמ"מ עכ"פ מחויב הוי כזכי. ול"נ דלק"מ דהתם נמי רצו א"ל או קבל עליך אחריות או החזיר מה שתפסת ואפילו רב מודה כיון דתפס של"מ לוה דמל"ל את מהימנת לי ע"ש ואינו מובן אי מ"ל לא מהימנת לי גם קבלת אחריות לא יועיל. ולענין קבלת אחריות א"צ לטעם זה דבל"ז ע"י תפיסתו ויהיה עדיין אחריות אונסין עליו זה אינו מחויב וצריך לקבל דבשלמא הולך או זכי א"כ כך נתרצה משא"כ תופס. ונראה דס"ל להרא"ש דכשהב"ד רואיןשנאמן והוי זכות מה שתפס אי"ל לא מהימנת לי לבטל התפיסה דזכין שלא בפני' דכן הדין דיכול לתפוס רק קבלת אחריו' כשיחזור מלוה ויתבענו דשמא יטעון התופס שהחזיר ומלוה יכפור וע"ז אומר לא מהימנת לי וזה אינו שייך לזכותו עבור מלוה ויכול לומר קבל כל אחריות שע"י יצטרך לשלם למלוה כנ"ל:

20 ולע"ד פשוט דבתופס שיהיה מונח כאן עד שיבא להוליכו בדרך אחריות או שיתנו ביד ב"ד. וכן כאן בתורת תפיסה אי לאו כזכי שיהיה רק בתורת משכון ורשאי ליתן מעות אחרים שיפרע מדעת ממילא רשאי למחות מלהוליכו משא"כ אי כזכי שוב לאו בע"ד דידיה כמ"ש לעיל:

21 הג"א תוספתא תן שטר מתנה זה לפלוני זכה שטר מתנה, זה לפלוני התקבל כו' אם ירצה לחזור יחזור. ותמה אמאי. ולע"ד י"ל סיוע להרי"ף ז"ל סוף פ"ק דב"מ דלאביי דעבחז"ל בעי מטי לידיה מהני חזרה כמ"ש הרא"ש. וא"כ י"ל לאביי בשטר מתנה כשחתמו עדים זכי ג"כ עבורו רק ע"ת דמטי לידיה א"כ מה שאמר אח"כ זכה וי"ל ג"כ כמו זכיית עדים או דמיירי שאמר לעדים ועכ"פ הוא ע"ת דמטי לידיה ויכול לחזור כו' כיון שאינו מוסר גוף דבר השוה ממון רק שטר. ואף לר' אסי בשטר הקנאה כיון שע"כ לא היה המקבל כאן וי"ל ג"כ דלהפ' דצריך דמטי לידיה דג"כ כונתו זכי ע"ת והוי כמעכשיו ולאחר ל' דהיינו אם לא יחזור בו או בשטר דלאו הקנאה י"ל כיון דמקבל לא הי' והי' מוקדם א"ל זכה כדי שלא יהי' מוקדם אבל מ"מ ע"ת כשימסרנו ולא יחזור בו כנ"ל. או דמיירי שאמר ב' הלשונות תן שטר מתנה זה זכה כו'. ואמרינן דאינו חזרה דאפשר לקיים שתיהן שכשיקיים תן ויתננו בתורת שליחות הולכה יזכה למפרע מעכשיו. וכשחוזר מהשליחות ממילא לא נתקיים התנאי כו' וכמו על מנת שתכתבו לו השטר דחוזר בין בשטר כו':

« חידושי הרי"מ על גיטין י״ג ע״ב חידושי הרי"מ על גיטין ט״ו ע״א »