יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה שע״ב

מהדורה: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ"ח

« יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה שס״ד יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה שע״ג »

1 היתר טומאה במקום מצוה ודין קברי עובדי כוכבים. ובו ב' סעיפים: אף על פי שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס פי' שדה שאבד בה קבר ושנחרש בה קבר ושיעורה מאה אמה או לארץ העמים אם צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה ואין לו דרך אחרת יכול לעבור דרך שם אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר וכן אבל העובר דרך שם יכול לילך אחריו לנחמו וכן מטמא בטומאה של דבריהם לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידם וכן כל כיוצא בזה: הגה כהן ששוכב ערום והוא באהל עם המת ולא ידע אין להגיד לו אלא יקראו לו סתם שיצא כדי שילביש עצמו תחלה אבל אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילביש עצמו ודוקא אם הוא באהל המת שהוא טומאה דאורייתא אבל אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים שהיא טומאה דרבנן ילביש עצמו תחלה דגדול כבוד הבריות ת"ה סימן רפ"ה כמו שנתבאר לעיל סימן ש"ג לענין כלאים. כהן שהוא ישן ומת עמו באהל צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא תשובת מהרי"ל סימן ס"ט:

2 קברי עובדי כוכבים נכון ליזהר הכהן מלילך עליהם. מהר"מ ותוס' פ' המקבל אע"פ שיש מקילין רמב"ם והגמי"י בשם ס' יראים ונכון להחמיר אבל קבר של מומר לעבודת כוכבי' מטמא כשל ישראל רשב"א סי' קצ"ד ורמ"ב:

פירוש יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה שע״ב

1 סימן שע"ב סעיף א' בהגה"ה כהן ששוכב ערום והוא באהל עם המת. בש"ך ס"ק ב' משמע דסוף טומאה לצאת א"א מדרבנן והקשה בס' תפארת למשה דנהי דבפ"ק דביצה פירש"י כן אבל מש"ס דפרק בתרא דביצה מוכח שהוא דאורייתא כמ"ש בב"י בשם פסקי מהרא"י וכן פירש"י בפ' הדר שהוא הל"מ. וגם המ"א בא"ח סי' שי"א כתב דהש"ך לא דק. ולפמ"ש בס' שער המלך בהל' עירובין לק"מ ע"ש שכתב לדעת הרי"ף והרמב"ם דלכ"ע הוי דרבנן והא דבפ"ב דביצה אמר דמחמיר בי' ר' אושעיא לענין ברירה כמו שמחמיר בדאורייתא היינו משום שעיקרו הוא דאורייתא. וס"ל דבדבר שיש לו עיקר בתורה מחמירים בו כמו בדאורייתא אבל ר' אושעיא ורבא בפ' הדר ס"ל דאמר ברירה גבי סוף טומאה לצאת והיינו ע"כ משום דס"ל דהוא רק מדרבנן ואף שיש לטומאה עיקר בתורה אמרי' ברירה כיון שהוא עצמו דרבנן ופסקו כן הרי"ף והרמב"ם וגם הפ"י בביצה כתב כן. ובחיבורי להרמב"ם הל' איסורי מזבח ישבתי עפ"ז דברי הרמב"ם דשם וגם הוכחתי שכ"ד הרמב"ם משאר מקומות. ולפ"ז הדין עם הש"ך כאן ושוב מצאתי להפ"י רפ"ג דברכות שכתב בקונטרס ליישב דברי הש"ך וה"ר לדבריו ואפשר שנתכוין למ"ש ובחידושיו לסוכה דף י' הוכיח שכ"ד רש"י שם ובדף כ"א הוכיח שכ"ד הרמב"ם דטומאה שמבית לבית דרך חלונות ופתח טפח אינו אלא מדרבנן. ובס' משכנות יעקב שנדפס מחדש העיר בדברי הש"ך מפירש"י דסוף ביצה וכתב ליישב דתליא אי אמרי' ברירה בדאורייתא או לא. ולא זכר שכבר העירו בזה ע"ד הש"ך ודבריו מיושבים עפ"ד ס' שעה"מ והפ"י:

2 שם אסור להמתין עד שילביש עצמו. נראה דהיינו דוקא כששכב מתחלה באיסור דהמת כבר היה בבית קודם שנכנס או שנכנס לבית הקברות דבכה"ג נחשב מעשה כההיא דכלאים שכתב הכ"מ דחייב כששוהה בהן וחשיב מעשה שהוא משום שלבש בתחלה באיסור ע"י מעשה. אבל אם בכניסתו לא היה עדיין מת בבית ושכב שם כהן ערום בבית בהיתר ואח"כ אירע שמת שם אחד בכה"ג לא מיחשב שהייה כמעשה וכמ"ש תוס' ביבמות דף צ' ע"ב וכן משמע דעת הרמב"ם בכמה מקומות ושרי לכהן לשהות עד שלבש א"ע דהא קי"ל דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה בשב ואל תעשה כדאמרי' בברכות דף כ' ובכה"ג אינו אלא שב ואל תעשה: וראיתי בהגהות על ש"ע מהה"ג מוהר"ר עוזר זצ"ל שתמה על הג"ה מדברי התוס' והרשב"א ברכות דף כ' שכתבו דילפינן ממת מצוה לדחות לאו דטומאת כהן מפני כבוד הבריות. אבל בספ"י כתב דאין ללמוד מהא דנדחה טומאת כהן מחמת מת מצוה דהתם מלבד כבוד הבריות איכא מ"ע להתעסק בקבורת מת. אלא שמ"ש בביאור הסוגיא דפריך וליגמר מיני' היינו מפסח דכיון דעשה שיש בו כרת הוא ואשכחן דדוחה כמה עשה ול"ת דשבת דאי' סקילה ואפ"ה מת מצוה דוחה פסח וא"כ ליגמר מיני' מיהא דכבוד הבריות בעלמא ידחה ל"ת גרידא ובאמת זה דחוק. אמנם י"ל ע"פ מ"ש הלח"מ פי"ב דאבל. ועפ"ז תתיישב דעת הרמב"ם בהל' כלאים ויתבאר בחי' בס"ד:

« יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה שס״ד יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה שע״ג »