ביאור שטיינזלץ על יומא י״ג

1 הלכה כר' יוסי שהראשון חוזר לעבודתו ככהן גדול ואילו השני אינו ראוי לשמש לא ככהן גדול ולא כהדיוט. ומודה ר' יוסי, שאם עבר הכהן השני ועבד ככהן גדול בשמונה בגדים שעבודתו כשרה. אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כר' יוסי, ומודה ר' יוסי שאם מת הכהן הראשון, שחוזר השני לעבודתו ככהן גדול.

2 ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שיכול השני לשמש ככהן גדול, שהרי מאחר ומת הראשון שוב אין לחשוש לאיבה! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר אם ידע הכהן הגדול שיש כבר כהן אחר העומד מוכן להתמנות תחתיו, הרי מצב הזה הויא ליה יהיה לו כשל אשה שיש לה צרה מחיים, שבעלה מכין לעצמו אשה אחרת במקומה. ומצב זה עצמו עשוי להביא לידי איבה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין לחשוש לכך.

3 א שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: אף אשה אחרת היו מתקינין לו. וחכמים אומרים שאין חוששים שמא תמות אשתו, ולכך לא היו מתקינים לו אשה אחרת. ושואלים: לרבנן נמי לחכמים גם כן הא חיישי הרי חוששים הם לשמא יטמא, ובשל כך מתקינים לו כהן אחר תחתיו, ומדוע לא יחששו גם שמא תמות אשתו? ומשיבים: אמרי לך רבנן יכולים היו חכמים לומר לך: טומאה — שכיחא מצויה שעשוי הכהן להיטמא בכל שעה בין בטומאה היוצאת מגופו, בין מזו הבאה מבחוץ, אבל מיתה לא שכיחא מצויה כל כך, ואין צורך לחשוש לכך.

4 ב נאמר במשנה שאמרו לו חכמים: אם כן, אין לדבר סוף, שאם אתה חושש שמא תמות אשתו, אם כן יש לחשוש כן אף למות אשתו השניה, וצריך להכין מראש אשה שלישית ורביעית. ומעירים: שפיר קא אמרי ליה יפה אמרו לו חכמים לר' יהודה! ומה יענה הוא על כך? ומסבירים: ור' יהודה מה הוא אומר — אמר י כול היה לומר לך: למיתה דחדא של אשה אחת — חיישינן חוששים אנו אבל למיתה דתרתי לא חיישינן של שתים אין אנו חוששים, שזהו חשש רחוק מאד, ואין צורך להביאו בחשבון. ושואלים: ורבנן, מה משיבים הם על טענה זו? ומשיבים: שלדעתם אי איכא למיחש אם יש בכלל סיבה לחשוש — אם כן אפילו למיתה דתרין חיישינן של שתים אנו חוששים.

5 ומקשים: אם אמנם לדעת חכמים אין לחלק בין חשש לאחד וביו חשש לשנים, אם כן, נימרו אינהו לנפשייהו שיאמרו, יקשו הם לעצמם שמאחר וחוששים שמא יטמא הכהן גדול ולכן ממנים לו ממלא מקום, מדוע אם כן אין חוששים שמא יטמא אף זה, ולכך יש איפוא לתקן ממלא מקום נוסף! ומשיבים: אמרי לך רבנן יכולים היו חכמים לומר לך: כהן גדול זריז הוא ונזהר מטומאה, אבל ממיתה אין באפשרותו להיזהר, לכן יש לחשוש ולמנות לו ממלא מקום נוסף. ומקשים: אי אם זריז הוא ואין לחשוש לטומאה, אם כן למה בכלל מתקינין לו כהן אחר? ומשיבים: תקנה זו למטרה זו נתקנה, כי כיון דעבדינן ליה שעושים לו ממלא מקום, שהוא לו כעין צרה והריהו לו כיריב, כל שכן דמזדרז טפי שהוא מזדרז יותר ונזהר שלא יטמא כלל, כדי שלא יבואו להחליפו בממלא מקומו.

6 ג על גוף שיטת ר' יהודה מקשים: ומי סגי ליה בתקנתא והאם די לו בתקנה זו שמתקינים לו אשה אחרת? הלא "וכפר בעדו ובעד ביתו" ויקרא טז, יא אמר רחמנא הכתוב, ו"ביתו" זו אשתו. והך ואשה זו שהתקינו לו הרי לאו ביתו היא שהרי עדיין אינה מקודשת לו, ומה תועיל אם אמנם תמות אשתו ביום הכיפורים? ומשיבים: שאכן מקדש הוא לה אותה קודם יום הכיפורים. ומקשים: והא כמה דלא כניס לה והרי כל עוד שאינו כונס אותה לביתו בנישואין — עדיין לאו לא נחשבת כביתו היא! ומשיבים: אכן מדובר דכניס לה שהוא כונס אותה בנישואין ממש. ומקשים: אם כן קשה הדבר מטעם אחר: שהרי הוה ליה הריהו זה הכהן הגדול שיש לו שני בתים נשים ורחמנא והכתוב אמר: "וכפר בעדו ובעד ביתו", ונדייק: עבור "ביתו" האחד הוא מכפר, ולא בעד שני בתים!

7 ומשיבים: דהדר שחוזר הוא ומגרש לה אותה את האשה הנוספת. ומקשים: אם כן, אי אם מגרש הוא לה אותה, אם כן הדרא קושיין לדוכתא חוזרת קושייתנו למקומה שאין תועלת בתקנה, שהרי יש לחשוש שמא תמות אשתו, וזו המתוקנת לו הרי שוב אינה "ביתו"! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא באופן שהוא נושא אותה ולאחר מכן הוא שב ומגרש לה אותה על תנאי. כיצד? — דאמר שאומר הוא לה: "הרי זה גיטיך על מנת שתמותי ביום הכיפורים". ומעתה, אם תמות היא ביום הכיפורים — נמצא הגט חל למפרע ויש לו רק אשה אחת. ואם לא תמות היא אלא חברתה — הרי שלא חל גיטה ועדיין נשואה היא לו, ואף עתה נמצא שאין לו אלא אשה אחת. ומקשים: ודילמא ושמא לא מייתא תמות לא היא ולא חברתה, והוה ליה והרי לו שני בתים ביום הכיפורים!

8 אלא כך הוא נוסח התנאי; דאמר שאומר הוא לה לאשה שהתקינו לו: "הרי זה גיטיך על מנת שלא תמותי ביום הכיפורים". ומעתה אי אם אכן לא מיתה תמות — הרי מיגרשא לה היא מגורשת כמו שהתנה עמה, ונשארת עמו אשתו הראשונה בלבד. ואי מיתה הא ואם מתה זו — הרי קיימא הך עומדת וקיימת זו השניה ושוב אינו נשוי אלא לאחת. ומקשים: ודילמא ושמא היא השניה לא מיתה תמות והוה לה גיטא דהאי גיטא ונמצא גיטה של זו גט הוא ואיננה אשתו, וגם מייתא ומתה חברתה האשה הראשונה, וקם ליה ועומד הוא שוב בלא בית אשה ביום הכיפורים!

9 אלא כך יש לנסח, שבשעה שהוא נותן לה את הגט אמר אומר הוא לה תנאי זה: שהוא נותן לה גט "על מנת שתמות אחת מכם". ולכן אם מיתה הא מתה זו — קיימא הך עומדת זו האחרת, ואם מיתה הך מתה זו האחרת — הא קיימא הא הרי עומדת זו. ועדיין מקשים: ודילמא ושמא לא מייתא תמות ולא חדא מינייהו אחת מהן, והוה ליה והרי לו אם כן שני בתים, שנמצא נשוי לשתי נשים.

10 ועוד, יש להקשות: כי האי גוונא מי הוי גיטא כעין זה האם הוא נחשב כגט, האם יש בכלל תוקף לתנאי כעין זה? והאמר והרי אמר רבא: האומר לאשה: "הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי וחייכי חייך "— אין זה כריתות, שהרי בתורה נקרא הגט "ספר כריתות" ללמד כי הגט צריך לנתק לחלוטין את הקשר שבין האיש והאשה. ואם יש תנאי בגט הממשיך לקשור את האשה לבעלה, כתנאי זה לגבי שתיית יין, אין זה גט.

11 ואולם אם אמר לאשתו: אל תשתי יין כל ימי חיי פלוני — הרי זה כריתות, שכיון שאין התנאי קשור בו ובה, אלא בחייו של אחר, הרי הוא כשאר תנאים שבגט. ואם כן, מאחר ולפי תנאו של הכהן הגדול, אין גיטה חל אלא באופן שלא מתה אף אחת מהן, נמצא שתנאי זה אינו מנתק את הקשר בין הבעל ואשתו כל ימי חייה, ותנאי כעין זה אינו בר תוקף!

12 אלא כך יש לומר: דאמר שאומר לה הכהן הגדול לאשה השניה: "הרי זה גיטיך על מנת שלא תמות חברתיך". ואז יהיה המצב כך; אי לא מיתה אם לא מתה חברתה — מיגרשא הרי היא מגורשת, ואי מיתה הא ואם תמות זו — הא קיימא הא הרי עומדת וקיימת זו, האחרת. ומקשים: ודילמא מייתא ושמא תמות חברתה בפלגא באמצע העבודה של יום הכיפורים, ואיגלי מלתא ויתגלה הדבר

13 למפרע דגיטא דהא לאו גיטא שהגט של זו לא גט הוא שהרי השניה עדיין חיה, ועביד ליה ונמצא שעשה עבודה כשיש לו שני בתים נשים! אלא עלינו להציע פתרון אחר: דאמר שאומר הוא לה לאשה השניה: "הרי זה גיטיך על מנת שתמות חברתיך". ומקשים: הלא גם במקרה כזה עדיין ודילמא מייתא ושמא אכן תמות חברתה והוה ליה גיטא דהא גיטא ויהיה הגט של זו גט וקם ליה ונמצא עומד בלא בית כלל!

14 אלא כך יש לומר: שמגרש להו לתרוייהו אותן את שתיהן בגט, אלא קובע לשתיהן תנאים שונים, לחדא לאחת מהן אמר אומר הוא לה: "הרי זה גיטיך על מנת שלא תמות חברתיך", ולחדא ולאחת מהן, לאחרת אמר אומר הוא לה: "הרי זה גיטיך על מנת שלא תכנסי ביום הכיפורים לבית הכנסת", שיש אפשרות קלה לגרום שיהא זה גט במניעת כניסתה לבית הכנסת. ומקשים: ודילמא ושמא לא מייתא תמות חברתה ולא עיילא תכנס היא לבית הכנסת ואם כן והוה ליה גיטא דתרוייהו גיטא ונמצא הגט של שניהן גט וקם ליה ונמצא הוא עומד שוב בלא בית!

15 אלא, כך צריך לומר: לחדא אמר לאחת אומר הוא לה: "הרי זה גיטיך על מנת שלא תמות חברתיך", ולחדא אמר ולאחת אומר הוא לה: "הרי זה גיטיך על מנת שאכנס אני לבית הכנסת". דאי מייתא הא שאם מתה זו — הרי קיימא הא נשארת זו ואי מייתא הא ואם מתה זו — הרי קיימא הא עומדת זו. מאי איכא למימר מה יש לך לומר ולחשוש עוד דילמא מייתא שמא תמות חברתה בפלגא באמצע העבודה ונמצא כי עבד ליה עושה הוא עבודה למפרע כשהוא נשוי לשני בתים נשים, אי חזי לה דקא בעיא למימת אם רואה הוא שרצונה, שהיא עומדת למות — קדים איהו ועייל מקדים הוא ונכנס לבית הכנסת ומשוי לגיטא דהא גיטא ועושה את הגט של זו גט למפרע ונמצא שאינו נשוי אלא לאשה אחת. והצלחנו איפוא למצא אפשרות לשיטת ר' יהודה, שיהיה הכהן הגדול מכין לעצמו אשה נוספת, בלא שיהיה נשוי לשתי נשים בבת אחת ביום הכיפורים.

16 א על אחד מעיקריה של סוגיה זו מתקיף לה מקשה עליה רב אסי, ואיתימא ויש אומרים שהיה זה רב עוירא: אלא מעתה שאנו מדייקים בלשון הכתוב "ביתו" ולא שני בתים, אם כן שתי יבמות הבאות מבית אחד כלומר, שהיו שתיהן נשואות לאדם אחד לא יתייבמו אף לא אחת מהן, שהרי גם שם אמרה התורה "את בית אחיו" דברים כה, ט ונדייק: ולא שני בתים! ומשיבים: "יבמתו" "יבמתו" ריבה הכתוב, שכיון שנאמרה מלה זו פעמיים בכתובים, הרי זה מרמז שאפילו כשיש שתי נשים מבית אחד הזקוקות לו ליבום, אחת מהן צריכה יבום.

17 מצד אחר מתקיף לה מקשה עליה רבינא, ואיתימא ויש אומרים שהיה זה רב שרביה: מה שאמרנו בכהן גדול שכל עוד אינו נושא את אשתו אף שהיא ארוסה, אינה בכלל "ביתו", אלא מעתה ארוסה לא תתייבם? שהרי ביבום נאמר לשון "בית" והלא דבר זה הוא בניגוד להלכה המקובלת! ומשיבים: נאמר: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" דברים כה, ה ובא כתוב זה לרבות את הארוסה, שאף שלא היתה בתוך ביתו, והיא לפי שעה עדיין בחוץ "החוצה" מכל מקום חייבת יבום או חליצה.

18 ב בהקשר לסוגיה הקודמת מביאים ברייתא נוספת. תנו רבנן שנו חכמים: כהן גדול מקריב קרבנות כשהוא אונן, ביום מיתת קרוביו, אבל אינו אוכל מן הקרבנות הללו. ר' יהודה אומר: כל היום. ושואלים: מאי מה פירוש הביטוי "כל היום"? אמר רבא: לא נצרכה הוספה זו אלא כדי להביאו מתוך ביתו. כלומר: לא רק שמותר לו לעבוד במקדש כשהוא אונן, אלא אף מצוה היא להביאו באותו יום אל המקדש כדי שיעבוד בו כל היום ובכך יתפכח מצערו.

19 אמר ליה לו אביי: השתא עתה לדעת ר' יהודה אפוקי מפקינן ליה מוציאים אנו אותו את הכהן האונן מן המקדש, דתניא שכן שנינו בברייתא: היה כהן הדיוט עומד ומקריב על גבי המזבח ושמע שמת לו מת — מניח עבודתו באמצע ויוצא, אלו דברי ר' יהודה. ואילו ר' יוסי אומר: יגמור את עבודתו ואחר כך יוצא, הרי שר' יהודה מחמיר בהקרבה בשעה שהוא אונן ואף שדיבר מענין כהן הדיוט, סברה היא שכן הדין גם בכהן גדול ואת אמרת מייתינן ליה וכאן אתה אומר שמביאים אותו את הכהן הגדול מתוך ביתו לעבוד באוננות?

20 אלא אמר רבא, עלינו לחזור מהפירוש הראשון וכך יש לפרש: מאי מה פירוש "כל היום"