ביאור שטיינזלץ על יומא ב׳

1 שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול שכל עבודת יום הכיפורים אינה נעשית אלא על ידו מביתו ללשכת פרהדרין חדר מיוחד במקדש שהוכן לצורך מגורי הכהן הגדול בימים אלו. ומתקינין מכינים לו כהן אחר תחתיו שיוכל למלא את מקומו שמא יארע בו פסול טומאה או אונס אחר ביום הכיפורים אשר ימנע את כניסתו לבית המקדש.

2 ר' יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו ומתוך שנאמר בסדר עבודת יום הכיפורים "וכפר בעדו ובעד ביתו" ויקרא טז, ו ופירשו "ביתו" — זו אשתו, הרי כדי שיוכל לקיים את האמור בכתוב חייב הכהן להיות נשוי וכיון שיש לחשוש למות אשתו יש להכין לו אשה אחרת. אמרו לו חכמים לר' יהודה: אם כן שאתה חושש למיתת האשה הרי אין לדבר סוף שהרי על אשה זו שהתקינו לו יהא עליך לחשוש שמא תמות. אלא וודאי שאין לחשוש לכך.

3 ב גמרא דין הפרשת הכהן לצורך עבודת יום הכיפורים, בין במעשה ובין בטעמו, דומה במקצת לדין הכנת הכהן האמור לעסוק בשריפת הפרה האדומה, על כן מביאים תנן התם שנינו שם במסכת פרה: שבעת ימים קודם שריפת הפרה האדומה היו מפרישין את הכהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה שבהר הבית, ואותה לישכה בצד צפונה מזרחה של העזרה היתה, ולשכת בית האבן היתה נקראת. ומבארים: ולמה נקרא שמה לשכת בית האבן — שכל מעשיה שעושים לצורך שריפת הפרה האדומה לא היו אלא בכלי גללים, בכלי אבנים ובכלי אדמה, שכלים אלה אינם מקבלים טומאה.

4 ושואלים: מאי טעמא מה טעם מחמירים כל כך בטהרת הפרה? ומסבירים: כיון שכהן טבול יום כשר בעשיית פרה לאחר שטבל אף שעדיין לא העריב שמשו, דתנן שכן שנינו במשנה: מטמאין היו בכוונה את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד, וכל זאת כדי להוציא מלבן של צדוקים להראות בפומבי שאין חוששים לדבריהם. שהיו הם אומרים: במעורבי השמש כלומר, בכהנים שטבלו לטהרתם והעריבה עליהם השמש, ונטהרו טהרה גמורה בלבד היתה נעשית הפרה.

5 וכיון שהיו מטמאים את הכהן השורפה תקינו התקינו לה רבנן חכמים כנגד זה חומרות יתירות מרובות: שתיעשה בכלי גללים, כלי אבנים וכלי אדמה דלא ליקבלו שאינם מסוגלים לקבל טומאה כי היכי כדי שלא ליזלזלו יזלזלו בה לעשותה בטומאה מתוך שיראו שמקילים בה לעשותה אף בטבול יום.

6 ג כיון שהובאה משנה זו שואלים לגופה: מאי שנא במה שונה, מדוע בחרו לשכן את הכהן העושה את הפרה האדומה דווקא בלישכה הפונה צפונה מזרחה? ומשיבים: כיון שחטאת היא שהפרה האדומה מכונה במקרא "חטאת" במדבר יט, ט וקרבן חטאת שחיטתו וזריקת דמו טעונה צפונה למזבח. וכתיב ונאמר בה בפרה אדומה גם: "והזה אל נכח פני אהל מועד" במדבר יט, ד ולפני אוהל מועד משמע — צד מזרח שלו. על כן תקינו תיקנו לה רבנן חכמים לשכה צפונה מזרחה, כי היכי דלהוי כדי שיהא לה לעשיית הפרה היכירא היכר ומתוך כך ישים הכהן העושה אותה אל ליבו להיות זריז במעשיה וסדר עבודותיה.

7 עוד שואלים בלשונה של המשנה שהובאה: מאי מה פירוש "בירה" הנזכר בה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מקום היה בהר הבית ו"בירה" שמו, ולידו היתה לישכת בית האבן. וריש לקיש אמר: כל המקדש כולו קרוי "בירה", שנאמר בדברי דוד: "ולשלמה בני תן לבב שלם לשמור מצוותיך עדותיך וחוקיך ולעשות הכל ולבנות הבירה אשר הכינותי" דברי הימים א' כט, יט.

8 ד לגופה של ההלכה שיש להפריש את הכהן מביתו לצורך עבודת יום הכיפורים ולצורך עשיית הפרה, שואלים: מנא הני מילי מנין דברים אלה מה מקורם במקרא? אמר ר' מניומי בר חלקיה אמר ר' מחסיא בר אידי אמר ר' יוחנן: בדין פרישת אהרן ובניו וישיבתם במשכן במשך שבעה ימים ולא עשו את עבודת הקודש אלא ביום השמיני לימי המילואים ואמר קרא הכתוב: "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם" ויקרא ח, לד משמע שהציווי על הפרשה כגון זו נאמר לא רק לשעתו אלא אף לדורות. וכך יש לדרוש את הכתוב: "לעשת" — אלו מעשי פרה אדומה שצריך הכהן העושה אותה בפרישה שבעה ימים טרם עשייתה, "לכפר" — אלו מעשי יום הכפורים, שחייב הכהן הגדול בפרישה שבעה ימים טרם יום הכיפורים.

9 על מדרש זה שואלים: בשלמא, כוליה קרא בפרה לא מתוקם נניח, כל הפסוק אינו ניתן להיות מועמד, מוסבר, רק לענין פרה אדומה כי "לכפר" כתיב נאמר שם, ופרה לאו לא בת כפרה היא, שהרי אין ייעודה לכפרה אלא לטהרה היא נעשית. אלא, אימא כוליה קרא אמור שכל הכתוב כולו ביום הכפורים כתיב נאמר שמעשה הכפרה של יום הכיפורים הוא כימי המילואים, ומהיכן אם כן תלמד לפרישת הכהן העושה את הפרה האדומה!

10 אמרי אומרים כתשובה לכך: יליף לומד הוא בגזירה שווה "צוה" "צוה". שכן כתיב הכא נאמר כאן בימי המילואים "צוה ה' לעשת", וכתיב התם ונאמר שם בפרה אדומה "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר" במדבר יט, ב, ונלמד: מה לשון "צוה" שנאמר להלן, בענין פרה נאמר — אף האמור כאן "צוה ה' לעשות" שנאמר בפרשת המילואים נאמר אף לענין פרה. ומה כאן במילואים יש דין פרישה טרם מעשה העבודה — אף להלן בדין פרה דרושה פרישה טרם עשייתה.

11 ומקשים: ואימא ואמור שאכן נלמד גזירה שווה, אך לא כמו זו שלמדנו כי אם "צוה", "צוה" של יום הכפורים, דכתיב שהרי נאמר בו: "והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאותם אחת בשנה ויעש כאשר צוה ה' את משה" ויקרא טז, לד ואינך למד אם כן אלא לפרישה טרם יום הכיפורים. ודוחים: אין ללמוד כן, כי אין דנים בגזירה שווה אלא דברים השוים זה לזה, ולכן דנין "צוה" שנאמר בענין שלפני עשיה כגון בפרה של המצוה מ"צוה" שלפני עשיה האמורה במילואים, ואין דנין "צוה" שלאחר עשיה, כגון זה האמור בענין יום הכיפורים, שנאמר לאחר עשייתה וקיומה של המצוה, מ"צוה" שלפני עשיה.

12 ומקשים עוד על הגזירה שווה הראשונה: ואימא ואמור שהיא באה ללמד לענין "צוה" האמור בקרבנות, דכתיב שנאמר בהם: "ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם" ויקרא ז, לח! ודוחים: דנין ולמדים בגזירה שווה לשון "צוה" מלשון "צוה" שהן מילים שוות, ואין דנין לשון "צותו" מלשון "צוה" שאינן מילים שוות.

13 על כך מקשים: ומאי נפקא מינה ומה יוצא מהבדל זה כלומר, האם הבדל זה יש בו כדי לעכב? והתנא דבי והרי כבר שנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל על הכתוב: "ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית" ויקרא יד, לט והכתוב הדומה לו: "ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית" ויקרא יד, מד ודרש: זו היא "שיבה", זו היא "ביאה", כלומר אף שאין שוויון בין מילים אלו יש ללמוד בהן גזירה שווה, וכל שנאמר בענין אחד שייך גם לשני. ומתוך כך ניתן להסיק שאפילו כשקיים הבדל גדול בין המילים, כיון שהתוכן זהה — דנים גזירה שווה, כל שכן כאן ששורש המילים אחד, ואין הבדל אלא בצורה הדקדוקית!

14 ודוחים: הני מילי דברים אלו שיש ללמוד גזירה שווה כזו, הרי זה דווקא היכא דליכא דדמי ליה היכן שאין מילה הדומה לה בדיוק ולכן משווים אף את המילים שאינן דומות. אבל היכא דאיכא דדמי ליה היכן שיש מילה הדומה לה — מדדמי ליה ילפינן מן הדומה לה למדים אנו.

15 א עוד דנים ומעיינים בגזירה השווה לענין פרישת הכהן. אמרנו כי "לכפר" — אלו מעשה יום הכפורים. ושואלים: ואימא ואמור שהכוונה היא לכפרה של קרבנות בכלל, שכל כהן העוסק בעבודת הקרבנות העשויים לכפר יצטרך לפרוש שבעה ימים טרם עבודתו!

16 את השאלה הזו מנסים לדחות מבחינה מעשית: מי ידעינן הי האם יודעים אנו איזה כהן מתרמי יזדמן להקריב קרבן מסויים, דבעי ליה שיצטרך לעשות פרישה? על דחיה זו משיבים: אלמה למה לא? יש ויש דרך לעשות זאת, כגון ניבעי ליה נצריך פרישה לכוליה לכל משמרת בית האב, שהרי לכל משמר יש שבוע קבוע לעבוד בו, ולכל בית אב במשמרת יש יום קבוע לעבודה בשבוע זה, ונאמר כי כל הכהנים השייכים לבית אב המיועד לעבודה ביום מסויים, יצטרכו לפרוש שבוע קודם! על כן דוחים את ההצעה בדרך אחרת: דנין דבר שקבוע לו זמן ידוע בשנה, כיום הכיפורים, מדבר שקבוע לו זמן כמצוות המילואים למשכן, לאפוקי להוציא קרבנות, דכל יומא איתנהו שבכל יום ישנם וכיון שאינם מאותו סוג — אין ללמוד לגביהם.

17 ומקשים עוד: ואימא ואמור שהכוונה במילה "לכפר" היא לקרבנות הרגלים שיצטרכו מקריבי קרבנות הכפרה שברגל לפרוש שבעה ימים קודם! ודוחים: דנין דבר שנוהג פעם אחת בשנה ביום הכיפורים מדבר הנוהג פעם אחת בשנה כמילואים שלא נעשו פעמיים, לאפוקי להוציא רגלים, דלאו שלא פעם אחת בשנה נינהו הם אלא שלוש פעמים.

18 ומקשים: ואימא ואמור שרק רגל אחד מן הרגלים יצטרך פרישה, ויהא זה איפוא רק אחת בשנה! וכי תימא ואם תאמר: לא ידעינן הי מיניהו אין אנו יודעים איזה מהם הוא החשוב שבהם שצריך לפרוש לפניו, והרי יש להסתפק אי אם הכוונה לחג המצות פסח, הואיל ופתח בו הכתוב תחלה שתמיד מקדימו לשלושה רגלים, אי אם הכוונה לחג הסוכות, הואיל ומרובה מצותו בקרבנות, שמרובים בו יותר מבשאר רגלים!

19 אלא עלינו לדחות את כל הנימוקים שאמרנו ולתת תשובה אחרת לשאלה: דנין בגזירה השווה פרישת שבעה ימים לפני יום אחד של עבודת קודש, של יום הכיפורים, מפרישת שבעה ליום אחד של המילואים. ואין דנין פרישת שבעה ימים לפני עבודת שבעה ימים של הרגל, מפרישת שבעה ימים לפני יום אחד של המילואים, ולכן אין לפרש "לכפר" לענין הרגלים.

20 ומקשים: אם לפי נימוק זה ואימא ואמור שנלמד מן הכתוב שהכוונה שיפרשו שבעה ימים טרם שמיני עצרת, שאף הוא חג, ואז תתקיים ההשוואה, שהרי גם זו פרישת שבעה ליום אחד הוא! ודוחים: דנין דבר שאין קדושה לפניו כיום הכיפורים שהימים שלפניו ימי חול מדבר שאין קדושה לפניו כמילואים, שאף לפניהם לא היה כל יום מקודש, ואין דנין דבר שיש קדושה לפניו כשמיני עצרת שיש לפניו את שבעת ימי חג הסוכות מדבר שאין קדושה לפניו.

21 על כך מקשים: ולאו וכי לא קל וחומר הוא שאפשר ללמוד כאן? השתא עכשיו, הרי אם דבר שאין קדושה לפניו בעי צריך פרישה מפני קדושתו, דבר שיש קדושה לפניו לא כל שכן שיצטרך פרישה קודמת לו! אמר רב משרשיא בדחיית קושיה זו: לא, אי אפשר ללמוד קל וחומר כאן, כי "הזה" כתיב נאמר "כאשר עשה ביום הזה" להדגיש: דווקא יום כזה בדיוק כפי שהיה במילואים, ולא בכל אופן אחר.

22 רב אשי אמר: אין לפרש שיצטרכו פרישה לפני שמיני עצרת מטעם אחר, שכן מי איכא מידי האם יש דבר שעיקר רגל כלומר, היום הראשון של חג הסוכות, לא בעי אינו צריך פרישה כפי שכבר הוכחנו, ואילו הטפל דידיה לו בעי צריך פרישה כלומר, שמיני עצרת שהוא כתוספת, יום העצרת שלאחר החג העיקרי תהא בו קדושה וחומרה יותר מאשר בעיקר החג? ואפילו לשיטת מאן מי שאמר: שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא שאין דינו כחלק מחג הסוכות אלא כחג בפני עצמו, הרי הני מילי דברים אלה אמורים לענין