ביאור שטיינזלץ על יומא ח׳

1 ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת של שם ה' אמרה תורה "על מצחו תמיד" ללמד שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה בארבע פרשיות שבהם על אחת כמה וכמה שחייב לזכור אותן, ולא להסיח דעתו מהן.

2 ושואלים: ולשיטת ר' שמעון שאמר שהכתוב בא ללמד שתמיד מרצה הציץ אף כשאינו על מצח הכהן, והכתיב והרי נאמר גם כן "על מצחו ונשא"! ומשיבים: ההוא אותו כתוב לקבוע לו מקום הוא דאתא שבא, שממילים אלה למדים היכן מניח הכהן הגדול את הציץ, אבל לא שהציץ חייב להיות שם תמיד.

3 ושואלים: ור' יהודה, דין זה של לקבוע לו מקום מנא ליה מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא, לומד הוא דבר זה ממה שכתוב "על מצחו" — ללמד שהציץ יהיה מצוי על מצחו. ושואלים: אם כן, לר' שמעון נמי גם כן תיפוק ליה תצא לו, ילמד הלכה זו ממה שנאמר "על מצחו"! ומשיבים: אין הכי נמי כן הוא גם כן ומכאן הוא למד.

4 ושואלים: אלא אם כן, "על מצחו ונשא" מאי עביד ליה מה עושה הוא בו, מה הוא למד מחזרה זו? ומשיבים: אמר יכול היה ר' שמעון לומר לך בביאור הכתוב: אם הציץ שלם וראוי למצח — מרצה, שאינו ראוי למצח — אינו מרצה, לאפוקי להוציא נשבר הציץ דלא שאינו מרצה.

5 ושואלים: ולר' יהודה, נשבר הציץ מנא ליה מנין לך שאינו מרצה? ומשיבים: נפקא ליה יוצא לו, נלמד הדבר מפני שלא נאמר "מצח" אלא "מצחו" וזו לדעתו הדגשה הבאה ללמד: דבר הראוי להיות על מצחו שלו. ור' שמעון: לימוד זה מן הדיוק "מצח" "מצחו" — לא משמע ליה אינו נשמע לו, אינו נראה לו, שלדעתו אין כל הבדל משמעות לענין זה בין "מצח" ו"מצחו".

6 א ומציעים: נימא האם נאמר הני תנאי תנאים אלה ר' יהודה ור' שמעון שנחלקו לענין טומאה בציבור כהני תנאי כתנאים אלה אחרים, שאף הם נחלקו באותה בעיה. דתניא שכן שנינו בברייתא: אחד זה הכהן הגדול לפני יום הכיפורים ואחד זה הכהן העוסק בשריפת הפרה האדומה מזין עליו כל שבעה ימים של פרישה מכל מי חטאות של אפר הפרות האדומות שהיו שם במקדש למשמרת, שמא נטמא בטומאת מת באחד הימים לפני פרישתו, וכיון שאין יודעים מתי הוא יום שלישי ושביעי שלו — מזים בכל יום. אלו דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר: אין מזין עליו, שבעה ימים, אלא ביום השלישי וביום השביעי בלבד שהרי אם יש לחשוש לטומאתו — די בהזאה זו בלבד כדי לטהרו. ואילו ר' חנינא סגן הכהנים מחלק ואומר: כהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעה ימים, ואלו כהן גדול ביום הכפורים אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי.

7 ומדייקים: מאי לאו בהא קא מיפלגי האם לא בנושא זה הם חלוקים, כי ר' מאיר סבר: טומאה של מת רק דחויה היא בציבור, ולכן מזים אנו עליו כל שבעה ימים, כדי לטהרו טהרה גמורה, ולצאת מידי כל ספק טומאה. ואילו ר' יוסי סבר: טומאה היתר גמור היא בציבור, ולכן אין צורך להקפיד כל כך בהזאה.

8 על הצעת הסבר זו תוהים: ותסברא וכי סבור אתה שאפשר להבין כך? שכן אי אם סבר ר' יוסי כי טומאת מת היתר גמור היא בציבור — אם כן הזאה כלל למה לי? שהרי כיון שהותרה, הרי זה כאילו הוקרב בטהרה. אלא עלינו לחזור בנו מהסבר זה ולומר דכולי עלמא הני תנאי סברי לדעת הכל, תנאים אלה סבורים כי טומאת המת רק דחויה היא בציבור, ועל כן צריך להזות עליו.

9 ואלא הכא בהא קמיפלגי כאן בנושא זה נחלקו, ר' מאיר סבר: אמרינן טבילה בזמנה מצוה שאף כי הטמא, משעה שהותר לטבול, הריהו נטהר מטומאתו בכל זמן שיטבול אף אם איחר טבילתו, מכל מקום מצוה היא שיטבול מיד כשיגיע זמן טהרתו. וכשם שטבילה בזמנה מצוה כך הזאה בזמנה מצוה, וכיון שיש חשש שמא נטמא הכהן הגדול בשלושת הימים שלפני פרישתו, יש להזות עליו בכל יום, למן היום הראשון, שמא הוא שלישי לטומאתו. ואילו ר' יוסי סבר: לא אמרינן אין אנו אומרים כי טבילה בזמנה מצוה היא וכן אין הזאה בזמנה מצוה, ולכן אין להזות עליו אלא ביום השלישי וביום השביעי, והרי הוא נטהר בכך אף שאולי אינו יום שלישי ושביעי לטומאתו.

10 על הסבר זה מקשים: וכי סבר ר' יוסי כי לא אמרינן אין אנו אומרים טבילה בזמנה מצוה? והתניא והרי שנינו בברייתא: הרי שהיה שם משמות ה' האסורים במחיקה כתוב בדיו על בשרו של אדם — הרי זה לא ירחץ את גופו במים ולא יסוך את גופו בשמן, שמא ימחק, ולא יעמוד במקום הטנופת, שאסור לבזות את השם. נזדמנה לו טבילה של מצוה וחייב לטבול כורך עליו על מקום השם גמי מין עשב שיכסה את השם אבל יניח למי הטבילה לחדור בלי חציצה וטובל. ר' יוסי אומר: יורד וטובל כדרכו ואינו צריך להקפיד על כריכת הגמי ובלבד שלא ישפשף את המקום וימחקנו בידים.

11 וקיימא לן ומוחזק בידינו כי בשאלה אם טבילה בזמנה מצוה קא מיפלגי חולקים הם, שהתנא קמא סבר הראשון סבור כי לא אמרינן אין אנו אומרים שטבילה בזמנה מצוה, ולכן צריך להמתין עד שיהא לו גמי לכרוך. אף אם ימנע על ידי כך מטבילה בזמנה. ור' יוסי סבר: אמרינן אומרים אנו טבילה בזמנה מצוה, ולכך אינו צריך להמתין עד שיהא לו גמי אלא יורד וטובל מיד. ואם כן אין לומר שמחלוקת ר' מאיר ור' יוסי היתה לענין טבילה בזמנה. אלא יש להסביר כך: דכולי עלמא להני תנאי אמרינן לדעת הכל לשיטת תנאים אלה אומרים אנו טבילה בזמנה מצוה. ואם כן במה נחלקו?

12 והכא בהא קמיפלגי וכאן בענין זה הם חלוקים שר' מאיר סבר: מקשינן מקישים, משווים, אנו דין הזאה לדין טבילה, לומר שכשם שטבילה בזמנה מצוה — אף הזאה בזמנה מצוה. ור' יוסי סבר: לא מקשינן אין אנו משווים הזאה לטבילה, שאף שטבילה בזמנה מצוה — אין הזאה בזמנה מצוה.

13 ושואלים: ור' חנינא סגן הכהנים המחלק בין יום הכיפורים ופרה אדומה מה דעתו בענין זה? אי מקיש אם הוא משווה הזאה לטבילה, אם כן אפילו כהן גדול ביום הכפורים נמי גם כן יצטרך להזות בכל יום משבעת הימים, ואי לא מקיש אם אינו משווה הזאה לטבילה — אם כן אפילו כהן השורף את הפרה נמי גם כן לא! ומדוע איפוא הוא מבדיל ביניהם?

14 ומשיבים: לעולם תפרש כי לא מקיש אינו משווה ובעצם אף על כהן השורף את הפרה לא היה צריך להזות כל שבעה, אלא שכהן השורף את הפרה מעלה בעלמא בלבד היא שעשו בו, כשם שהוסיפו חכמים הרבה מאד מעלות ודקדוקים נוספים בדין הכהן השורף את הפרה, ולא מעיקר ההלכה, אלא כדי להדגיש את צד הטהרה שבדבר.

15 ושואלים: כמאן אזלא כשיטת מי הולכת הא ברייתא זו דתנו רבנן ששנו חכמים: אין הבדל בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכפורים אלא

16 שזה הכהן הגדול הפורש לפני יום הכיפורים פרישתו לקדושה כדי שלא יקל ראשו וליבו ותבוא עליו אימה ויכין עצמו לפני כניסתו אל הקודש ולכן אחיו הכהנים נוגעין בו שהרי לא מחשש טומאה מפרישים אותו, וזה השורף את הפרה פרישתו לטהרה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו. כמאן כשיטת מי היא הברייתא הזאת — או כשיטת ר' מאיר או כשיטת ר' יוסי. דאי שאם תאמר שהיא כדעת ר' חנינא סגן הכהנים — הא איכא נמי הא הרי יש גם כן זה שהכהן השורף את הפרה מזים עליו כל שבעה, וכהן ביום הכיפורים רק בשלישי ושביעי.

17 א על השיטה שמזים על הכהן כל שבעת הימים, שמא יום זה יום שלישי או יום שביעי לטומאה מתקיף לה מקשה עליה ר' יוסי ברבי חנינא: בשלמא נניח שמזים עליו ביום ראשון — שמא שלישי הוא לטומאתו, ביום שני מזים עליו — שמא שלישי הוא לטומאתו שנטמא יום לפני פרישתו. וכן ביום השלישי — שמא שלישי הוא לטומאה. יום חמישי — שמא שביעי הוא, שנטמא יומיים לפני פרישתו. יום ששי — שמא שביעי לטומאה הוא, אם נטמא יום לפני פרישתו, וכן ביום השביעי מזים עליו — שמא שביעי לטומאה הוא,

18 אלא ביום הרביעי לפרישתו למה לי הזאה כלל? לא בחשש שהוא היום השלישי איכא לספוקי יש להסתפק, שהרי לפני שלושה ימים כבר פרש לטהרה ולא שמא זהו היום השביעי איכא לספוקי יש להסתפק, שגם אם יום זה הוא השביעי לטומאתו אין בדבר תועלת שהרי לא היזו עליו ביום השלישי לטומאה זו, ואם כן אין טעם להזות בשביעי, שאין הזאת שביעי בלא הזאת שלישי, ואם כן מה טעם ההזאה ביום הרביעי?

19 ותוהים: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך שאתה סבור שממש בכל יום מזים עליו, הזאה כל שבעה מי איכא האם ישנה, האפשר שיזו עליו כל שבעה ימים? והא קיימא לן והרי מוחזק בידינו שהזאה שבות היא, שתיקנו חכמים שמירה יתירה לשבת, ואסרו כמה דברים, והזאה בכלל זה ואינה דוחה את השבת, ואם כן, בשבת על כרחך הרי אין מזים! אלא מאי אית לך למימר מה יש לך לומר שכאשר אמרו שמזים שבעה ימים אינו מדוייק, ולמעשה הריהו לבר חוץ מיום השבת, ואם כן הכא נמי כאן גם כן יש לפרש שמזים עליו שבעה ימים — לבר חוץ מן היום הרביעי לפרישה, שאז אין צורך להזות עליו.

20 אמר רבא: הלכך משום כך כהן גדול ביום הכפורים, דלא בדידן תליא מילתא אלא בקביעא דירחא תליא מילתא שלא בנו תלוי הדבר אלא בקביעות החודש תלוי הדבר באיזה יום מימי השבוע יחל בפרישתו שהרי בתלתא בשלושה בתשרי בעי לאפרושי צריך להפריש אותו וכל אימת בימי השבוע דמתרמי תלתא שמזדמן שלושה בתשרי מפרשינן ליה מפרישים אנו אותו, אף שיתכן שתתבטל בשל כך הזאתו פעמיים, ביום השבת וכן ביום הרביעי להפרשתו כאמור. אבל כהן השורף את הפרה, דבדידן תליא מילתא שבנו תלוי הדבר באיזה יום נפריש אותו מפרשינן ליה מפרישים אנו אותו ביום רביעי בשבת כי היכי דניתרמי כדי שיזדמן רביעי שלו בשבת, כי ביום הרביעי לפרישה אין צורך להזות, ובשבת אסור להזות, ונמצא שבשאר הימים שבהם יש טעם להזות יוכלו להזות בכולם.

21 ב אחרי הדיון בגמרא בענין מצות הפרישה, שבים לביאור המשנה. שנינו שם שמביאין את הכהן הגדול ללשכת פרהדרין. תניא שנינו בברייתא: אמר ר' יהודה וכי לשכת פרהדרין לשכת פקידי המלך הממונים לשנה היתה? והלא לשכת בלווטי לשכת השרים וראשי המועצה היתה קרויה!

22 אלא, בתחלה בזמן כהונת שמעון הצדיק וחביריו שבשל צידקותם האריכו ימים בכהונתם היו קורין אותה לשכת בלווטי הגדולים, לפי שהיתה מקומו הקבוע של הכהן הגדול. ומתוך שבמשך הדורות היו זמנים שהיו אנשים שאינם ראויים נותנין למחזיק בשלטון עליו על הרצון לזכות בכהונה הגדולה אף שלא לפי מעלתם ממון רב כדי לקבל מינוי זה של כהונה גדולה וכך היו אכן מתמנים, ומתוך שהיו רשעים ולא הוציאו שנתם לכך היו מחליפין אותה את הכהונה הגדולה כל שנים עשר חודש וממנים לתפקיד זה בכל שנה איש אחר כפרהדרין הללו כמו פקידים אלה שמחליפין אותם כל שנים עשר חודש, לפיכך היו קורין אותה בזלזול לשכת פרהדרין שאף היא בשל חילופי הכהנים היתה מתחלפת בכל שנה לפי שכל אחד היה הורס את לישכת קודמו ובונה לו מפוארת ממנה.

23 כיון שהוזכר ענין הפרהדרין, מביאים הלכה אחרת שבה נזכרו פקידים אלה. תנן התם שנינו שם במשנה במסכת דמאי: הנחתומין אופי הלחם לרבים — לא חייבו אותן חכמים להפריש מן הדמאי תבואה שנקנתה מעם הארץ וספק אם הופרשו ממנה כל מתנות הלוים והכהנים אלא תרומת מעשר אחד ממאה מן התבואה, שהיה ניתן לכהנים וכן חלה שמפרישים תמיד מן העיסה.

24 ושאלו: בשלמא נניח תרומה גדולה הניתנת לכהן, ששיעורה אחד מחמישים בערך לא חייבו אותם להפריש, דתניא שכן שנינו בברייתא: