ביאור שטיינזלץ על יומא ה׳

1 אמר רב יוסף: לענין חובת סמיכה על הקרבנות איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה. למאן דאמר לשיטת מי שאמר כי כל הכתוב בהן במילואים מעכב בהן אף דבר שאין מעכב לדורות —אם כן סמיכה מעכבא מעכבת, למאן דאמר לשיטת מי שאמר דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב בהן — אם כן סמיכה לא מעכבא אינה מעכבת גם במילואים.

2 ושואלים: ובהלכות קרבנות הקבועים לדורות מנא לן דלא מעכבא מנין לנו שאין הסמיכה מעכבת? ומשיבים: דתניא שכן שנינו בברייתא נאמר: "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו" ויקרא א, ד, וכי סמיכה מכפרת ובה תלויה הכפרה? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר" ויקרא יז, יא!

3 ואם כן מה תלמוד לומר "וסמך" "ונרצה"? — מלמד שאם עשאה והחשיבה לסמיכה רק כשירי וכטפילה למצוה ולכך לא סמך — מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר כפרה מובחרת, ועם כל זאת, להלכה "וכפר"! הרי שמצוות הסמיכה אינה מעכבת לדורות, שאף אם לא עשאה נתכפר, ואילו במילואים היתה הסמיכה מעכבת.

4 רב נחמן בר יצחק אמר: חובת תנופה איכא בינייהו יש ביניהם בין ר' יוחנן לר' חנינא, הבדל למעשה. למאן דאמר לשיטת מי שאמר כל הכתוב בהן במילואים מעכב בהן — אם כן מעכבא מעכבת התנופה. ולמאן דאמר ולשיטת מי שאמר דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב אף בהן — אם כן לא מעכבא אין התנופה מעכבת.

5 ושואלים: ולדורות מנא לן דלא מעכבא מנין לנו שאין התנופה מעכבת? ומשיבים: דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר: "ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר" ויקרא יד, כא, ויש לשאול: וכי תנופה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר" ויקרא יז, יא! אם כן מה תלמוד לומר "לתנופה לכפר" — ללמדנו שאם עשאה לתנופה רק כשירי מצוה ולא קיימה — מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר, אולם למעשה "וכפר".

6 רב פפא אמר: ענין פרישת שבעה איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה. כיצד? למאן דאמר לשיטת מי שאומר כל הכתוב בהן מעכב בהן — אם כן מעכבא מעכבת פרישה לשבעת הימים, שאם לא פרשו היו קרבנותיהם נפסלים. ואילו למאן דאמר לשיטת מי שאומר שדבר שאינו מעכב לדורות אינו מעכב בהן — לא מעכבא אין הפרישה מעכבת.

7 ושואלים: ולדורות מנא לן דלא מעכבא מנין לנו שאינה מעכבת? ומשיבים: מדקא תני ממה ששנינו במשנתנו שהיו "מתקינין" ממלא מקום הכהן הגדול, ולא קתני שנה שהיו "מפרישין" אותו אף שיתכן שבסופו של דבר יצטרך לשמש ביום הכיפורים ככהן גדול בפועל, הרי שאין חסרון הפרישה מעכב.

8 רבינא אמר: ריבוי בגדים, שיהא הכהן הגדול לובש את כל שמונת בגדי הכהונה הגדולה כל אותם שבעה ימי פרישה וכן משיחה שלו בשמן המשחה כל שבעה ימים אלו, היא הנקודה שאיכא בינייהו שיש ביניהם הבדל למעשה בין ר' יוחנן ור' חנינא אם יש בהן כדי לעכב. למאן דאמר לשיטת מי שאומר כל הכתוב בהן מעכב בהן — אם כן מעכבא מעכבת הן לבישת שמונת הבגדים וכן המשיחה. ולמאן דאמר ולשיטת מי שאומר דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב אף בהן — אם כן אף זו לא מעכבא אינה מעכבת.

9 ושואלים: ולדורות מנא לן דלא מעכבא מנין לנו שאין המשיחה מעכבת? ומשיבים: דתניא שכן שנינו בברייתא על הכתוב: "וכפר הכהן אשר ימשח אתו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו" ויקרא טז, לב ושאלו: מה תלמוד לומר בכפילות לשון זו?

10 — לפי שנאמר: "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבוא אל אוהל מועד לשרת בקודש" שמות כט, ל, אין לי ללמוד מפסוק זה אלא שהכהן הגדול הוא זה שנתרבה כלומר שלבש את כל שמונת הבגדים במשך שבעה ימים, ונמשח במשך שבעה ימים. ואם כן, כהן שנתרבה בבגדים שבעה ימים ונמשח בשמן המשחה יום אחד בלבד, או שנתרבה יום אחד בלבד ונמשח שבעה מניין שאף בכך נעשה כהן גדול? תלמוד לומר: "אשר ימשח אתו ואשר ימלא את ידו" — מכל מקום, בלא הגבלת מספר הימים.

11 ושואלים: אכן, אשכחן מצאנו חובת ריבוי שבעה לכתחלה אולם חובת משיחה שבעה לכתחלה מנלן מנין לנו? שהרי לדעת רבינא לכתחילה אף המשיחה שבעה ימים, אלא שאינה מעכבת לדורות, אולם מנין למדנו שקיימת מצוה כזו לכתחילה?

12 ומשיבים: אי בעית אימא אם תרצה אמור להוכיח מדאיצטריך קרא למעוטה ממה שהוצרך הכתוב למעטה שהרי הכתוב "וכיפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו" בא למעט ולצמצם חובה הנלמדת ממקומות אחרים, לומר שבכל אופן שנמשח ומתמנה נעשה בכך כהן גדול, ואם כן מובן מכאן שלכתחלה צריך להמשח שבעה ימים. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הוכחה אחרת ממה שאמר קרא הכתוב: "ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם" שמות כט, כט, איתקש הושווה בפסוק זה משיחה לריבוי, ללמדנו: מה ריבוי בגדים מלכתחילה הריהו שבעה ימים, אף משיחה מלכתחילה יש לקיימה שבעה ימים.

13 א אחרי שנתבררו ההבדלים ההלכתיים שבין דברי ר' יוחנן ור' חנינא ביחס למילואים, באים לדון בטעמיהם. ושואלים: מאי טעמא דמאן דאמר מה טעמו של מי שאומר כל הכתוב בהן במילואים מעכב? אמר ר' יצחק בר ביסנא אמר קרא הכתוב: "ועשית לאהרן ולבניו ככה ככל אשר צויתי אותכה שבעת ימים תמלא ידם" שמות כט, לה — הביטוי "ככה" בא להדגיש כי עיכובא לעכב הוא, שרק כך יש לעשות ולא בכל אופן אחר. על ראיה זו מקשים: תינח דבר זה נוח ומלמד לכל

14 מילתא דכתיבא בהאי ענינא דבר שכתוב בענין זה בספר שמות בפרשת מצוות המילואים אליו מתייחסים הדברים. אולם, מילתא דלא כתיבא בהאי ענינא מנא לן דבר שאינו כתוב במפורש בענין זה מנין לנו שאף הוא מעכב? שהרי יש פרטי דינים שלא נאמרו שם אלא נאמרו בספר ויקרא, כשמסופר כיצד נעשו המילואים!

15 אמר רב נחמן בר יצחק: יליף למד דבר זה בגזירה שווה מן המילים "פתח" "פתח", שנאמר בשעת הציווי: "פתח אוהל מועד" שמות כט, לב וכן נאמר בעשייה: "פתח אוהל מועד" ויקרא ח, לא, ללמד מפרשה אחת על חברתה. רב משרשיא אמר: אין צורך בגזירה שווה, אלא מעניינו הוא נלמד, שאף בשעת העשייה נאמר: "ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צוויתי" ויקרא ח, לה הרי הקפדה זו של "משמרת ה'" באה ללמד עכובא לעכב שאף פרטי הדינים שנאמרו בעשייה מעכבים. רב אשי אמר: נאמר בכתוב: "כי כן צויתי" והדגשה זו באה ללמד לעכובא לעכב.

16 כיון שהוזכר כתוב זה מביאים מדרש הלכה הקשור בו, תנו רבנן שנו חכמים: נאמר בפרשת המילואים כמה לשונות של ציווי: "כי כן צויתי" ויקרא ח, לה, "כאשר צויתי" ויקרא י, יח, וכן "כאשר צוה ה'" ויקרא י, טו ומה למדים אנו מחזרות אלה? כך יש ללמוד: "כי כן צויתי" כוונתו להדגיש: אפילו באנינות ביום ראשון לאבילות, שהאבל קשה יאכלום לקרבנות הללו. "כאשר צויתי" — בשעת מעשה אמר להם, שבאותה שעה שמתו נדב ואביהוא והיו אהרן ובניו אבלים, אמר להם לעשות כן. וכשאומר "כאשר צוה ה'" הריהו בא לומר: ולא מאלי מעצמי לפי סברתי והבנתי אני אומר כן, אלא כך נאמר לי במפורש מפי הקדוש ברוך הוא.

17 כיון שהזכרנו דברים שאינם מפורשים בפרשה מביאים מה שאמר ר' יוסי בר' חנינא: מכנסים כחלק מפרטי לבוש הכהן בעבודת המילואים אין כתובין ומוזכרים בפרשה, וכשהוא אומר "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי" שמות כט, א הרי זה בא להביא לרבות את המכנסים שכן "ו" של המילה "וזה" בא להוסיף על מה שנאמר קודם לכן ובין השאר אף את דין המכנסים, וכן לרבות לימי המילואים אף את קרבן עשירית האיפה שמביא כל כהן ביום חינוכו לעבודה.

18 ושואלים: בשלמא נניח לענין מכנסים מובן כיצד למדים אנו אותם, שהרי כתיבי בענינא כתובים הם בענין הבגדים שנתפרש עניינם סמוך לענין המילואים, אלא קרבן עשירית האיפה מנא לן מנין לנו שחייבים בו במילואים? ומשיבים: אתיא באה, נלמדת הלכה זו בגזירה שווה של המילים "זה", "זה", שנאמר: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האפה" ויקרא ו, יג ובענין מילואים נאמר: "וזה הדבר", ללמד שגם במילואים יש להביא עשירית האיפה.

19 אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: מנין שאף מקרא פרשה זו של מילואים לפני הציבור מעכב את המילואים, תלמוד לומר: "ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות" ויקרא ח, ה ללמד: אפילו דיבור "הדבר" מעכב שגם אמירת הדברים לעדת ישראל מעכבת במצוה זו.

20 א כיון שאנו עוסקים בפרשת המילואים, שואלים: כיצד באיזה סדר הלבישן משה לאהרן ובניו את בגדי הכהונה? ותוהים: כיצד הלבישן?! מה מקום לשאלה זו, הרי מאי דהוה הוה מה שהיה היה ומה לנו לשאול על מה שכבר היה, ואין ללמוד ממנו להלכה? אלא אם שואלים בענין זה כך יש לשאול: כיצד מלבישן לעתיד לבוא לכשיחיו המתים ויתחדש סדר העבודה, כיצד ילביש את הכהנים? אף נוסח זה נדחה: לעתיד לבוא נמי גם כן לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם, והרי הוא יודע כיצד סדר הלבישה, ומה לנו לחקור בדבר?

21 אלא כך יש לשאול: כיצד הלבישן כדי למיסבר קראי להבין את הכתובים. שכן הכתובים הדנים בדבר, סותרים זה את זה במקצת. ומשיבים: אכן בשאלה זו פליגי נחלקו בה בני ר' חייא ור' יוחנן. חד אחד מהם אמר: אהרן הולבש בגדים תחילה ואחר כך בניו, וחד ואחד מהם אמר: אהרן ובניו הולבשו בבת אחת בזה אחר זה שלא להפסיק ולשנות את הסדר.

22 אמר אביי: בכתונת ומצנפת — כולי עלמא לא פליגי לדעת הכל אינם חלוקים שאהרן הולבש קודם ואחר כך בניו. ומדוע אומרים כן כי בין בצואה בכתובים המצווים על המילואים ובין בכתובים המדברים בעשייה — אהרן קדים קודם בתיאור לבישת בגדים אלה, ואם כן פשוט לנו לומר שבזה הוקדם אהרן. כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה בלבישת האבנט, מי מהם קדם ללובשו. ובירור צדדי הספק: מאן דאמר מי שאמר אהרן ואחר כך בניו, הדבר נלמד ממה דכתיב שנאמר: "ויחגור אתו באבנט" ויקרא ח, ז והדר כתיב ואחר כך נאמר: "ויחגר אתם אבנט" ויקרא ח, יג משמע שתחילה הלביש את אהרן את כל בגדיו ואבנט בכללם, ואחר כך הלביש את הבנים. ומאן דאמר ומי שאמר כי אהרן ובניו בבת אחת — דכתיב שנאמר בציווי לאחר שמצוה על הלבשת בגדים לאהרן: "וחגרת אתם אבנט אהרן ובניו" שמות כט, ט משמע חגירת אבנט היתה לכולם כאחת. ושואלים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאמר כי אהרן ובניו בבת אחת, הכתיב הרי נאמר: "ויחגר אתו באבנט" והדר כתיב ואחר כך נאמר בהפסק ניכר: "ויחגר אתם אבנט", משמע שלמעשה סיים להלביש את אהרן ורק אחר כך הלביש את בניו!