1והא וברייתא זו שאינו מטמא — בבית כנסת של כרכים ערים גדולות, שכיון שמתקבצים אנשים ממקומות שונים להתפלל שם איננו רכושם של בני העיר בלבד, אלא של הציבור כולו. והא וברייתא זו שמטמא — בבית כנסת של כפרים שהוא שייך רק לבני הכפר עצמו, והריהו כבית שותפים.2ומקשים: ובית כנסת של כרכים אין מטמא בנגעים? והתניא והרי שנינו בברייתא: נאמר: "בבית ארץ אחזתכם" ויקרא יד, לד — ללמד אחזתכם שלכם מטמאה בנגעים, ואין העיר ירושלים מטמאה בנגעים לפי שאינה נחלה השייכת לשבט מסויים, אלא שייכת לכל ישראל. אמר ר' יהודה: אני לא שמעתי על מקום בארץ ישראל שאינו מיטמא בנגעים אלא מקום מקדש בלבד. ומדבריו נדייק ללמוד הא הרי שלשיטתו אפילו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבירושלים מטמאין בנגעים, ואף על גב ואף על פי ששל כרכים נינהו הם! ודוחים: אימא אמור ותקן כך: אמר ר' יהודה: אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד, ובכלל זה אף בתי כנסיות ובתי מדרשות.3א כיון שהובאה ברייתא זו מסבירים אותה: במאי קא מיפלגי במה, באיזה עקרון, נחלקו ר' יהודה וחכמים? תנא קמא התנא הראשון סבר כי ירושלים לא נתחלקה לשבטים, אלא שייכת לכלל ישראל ולכן אינה מיטמאה בנגעים. ואילו ר' יהודה סבר כי ירושלים נתחלקה לשבטים, לשבט יהודה ובנימין, ודינה כשאר ארץ ישראל, ולכך הריהי מיטמאה בנגעים כשאר ערי ארץ ישראל.4ומעירים: כי בפלוגתא דהני תנאי במחלוקת של תנאים אלה שנחלקו במפורש בנושא זה, נחלקו אף הם. דתניא שכן שנינו בברייתא: מה היה בחלקו של יהודה בתחום בית המקדש — הר הבית עצמו, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין — אולם והיכל ובית קדשי הקדשים, ורצועה של קרקע היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה המזבח בנוי. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום כלומר, היה מצטער על שרצועה זו של שבט יהודה, והיה רוצה שימסרנה שבט יהודה לרשותו, שיהיה מזבח כולו שלו.5ורמז לדבר, שנאמר בברכת משה לבנימין: "חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" דברים לג, יב, כאדם שאינו יכול לסבול דבר הנמצא בין כתפיו ומתחכך "חופף" תמיד להסירו. לפיכך מפני דבר זה זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן מארח לגבורה לשכינה, שנאמר: "ובין כתפיו שכן" שקודש הקדשים היה בנחלת בנימין. הרי שלברייתא זו ברור הדבר שירושלים נתחלקה לשבטים.6ואילו האי תנא ותנא זה שיובאו דבריו סבר כי ירושלים לא נתחלקה כלל לשבטים. דתניא שכן שנינו בתוספתא: אין בעלי הבתים שבירושלים משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן, שאינם נחשבים כבעלי הבית אלא כדיירים בלבד, שאין להם זכות לאחוזת קבע בירושלים, ואינה אלא רכוש העם כולו. ר' אלעזר בר צדוק אומר: אף לא משכירים בה מטות. לפיכך, עורות קדשים של שלמי חגיגה ושמחה שהיו הבאים לרגל לירושלים נוהגים לתת במתנה לבעלי הבתים על שאירחום בביתם — אינם זכאים להם על פי דין, אלא בעלי אושפזיכנין המארחים היו נוטלין אותן בכוח הזרוע. אמר אביי אגב כך: שמע מינה למד מכאן, כי אורח ארעא למישבק איניש גולפא ומשכא לאושפיזיה דרך ארץ הוא שיעזוב שיניח אחריו אדם את כד היין ששתה בו, ואת עור הבהמה ששחט ואכל למארח שלו, כתמורה על שאירחו בביתו.7ב לאחר שנתברר ענין חלוקת ירושלים, שבים לבירור דין בתי כנסת של רבים. ושואלים: ובית הכנסת של כפרים מי האם מטמא בנגעים? והתניא והרי שנינו בברייתא: נאמר: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת..." ויקרא יד, לד, ונדייק: "לאחוזה" — כוונתו עד שיכבשו אותה ותהיה לגמרי שלהם. כבשו אותה ולא חלקוה לשבטים, ואפילו חלקו לשבטים ולא חלקו לבית אבות, חלקו לבית אבות ועדיין אין כל אחד מכיר את חלקו שלו המיוחד לו, מניין שאינו מיטמא?8תלמוד לומר: "ובא אשר לו הבית" ויקרא יד, לה: מי שמיוחד הבית לו ויודע את בעלותו עליו, יצא בתים אלו שאין מיוחדין לו. ומכאן נלמד שאפילו בית הכנסת שבכפרים, כיון שאין היכר בחלקו של כל אחד מהמתפללים, לכך הריהו נחשב כרכוש הכלל, ואינו מטמא. אלא יש לדחות את החילוק בין דין הכפרים ודין הכרכים. ולקושייתנו הראשונה מחורתא כדשנין מעיקרא מחוור, ברור, כמו שהסברנו מתחילה שיש טעמים אחרים לישוב הסתירה בין הברייתות.9ג במשנה שנינו כי מתקינין מכינים לו לכהן הגדול עוד כהן אחר שיוכל למלא מקומו אם נטמא הכהן הגדול ביום הכיפורים. ויש לברר שאלה המתעוררת בענין זה, ויש להקדים לה כי פשיטא פשוט, ברור הדבר כי אם אירע בו פסול בכהן הגדול המכהן קודם הקרבת תמיד של שחר ביום הכיפורים — מחנכין אותו את הכהן הגדול החדש בתמיד של שחר, שמלבישים אותו בשמונת בגדי הכהן הגדול והוא מקריב את קרבן התמיד של שחר, ועל ידי זה הריהו נעשה כהן גדול בפועל. אלא אם אירע בו פסול בכהן המכהן לאחר תמיד של שחר, שאז על הכהן הגדול להתחיל בעבודה המיוחדת ליום הכיפורים, ועבודה זו נעשית רק בארבעה בגדי לבן כתונת, מכנסיים, מצנפת ואבנט שהם בגדיו של כהן הדיוט, אם כן במה מחנכין אותו? במה, ניכר כי נעשה כהן גדול בפועל?10אמר רב אדא בר אהבה: באבנט, כי האבנט שלובש הכהן הגדול ביום הכיפורים הוא אבנט עשוי בד פשתן ואינו כמו אבנטו של כהן הדיוט העשוי כלאים של צמר ופשתים. ומקשים: הניחא זה נוח למאן לשיטת מי שאמר כי אבנטו של כהן גדול בכל ימות השנה, שמפורש בכתוב שהוא כלאים, זה הוא אבנטו של כהן הדיוט שאין הבדל ביניהם. וביום הכיפורים לובש הכהן הגדול אבנט מיוחד של בוץ פשתן, ולכן כשלובשו הרי בכך מתחנך לכהונה גדולה. אלא למאן לשיטת מי שאמר שאבנטו של כהן גדול בכל ימות השנה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, ורק הכהן הגדול לובש אבנט של תכלת ארגמן ופשתים, ואילו אבנטו של כהן הדיוט הינו של פשתן בכל ימות השנה, כשאר בגדיו, אם כן, ביום הכיפורים כאשר הכהן הגדול לבוש אבנט בד כמפורש בתורה, הרי אין הבדל בין כהן הדיוט וכהן גדול, ולשיטה זו מאי איכא למימר מה יש לנו לומר, במה מתחנך הוא לכהונה גדולה?11אמר אביי: כך היא דרך חינוכו ועלייתו לכהונה גדולה: לפני שיתחיל בעבודת יום הכיפורים שנעשית בארבעה בגדי לבן הריהו לובש שמונה בגדים המיוחדים לכהן גדול, ומהפך בצינורא במזלג שעל המזבח להחיש את הבערת אברי קרבן התמיד ועל ידי עבודת קודש בבגדי כהונה גדולה — נעשה כהן גדול. וכשיטת רב הונא, שאמר רב הונא: זר שהפך חלק מהקרבנות בצינורא במזלג — חייב מיתה משום שעבד עבודת קודש מיוחדת לכהונה. ורב פפא אמר: אין צורך בפעולה זו, אלא12עבודתו מחנכתו כלומר, אין ממלא המקום צריך חינוך מיוחד, אלא בעצם העובדה שהוא עובד עבודת יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בכהן גדול — בכך נעשה כהן גדול. וראיה לדבר מי לא תניא האם לא שנינו בברייתא כי כל הכלים של מקדש שעשה משה — משיחתן מקדשתן, שהרי נצטווה בתורה למשחם בשמן המשחה כדי לקדשם ומכאן ואילך לאחר ימי משה — שוב אין צורך למשוח כלי קודש חדש בשמן המשחה כדי לקדשו, אלא עבודתן עצמה היא שמחנכתן. שכאשר נוטלים כלי מתאים ומשתמשים בו לעבודת הקודש, הרי באותה עבודה עצמה הוא מתקדש למלאכתו, הכא נמי כאן גם כן בכהן גדול — עבודתו ככהן גדול היא מחנכתו.13א כיון שהוזכרה המחלוקת ביחס לאבנטו של כהן גדול, מביאים אותה בשלמותה. כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: ביחס לאבנטו של כהן הדיוט נחלקו רבי ור' אלעזר בר' שמעון; חד אחד מהם אמר: של כלאים היה, כאבנטו של הכהן הגדול המתואר בתורה במפורש, וחד ואחד מהם אמר: של בוץ פשתן היה, ככל שאר בגדי כהן הדיוט שהיו בגדי בוץ.14ומעירים: תסתיים תוגדר, תתברר כי רבי הוא שאמר ששל כלאים הוא. דתניא שכן שנינו בברייתא: אין בין כהן גדול לכהן הדיוט אלא אבנט, אלו דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אף לא אבנט. ונברר את הדברים; אימת אימתי לגבי איזה זמן נאמרה מחלוקת זו? אי נימא אם נאמר בשאר ימות השנה שאבנטו של הכהן הגדול של כלאים הוא ובשל הדיוט נחלקו — הרי בלא זה טובא איכא הבדל מרובה יש כי כהן גדול משמש בשמונה בגדים ואילו כהן הדיוט משמש בארבעה בגדים בלבד!15אלא לאו האם לא מדובר כאן ביום הכפורים שהכהן הגדול משמש באבנט בוץ ובשל הדיוט נחלקו, שלשיטת רבי שאינו כשל כהן גדול, משמע ששל ההדיוט של כלאים הוא. ואילו לשיטת ר' אלעזר בר' שמעון שהאבנטים שוים, משמע שאף אבנטו של כהן הדיוט של בוץ הוא, כאבנטו של כהן גדול.16את ההוכחה הזו דוחים; אמרי אומרים: לא, אין כאן הוכחה, כי לעולם יכול אתה לפרש כי מדובר כאן בשאר ימות השנה ואין מדובר כאן בהבדל המפורש ביניהם בארבעה בגדים יתרים של הכהן הגדול, אלא, בהנך באותם ארבעת הבגדים ששוין הם — כתונת, מכנסים, מצנפת ואבנט — שבהם שוים כהן גדול וכהן הדיוט. ולפי זה תהא המסקנה הפוכה, שלדעת רבי אבנטו של כהן גדול הריהו של כלאים ושל כהן הדיוט של בוץ, ואילו לדעת ר' אלעזר בר' שמעון אף אבנטו של כהן הדיוט של כלאים הוא. ואם כן אין להביא הוכחה גמורה מברייתא זו.17כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר מסורת זו באופן מפורש יותר: אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים — דברי הכל של בוץ הוא, כמפורש בתורה. ובשאר ימות השנה — דברי הכל הריהו של כלאים. לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט בין בשאר ימות השנה, ובין ביום הכפורים. שרבי אומר שהוא של כלאים, ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר: של בוץ הוא.18אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא אף אנו גם כן שנינו בברייתא כעין שיטה זו. שכך שנו: נאמר בתרומת הדשן מן המזבח: "ולבש הכהן מידו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו" ויקרא ו, ג, ולשון הפסוק תמוה, שהרי אחר שנאמר כבר "ולבש" מה תלמוד לומר "ילבש"? אלא בא הכתוב להביא להוסיף חובת חבישת מצנפת וחגירת אבנט להרמת הדשן אף שלא נתפרש הדבר בכתוב, אלו דברי ר' יהודה.19ר' דוסא אומר: ייתור לשון זה בא להביא לרבות בגדי כהן גדול ביום הכפורים שהם כשרין לכהן הדיוט, שהרי כהן גדול ביום הכיפורים לובש רק ארבעה בגדי בוץ, ואף שאין הכהן הגדול עצמו יכול לשמש באותם בגדים ביום הכיפורים לשנה אחרת, מכל מקום רשאי כהן הדיוט ללבוש בגדים אלו בשאר ימות השנה. רבי אומר: שתי תשובות בדבר לדחות את דברי ר' דוסא; חדא אחת מהן היא: שאבנטו של כהן גדול ביום הכפורים לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט בשאר ימות השנה. הרי ברור מכאן כי לדעת רבי אבנטו של כהן גדול ביום כיפור הוא של בוץ, ושל הדיוט בכל השנה של כלאים.20ועוד תשובה דחיה לדברי ר' דוסא: כיצד יתכן שבגדים שנשתמשתה בהן קדושה חמורה של כהן גדול, תשמש בהן קדושה קלה של כהן הדיוט? אלא לשיטת רבי מה תלמוד לומר בריבוי הלשון "ילבש"? — הרי זה בא לרבות את הבגדים השחקין השחוקים, שכל עוד אינם בלויים לגמרי מותר להשתמש בהן לעבודה זו.21ומעירים: ואזדא והולך ר' דוסא לטעמיה לטעמו, לשיטתו, דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" ויקרא טז, כג מלמד שבגדים ששימש בהם הכהן הגדול ביום הכיפורים טעונין גניזה ואסורים בשימוש נוסף. ר' דוסא אומר: אין כוונת הכתוב אלא שלא ישתמש בהן הכהן הגדול ביום הכפורים אחר. משמע כי לדבריו אף שאין הכהן גדול רשאי להשתמש בהם יותר, מכל מקום מותרים הם לשימוש כהן הדיוט בכל ימות השנה, שהרי אינם טעונים גניזה.22ב שוב חוזרים אנו לגוף ההלכה בענין התקנת כהן אחר תחתיו. תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: אירע בו פסול בכהן הגדול המכהן ומינו אחר תחתיו, ואחר כך נתקן פסולו של ראשון, כגון שנטהר מטומאתו, הכהן הראשון חוזר לעבודתו להיות ככהן גדול, והשני שנתמנה לפי שעה כל מצות כהונה גדולה עליו שמשמש בשמונה בגדים ואסור בפריעה ופרימה ולהיטמא לקרוביו ואינו נושא את האלמנה, אלו דברי ר' מאיר.23ר' יוסי אומר: לא כן, אלא הכהן הראשון — חוזר לעבודתו, ואילו השני — אינו ראוי לשמש לא לכהן גדול בשמונה בגדים, שהרי יש כהן גדול אחר, ולא לכהן הדיוט בארבעה בגדים, מאחר וכבר היה קדוש בקדושה חמורה, שוב אינו יורד לקדושה קלה ממנה,24אמר ר' יוסי ראיה לדבריו: מעשה בכהן יוסף בן אלם שהיה דר בציפורי שבזמנו אירע בו פעם פסול בכהן גדול ומינוהו ליוסף בן אלם תחתיו לכהונה גדולה, ולאחר שנתקן הכהן הגדול הראשון אמרו חכמים: ראשון — חוזר לעבודתו, ואילו השני — אינו ראוי לא להיות כהן גדול ולעבוד בשמונה בגדים, ולא להיות ככהן הדיוט ולעבוד בארבעה. ומסבירים: כהן גדול אינו יכול להיות — משום איבה, כי אם יהיו שני כהנים גדולים במקדש, הרי זה פתח לשנאה קנאה ומרירות, ועלינו להמנע מכך. וכן כהן הדיוט אינו יכול להיות, משום שמעלין בקודש ולא מורידין, ומאחר שהיה כבר כהן גדול, שוב אינו יכול לחזור ולשמש ככהן הדיוט.25אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן:
