תוספות ישנים על יומא י״ג

מהדורה: דפוס האלמנה והאחים ראם

מקור יומא י״ג
1 הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי שֶׁאִם עָבַר וְעָבַד — עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי שֶׁאִם מֵת רִאשׁוֹן, שֶׁחוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ.
2 פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, הָוְיָא לֵיהּ צָרָה מֵחַיִּים. קָא מַשְׁמַע לַן.
3 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ. וְרַבָּנַן נָמֵי, הָא חָיְישִׁי לְשֶׁמָּא? אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: טוּמְאָה שְׁכִיחָא, מִיתָה לָא שְׁכִיחָא.
4 אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף. שַׁפִּיר קָא אָמְרִי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה! וְרַבִּי יְהוּדָה — אָמַר לָךְ: לְמִיתָה דַחֲדָא — חָיְישִׁינַן. לְמִיתָה דְתַרְתֵּי — לָא חָיְישִׁינַן. וְרַבָּנַן? אִי אִיכָּא לְמֵיחַשׁ — אֲפִילּוּ לְמִיתָה דִּתְרֵין חָיְישִׁינַן.
5 וְרַבָּנַן, נֵימְרוּ אִינְהוּ לְנַפְשַׁיְיהוּ! אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: כֹּהֵן גָּדוֹל זָרִיז הוּא. אִי זָרִיז הוּא, לָמָּה מַתְקִינִין כֹּהֵן אַחֵר? כֵּיוָן דְּעָבְדִינַן לֵיהּ צָרָה, כׇּל שֶׁכֵּן דְּמִזְדָּרַז טְפֵי.
6 וּמִי סַגִּי לֵיהּ בְּתַקַּנְתָּא? ״בֵּיתוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָךְ לָאו בֵּיתוֹ הִיא! דִּמְקַדֵּשׁ לַהּ. וְהָא כַּמָּה דְּלָא כָּנֵיס לַהּ — לָאו בֵּיתוֹ הִיא! דְּכָנֵיס לָהּ. אִם כֵּן, הָוֵה לֵיהּ שְׁנֵי בָתִּים, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ״, וְלֹא בְּעַד שְׁנֵי בָתִּים!
7 דַּהֲדַר מְגָרֵשׁ לַהּ. אִי מְגָרֵשׁ לַהּ, הָדְרָא קוּשְׁיַין לְדוּכְתָּא! לָא צְרִיכָא, דִּמְגָרֵשׁ לַהּ עַל תְּנַאי. דְּאָמַר לַהּ: הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁתָּמוּתִי. וְדִילְמָא לָא מָיְיתָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁנֵי בָתִּים!
8 אֶלָּא דְּאָמַר לַהּ: הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תָּמוּתִי. אִי לָא מָיְתָה — מִיגָּרְשָׁא לַהּ. וְאִי מָיְתָה הָא — קָיְימָא הָךְ. וְדִילְמָא הִיא לָא מָיְתָה, וְהָוֵה לֵיהּ גִּיטָּא דְּהַאי גִּיטָּא, וּמָיְיתָא חֲבֶרְתַּהּ, וְקָם לֵיהּ בְּלֹא בַּיִת!
9 אֶלָּא, דְּאָמַר לַהּ: עַל מְנָת שֶׁתָּמוּת אַחַת מִכֶּם. מָיְתָה הָא — קָיְימָא הָךְ, מָיְתָה הָךְ — הָא קָיְימָא הָא. וְדִילְמָא לָא מָיְיתָא וְלָא חֲדָא מִינַּיְיהוּ, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁנֵי בָתִּים?
10 וְעוֹד: כִּי הַאי גַּוְונָא מִי הָוֵי גִּיטָּא? וְהָאָמַר רָבָא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן כׇּל יְמֵי חַיַּי וְחַיַּיְכִי״ — אֵין זֶה כְּרִיתוּת.
11 כׇּל יְמֵי חַיַּי פְּלוֹנִי — הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת!
12 אֶלָּא, דְּאָמַר לַהּ: הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תָּמוּת חֲבֶרְתִּיךְ. אִי לָא מָיְתָה חֲבֶרְתַּהּ — מִיגָּרְשָׁא, וְאִי מָיְתָה הָא — הָא קָיְימָא הָא. וְדִילְמָא מָיְיתָא חֲבֶרְתַּהּ בְּפַלְגָא דַעֲבוֹדָה, וְאִיגַּלַּי מִלְּתָא
13 לְמַפְרֵעַ דְּגִיטָּא דְּהָא לָאו גִּיטָּא הוּא, וְעָבֵיד לֵיהּ עֲבוֹדָה בִּשְׁנֵי בָתִּים! אֶלָּא, דְּאָמַר לַהּ: הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁתָּמוּת חֲבֶרְתִּיךְ. וְדִילְמָא מָיְיתָא חֲבֶרְתַּהּ, וְהָוֵה לֵיהּ גִּיטָּא דְּהָא גִּיטָּא, וְקָם לֵיהּ בְּלֹא בַּיִת!
14 אֶלָּא, דִּמְגָרֵשׁ לְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ. לַחֲדָא אָמַר לַהּ: הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תָּמוּת חֲבֶרְתִּיךְ, וְלַחֲדָא אָמַר לַהּ: הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּכָּנְסִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וְדִילְמָא לָא מָיְיתָא חֲבֶרְתַּהּ, וְלָא עָיְילָא הִיא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהָוֵה לֵיהּ גִּיטָּא דְתַרְוַיְיהוּ גִּיטָּא, וְקָם לֵיהּ בְּלֹא בַּיִת!
15 אֶלָּא, לַחֲדָא אָמַר לַהּ: הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תָּמוּת חֲבֶרְתִּיךְ. וְלַחֲדָא אָמַר לַהּ: הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁאֶכָּנֵס אֲנִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת. דְּאִי מָיְיתָא הָא — קָיְימָא הָא, וְאִי מָיְיתָא הָא — קָיְימָא הָא. מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דִּילְמָא מָיְיתָא חֲבֶרְתַּהּ בְּפַלְגָא דַעֲבוֹדָה, וְעָבֵד לֵיהּ עֲבוֹדָה לְמַפְרֵעַ בִּשְׁנֵי בָתִּים? אִי חָזֵי לַהּ דְּקָא בָּעֲיָא לְמֵימַת — קָדֵים אִיהוּ וְעָיֵיל לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּמְשַׁוֵּי לְגִיטָּא דְּהָא גִּיטָּא לְמַפְרֵעַ.
16 מַתְקֵיף לַהּ רַב אַסִּי, וְאִיתֵּימָא רַב עַוִּירָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד, לֹא יִתְיַיבְּמוּ! ״יְבִמְתּוֹ״ ״יְבִמְתּוֹ״ רִיבָּה.
17 מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא, וְאִיתֵּימָא רַב שֵׁרֵבְיָה: אֶלָּא מֵעַתָּה אֲרוּסָה לֹא תִּתְיַיבֵּם? ״הַחוּצָה״, לְרַבּוֹת אֶת הָאֲרוּסָה.
18 תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן, וְאֵינוֹ אוֹכֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל הַיּוֹם. מַאי ״כׇּל הַיּוֹם״? אָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לַהֲבִיאוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ.
19 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא לְרַבִּי יְהוּדָה אַפּוֹקֵי מַפְּקִינַן לֵיהּ, דְּתַנְיָא: הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, מַנִּיחַ עֲבוֹדָתוֹ וְיוֹצֵא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִגְמוֹר. וְאַתְּ אָמְרַתְּ מַיְיתִינַן לֵיהּ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ?
20 אֶלָּא אָמַר רָבָא: מַאי ״כׇּל הַיּוֹם״ —
פירוש תוספות ישנים על יומא י״ג
1 הלכה כר' יוסי. אין להקשות כאן הלכתא למשיחא כי היכי דפריך בזבחים פרק ב"ש דף מה. גבי פיגול ובסנהדרין דף נא: גבי שריפת בת כהן דהא הכא איצטריך בזמן הזה כגון אם העבירו זקן מנשיאותו שנוהגין בו כבוד כי ההוא מעשה דר"ג ור"א בן עזריה בברכות דף כח. וכן בקידושין דף עב: גבי ממזרים ונתינים כשרים לעתיד לבוא דפסק שמואל כר' יוסי ונפקא מינה למשפחה שנטמעה נטמעה כי אין לחוש כל כך פן יחזרו ויתגלו וכן בס"פ אלו דברים פסחים דף סו. דקאמר ר' עקיבא גבי הזאה שבות כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת כו' דמשמע נמי דאפילו מכשירין דאיכא כרת לא דחו שבות אבל יש לגמגם על ההיא דמנחות בפרק התכלת דף נב: דקאמר התם א"ר יוחנן הלכה כאבא יוסי בן דוסאי דאמר מפריש לה שני קמצים והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה דתנן חמשה קמצים הן כו' דמאי שייכא בזה בזמן הזה ושמא לא בא אלא לומר נראין דברי אבא יוסי בן דוסאי והתלמוד הקשה שר' יוחנן רגיל לומר דבריו אליבא דסתם משנה אי נמי רב יוסף הוא דמקשי הכי ולא שאר אמוראים ורבינו ארי"ה שמע בשם רבינו חיים אבי אמי נ"ע דלא שייך למיפרך הלכתא למשיחא אלא היכא שיש עבירה בדבר כגון פסול דזבחים ושריפת בת כהן דסנהדרין שהרי זה הדבר אין רגיל להיות שאינו צריך עד ימות המשיח וגם אז לא יהיה הדבר שיהיו כולם צדיקים אבל קשה לי קצת שמצינו בכמה מקומות שמתמה כך כדאמרינן לעיל כיצד מלבישן לעתיד לבא כשיחיו אהרן ובניו ומשה רבינו עמהם והיינו כמו הלכתא למשיחא שאינו צריך עכשיו כלל לכך וכן פרק בתרא דנדה וכי מתים לעתיד לבא צריכין הזאת שלישי ושביעי כו' מיהו התם אינו יודע לתרץ כלום:
2 מיתה לא שכיחא. וא"ת דהכא לא חיישי רבנן למיתה ואילו ביבמות בפ' ד' אחין דף כו. קאמר ודילמא אדמייבם חד מיית אידך וקמבטל מצות יבמין וי"ל דמילתא דזמן מרובה חיישינן למיתה דיומא לא חיישינן וא"ת הא דאמרינן בפרק כל הגט גיטין כח. דפריך מהך הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד על ההיא דהלך למדינת הים הרי זה אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ומשני אביי הא ר"מ דלא חייש למיתה והא ר' יהודה דחייש למיתה רבא אמר לשמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי היא אבל אביי דלא מפליג בין שמא מת לשמא ימות משמע דלא חייש לשמא ימות אפילו לזמן מרובה יש לומר דמכל מקום לא חייש אביי לשמא מת לזמן מרובה אבל לשמא ימות לזמן מרובה מיהא חייש אי נמי אביי לית ליה טעם דאין זיקה אלא אית ליה יש זיקה כדהוה ס"ד מעיקרא בד' אחין ולית ליה כלל דבטול מצות יבמין:
3 למיתה דתרתי נמי חיישינן. וא"ת הא אמרינן בפרק ד' אחין אי הכי חמשה נמי ומשני למיתה דחד חיישינן למיתה דתרתי לא חיישינן י"ל דביום אחד כמו כן שיש לחוש למיתה דחדא יש לחוש למיתה דתרתי דהא והא לא שכיחא אבל לזמן מרובה שכיחא טפי מיתה דחדא ממיתה דתרתי אי נמי טעמא כדאמרינן בסוכה בפרק הישן דף כד. דמעלה עשו בכפרה ויש לחוש יותר ובסוכה בפרק הישן דף כג: פריך על ההיא דאביי אדאביי ומשני איפוך הא ר"מ הא רבי יהודה דלא חייש וטעם דר' יהודה דהכא משום מעלה אבל למסקנא דהתם לא צריכנא תו לטעם דאיפוך ולטעם דמעלה עשו בכפרה מודו למאי דבעי למימר בפרק הישן דטעם דרבי יהודה משום דמעלה אע"ג דבעלמא לא חייש איכא שלש מחלוקות בדבר דרבי יהודה חייש דוקא בכפרה ור"מ אפילו בעלמא חייש ורבנן דהכא אפי' בעלמא לא חיישי:
4 דעבדינן ליה צרה כ"ש דמזרז טפי. וא"ת מאי האי דקאמר לעיל ניחוש לשמא ומשני דחיישינן לטומאה משום דשכיחא מאי קושיא הא הכא קאמר דמתקינין לו כהן משום דלזדרז טפי ועל ידי כך הוא מתוקן אבל גבי מיתה אי אפשר לתקן אותה חששא דאין לדבר סוף י"ל דאף דגבי מיתה אי אפשר לתקן אותו נמי יש קצת לדבר סוף בשלש או ארבע מיהא ולהכי פריך כיון דחיישינן לטומאה שנוכל לתקן מיתה נמי תוכל לתקן ע"י שלש נשים או ארבע יהיה לדבר סוף ומשני טומאה שכיחא וכו':
5 ולא בעד שני בתים. ומה שכתוב דברי הימים ב כ״ד:ג׳ וישא לו יהוידע נשים שתים ויולד בנים ובנות שמא ביוה"כ היה מגרש אחת מהן וצ"ע:
6 אלא דאמר לה הא גיטיך על מנת שתמותי. ה"ה דהוי מצי למפרך וכי האי גוונא מי הוי גיטא והאמר רבא הרי זה גיטיך ע"מ שלא תשתי יין כו' כדלקמן ועוד דאי מתה אין צריך כלל שתהא מגורשת ואי משום תחילת עבודה דבעינן באשה אחת מ"מ למה יש לו להתנות כלל על מנת שתמות כ"ש שאם לא תמות שצריך לגרשה יותר כיון שלא תמות חבירתה:
7 ע"מ שלא תמות. והוה מצי למיפרך נמי ניחוש דילמא מתה והוה ליה שני בתים מאותה שעה:
8 על מנת שתמות אחת מכם. הא לאו שינויא הוא דאי מתה קמייתא נמצא שמתה זאת וזאת מגורשת והוה ליה בלא בית:
9 כל ימי חיי וחייכי. אומר ריב"א דלא גרס כל ימי חיי דבפרק בתרא דגיטין דף פג: פריך מאי שנא מכל ימי חיי פלוני ומסיק כל ימי חיי וימי חיי פלוני הרי זה כריתות ומיהו י"ל הכא לפי טעות שהיה סובר שם מתחלה נקבע כאן:
10 דילמא מתה חבירתה בפלגא דעבודה. להכי לא נקט דילמא מתה בסוף היום והויא לה כולה עבודה בשני בתים משום דאפילו התנה על מנת שלא תמות לאלתר אחר עשיה מ"מ יש לחוש דילמא מתה בפלגא דעבודה:
11 דאמר לה ע"מ שתמות חברתיך. והוה מצי לאקשויי ודילמא לא מתה חבירתה והויא לה עבודה בשני בתים אלא יש קושיות הרבה בשמועה ואינו חושש עד לבסוף שמעמידו על האמת כדפירש הקונטרס גופיה:
12 דילמא לא מתה חבירתה ולא עיילא איהי לבהכ"נ. וא"ת מ"מ אם לא מתה חבירתה יוליכוה בעל כרחה לבהכ"נ ותתגרש י"ל דס"ל לתלמודא כיון שבדעת אחרים הדבר תלוי שמא לא תלך:
13 מאי איכא למימר שמא מתה חבירתה בפלגא דעבודה אי חזי כו'. ודוקא לתרוייהו אבל אם לא אמר אלא לחדא הרי זה גיטיך על מנת שאכנס אני לבהכ"נ איכא למיחש שמא תמות חבירתה בפלגא דעבודה ואי לא אזיל לבהכ"נ עבד פלגא דעבודה בשני בתים ואי עייל נמצא דה"ל בלא בית ומיהו הכי נמי הוה מצי לשנויי כלישנא דנקט מעיקרא ע"מ שלא אכנס לבהכ"נ ולאידך אמר לה ע"מ שלא תמות חבירתה ואי מתה חבירתה בפלגא דעבודה לא הוי גיטא ואותה שמתה מגורשת כיון שלא הלך לבהכ"נ ואי לא מתה חבירתה ומיגרשה אידך אזיל לבהכ"נ לבטל גט אחרת והוה ליה בית אחד:
14 כי חזי דבעי למימת קדים ועייל וכו'. ואם תאמר לאחר מיתה נמי אם ילך לבהכ"נ מגורשת למפרע דאמרינן בפרק מי שאחזו דף עו: הרי זה גיטיך מעכשיו אם לא באתי מיכן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט לא דמיא דהתם קיימתה לתנאה שחייתה עד שעברו שנים עשר חדש אבל הכא מתה קודם שנתקיים התנאי:
15 הבאות מבית אחד לא יתייבמו. וא"ת תיקשי ליה הא על הא דאמרינן ביבמות דף מד. בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים ואם כן נימא דלא תתייבם אחת מהן י"ל דהכא הכי פריך כיון דאמרת ביתו חדא משמע אם כן לא יוכל לייבם אשת אחיו אם יש לו שתי נשים ובשלמא אי הוה אמרינן הכא דאינו מכפר אלא על אחת מהן ה"נ הוה לן למימר אם יש לו ב' יבמות לא תתייבם אלא האחת אבל כיון דאמרינן ביתו חדא משמע א"כ גבי יבמה נמי נימא הכי דחדא משמע לאפוקי היכא שיש לאחיו שתי נשים:
16 מניח עבודתו ויוצא. בכהן גדול מיירי כפירש ריב"א ולא יגמור דקאמר רבי יוסי יהודה היינו מדרבנן אבל לפירוש הקונטרס דמוקי לה בכהן הדיוט ופריך מהחליפו שיטתן קשה דמאי פירכא הוא ועוד לא ידעינן טעמא דרבי יוסי: