ביאור שטיינזלץ על סנהדרין נ״א ב

1 לעולם דברי ר' אליעזר כר' ישמעאל, וארוסה היא הנשרפת ולא נשואה. והכי קאמר וכך אמר, כך יש להבין: "את אביה", כלומר, זו שהיתה עדיין ברשות אביה והיא הארוסה — בשריפה, ואת חמיה, כלומר, שזנתה מחמיה — הריהי נידונה בסקילה, ואם זנתה מכל אדם אחר — נידונה בחנק, כשאר כל נשים הנשואות.

2 אמר רבא יש להקשות: מאי שנא במה שונה חלק אחד של אותה משנה מחלק אחר? או שתפרש כי אידי ואידי זה וזה ממש, ותאמר "את אביה" — פירושו עם אביה ממש, או אידי ואידי זה וזה מדובר שהיתה ברשות האב או החותן!

3 אלא יש לדחות פירוש זה, ואמר רבא: לעולם נפרש כר' שמעון, וקסבר ר' אליעזר שנשואה בת כהן דינה כארוסה, מה ארוסה חד דרגא מסקינן דרגה אחת מעלים, מחמירים אנו בה, מדין סקילה של בת ישראל לשריפה, אף נשואה בת כהן חד דרגא מסקינן לה דרגה אחת מעלים אנו אותה, מחנק — לסקילה.

4 מתקיף לה מקשה עליה ר' חנינא: הא אידי ואידי הלא בזו וזו ר' שמעון עצמו בשריפה קאמר אמר, ואין אתה יכול לפרש שיטתו שלא כדבריו.

5 אלא אמר רבינא: לעולם תפרש כרבנן כשיטת חכמים שנשואה בשריפה וארוסה בסקילה, ואיפוך הפוך את הגרסה בדברי ר' אליעזר כך: את אביה בסקילה, ואת חמיה בשריפה. והאי דקאמר וזה שאמר "את אביה" — סירכא בעלמא נקט המשך דברים בלבד לקח נקט את נוסח המקרא ולא אמר במפורש "נשואה" ו"ארוסה". שכן הברייתא גרסה את מטבעות הלשון שבמקרא, ואין הכוונה שזנתה עם אביה אלא בהיותה ברשות אביה, כלומר, ארוסה.

6 אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה בענין זה כפי ששלח רבין משמיה משמו של ר' יוסי בר' חנינא. אמר רב יוסף בתמיהה: הלכתא למשיחא הלכה לימות המשיח?! הלא בזמן הזה אין מיתות בית דין נוהגות, ומה טעם לקבוע הלכה לדבר שאינו מתממש אלא לימות המשיח!

7 אמר ליה לו אביי: אלא מעתה שאין לנו לעסוק בהלכות בדברים שאינן קיימות לזמננו, שחיטת קדשים מסכת זבחים לא ליתני נלמד, שהרי כולה הלכתא למשיחא הלכה לימות המשיח! אלא נקוט בידך אף דברים שאינם הלכה למעשה ודרוש וקבל שכר על הלימוד עצמו. הכא נמי כאן גם כן דרוש וקבל שכר.

8 אמר לו רב יוסף: הכי קאמרי כך אמרתי, זו היתה כוונתי, קביעת הלכתא הלכה בענין זה למה לי? סוגיא דשמעתא את מהלך הסוגיה הלכה קאמר אמר, שהרי דברים שמסרו אינם אלא פירושם של דברי התנאים ואין משמעות לקביעת הלכה בהם.

9 א בתוך הדברים הקודמים, הזכרנו את שיטת ר' ישמעאל בדין זה, ושואלים: מאי מה המקור בו אמר ר' ישמעאל את דבריו אלה? ומשיבים, דתניא שכן שנינו בברייתא, מה שנאמר "ובת איש כהן כי תחל לזנות" ויקרא כא, ט — בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר.

10 אתה אומר אינו אלא בנערה והיא ארוסה, או אינו אלא אפילו אשה נשואה? — תלמוד לומר: "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנאף והנאפת" ויקרא כא, כ, י, הכל כל אשת איש היו בכלל "הנואף והנואפת", הוציא הכתוב מכללם בת ישראל שנידונה בסקילה ובת כהן שנידונה בשריפה, ונלמד: מה כשהוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה מפרש הכתוב שהיא ארוסה ולא נשואה, אף כשהוציא הכתוב בת כהן לשריפה — ארוסה ולא נשואה.

11 עוד שנינו בברייתא שזוממיה ובועלה בכלל "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" דברים יט, יט.

12 את מהלך הדברים בברייתא מפסיקים בתלמוד בתמיהה עניינית: בועלה מאי מה מקום ל"כאשר זמם" איכא יש כאן הלא הוא בוודאי אינו נידון בשריפה. אלא כך יש לגרוס: זוממיה נכנסים בכלל מיתת בועלה, ואינם נכללים במיתה שלה.

13 משום שנאמר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" דברים יט, יט ונדייק: לאחיו דווקא ולא לאחותו, אלו דברי ר' ישמעאל, שבמקרה זה שיש מקום לדונם במיתה זו או בזו הולכים להקל ודורשים "לאחיו" דווקא.

14 ר' עקיבא אומר: אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת יוצאת, נידונה לשריפה. יכול אפילו פנויה שזנתה תישרף — נאמר כאן בענין בת כהן "אביה", ונאמר להלן בענין מוציא שם רע על אשתו "אביה", מה להלן במוציא שם רע זנות עם זיקת קשר הבעל שהרי באשת איש מדובר, אף כאן זנות עם זיקת הבעל.

15 אמר ליה לו ר' ישמעאל: אי מה להלן מדובר בנערה והיא ארוסה, אף כאן מדובר בנערה והיא ארוסה, ואם כן הרי זו דווקא ראיה לשיטת ר' ישמעאל שטוען כי בת כהן ארוסה שזינתה דינה בשריפה!

16 אמר ליה לו ר' עקיבא: ישמעאל אחי "בת" "ובת" אני דורש, שאני לומד מן הוא"ו היתירה שבמלה "ובת איש כהן", לרבות גם נשואה.

17 אמר ליה לו ר' ישמעאל: וכי מפני שאתה דורש "בת" "ובת" נוציא את זו לשריפה? הרי דרשתך זו אינה עקבית כלל אם משמע וא"ו זה לרבות להביא את הנשואה — הביא גם את הפנויה, ואם משמע הדברים לשיטתך להוציא את הפנויה — הוציא גם את הנשואה.

18 ושואלים: ור' עקיבא, כיצד מסביר הוא? ומשיבים: לשיטתו, אהני הועילה גזירה שוה למעוטי למעט מעונש את הפנויה, ואהני והועיל הריבוי של "בת" "ובת" לרבות את הנשואה.

19 ומסבירים: ור' ישמעאל סבר סבור כי מדקאמר ליה ממה שאמר לו "בת" "ובת" שמע מינה למד מכאן כי הדר ביה חזר בו מגזירה שוה זו בכלל, וסבר שר' עקיבא מוכיח עכשיו רק מן הריבוי של "בת" "ובת" ולכן הקשה עליו מה שהקשה. אבל באמת ר' עקיבא מצרף ריבוי זה לגזירה שווה שעשה תחילה.

20 ושואלים: ור' ישמעאל, האי ריבוי זה של "בת" "ובת" מאי דריש ביה מה דורש הוא בו? ומסבירים: מיבעי ליה לכדתני אבוהי נחוץ הוא לו לאותו ענין ששנה אביו של שמואל בר אבין. וכך שנינו: לפי שמצינו שחלק הכתוב בזכרים בין כהנים תמימים שלמים בגופם לבעלי מומין לענין העבודה בבית המקדש, יכול נחלוק בבנותיהן ונאמר שבת כהן בעל מום לא תידון בחומרה יתירה — על כן תלמוד לומר: "בת" "ובת" —

21 לרבות בת של כהן בעל מום. ושואלים: ור' עקיבא, מנין למד הוא דבר זה? ומשיבים: מן הכתוב "קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבם והיו קדש" ויקרא כא, ו נפקא יוצא דבר זה, ש"והיו קדש" בא ללמד שכל הכהנים אף שאינם מקריבים מכל מקום קודש הם.

22 ושואלים: ור' ישמעאל מה אומר הוא כנגד ראיה זו? ועונים על כך: אי מההיא אם מאותו פסוק הוה אמינא הייתי אומר כי הני מילי אינהו דברים אלה אמורים בהם, שלהם עצמם יש קדושה גם במומם כשאר כהנים אבל בנותיהן לא, ועל כן קא משמע לן השמיע לנו מריבוי "ובת" שדין בנותיהם של כהנים אלה כשל בנות שאר הכהנים.

23 ושואלים: ור' ישמעאל