ביאור שטיינזלץ על הוריות י״ב

1 ושואלים על מה שנאמר שמשחו את יהואחז: ומי הוה והאם היה בימי יהואחז שמן המשחה? והתניא והרי שנויה ברייתא: משנגנז ארון הברית נגנז עמו גם שמן המשחה, וצנצנת המן, ומקלו של אהרן ובו שקדיה ופרחיה, וארגז ששלחו פלשתים דורון לישראל, שנאמר בו: "ואת כלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אתו והלך" שמואל א ו, ח,

2 ומי גנזו את הארון? יאשיהו מלך יהודה גנזו, כיון שראה מה שכתוב בתורה בפרשת התוכחה: "יולך ה' אתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת" דברים כח, לו, צוה וגנזום, שנאמר: "ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל" דברי הימים ב לה, ג,

3 ואמר ר' אלעזר: אתיא באה נלמדת בגזירה שווה המלים "שם" "שם", כתובה המלה "שמה" בארון שמות כט, מג וכן נאמר "שמה" בצנצנת המן שמות טז, לג, וכמו כן אתיא באה "משמרת" "משמרת" בגזירה שווה, שכתובה בצנצנת המן שמות טז, לג וכתובה במקלו של אהרן במדבר יז כה-כו, וכן אתיא באה גזירה שווה של "דורות" "דורות" שנאמרה בצנצנת המן, וכן נאמרה בשמן המשחה שמות ל, לא שכל אותם הדברים שנאמרה בהם גזירה שווה מצויים במקום אחד, ליד הארון, ולכן נגנזו יחד עם הארון! אמר רב פפא: לא בשמן המשחה משחו את יהואחז אלא באפרסמא דכיא באפרסמון זך.

4 א תנו רבנן שנו חכמים: כיצד מושחין את המלכים? המשיחה היא כמין נזר כתר סביב הראש, וכיצד מושחים את הכהנים? כמין כי. ושואלים: מאי מה פירוש "כמין כי"? אמר רב מנשיא בר גדא: כמין האות כף יוני.

5 תני חדא שנויה ברייתא אחת: בתחלה מוצקין שמן על ראשו של הכהן, ואחר כך נותנין לו שמן בין ריסי עיניו, ותניא אחריתי ושנויה ברייתא אחרת: בתחלה נותנין לו שמן בין ריסי עיניו, ואחר כך מוצקים לו שמן על ראשו! ומעירים: תנאי מחלוקת תנאים היא, איכא דאמרי יש שאומרים: משיחה בין עיניו עדיפא עדיפה מיציקה וקודמת לה, ואיכא דאמרי ויש שאומרים: יציקה עדיפא עדיפה. ממשיחה וקודמת לה.

6 מאי טעמא דמאן דאמר מה הטעם של מי שאומר יציקה עדיפא עדיפה? דכתיב שנאמר: "ויצק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אתו לקדשו" ויקרא ח, יב, משמע שהיציקה היא תחילה ואחריה משיחה. ומאן דאמר ומי שאומר משיחה עדיפא עדיפה מיציקה וקודמת לה, מאי טעמא מה טעם הדבר? ומשיבים: קסבר סבור הוא: שכן אתה מוצא אף אצל כלי שרת. שנמשחו ולא יצקו עליהם שמן משמן המשחה. ומקשים על דעה זו: והכתיב והרי נאמר "ויצק", ובסוף "וימשח"! ומשיבים: הכי קאמר כך אמר: זו היא כוונת הכתוב: מאי מה טעם "ויצק"? משום ש"וימשח" כלומר, שהיציקה היתה לאחר המשיחה, שהיא העיקר.

7 ועוד בענין משיחה, תנו רבנן שנו חכמים: "כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו" תהלים קלג, ב — כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו משמן המשחה. אמר רב פפא, תנא שנה החכם: כשהוא מספר מדבר, ואגב כך היה זקנו נע והיו טיפות אלה עולות בדרך נס ויושבות לו בעיקר זקנו כדי שלא תפולנה, ועל דבר זה היה משה דואג, אמר: שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה שיצקתי יותר מדי, שהרי יש שתי טיפות נוספות? יצתה יצאה בת קול ואמרה: "כשמן הטוב וגו' כטל חרמון" תהלים קלג, ג, והשוואה זו באה ללמד: מה טל חרמון אין בו מעילה שהרי אין הוא קדוש, אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה.

8 ועדיין היה אהרן עצמו דואג, אמר: שמא משה לא מעל שהוא עשה כדין אבל אני מעלתי שהשמן הנוסף נמצא עלי ואני נהנה ממנו? יצתה בת קול ואמרה לו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" תהלים קלג, א, מה משה אחיך לא מעל, אף אתה לא מעלת.

9 תנו רבנן שנו חכמים: אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, לסימן טוב כדי שתמשך מלכותם כמעין, שנאמר בהמלכת שלמה בימי דוד: "ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדניכם והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אתו אל גחון ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל ותקעתם בשופר ואמרתם יחי המלך שלמה" מלכים א א, לג—לד.

10 ב אגב הזכרת ענין זה של עשיית דבר לסימן טוב מביאים מה שאמר ר' אמי: האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא מי שרוצה לדעת אם תעלה שנתו ולא ימות בה, או לא, ניתלי שרגא שידליק נר בעשרה יומי ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא בבית שאין נושבת בו רוח, ויתבונן בו: אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה אם נמשך אורו ידע שתעלה שנתו ויחיה.

11 ומאן דבעי למיעבד בעיסקא ומי שרוצה לעשות עסק, ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח ורוצה לדעת אם יצליח או לא יצליח בו, לירבי תרנגולא שיגדל תרנגול, אי שמין ושפר, מצלח אם משמין ומתייפה מצליח העסק.

12 ועוד, האי מאן דבעי למיפק לאורחא מי שרוצה לצאת לדרך, ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא ורוצה לדעת אם יחזור ויבוא לביתו אם לא, ניקום בביתא דחברא שילך בבית אפל, אי חזי אם הוא רואה בבואה צל של בבואה לידע דהדר ואתי לביתא שידע שהוא חוזר ובא לביתו. ועל כל זה אומרים: ולאו מלתא ולא דבר הנהגה ראויה היא ואין לעשות כך, דלמא חלשא דעתיה שמא תחלש דעתו אם יראה שלא עלה הסימן יפה, ומיתרע מזליה וירע מזלו וזה עצמו יגרום לו לאסון. אמר אביי: השתא דאמרת עכשיו שאתה אומר סימנא, מילתא היא סימן, דבר הוא ויש בו ממש, לעולם יהא אדם רגיל למיחזי בריש שתא לראות בראש השנה בסעודתו קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי דלעת ורוביא כרישין ותרדים ותמרים שכל אלה גדלים ומתרבים במהירות, כסימן טוב למעשי השנה הבאה.

13 ועוד בענין עשיית סימן טוב אמר להו להם רב משרשיא לבריה לבניו: כי בעיתו מיעל ומיגמרי קמי רבייכו כאשר אתם רוצים להכנס וללמוד אצל רבכם, גרסו מתניתא ועלו לקמי רבייכו לימדו קודם את המשניות והכנסו לפני רבכם. וכי יתביתו קמיה, חזו לפומיה וכאשר אתם יושבים לפניו, הסתכלו בפיו, דכתיב שנאמר: "והיו עיניך ראות את מוריך" ישעיהו ל, כ. וכי גרסיתו, גרסו על נהרא דמיא וכאשר אתם לומדים, לימדו על נהר מים, דכי היכי דמשכן מיא משכן שמעתתייכו שכמו שנמשכים המים יימשך גם למודכם ולא ייפסקו. ועוד עצה כללית אמר להם: ותיבו אקילקלי ומוטב לכם לשבת על האשפות של העיר מתא מחסיא ולא תיבו אפדני ואל תשבו בארמונות של העיר פומבדיתא, טב גלדנא סריא טוב דג מסריח של מתא מחסיא למיכל לאכול, מכותחא דרמי כיפי מכותח שעוקר ומשליך סלעים ממקומם, כלומר, תבלין חריף וחזק מאד.

14 ועוד לענין סימן טוב במשיחה, נאמר בתפילת חנה אם שמואל "רמה קרני באלהי" שמואל א ב, א, ומדייקים: "רמה קרני" ולא רמה פכי, דוד ושלמה שנמשחו בקרן — סימן טוב היה להם ונמשכה מלכותן, שאול ויהוא שנמשחו בפך — לא נמשכה מלכותן.

15 ג בענין ששנינו במשנה המשוח בשמן המשחה ולא המרובה בבגדים. תנו רבנן שנו חכמים: נאמר "משיח" — יכול שהכוונה היא למלך? תלמוד לומר: "כהן". אי אם כהן, יכול שהוא מרובה בגדים? תלמוד לומר: "משיח". אי אם משיח, יכול שמשוח מלחמה בכלל זה? תלמוד לומר: "והכהן המשיח", לומר שאינו שאין משיח על גביו אלא הוא הגדול שבכהנים.

16 ושואלים: מאי משמע מה כיצד נובעת מכאן משמעות זו? ומשיבים: כדאמר כמו שאמר רבא על המלה "הירך" הנאמרת באיסור גיד הנשה בראשית לב, לב — שהכוונה היא המיומנת החשובה שבירך, הכא נמי כאן גם כן "המשיח" — המיומן שבמשוחים והחשוב שבהם שהוא הכהן הגדול.

17 ודנים בנאמר בברייתא, אמר מר החכם: "משיח" — יכול מלך. ותוהים: מלך פר הוא דמייתי שמביא? הלוא שעיר הוא דמייתי שמביא כמו שמפורש הלאה! ומשיבים: איצטריך נצרך הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: על שגגת מעשה כמו של שאר אדם יביא שעיר, אבל על העלם דבר של שגגת הוראה יביא פר, קא משמע לן משמיע לנו שאינו מביא פר אלא רק הכהן הגדול.

18 ד שנינו במשנה: אין בין משוח בשמן המשחה לכהן גדול מרובה בבגדים אלא הבאת פר של העלם דבר. ומעירים: מתניתין משנתנו שלא כדעת ר' מאיר, דאי שאם ר' מאיר, הא תניא הרי שנויה ברייתא: מרובה בגדים מביא פר הבא על כל המצו‍ת, אלו דברי ר' מאיר, ולא הודו לו חכמים.

19 ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' מאיר? דתניא ששנויה ברייתא: "משיח" — אין לי אלא משוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין? תלמוד לומר: "הכהן המשיח" שממנו למדים ריבוי לכל מי שהוא כהן גדול בפועל, אף שאינו משוח.

20 ושואלים: במאי אוקימתיה במה העמדת את משנתנו? כרבנן וכשיטת חכמים,

21 אימא סיפא אמור את סופה: אין בין כהן משמש לכהן שעבר שנתמנה לשעתו ועבר מכהונתו אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה, אבל בשאר דברים שניהם שוים, ואם כן בדברים אלה אתאן הגענו לשיטת ר' מאיר. דתניא ששנויה ברייתא: אירע בו פסול בכהן גדול ועבר מכהונתו ומינו כהן אחר תחתיו — הראשון חוזר לעבודתו, והשני כל מצו‍ת ואיסורי כהונה חלים עליו, דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: ראשון חוזר לעבודתו, ושני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט ואינו עובד כלל.

22 אמר ר' יוסי: מעשה בכהן ושמו יוסף בן אילים מצפורי שאירע בו פסול בכהן גדול, ועבר, ומינו אחר את יוסף בן אילים הזה תחתיו, ואחר כך, כשחזר הכהן הקבוע לשמש, לא הניחוהו ליוסף זה אחיו הכהנים להיות לא כהן גדול ולא כהן הדיוט, וטעם הדבר: כהן גדול אינו יכול להיות משום איבה, כדי שלא יהיו יחד שני כהנים גדולים ותהא איבה ביניהם, ואילו כהן הדיוט אינו יכול להיות משום הכלל של מעלין בקדש ואין מורידין, שכיון שהיה כבר כהן גדול שוב אין מורידים אותו מגדולתו.

23 ואם כן נמצא שמשנתנו רישא רבנן ראשה כדברי חכמים וסיפא וסופה כשיטת ר' מאיר? אמר רב חסדא: אין כן, רישא רבנן ראשה כדעת חכמים וסיפא וסופה כדעת ר' מאיר. רב יוסף אמר: אין זו משנה חלוקה, אלא כולה כשיטת רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי ולוקח אותה כשיטת שני תנאים. שמקבל דעת חכמים בענין אחד, ודעת ר' מאיר באחר.

24 רבא אמר: כל המשנה כולה, שיטת ר' שמעון היא וסבר לה וסבור הוא כר' מאיר בחדא ובדבר אחד ופליג עליה בחדא וחולק עליו באחד.

25 דתניא ששנויה ברייתא: דברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט אלו הם: שכהן גדול מביא פר הבא על כל המצו‍ת פר העלם דבר, ופר יום הכפורים, ועשירית האיפה בכל יום, ולא פורע ולא פורם באבילותו, אבל הוא הכהן הגדול פורם בגדיו מלמטה וההדיוט פורם מלמעלה, ואין מטמא לקרובים שלו שמתו, ומוזהר על מחוייב בנישואי הבתולה בלבד, ואסור בנשיאת אלמנה, ומחזיר את הרוצח מעיר המקלט כאשר הוא מת,

26 ומקריב אונן אפילו ביום אבילותו, ואינו אוכל מן הקדשים בהיותו אונן, ואינו חולק בקדשים שהוקרבו באותו יום שמת לו אחד מקרוביו. מקריב חלק בראש כלומר, מתי שירצה, ונוטל מן הקרבנות כל חלק שירצה בראש, ומשמש עושה את עבודתו בשמונה כלים בגדי כהונה, וכל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בו, ופטור על טומאת מקדש וקדשיו,

27 וכולן נוהגין במרובה בגדים חוץ מפר המביא על כל המצו‍ת שהוא אינו מביא, וכולן נוהגין במשיח שעבר חוץ מפר יום הכיפורים ועשירית האיפה, וכולן אין נוהגין במשוח מלחמה חוץ מחמשה דברים האמורים בפרשה של דיני הכהן הגדול ויקרא כ״א:י׳: לא פורע ולא פורם, ואין מטמא לקרובים, ומוזהר על הבתולה, ואסור באלמנה, ומחזיר את הרוצח, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אינו מחזיר.

28 ושואלים: והאי ממאי וברייתא זו מנין ששיטת ר' שמעון היא? אמר רב פפא: מאן שמעת ליה מי שמעת אותו שאמר שהכהן הגדול פטור על טומאת מקדש וקדשיו? הרי זה ר' שמעון. וסובר כר' מאיר בכהן שעבר וכרבנן בכהן מרובה בגדים, שאינו מביא פר העלם דבר.

29 א נאמר בברייתא שמשוח מלחמה אין בו דין כהן גדול חוץ מחמשה דברים האמורים בפרשה. ושואלים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? ומשיבים: דתנו רבנן ששנו חכמים: "והכהן הגדול מאחיו" ויקרא כא, י — זה כהן גדול, "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" — זה משוח מלחמה, "ומלא את ידו ללבש את הבגדים" — זה מרובה בגדים, על כולן הוא אומר מה שכתוב בהמשך: "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם ועל כל נפשת מת לא יבא" ויקרא כא, י.

30 יכול יהו כולן מקריבין אוננים? תלמוד לומר: "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו" ויקרא כא יב, להדגיש "עליו" ולא על חבירו כלומר, רק על הכהן הגדול. ואחר שחלקו הכתוב, יכול לא יהא משוח מלחמה מצווה על הבתולה? תלמוד לומר: בתוספת ו' "והוא אשה בבתוליה יקח"

31 ויקרא כא יג ובא לרבות משוח מלחמה. ומעירים: כתנאי כתנאים שנחלקו בענין זה. נאמר: "והוא אשה בבתוליה יקח" ויקרא כא יג, אחר שחלק הכתוב בין כהן משוח מלחמה לכהן גדול לענין שאינו מקריב כשהוא אונן, ריבה אחר כך, את משוח המלחמה בדינים אלה. אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אין לי אלא כהן גדול שעבר מחמת קריו, שאינו יכול לשמש במשך זמן קצר, עבר מחמת מומין שאינו חוזר להכשרו מנין שאף הוא עדיין מצווה על הבתולה? תלמוד לומר: "והוא" לרבות כשעבר מחמת מום, אבל לענין משוח מלחמה אין ריבוי.

32 בעא מיניה שאל אותו רבא מרב נחמן: כהן משיח שנצטרע מהו באלמנה? האם נאמר כי מידחא דחי דחוי הוא לפי שעה אבל עדיין כהן גדול הוא, או מיפטר פטר פטור לגמרי שיצא מגדר כהן גדול לחלוטין? לא הוה בידיה היתה בידו תשובה.

33 זימנין הוי יתיב פעם אחרת ישב רב פפא וקמבעיא ליה ונשאלה לו אותה שאלה, אמר ליה לו הונא בריה בנו של רב נחמן לרב פפא, תנינא שנינו ברייתא: אין לי אלא שעבר מחמת קריו, עבר מחמת מומין מנין? תלמוד לומר: "והוא". ומצורע נחשב גם כבעל מום, ואסור באלמנה. כיון ששמע רב פפא ראיה זו, התפעל קם נשקיה ברישיה נשקו בראשו ויהיב ליה ברתיה ונתן לו את בתו לאשה מחמת ההערכה על גדולתו בתורה.

34 ב משנה כהן גדול פורם באבילותו את בגדו מלמטה, והכהן ההדיוט פורם מלמעלה כשאר אדם. כהן גדול מקריב אונן ביום שמת אחד מקרוביו ולא אוכל באותו יום ממה שהוא מקריב, וההדיוט לא מקריב ולא אוכל.

35 ג גמרא אמר רב: למטה — האמור במשנה שכהן גדול פורם מלמטה, כוונתו למטה ממש בתחתית הבגד, למעלה — למעלה ממש. ושמואל אמר: למטה — פירושו למטה מקמי מפני שפה, לא בשפת הבגד למעלה אלא למטה ממנו, בלא לקרוע את השפה. למעלה — כוונתו למעלה מקמי מפני שפה, כלומר בשפת הבגד עצמו. וזה וזה פורמים בצואר הבגד.

36 מיתיבי מקשים: על שיטת שמואל על כל המתים כולן כשקורע עליהם — רצה מבדיל מחלק לשניים קמי מפני שפה שלו, רצה אינו מבדיל קמי מפני שפה שלו, אם קורע על אביו ועל אמו — מבדיל. כיון דבעלמא הוי שבכלל הרי זה נחשב קרע גם אם לא מבדיל, אם כן קרי קרא בו כאן אצל כהן גדול "בגדיו לא יפרם"! וראיה לשיטת רב שכהן גדול אינו פורם למעלה רק למטה.

37 ומשיבים: שמואל כדעת ר' יהודה סבירא ליה סבור הוא, שאמר: כל קרע שאינו מבדיל שפה שלו, אינו אלא קרע של תפלות שטות ואינו נחשב כקרע ממש. ויכול הכהן גדול לפרום למעלה ולא להבדיל. ושואלים: ומי אית ליה והאם יש לו לר' יהודה בכלל סברה זו שיש קריעה בכהן גדול?

38 והא תניא והרי שנויה ברייתא: אילו נאמר "ראש לא יפרע ובגד לא יפרם", הייתי אומר: בראש ובגד של סוטה הכתוב מדבר שאין הכהן הגדול פורע את ראש האשה ופורם בגדה, כדרך שעושה כהן הדיוט לסוטה, תלמוד לומר: "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם" ויקרא כא, י, ללמד שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר, אלו דברי ר' יהודה. ר' ישמעאל אומר: אינו פורם כדרך שבני אדם אחרים פורמין, אלא הוא מלמטה וההדיוט מלמעלה. אם כן לדברי ר' יהודה הכהן הגדול אינו פורם כלל!

39 ומשיבים: שמואל סבר לה סבור הוא כר' יהודה בחדא ובדבר אחד בדיני קריעה בכלל, ופליג עליה בחדא וחולק עליו בדבר אחד שסבור שכהן גדול צריך לקרוע.

40 ד משנה כל התדיר מחבירו כל דבר מצוה שהוא מצוי יותר להיעשות קודם את חבירו אם שניהם באים יחד, וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו. אם היו פר המשיח ופר העדה שמביאים על שגגת העלם דבר עומדים ושניהם צריכים הקרבה — פר המשיח קודם לפר העדה בכל מעשיו.

41 ה גמרא על האמור במשנה שהתדיר קודם, שואלים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? אמר אביי, שאמר קרא המקרא: "מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד" במדבר כח, כג, מכדי כתיב הרי נאמר "עולת הבקר", אם כן "עולת התמיד" למה לי? הרי יודעים שהיא עולת תמיד של בוקר! הכי קאמר רחמנא כך אמרה התורה: כל שתדירה יותר קדמה קודמת, וכיון שהיא עולת התמיד ותדירה לכן היא קודמת לקרבנות אחרים.

42 ועוד שנינו במשנה וכל המקודש מחבירו הוא קודם את חבירו. ושואלים: מנלן מנין לנו? דתנא דבי ששנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: נאמר "וקדשתו כי את לחם אלהיו הוא מקריב והיה קודש" ויקרא כא, ח — לומר שיש לתת לו חשיבות וקדימה לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון בקריאת התורה, ולברך ראשון בזימון, וליטול מנה יפה ראשון, ומכאן שהמקודש קודם לאחרים.