ביאור שטיינזלץ על הוריות י״ג

1 א שנינו במשנה: פר כהן משוח ופר עדה עומדים, פר הכהן המשוח קודם. ועל כך שואלים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? דתנו רבנן ששנו חכמים: "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון" ויקרא ד, כא, מה תלמוד לומר "הראשון"? לאחר שנאמר כבר שפר זה נעשה כפר כהן משיח? למדנו שיהא ראשון כלומר, קודם לפר העדה בכל מעשיו.

2 עוד תנו רבנן שנו חכמים: פר כהן משיח ופר העדה עומדים — פר כהן משיח קודם לפר העדה בכל מעשיו, וטעמו של דבר: הואיל ומשיח מכפר על ישראל בכלל, ועדה היא המתכפרת, דין הוא שיקדים המכפר למתכפר, וכן הוא אומר: "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" ויקרא טז, יז.

3 פר העלם דבר של צבור קודם לפר של עבודה זרה. מאי טעמא מה טעם הדבר? האי זה פר העלם דבר הוא פר חטאת והאי וזה פר עבודה זרה עולה, ותניא ושנויה ברייתא: "והקריב את אשר לחטאת ראשונה" ויקרא ה, ח, מה תלמוד לומר? אם ללמד באותו ענין שתהא חטאת ראשונה, הרי כבר נאמר: "ואת השני יעשה עולה כמשפט" ויקרא ה, י! אלא זה בנה אב שממנו למדים בכל מקום שיהו כל חטאות קודמות לעולות הבאים עמהם, וקיימא לן ומוחזק בידינו שאפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה.

4 פר עבודה זרה קודם לשעיר עבודה זרה שמביאים כל העדה. ושואלים: אמאי מדוע? הלא האי זה השעיר חטאת והאי וזה הפר עולה! אמרי במערבא משמיה אומרים בארץ ישראל משמו של רבא בר מרי: חטאת עבודה זרה חסירא אל"ף, "לחטת" כתיב נאמר במדבר טו, כד, ללמד שאין בה כל דיני חטאת. רבא אמר: "כמשפט" כתיב ביה נאמר בו ויקרא ה, י, שיש לעשותו כסדר הכתובים, ושם קודם הפר לשעיר.

5 שעיר עבודה זרה של העדה קודם לשעיר נשיא. מאי טעמא מה טעם הדבר? האי זה צבור והאי וזה יחיד, וציבור קודם ליחיד אפילו הוא מלך. שעיר נשיא קודם לשעירת יחיד. מאי טעמא מה טעם הדבר? האי זה מלך והאי וזה הדיוט אדם פשוט.

6 שעירת יחיד קודמת לכבשת יחיד. ומקשים: והא תניא והרי שנויה ברייתא: כבשת יחיד קודמת לשעירת יחיד! אמר אביי: תנאי מחלוקת תנאים היא, מר סבר חכם זה סבור: שעירה עדיפא עדיפה, שכן נתרבתה כלומר, יש בה ריבוי ויחוד, שמביאים אותה אצל עבודה זרה ביחיד, ששם מקריבים דווקא שעירה ולא כבשה. ומר סבר וחכם זה סבור: כבשה עדיפא עדיפה, שכן נתרבתה באליה שמביאים ממנה גם את האליה למזבח, ולכן היא קרבן עדיף.

7 קרבן העומר קודם לכבש הבא עמו, וכן שתי הלחם קודמים לכבשים הבאים עמהם. זה הכלל: דבר הבא בגין ליום בשביל היום, משום מצוות היום, קודם לדבר הבא בגין לחם, והכבשים הללו הם רק כתוספת לקרבן העיקרי, והקרבן העיקרי הוא העומר ושתי הלחם.

8 ב משנה האיש קודם לאשה בזמן שיש ספק במי מהם לבחור להחיות או להשב אבדה של אחד מהם, והאשה קודמת לאיש בזמן שצריך לדאוג לכסות לפי שבושתה מרובה, או להוציא מבית השבי, שמלבד היסורים והסכנה יש חשש שיאנסוה. בזמן ששניהם עומדים בקלקלה כאשר גם האיש שבוי לצורך משכב זכר — האיש קודם לאשה לפדותו.

9 ג גמרא ועוד בענין קדימויות. תנו רבנן שנו חכמים: היה הוא ואביו ורבו בשבי — הוא קודם לרבו מפני שחייו קודמים, ורבו קודם לאביו, אמו במקרה זה קודמת לכולם.

10 חכם קודם למלך ישראל, וטעמו של דבר: חכם שמת — אין לנו כיוצא בו, מלך ישראל שמת — כל ישראל ראוים למלכות.

11 מלך קודם לכהן גדול, שנאמר: "ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדניכם" וגו' מלכים א א, לג, שקרא דוד המלך לעצמו אדון כלפי צדוק הכהן.

12 כהן גדול קודם לנביא, שנאמר: "ומשח אתו שם צדוק הכהן ונתן הנביא" שם לד, הקדים צדוק לנתן. ואומר: "שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך" וגו' זכריה ג, ח, יכול אותם הרעים הדיוטות היו? תלמוד לומר: "כי אנשי מופת המה" זכריה ג, ח, ואין "מופת" אלא נביא, שנאמר: "ונתן אליך אות או מופת" דברים יג, ב, הרי שהנביאים הם כנספחים כלפי הכהן הגדול.

13 כהן גדול משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים; מרובה בגדים קודם למשיח שעבר מכהונתו אפילו עבר מחמת קריו; משיח שעבר מחמת קריו קודם לעבר מחמת מומו; מי שעבר מחמת מומו עדיין קודם למשוח מלחמה; משוח מלחמה קודם לסגן הכהן הגדול, שכאשר אין הכהן הגדול יכול לשמש במקדש, הסגן ממלא את מקומו.

14 סגן קודם לאמרכל, אחד משבעה הממונים על המקדש. ושואלים: מאי מה פירוש אמרכל? אמר רב חסדא: אמרכל פירושו אמר כולא. כלומר, ממונה כללי על המקדש. אמרכל קודם לגזבר הממונה על אוצרות המקדש; גזבר קודם לראש משמר מעשרים וארבעה משמרות שנחלקו בהם הכהנים; ראש משמר קודם לראש בית אב שהוא יחידה בתוך המשמר, ובדרך כלל עובדים אלה יום אחד בשבוע של המשמר; ראש בית אב קודם לכהן הדיוט.

15 איבעיא להו נשאלה להם לחכמים שאלה זו: לענין טומאה, סגן כהן גדול ומשוח מלחמה איזה מהם קודם אם היה לפניהם מת מצוה שיש לטפל בקבורתו, והכל אף כהן ונזיר מצווים על כך, מי מהם יטמא?

16 אמר מר זוטרא בריה בנו של רב נחמן: תא שמע בוא ושמע, דתניא ששנויה ברייתא: סגן ומשוח מלחמה שהיו מהלכים בדרך ופגע בהם מת מצוה וצריך אחד מהם להיטמא לו, מוטב שיטמא משוח מלחמה ואל יטמא סגן, שאם יארע בו פסול בכהן גדול, נכנס הסגן ומשמש תחתיו, ולכן יש לדאוג ככל האפשר שישאר הסגן בטהרתו. ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא: משוח מלחמה קודם לסגן! אמר רבינא: כי תניא כאשר שנויה הברייתא ההיא לא לענין טומאה, אלא להחיותו, שמבחינת דרגתו משוח מלחמה נחשב בדרגה גבוהה יותר.

17 ד משנה כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין מצאצאי הגבעונים, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר. אימתי דיני קדימות אלה? בזמן שכולם שוים בחכמה. אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ — ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שגדולת התורה עולה על כולם.

18 ה גמרא ומסבירים את האמור במשנה: כהן קודם ללוי — שנאמר: "בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים" דברי הימים א כג, יג. לוי קודם לישראל — שנאמר: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי" וגו' דברים י, ח.

19 ישראל קודם לממזר — לפי שזה הישראל מיוחס, וזה הממזר אינו מיוחס ופסול לבוא בקהל. ממזר קודם לנתין — כי זה הממזר על כל פנים בא מטפה כשרה של אדם מישראל, וזה הנתין בא מטפה פסולה של גבעוני. נתין קודם לגר — כי זה הנתין גדל עמנו בקדושה שכל ימיו נהג כישראל, וזה הגר לא גדל עמנו בקדושה. גר קודם לעבד משוחרר — כי זה העבד המשוחרר היה בהיותו עבד בכלל ארור, וזה הגר לא היה בכלל ארור.

20 שנינו במשנה: אימתי? בזמן שכולן שוין כו'. ושואלים: מנא הני מילי מנין דברים אלה? אמר רב אחא בר' חנינא, שאמר קרא המקרא: "יקרה היא מפנינים" משלי ג, טו, לומר יקרה התורה אפילו מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים ולקדש הקדשים.

21 תניא שנויה ברייתא, ר' שמעון בר יוחאי אומר: בדין הוא שיקדים עבד משוחרר לגר, משום שזה העבד המשוחרר גדל עמנו בקדושה, וזה הגר לא גדל עמנו בקדושה, אלא זה העבד היה בכלל ארור, וזה לא היה בכלל ארור, לפיכך הגר קודם.

22 שאלו תלמידיו את ר' אלעזר בר' צדוק: מפני מה הכל רצין לישא גיורת כלומר, יש רבים יותר שרוצים לישא גיורת, ואין הכל רצין לישא משוחררת? אמר להם: זו השפחה היתה בכלל ארור, וזו הגיורת לא היתה בכלל ארור. דבר אחר: זו הגיורת היתה בחזקת שמור כלומר, שמן הסתם שמרה את עצמה בצניעות, וזו השפחה לא היתה בחזקת שמור.

23 שאלו תלמידיו את ר' אלעזר: מפני מה הכלב מכיר את קונו אדוניו, וחתול אינו מכיר את קונו? אמר להם: לא פלא, ומה כמו שמקובל בידינו שהאוכל ממה שעכבר אוכל — משכח דברים, החתול האוכל את העכבר עצמו, על אחת כמה וכמה.

24 שאלו תלמידיו את ר' אליעזר: מפני מה הכל מושלים בעכברים, שכל הטורפים אוכלים אותם? אמר להם: מפני שסורן שיצרם רע כלומר, יש להם מנהגים רעים. ושואלים: מאי מה היא, מה הם אותם מנהגים רעים? רבא אמר: אפילו גלימי גייצי גלימות הם מכרסמים אף על פי שאינם מזון להם.

25 רב פפא אמר: אפילו שופתא מרא גייצי קת של מעדר הם מכרסמים.

26 א תנו רבנן שנו חכמים. חמשה דברים משכחים את התלמוד: האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו. ויש אומרים: אף המניח כליו בגדיו תחת מראשותיו. ולעומת זאת חמשה דברים משיבים מחזירים את התלמוד שנשכח: פת שנאפתה על פחמין וכל שכן המתחמם בפחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת קשה בלא מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובשמים, והשותה מים של שיורי עיסה שנשארו מים בכלי לאחר שנילוש הבצק כל צרכו. ויש אומרים: אף הטובל אצבעו במלח ואוכל. ודנים בברייתא זו.

27 נאמר בה "הרגיל בשמן זית". ומעירים: מסייע ליה לו הדבר לדברי ר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן: כשם שהזית באכילתו משכח תלמוד של שבעים שנה, כך שמן זית משיב תלמוד של שבעים שנה.

28 "והרגיל ביין ובשמים". מסייע ליה לו לרבא, שאמר רבא: חמרא וריחני פקחין היין והבשמים עשו אותי פיקח.

29 "והטובל אצבעו במלח". אומר ריש לקיש: ובאצבע אחת. ומעירים: כתנאי כתנאים שחלקו בענין זה, ר' יהודה אומר: אחת ולא שתים, ר' יוסי אומר: שתים ולא שלש. וסימניך שהמחלוקת באחת ושתים: קמיצה, שמקפלים שתי אצבעות על היד ואצבע אחת זקופה.

30 עשרה דברים קשים לתלמוד: העובר תחת אפסר הגמל וכל שכן תחת גמל עצמו, והעובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, והאשה העוברת בין שני אנשים, והעובר מתחת מקום שיש בו ריח רע של נבילה, והעובר תחת הגשר שלא עברו תחתיו מים ארבעים יום, והאוכל פת שלא בשל נאפה כל צרכו, והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון מין כף גדולה של טבחים, והשותה מאמת תעלת המים העוברת בבית הקברות, והמסתכל בפני המת. ויש אומרים: אף הקורא כתב שעל גבי הקבר.

31 ב ושוב לענין דרגות של חשיבות. תנו רבנן שנו חכמים: כשהנשיא של הסנהדרין נכנס כל העם עומדים, ואין יושבים עד שאומר להם: שבו. כשאב בית דין נכנס, עושים לו בדרכו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן של אנשים העומדים לכבודו עד שישב במקומו ואז הם יושבים בעצמם. כשחכם השלישי בדרגה בסנהדרין נכנס, אחד עומד ואחד יושב שמי שהחכם בתוך ארבע אמותיו עומד, וכשיוצא משם — חוזר ויושב. עד שישב החכם במקומו. בני חכמים ותלמידי חכמים, בזמן שרבים צריכים להם — מפסיעין על ראשי העם כלומר, כשהעם יושבים על הארץ מותר להם ללכת למקומם למרות שהם נראים כפוסעים מעל ראשיהם של היושבים. יצא אחד מהחכמים לצורך לעשות את צרכיו — יכנס ויחזור וישב במקומו ואינו חושש לטירחת הציבור.

32 בני תלמידי חכמים שממונים אביהם פרנס על הצבור, בזמן שיש להם דעת לשמוע כלומר, שהם מבינים ויכולים ללמוד — נכנסים ויושבים לפני אביהם ויושבים כשאחוריהם כלפי העם, בזמן שאין להם דעת לשמוע — נכנסים ויושבים לפני אביהם אבל פניהם כלפי העם, שרואים שהם יושבים שם מפני הכבוד אבל לא כלומדים. ר' אלעזר בר בנו של ר' צדוק אומר: אף בבית המשתה החתונה עושים אותם סניפין כלומר, מושיבים אותם סמוך לאבותיהם.

33 אמר מר החכם: יצא לצורך — נכנס ויושב במקומו. אמר רב פפא: לא אמרו אלא לצורך של צרכים קטנים, אבל לגדולים — לא, מדוע? משום שהוה ליה למבדק נפשיה מעיקרא היה לו לבדוק את עצמו מתחילה שלא יזדקק לצאת, ואם יצא הרי זו רשלנות ואינו צריך להטריח אנשים כשהוא חוזר. שאמר רב יהודה אמר רב: לעולם ילמד אדם עצמו להשכים ולהעריב לבית הכסא, כדי שלא יתרחק בשעות אחרות למצוא לו מקום מוצנע אמר רבא: האידנא דחלשא עלמא בימינו שחלוש העולם, אפילו לגדולים נמי גם כן יכול לחזור, מפני שאין אנשים בריאים כל כך.

34 שנינו, ר' אלעזר בר בנו של ר' צדוק אומר: אף בבית המשתה עושים אותם סניפים ומושיבים אותם סמוך לאבותיהם. אמר רבא: כוונתו בחיי אביהם ובפני אביהם.

35 ג אמר ר' יוחנן: בימי רבן שמעון בן גמליאל נישנית משנה זו ששנינו קודם, כי רבן שמעון בן גמליאל היה נשיא, ר' מאיר היה חכם, ר' נתן היה אב בית דין, כי הוה כאשר היה בא רבן שמעון בן גמליאל התם שם, הוו קיימי כולי עלמא מקמיה היו עומדים הכל לפניו, כי הוו עיילי כאשר היו נכנסים ר' מאיר ור' נתן, הוו קיימי כולי עלמא מקמייהו היו קמים הכל מפניהם, אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא בעו למיהוי היכרא בין דילי לדידהו האם לא צריך להיות היכר ביני ובינם בדרכי הכבוד? תקין הא מתניתא תיקן את הברייתא הזו את הכלל הזה שיש הבדל בין הנשיא לשאר החכמים בענין חיוב הקימה.

36 ההוא יומא אותו יום שתיקנו זאת לא הוו היו ר' מאיר ור' נתן התם שם, למחר כי אתו כאשר באו חזו ראו שלא קמו מקמייהו כדרגילא מילתא עומדים לפניהם כמו שהיה הדבר רגיל, אמרי אמרו: מאי האי מה זה? אמרו להו להם: הכי תקין כך תיקן רבן שמעון בן גמליאל.

37 אמר ליה לו ר' מאיר לר' נתן: אנא אני חכם ואת ואתה אב בית דין, נתקין מילתא כי לדידן נעשה דבר שיהיה עבורנו. מאי נעביד ליה מה נעשה לו? נימא ליה נאמר לו: גלי שיגלה כלומר, שידרוש במסכת עוקצים, דלית ליה שאין לו, שאינו יודע אותה. וכיון שלא גמר למד ולא יוכל לומר דבר ואז נימא ליה נאמר לו: נאמר "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" תהלים קו, ב, למי נאה למלל גבורות ה'? למי שיכול להשמיע כל תהלותיו, ולא זה שאינו יודע הכל, נעבריה נעביר אותו מנשיאותו, והוי אנא ואהיה אני אב בית דין ואת ואתה נשיא.

38 שמעינהו שמע אותם ר' יעקב בן קרשי שהם משוחחים, אמר: דלמא שמא חס ושלום אתיא מלתא יבוא הדבר לידי כיסופא בושה אם כך יקרה, אבל לא רצה לדבר לשון הרע, ומשום כך אזל יתיב הלך ישב אחורי עיליתיה עלייתו של רבן שמעון בן גמליאל, פשט פירש את מסכת עוקצים, גרס ותנא ושנה, גרס ותנא ושנה.

39 אמר רבן שמעון בן גמליאל בליבו: מאי דקמא מהו זה שלפנינו? דלמא שמא חס ושלום איכא בי מדרשא מידי יש בבית המדרש משהו כלומר, שרוצים לעשות דבר כעין זה שחשבו ר' מאיר ור' נתן לעשות, יהב דעתיה וגרסה נתן דעתו וגרס אותה את מסכת עוקצים. למחר אמרו ליה לו ר' מאיר ור' נתן: ניתי מר וניתני יבוא אדוני וישנה במסכת עוקצין, פתח ואמר משום שכבר התכונן יפה. בתר דאוקים אחרי שסיים להסביר, אמר להו להם: אי לא גמירנא, כסיפיתנן אם לא הייתי לומד, הייתם מביישים אותי,

40 פקיד ואפקינהו מבי מדרשא ציוה והוציאו אותם מבית המדרש כעונש. הוו כתבי קושייתא בפתקא ושדו התם היו כותבים קושיות בפתק והיו משליכים לשם, לבית המדרש, דהוה מיפריק מיפריק בעיה זו שהיתה נפתרת היתה נפתרת, דלא הוו מיפריק כתבי פירוקי ושדו זה שלא יכלו לפתור היו הם כותבים פתרונות וזורקים. אמר להו להם ר' יוסי לחכמים: תורה נמצאת מבחוץ ואנו מבפנים? הלוא הם גדולי התורה!

41 אמר להן רבן שמעון בן גמליאל: ניעיילינהו נכניס אותם, מיהו ניקנסינהו דלא נימרו שמעתא משמייהו אולם נקנוס אותם שלא יאמרו דבר הלכה משמם. אסיקו העלו לר' מאיר את הכינוי "אחרים", ולר' נתן כינו "יש אומרים". אחוו להו בחלמייהו: זילו פייסוהו קראו להם בחלומם: לכו פייסוהו את רבן שמעון בן גמליאל, ר' נתן אזל הלך, ר' מאיר לא אזל הלך, כי אמר בליבו: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. כי אזל כאשר הלך ר' נתן, אמר ליה לו רבן שמעון בן גמליאל: נהי דאהני לך קמרא דאבוך אם אמנם הועיל לך חגורת הפאר של אביך שהיה ראש הגולה בבבל למהוי להיות אב בית דין, שויניך נמי יעשה אותך גם כן נשיא?!

42 לאחר זמן מתני ליה היה שונה לו רבי לרבן שמעון בריה בנו, אחרים אומרים: אילו אילו לא היה תמורה