1א משנה הורו בית דין בשגגה להתיר לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה כן בשוגג על פיהם על פי הוראתם, בין שעשו דייני בית הדין עצמם מעשה כהוראתם ועשה אותו יחיד עמהן ביחד, בין שעשו והוא עשה אחריהן, בין שלא עשו והוא עצמו עשה בלבד, בכל אלו המקרים — הרי הוא פטור מלהביא קרבן, מפני שתלה בבית דין.2אם הורו בית דין, וידע אחד מהן מן הדיינים שטעו, אף שהרוב היה כנגדו, או שהיה תלמיד והוא ראוי בעצמו להוראה, והלך ועשה על פיהן לפי הוראת בית הדין, בין שהם עשו והוא עשה עמהן, בין שהם עשו והוא עשה אחריהן, בין שהם לא עשו והוא עשה — הרי זה חייב על אותה עבירה, מפני שלא תלה בבית דין אלא בדעת עצמו. זה הכלל: התולה בעצמו — חייב, והתולה בבית דין — פטור.3ב גמרא אמר שמואל: לעולם אין הדיינים שבבית דין חייבין להביא קרבן על הוראתם השגויה עד שיאמרו להם לשואלים אותם: "מותרין אתם". רב דימי מנהרדעא אמר: עד שיאמרו להם "מותרין אתם לעשות"; מאי טעמא מה הטעם שצריכים הם גם להגיד "לעשות"? לפי שלא נגמרה הוראה אם אומרים רק "מותרים אתם", שמא היתה זו רק הבעת דעה ולא הוראה למעשה.4אמר אביי, אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו ראיה לשיטת רב דימי: אחד החכמים שחלק ולא קיבל דעת בית הדין "זקן ממרא" ובא לירושלים מקום בית הדין הגדול, והם החליטו כנגד דעתו, ואחר כך חזר לעירו ועדיין שנה ולימד כדרך שלימד קודם, ולא שינה את דעתו מפני הוראת בית דין — פטור, שאינו אלא מביע את דעתו, ואולם אם הורה לעשות — הרי הוא חייב מיתה. הרי שלא די באמירת "מותרים אתם" כדי שתיחשב זו הוראה.5אמר ר' אבא, אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו ראיה לשיטת רב דימי: אשה שנעלם בעלה והעידו עדים או היתה ראיה אחרת שמת בעלה והורו לה בית דין להנשא, והלכה וקלקלה וזנתה ולבסוף נמצא שבעלה חי — חייבת בקרבן חטאת, משום שעשתה עבירה בשגגה, ואינה יכולה לטעון שעשתה על פי בית דין, שכן לא התירו לה בית דין אלא להנשא, משמע שלא די שבית הדין אומרים באופן כללי שהיא מותרת אלא הם צריכים לומר שמותר לה להינשא.6אמר רבינא, אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו דבר זה, מדיוק לשון משנתנו "הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה", תו לא מידי ואין צורך עוד בדבר שהרי הלשון "הורו לעבור" משמעה כאשר הורו לעשות מעשה. עד כאן לשון אחת.7איכא דאמרי יש שאומרים להיפך את שיטותיהם של החכמים הללו שאמר שמואל: אין בית דין חייבין עד שיאמרו להם "מותרים אתם לעשות". ואילו רב דימי מנהרדעא אמר: אפילו אמרו "מותרים אתם" — נגמרה הוראה בכך. אמר אביי, והא לא תנן הכי והרי לא שנינו כך, כדברי רב דימי, ששנינו בזקן ממרא: חזר לעירו, ושנה או לימד כדרך שלימד — פטור, אם הורה לעשות — חייב, משמע שאין גמר הוראה אלא כשמורה לעשות.8אמר ר' אבא, והא לא תנן הכי והרי לא שנינו כך: הורו לה בית דין להנשא, והלכה וקלקלה וזנתה — חייבת בקרבן, שלא התירו לה אלא להנשא.9אמר רבינא, והא לא תנן הכי והרי לא שנינו כך, ששנינו: הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, תו לא מידי אין צורך עוד בדבר בראיה נוספת.10ג שנינו במשנה: והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם. ושואלים: וניתני ושישנה: רק "ועשה על פיהם", "שוגג" למה לי? והרי ברור שהיה שוגג! אמר רבא: "שוגג" בא לאתויי להביא, לרבות מקרה נוסף, הורו בית דין שחלב מותר, ואותו אדם נתחלף לו בשגגה חלב בשומן המותר בודאי, והוא סבר שהוא אוכל שומן, ואכלו — הרי זה פטור, ויהיה הפירוש במשנה "על פיהם" כוונתו על פיהם ממש, ו"שוגג" — כאשר שגג במעשהו שהתחלף לו חלב בשומן.11ואיכא דאמרי ויש שאומרים שאמר רבא אחרת, וכך הוא פירוש המשנה: "שוגג" — ששגגתו היתה דווקא מפני שעשה על פיהם הוא שפטור, אבל אם נתחלף לו חלב בשומן ואכלו — הרי זה חייב להביא קרבן, משום ששגגתו אינה תלויה בבית דין אלא בטעותו שלו.12ומעירים: מילתא דפשיטא ליה דבר שהיה פשוט לו לרבא או לצד זה או לצד זה קמיבעיא ליה היה מסופק לו לרמי בר חמא, דבעי ששאל רמי בר חמא: הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, מהו?13אמר רבא, תא שמע בוא ושמע: הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם כו', שוגג על פיהם הכפילות הזו למה לי? לאו לאתויי האם לא להביא שהורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו — פטור. ודוחים: דלמא שמא שוגג על פיהם הוא שפטור, רק כאשר עשה על פיהם ממש, אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו — הרי זה חייב.14איכא דאמרי יש שאומרים כך היה: אמר רבא, תא שמע בוא ושמע ממשנתנו: הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם; מאי לאו האם לא כוונת הדברים היא שוגג על פיהם דווקא הוא שפטור, אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו — חייב. ודוחים: דלמא שמא כוונת המשנה או שוגג, או על פיהם.15ומעירים: בעיה זו כבר היא שנויה בפלוגתא במחלוקת של אמוראים קודמים: הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו — רב אמר: פטור שהרי בית דין הורו שמותר, ור' יוחנן אמר: חייב, שלא עשה ממש על פיהם. מיתיבי מקשים על דברי ר' יוחנן: נאמר "אם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם" ויקרא ד, כז, "מעם הארץ" — בא למעט, פרט למשומד המביא קרבן חטאת על שגגתו, שאין מקבלים את קרבנו מפני שמה שעשה בשעתו, נחשב כזדון.16ר' שמעון בן יוסי אומר משום בשם ר' שמעון: לענין משומד אינו צריך לראיה זו, שכן הרי הוא אומר בכתוב: "אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע אליו חטאתו" ויקרא כז —כח, לומר: דווקא השב ומתחרט על מעשהו כתוצאה מידיעתו, כאשר נודע לו שחטא בשגגה — הוא זה שמביא קרבן על שגגתו, ואולם מי שלא שב מידיעתו, שגם כשנודע לו שחטא אינו חוזר בתשובה על מעשהו — הוא אינו מביא קרבן גם על שגגתו.17ואם איתא יש מקום להלכה זו, הא הרי אף במקרה זה שהתחלף לו חלב בשומן לא שב מידיעתו הוא, שהרי גם אם יוודע לו שאכל חלב, גם כן לא יתחרט, שהרי הוא סומך על פסק בית הדין שהתירו את הדבר.18אמר רב פפא, קסבר סבור ר' יוחנן: כיון דכי מתידע להו לבי דינא הדרי בהו שכאשר יוודע להם הדבר לבית הדין הטעות, הם יחזרו בהם מהוראתם, והוא נמי הדר ביה גם כן יחזור בו, כאשר נודע לו שאכל חלב שהותר בגלל שגגת בית הדין, לכן שב מידיעתו קרינן ביה קוראים אנו בו וחייב להביא קרבן.19אמר רבא: אף על פי שרב אומר שהוא פטור, וחטאו תלוי בבית הדין, מודה רב שאינו משלים לרוב צבור, כי בית הדין מביא קרבן רק כשרוב ציבור חטאו על פיהם, ואדם זה שסבור שהוא שומן אינו מצטרף לרוב הציבור, מאי טעמא מה טעם הדבר? אמר קרא הכתוב: "בשגגה" — לומר: עד שיהו כולן בשגגה אחת והוא שגגה אחרת היתה בידו.20ד שנינו במשנה: בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה — פטור. ושואלים: למה ליה למיתנא כל הני לו לתנא שבמשנתנו לשנות את כל שלושת המקרים האלה? בשלמא רישא נניח בראשה של ההלכה אפשר לומר שלא זו אף זו קתני שנה, כלומר שכל מקרה מוסיף חידוש על קודמו, שלא זו בלבד אם עשו ועשה עמהם, הריהו פטור כיון שתלה בבית דין, אלא אפילו עשה אחריהם הריהו פטור. ולא עוד אלא אפילו שעשה הוא בפני עצמו והם לא עשו, בכל זאת נחשב כתולה בהם, ופטור. אלא סיפא דלחיובא בסוף המשנה שבא הדבר לחייב אותו, איפכא מיבעי ליה ההיפך היה צריך לו לשנות ולהתחיל במקרה הפשוט ביותר לחייב — כאשר הם לא עשו והוא עשה, אם התנא משתמש באופן זה של לשון "לא זו אף זו"!21ומשיבים: בסוף המשנה בסגנון של "זו ואין צריך לומר זו" קתני שנה התנא, כלומר שנויים הם המקרים בסדר שבו כל מקרה פשוט יותר מהמקרה הקודם לו.22א שנינו במשנה: וידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה. ושואלים: תרתי שנים שני מקרים אלו, למה לי לשנותם? ומדוע לא די באחד בלבד, ואין צורך לשנות גם תלמיד וראוי להוראה? אמר רבא: איצטריך הוצרך הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר הני מילי דברים אלה שחייב, אמורים דווקא במי שהוא גמיר למד וגם סביר סובר ומבין דברים בעצמו, אבל מי שגמיר למד ולא סביר סובר — לא חייב בקרבן, לכן השמיענו התנא את המקרה של תלמיד וראוי להוראה — שאף זה חייב.23אמר ליה לו אביי: והרי תלמיד הראוי להוראה — גמיר וסביר משמע למד וסובר משמעו! אמר ליה לו רבא, אנא הכי קאמינא אני כך אומר: אי מההיא אם מאותה הלכה ראשונה במשנה "אחד מהם" בלבד הוה אמינא הייתי אומר הני מילי דברים אלה אמורים דווקא אם הוא גמיר וסביר למד וסובר, אבל גמיר למד ולא סביר סובר — לא, לכן תנא שנה תלמיד ראוי להוראה, ממשנה יתירה ששנה אנו מבינים שאפילו גמיר למד ולא סביר סובר, או סביר סובר ולא גמיר למד עדיין, בכל זאת כיון שהוא תולה בדעת עצמו הרי הוא חייב.24ב "ראוי להוראה וכו' ". ושואלים: כגון מאן מי נקרא "תלמיד הראוי להוראה"? אמר רבא: כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא, שלא נסמכו והיו גדולי הדור. אמר ליה לו אביי: כי האי גוונא כגון זה מזיד הוא, שהרי אדם גדול כזה בוודאי אינו טועה, ואם פסק להיתר מזיד הוא ופטור מקרבן!25והשיב לו רבא: ולטעמיך ולשיטתך, הא דתניא זו ששנויה בברייתא: על הכתוב: "בעשתה אחת" ויקרא ד, כז, לומר שיחיד העושה מפי עצמו — חייב, אם עושה בהוראת בית דין — פטור, כיצד? הורו בית דין שחלב מותר, ונודע לאחד מהן שטעו, או שהיה תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי, וטעה ועשה על פי בית הדין, יכול יהא פטור? תלמוד לומר: "בעשתה אחת", יחיד העושה על פי עצמו — חייב, ומי שעשה בהוראת בית דין — פטור!26ושואלים: ומכל מקום אם מדובר באדם גדול אלא היכי משכחת לה איך אתה מוצא אותה שיהיה אדם כזה עשוי להיחשב כשוגג? ומשיבים: כגון שידע שהדבר הזה שהתירוהו בית הדין הוא אסור, וקא טעי והוא טועה במצוה לשמוע דברי חכמים, שהוא סבור שמצוה לשמוע דברי חכמים, אפילו כשהוא בטוח שאינם צודקים. אם כן לדידי נמי לדעתי גם כן מה שאמרתי כגון שמעון בן זומא או שמעון בן עזאי הכוונה שטעי טועה במצוה לשמוע דברי חכמים, ומפני שטעו בדבר זה — חייבים בקרבן.27ג שנינו במשנה: זה הכלל: התולה בעצמו — חייב. ושואלים: לשון כללית זו "זה הכלל" לאיתויי מאי להביא לרבות מה היא באה, ואיזה מקרה שלא נזכר היא באה להוסיף? ומשיבים: לאיתויי להביא מבעט בהוראה, כלומר מי שרגיל לבוז תמיד להוראות בית הדין, ועושה רק מדעת עצמו.28וכמו כן, לשון כללית זו שנאמרה במשנה תולה בבית דין פטור מה באה לרבות? ומשיבים: לאיתויי להביא הורו בית דין וידעו שטעו וחזרו בהן. והוא לא ידע שחזרו בהם, ונהג על פי הוראתם הראשונה, שנמצא שתלה בדעת בית דין. ושואלים על כך: הא בהדיא קתני לה הרי מקרה זה בפירוש שונה אותה במשנה הבאה, ואין צורך לרבות אותו במשנתנו! ומשיבים: תני שונה קודם באופן סתום והדר ואחר כך מפרש.29ד אמר רב יהודה אמר שמואל: זו כל שיטת משנתנו שכל יחיד שעשה כהוראת בין דין פטור מקרבן היא דברי ר' יהודה, אבל חכמים אומרים: יחיד שעשה בהוראת בית דין — חייב. ושואלים: מאי מהי שיטת ר' יהודה זו שרמזנו לה? דתניא ששנויה ברייתא: "אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשתה" ויקרא ד, כז — הרי אלו שלשה מעוטין "אחת", "בשגגה", "בעשותה", ואחד המיעוטים הללו בא ללמדנו הלכה זו: העושה מפי עצמו — חייב, עשה בהוראת בית דין — פטור.30ושואלים: מאי רבנן מהי שיטת חכמים? דתניא ששנויה ברייתא, עדיין אני אומר: מיעוט קהל שחטאו על פי הוראת בית דין — הם חייבין להביא קרבן על שגגתם, לפי שאין בית דין מביאין על ידיהן בגללם קרבן פר העלם דבר של ציבור אלא אם כן חטאו רוב הקהל, ואולם יש מקום לומר שרוב קהל שחטאו יהו פטורין מלהביא קרבן, שהרי בית דין מביאין על ידיהם פר העלם דבר של ציבור? תלמוד לומר: "מעם הארץ" ויקרא ד, כז — אפילו רובה של קהל, ואפילו כולה אינם נפטרים משום שבית הדין הורו כן.31ונברר: במאי במה מדובר? כיצד היה חטאם של רוב הקהל? אילימא אם תאמר בשגגת מעשה, מפני טעות מסויימת ולא בגלל הוראת בית דין, אם כן מה שנאמר בטעם הדבר "שהרי בית דין מביאין על ידיהם" אינו מובן, שהרי זה בית דין שלא בהוראה, בית דין מאי עבידתייהו מה מעשיהם? הרי אין להם קשר לדבר! כי שלא בהוראת בית דין, בית דין מי מייתו האם הם מביאים קרבן שלא בהוראה? אלא צריך לומר שעשו רוב הקהל בהוראה, ואולם אף על כך יש לשאול: והא כי כתיב והרי כאשר נאמר "מעם הארץ" — בשגגת מעשה הוא דכתיב שנאמר ולא בשגגת הוראה כלל!32אלא לאו הכי קאמר האם לא כך אמר: שצריך להוסיף דברים בברייתא ולשנותה כך: מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה הם חייבין, שאין בית דין מביאין על ידיהן פר בהוראה, הא הרי הן עצמם שעשו בהוראה חייבין בקרבן, וכמו כן חייבים בקרבן גם כשעשו בשגגת מעשה שלא בהוראה,33יכול רוב צבור שעשו בשגגת מעשה שלא בהוראה יהו פטורין, שהרי בית דין מביאין עליהם פר בהוראה? תלמוד לומר: "מעם הארץ", אפילו רובו. שאם לא היתה זו שגגה מתוך הוראת בית הדין, אין הבדל כמה היו השוגגים מעטים או רוב הקהל. מכאן ראיה שלדעת חכמים יחיד או מיעוט הקהל שעשה בהוראת בית הדין חייב.34אמר רב פפא: ממאי ממה מסיק אתה כך? דלמא שמא במקרה כזה שחטאו מיעוט קהל בהוראת בית דין, לא הן ולא בית דין מביאים משום שהם תלו בבית דין, ובית דין פטור משום שהיו רק מיעוט!35ודוחים: אי הכי אם כך, מאי איריא דקמהדר על רובא לחיובא מה שייך, מדוע דווקא שמחזר על רוב לחיוב? כלומר, מדוע רוצה התנא לחדש שגם אם רוב הקהל חטא יהיו חייבים בקרבן? לאו האם לא מכלל הדברים אתה למד שמיעוט שעושים בהוראה קיימא ליה דמיחייבו מוחזק להם כדבר פשוט שמחוייבים אפילו בהוראה, ולפי שיטת רב פפא: ונהדר ברישא על מיעוטא דמיחייב ושיחזור בראש להוכיח על מיעוט שמתחייב בשגגת מעשה, ולבסוף ניהדר יחזור ויביא ראיה על רובא לחיובא הרוב לחייב בשגגת מעשה שהרי אין אנו יודעים עכשיו על מיעוט שעשו בשגגת מעשה שחייבים!36אלא לאו האם לא מדלא מהדר משלא מחזר ולא מביא בברייתא בתחילה הוכחה על מיעוט דמיחייבין שחייבים בשגגת מעשה, ובסוף מהדר מחזר למצוא הוכחה על רובא לחיובא רוב שיהיה חייב בשגגת מעשה, שמע מינה למד מכאן שהיה פשוט לברייתא שאם עשו מיעוט בהוראה חייבין הן על מה שעשו כשבה ושעירה כדין כל חוטא שחטא בשגגה, וכמו כן שלא בהוראה בשגגת מעשה חייבין המיעוט שחטאו.37עד כאן שתי השיטות בענין זה, אבל שואלים: מכדי תרוייהו סתמי תנן הרי שתי הברייתות הללו בסתם שנה, ממאי דקמייתא ממה יודע אתה שהראשונה היא שיטת ר' יהודה ובתרייתא רבנן והאחרונה היא שיטת חכמים? אימא איפכא אמור להיפך! ומשיבים: מאן שמעת ליה דדריש מיעוטי כי האי גוונא את מי שמעת אותו שהוא דורש לשונות מיעוט בדרך כגון זו? שיטת ר' יהודה היא, דתניא ששנויה ברייתא, ר' יהודה אומר:
