ביאור שטיינזלץ על חגיגה ה׳

1 ומחריא תנורא ומכבדת בו את התנור, שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה, קדחא ואיתרע מזלה, ואייתיתה לקחה את האוד והניחה אותו על גב רגלה ונכוותה ואז הורע מזלה, ויכולתי לקחת אותה והבאתיה.

2 אמר ליה לו רב ביבי בר אביי למלאך המוות: וכי אית לכו רשותא למיעבד הכי יש לכם רשות לעשות כך לקחת אדם טרם זמנו? אמר ליה לו מלאך המוות: וכי לא כתיב נאמר "ויש נספה בלא משפט" משלי יג, כג? אמר ליה לו רב ביבי: והכתיב והרי נאמר: "דור הלך ודור בא" קהלת א, ד, משמע שלכל דור יש שנים קצובות שבהן הוא הולך מן העולם!

3 אמר לו מלאך המוות: דרעינא להו אנא, עד דמלו להו לדרא, והדר משלימנא ליה אני רועה, מחזיק אותם, עד שימלאו להם שנות הדור, ואחר כך מוסר אני אותם למלאך דומה הממונה על נשמות המתים. אמר ליה לו רב ביבי: סוף סוף שניה מאי עבדת בשנות החיים שלה מה אתה עושה? אמר לו מלאך המוות: אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה אם יש תלמיד חכם שמוותר על חפציו — מוסיפנא להו ליה, והויא חלופיה מוסיף אני אותם, את השנים הללו, לו, והרי היא חילופו.

4 א ושוב לענין הקודם, ר' יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה; שאמר ה' לשטן: "ותסיתני בו לבלעו חנם" איוב ב, ג, אמר: עבד שרבו מסיתין לו אחרים על העבד, ורבו מתחשב בהם וניסת, וכי תקנה יש לו לאותו עבד?! ועוד: ר' יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה, נאמר: "הן בקדשו לא יאמין" איוב טו, טו, אמר: אי אם בקדושיו לא יאמין — במאן במי כן יאמין?

5 מסופר: יומא חד הוה קא אזיל באורחא יום אחד היה ר' יוחנן הולך בדרך, חזייה לההוא גברא דהוה מנקיט תאני ראה איש אחד שהיה מלקט תאנים, שביק הנך דמטו ושקיל הנך דלא מטו הניח את אלה שהגיעו לבישול ולקח את אלה שלא הגיעו עדיין. אמר ליה לו ר' יוחנן: לאו הני מעלן טפי האם לא אלה הבשלות מעולות יותר? אמר ליה לו: הני לאורחא בעינן להו את אלה התאנים לדרך אני צריך אותן, הני נטרן והני לא נטרן אלה שעדיין אינן בשלות נשמרות, ואלה הבשלות אינן נשמרות. אמר ר' יוחנן, היינו דכתיב זהו שנאמר: "הן בקדשו לא יאמין", שיש אנשים כשרים שהקדוש ברוך הוא לוקח אותם מן העולם לפני זמנם משום שהוא יודע בהם שעלולים לבוא לידי קלקול ותקלה,

6 ושואלים: איני האם כן הוא? והא ההוא תלמידא דהוה בשיבבותיה והרי תלמיד אחד שהיה בשכנותו של ר' אלכסנדרי ושכיב אדזוטר ומת בעודו צעיר, ואמר עליו ר' אלכסנדרי: אי בעי האי מרבנן, הוה חיי אם היה רוצה תלמיד חכם זה, כלומר, הוא עצמו, היה חי, שמעשיו הם שגרמו לו שימות בצעירותו. ואם איתא ואם יש מקום לדברי ר' יוחנן, דלמא שמא מאותם שנאמר עליהם "הן בקדשו לא יאמין" הוה היה אותו תלמיד, ולא חטאיו גרמו לו? ומשיבים: ההוא אותו תלמיד מבעט מזלזל ברבותיו הוה היה וידע ר' אלכסנדרי במעשיו שהם שגרמו לו עונש.

7 ומסופר עוד: ר' יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה, נאמר: "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר ה'..." מלאכי ג, ה, אמר: עבד שרבו מקרבו לדונו, וממהר להעידו — וכי תקנה יש לו?!

8 על אותו פסוק עצמו אמר ר' יוחנן בן זכאי: אוי לנו ששקל החשיב עלינו הכתוב קלות כחמורות, שהרי נמנו שם יחד גם עוונות חמורים שעונשם מיתה, כגון מכשפים ומנאפים, וגם עבירות הנראות קלות כגון עושקי שכר שכיר.

9 אמר ריש לקיש: כל המטה דינו של גר — כאילו מטה דינו של מעלה, של הקדוש ברוך הוא, שנאמר שם: "ומטי גר" ואנחנו דורשים: "ומטי" כתיב נאמר, שמטה גר כאילו מטה ועושק אותי. אמר ר' חנינא בר פפא: כל העושה דבר של עבירה ומתחרט בו — מוחלין לו מיד, שנאמר שם: "ולא יראוני", משמע: הא הרי אם יראוני, שיהיו יראים אותי ומתביישים מפני — מוחלין להם מיד.

10 ועוד: ר' יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה, נאמר: "כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם" קהלת יב, יד, אמר: עבד שרבו שוקל מחשיב לו שגגות כזדונות, שגם על דבר שנעלם מדעתו של האדם מעניש אותו ה', וכי תקנה יש לו?!

11 ושואלים: מאי מה פירוש "על כל נעלם", איזהו החטא הנעלם מעושהו? אמר רב: זה ההורג כינה שהיתה עליו בפני חברו, וחבירו נמאס בה, שה' שופטו גם על צער זה שגרם לחבירו, בלא כוונה. ושמואל אמר בדומה לכך: זה הרק בפני חבירו וחבירו רואה ונמאס.

12 ושואלים: מאי מה פירוש המשך הכתוב "אם טוב ואם רע"? שנראה שה' דן אדם גם על מעשה טוב שעשה! אמרי דבי אומרים תלמידי בית מדרשו של ר' ינאי: זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא, שאמנם עשה מעשה טוב אך בייש בכך את העני. כי הא, כמו מעשה זה, שר' ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזא ראה אדם אחד שהוא נותן דינר לעני בפרהסיא, אמר ליה לו: מוטב היה שלא יהבת ליה היית נותן לו, מהשתא דיהבת ליה וכספתיה מאשר עכשיו שנתת לו וביישתו.

13 דבי תלמידי בית מדרשו של ר' שילא אמרי אומרים, שמעשה טוב של אדם שעליו דנים אותו הוא זה הנותן צדקה לאשה בסתר בינו לבינה, דקא מייתי לה שהוא מביא אותה בכך לידי חשדא חשד, שמא אתנן נותן לה. רבא אמר: זה המשגר השולח לאשתו בשר שאינו מחותך שלא ניקרו ולא הוציאו ממנו עדיין את גיד הנשה בערבי שבתות שאז הכל ממהרים, והאשה לא תשים לב, ותבשל בשר האסור באכילה.

14 ושואלים: והא והרי רבא עצמו היה משגר שולח בשר כזה לאשתו בערב שבת! ומשיבים: שאני שונה אשתו של רבא שהיתה בת רב חסדא, דקים ליה בגווה שמוחזק לו בה שהיא בקיאה בהלכה, ויכול היה לסמוך עליה.

15 ועוד: ר' יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה נאמר: "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות" דברים לא, כא, אמר: עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות, וכי תקנה יש לו?!

16 על לשון הכתוב שואלים מאי מה פירוש "רעות רבות וצרות"? אמר רב: רעות שנעשות צרות אויבות זו לזו, שכל תקנה שעושים לאחת מהן — מזיקה לשניה, כגון מי שנעקץ על ידי זיבורא ועקרבא צרעה ועקרב שהרפואה שעושים לעקיצה של זה מזיקה לעקיצה של זה.

17 ושמואל אמר: זה הממציא לו מעות לעני בשעת דוחקו, שכן לאחר שהוא נחלץ בסיוע כסף זה מדוחקו — הנושה בא מיד אחר כך וגובה ממנו את הכסף. אמר רבא: היינו דאמרי אינשי זהו שאומרים בני אדם בפתגם עממי: זוזא לעללא לא שכיחא דינר עבור תבואה איננו מצוי, ואולם לתליתא שכיח עבור תליה, כשתולים אדם ומכריחים אותו לשלם מצוי הדינר ר"ח ונמצא שאינו יכול ליהנות מהכסף שקיבל.

18 באותו ענין נאמר: "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול" דברים לא, יז. אמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב: כל אדם שאינו בכלל הסתר פנים שהוא מתפלל ואינו נענה — אינו מהם, מישראל, שהרי נאמר על ישראל שיסתיר ה' פניו מהם בגלל חטאם, וכן, כל שאינו בכלל "והיה לאכל", שאין הגוים גוזלים את ממונו —

19 אינו מהם, מישראל. אמרו ליה רבנן לו חכמים לרבא: מר אדוני לא בהסתר פנים איתיה ישנו, שכן תפילתך נשמעת, ולא ב"והיה לאכל" איתיה ישנו, שהרי אין המלכות נוטלת ממך דבר! אמר להו להם: מי ידעיתו האם יודעים אתם כמה מתנות משדרנא אני שולח בצנעא בי לבית שבור מלכא המלך? כלומר, רק למראית העין אין המלכות גוזלת ממני, ובאמת אני נותן הרבה שוחד שלא ברצוני. אפילו הכי כך יהבו ביה רבנן עינייהו נתנו חכמים בו עיניהם לרעה. אדהכי שדור דבי ובינתים שלחו מבית שבור מלכא המלך וגרבוהו ואסרו אותו, כדי לגבות ממנו כספים. אמר רבא: היינו דתניא זהו ששנינו בברייתא, אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל מקום שאמרו ש"נתנו חכמים עיניהם" באדם, סופו שהגיע לו על ידי כך או מיתה או עוני.

20 על אותו כתוב "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" דברים לא, יח אמר רבא, אמר הקדוש ברוך הוא: אף על פי שהסתרתי פני מהם ואין גילוי שכינה לישראל, בכל זאת בחלום אדבר בו, שיש התגלות כלשהי, לפחות בחלום. רב יוסף אמר: עדיין ידו נטויה להגן עלינו, שנאמר: "ובצל ידי כסיתיך" ישעיהו נא, טז.

21 א ועל ענין זה עצמו מספרים: ר' יהושע בן חנניה הוה קאי בי היה עומד בבית הקיסר ובפני הקיסר, אחוי ליה ההוא מינא הראה לו מין אחד שהיה שם, ברמז, על ידי תנועה: עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה העם שהחזיר אדוניו, ה', את פניו ממנו. אחוי ליה הראה לו גם הוא, ר' יהושע, למין ברמז, ופשט את ידו ואמר לו: ידו נטויה עלינו. אמר ליה לו הקיסר לר' יהושע: מאי אחוי לך מה הראה לך, מה רצה לרמז לך? אמר לו: רצה לרמז לי עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה העם שהחזיר אדוניו את פניו ממנו, ואנא מחוינא ליה ואני הראיתי לו שידו נטויה עלינו.

22 אמרו ליה לו לההוא מינא לאותו מין: מאי אחויית ליה מה הראית אתה לו? אמר להם: הראיתי לו עמא דאהדרינהו מריה מיניה העם שהחזיר אדוניו את פניו ממנו, ושאלוהו: ומאי אחוי לך ומה הראה לך הוא? אמר להם: לא ידענא אינני יודע, לא הבנתי. אמרו: גברא דלא ידע מאי מחוו ליה, במחוג יחוי קמי מלכא אדם שאיננו יודע מה מראים לו, ברמז יראה תנועות לפני המלך?! אפקוהו וקטלוהו הוציאוהו והרגוהו.

23 אגב סיפור זה, שממנו רואים כיצד ניצח ר' יהושע בן חנניה בחכמתו את אויבי ישראל, מספרים: כי קא ניחא נפשיה כאשר נחה נפשו, לפני שנפטר ר' יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן לו חכמים: מאי תיהוי עלן ממנאי מה יהיה עלינו מן המינים, כאשר אין בינינו חכם כמוך שיענה להם? אמר להם, אמר הכתוב: "האין עוד חכמה בתימן אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם" ירמיהו מט, ז, וכך יש לדרשו: כיון שאבדה עצה מבנים מבני ישראל — גם נסרחה חכמתן של אומות העולם ולא יימצאו ביניהם עוד חכמים מופלגים.

24 ואי בעית אימא מהכא ואם תרצה אמור מכאן מקור אחר לאותו רעיון, שנאמר: "ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" בראשית לג, יב, שכשם שעולים ויורדים ישראל, כך כנגדם אומות העולם, ולעולם לא יהיה להם יתרון.

25 ב מסופר: ר' אילא הוה סליק בדרגא דבי היה עולה במדרגות בבית רבה בר שילא, שהיה מלמד תינוקות. שמעיה לינוקא דהוה קא קרי שמע תינוק שהיה קורא פסוק זה בקול: "כי הנה יוצר הרים וברא רוח ומגיד לאדם מה שחו" עמוס ד, יג. אמר ר' אילא: עבד שרבו מגיד לו מה שיחו וכי תקנה יש לו?! ושואלים: מאי מה פירוש "מה שחו"? אמר רב: אפילו שיחה יתירה של קלות ראש, ואפילו זו שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה.

26 ושואלים: איני האם כן הוא שאסור לאדם לשוחח כך עם אשתו? והא והרי רב כהנא הוה גני תותי פורייה היה ישן תחת מטתו של רב, ושמעיה ושמע אותו שהוא סח וצחק עם אשתו ועשה צרכיו בתשמיש המיטה. אמר רב כהנא בעודו תחת המיטה: דמי פומיה דומה פיו של רב כמאן דלא טעים ליה תבשילא כמו אדם שלא טעם לו תבשיל, כלומר, שהוא מתאווה ביותר. אמר ליה לו רב: כהנא, פוק צא מכאן! לאו אורח ארעא אין זה דרך ארץ להיות כאן. ועל כל פנים מכאן יוצא שרב בעצמו שוחח עם אשתו לפני תשמיש!

27 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה; כאן שמותר לשוחח מדובר באופן שצריך לרצויה לרצותה, את אשתו ולכן משוחח עמה, הא זה שמשמע מדברי רב שהדבר אסור, הרי זה באופן דלא שאינו צריך לרצויה לרצותה אסור להרבות בשיחה יתירה.

28 ג נאמר: "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" ירמיהו יג, יז, אמר רב שמואל בר איניא משמיה משמו של רב: מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו, ושם הוא בוכה. מאי מה פירוש "מפני גוה"? אמר רב שמואל בר יצחק: "גוה" משמע גאוה, כלומר, מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לגויים. ר' שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים שניטלה.

29 ושואלים: ומי איכא והאם יש בכיה קמיה לפני הקדוש ברוך הוא? והאמר והרי אמר רב פפא: אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו" דברי הימים א' טז, כז! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה; הא בבתי גואי זה בבתים פנימיים יש מסתרים של בכי, הא בבתי בראי וזה בבתים חיצוניים, ובהם לעולם אין עצבות.

30 ושואלים: ובבתי בראי ובבתים חיצוניים לא? והא כתיב והרי נאמר: "ויקרא אדני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק" ישעיהו כב, יב! ומשיבים: שאני שונה חרבן בית המקדש שעליו מדובר פה, שאפילו מלאכי שלום בכו, שנאמר: "הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר יבכיון" ישעיהו לג, ז.

31 נאמר: "ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'" ירמיהו יג, יז, אמר ר' אלעזר: שלש לשונות של דמעות בפסוק הללו למה? אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי ויש אומרים: אחת אחרונה על ביטול תורה.

32 ואומרים: בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר שהדמעה האחרונה היא על ישראל שגלו — היינו דכתיב זהו שנאמר שם "כי נשבה עדר ה'", אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר כי דמעה זו על ביטול תורה היא — מאי מה עניינו של "כי נשבה עדר ה'"? ומשיבים: כיון שגלו ישראל ממקומן — אין לך ביטול תורה גדול מזה והבכיה היא איפוא על ביטול התורה שבגלות.

33 תנו רבנן שנו חכמים: שלשה סוגים של אנשים הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום: על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה והוא מתאמץ ומשתדל ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור.

34 מספרים: רבי הוה נקיט היה מחזיק ספר קינות, איכה, בידו וקא קרי בגויה והיה קורא בו, כי מטא להאי פסוקא כאשר הגיע לפסוק זה "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" איכה ב, א נפל מן ידיה נפל הספר מידו מרוב צער, אמר: מאיגרא רם לבירא עמיקתא מגג גבוה לבור עמוק נפילה קיצונית היא, משמים לארץ.

35 ד מסופר: רבי ור' חייא הוו שקלי ואזלי באורחא היו מהלכים בדרך, כי מטו לההוא מתא, אמרי כאשר הגיעו לעיר אחת, אמרו: האם איכא צורבא מרבנן הכא יש תלמיד חכם כאן, נזיל וניקביל אפיה שנלך ונקביל את פניו? אמרי אמרו בני העיר: איכא צורבא מרבנן הכא יש כאן תלמיד חכם ומאור עינים עיוור הוא אמר ליה לו ר' חייא לרבי: תיב את שב אתה, ולא תזלזל בנשיאותך ללכת לבקר אדם קטן ממך, איזיל אנא ואקביל אפיה אלך אני ואקביל פניו,

36 תקפיה ואזל בהדיה החזיקו רבי בכוח והלך אתו בכל זאת וביקרו את החכם העיוור ההוא. כי הוו מיפטרי מיניה כאשר נפרדו ממנו, אמר להו להם: אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין שהרי אני עיוור — תזכו בשל כך להקביל פנים הרואים ואינן נראין של הקדוש ברוך הוא. אמר ליה לו רבי לר' חייא: איכו השתא מנעתן מהאי בירכתא אילו עכשיו הייתי שומע לך ולא הייתי הולך להקביל פניו, היית מונע אותי מברכה יפה זו.

37 אמרו ליה לו רבי ור' חייא לעוור: ממאן שמיעא לך ממי שמעת תוכנה של ברכה זו? אמר להם: מפרקיה מתוך דרשתו של ר' יעקב שמיע לי שמעתי זאת, כי ר' יעקב איש כפר חיטייא הוה היה מקביל את אפיה דרביה כל יומא פני רבו בכל יום, כי קש כאשר הזדקן ר' יעקב אמר ליה לו רבו: לא נצטער מר, דלא יכיל מר אל יצטער אדוני שאין אדוני יכול להתאמץ, ומוטב שלא יבקר אותי.

38 אמר ליה לו: מי זוטר מאי דכתיב בהו ברבנן האם קטן מה שנאמר בהם בחכמים "ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו" תהלים מט, י-יא, ונלמד קל וחומר: ומה הרואה חכמים במיתתן יחיה — הרואה אותם בחייהן על אחת כמה וכמה, ומכאן למד העוור כמה גדולה הקבלת פני תלמידי חכמים.

39 ה מסופר: רב אידי אבוה אביו של ר' יעקב בר אידי הוה היה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא שהיה הולך שלושה חדשים בדרך לבית המדרש וכדי שיספיק לחזור לביתו לחג הסוכות, לא היה אלא חד יומא בבי יום אחד בבית רב, והוו קרו ליה רבנן "בר בי רב דחד יומא" והיו קוראים לו חכמים בלגלוג "בן בית הרב של יום אחד". חלש דעתיה חלשה דעתו, נעלב, קרי אנפשיה וקרא על עצמו פסוק זה: "שחק לרעהו אהיה וגו'" איוב יב, ד. אמר ליה לו ר' יוחנן: במטותא מינך, לא תעניש להו רבנן בבקשה ממך, אל תעניש את החכמים, כלומר, אל תקפיד עליהם, כדי שלא יענשו משמים בשל עלבונך.

40 נפק יצא ר' יוחנן לבי מדרשא לבית במדרש ודרש, נאמר: "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון" ישעיהו נח, ב, ויש להבין: וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו?! ואם כן מהו הלשון "יום יום"? אלא לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה — מעלה עליו מחשיב לו הכתוב כאילו עסק בתורה כל השנה כולה.

41 וכן הוא במדת פורענות, דכתיב שנאמר: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ... תשאו את עונותיכם ארבעים שנה" במדבר יד, לד, וכי ארבעים שנה חטאו? והלא ארבעים יום בלבד חטאו! אלא לומר לך: כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה — מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה.

42 ו עתה חוזרים לענין המסכת. שנינו במשנה: אי זהו קטן שפטור ממצות ראיה — כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית. מתקיף לה מקשה על כך ר' זירא: