ביאור שטיינזלץ על חגיגה י״א

1 אלא בגזבר של המקדש המסורות לו אבני בנין של הקדש לשמירה עסקינן עוסקים אנו, דכל היכא דמנחה שבכל מקום שהיא, האבן, מונחת — ברשותא דידיה מנחה ברשותו שלו היא מונחת ולכן בעצם לקיחת האבן או הקורה לא נתחייב כלל, שהרי הוא רשאי לטלטלה, אבל אין לו רשות למסור את האבן לאחר, ולכן כשמסרה לחבירו עבר עבירה של מעילה. ואם כן, אף הלכה זו יש לה בסיס.

2 אלא מסיפא מסופה של אותה משנה: בנאה לאותה אבן בתוך ביתו — הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיה מגורים בשוה פרוטה. ויש לשאול: מכדי שנויי שנייה הלא שינה את האבן על ידי שבנה אותה בתוך ביתו, ואם כן מה לי דר ומה לי לא דר, ואולי היינו זוהי ההלכה המוגדרת "כהררין התלויין בשערה"?

3 ודוחים: ומאי קושיא ומה הקושי שבכך? דלמא שמא זה נאמר לכ דברי רב. שאמר רב: במשנה זו מדובר כגון שהניחה על פי ארובה ולא עשה עדיין כל שינוי בגוף האבן על ידי כך, ולכן אי אם דר ביה בו, בבית — אין כן מעל, כיון שנהנה ממנה, ואם לא דר ביה בו — לא מעל.

4 אלא, לעולם תפרש כדברי רבא, שהחידוש בהלכה זו הוא במקרה שכאשר נזכר בעל הבית מעל השליח. ודקא קשיא לך ומה שהיה קשה לך: מידי דהוה הלא הוא בדומה למקרה של מוציא מעות הקדש לחולין, אין הדברים זהים, כי התם מידע ידע דאיכא זוזי שם האיש יודע שיש לו גם זוזים, כספים של הקדש ואם כן איבעי ליה לעיוני היה לו לעיין ולבדוק אם הכסף הזה כסף הקדש הוא, הכא מי ידע כאן האם ידע השליח שיש פה חשש כספי הקדש! והיינו כהררין התלויין בשערה האמורים במשנה.

5 א עתה חוזרים אנו לנאמר במשנה ביחס לדברים שהם "כהררין התלויין בשערה", שכן הם מקרא מועט והלכות מרובות. ובענין זה תנא שנה החכם בתוספתא, שנגעים, דיני נגעי הצרעת, ואהלות, דיני טומאת אוהל המת, הם מקרא מועט והלכות מרובות. ותוהים: וכי נגעים מקרא מועט הוא? הלא נגעים מקרא מרובה הוא! אמר רב פפא: הכי קאמר כך אמר במשנה, כך יש לתקן את הגירסה: נגעים יש בהם מקרא מרובה והלכות מועטות יחסית, אהלות — מקרא מועט והלכות מרובות.

6 ושואלים: ומאי נפקא מינה ומה יוצא מזה, מה ההבדל אם כך הוא או כך? ומשיבים: אי מסתפקא לך מילתא אם מסופק לך דבר בהלכות נגעים — עיין בקראי במקראות, משום שהמקרא מרובה שם, ואי מסתפקא לך מילתא ואם מסופק לך דבר בהלכות אהלות — עיין במתניתין במשנתנו משום שבמקרא אין ההלכה מפורשת דיה.

7 ב שנינו במשנה שדינין הם מהדברים שיש להם על מה שיסמכו במקרא. ושואלים: הלא מיכתב כתיבן כל הדינים כתובים הם ומה לשון "יש להם על מה שיסמוכו"? שאם הדבר מפורש אין לומר רק לשון סמיכה בלבד! ומשיבים: לא נצרכא נצרכה אלא לכ דברי

8 רבי. דתניא שכן שנינו בברייתא, רבי אומר: מה שנאמר "ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש" שמות כא, כג, כוונתו תשלום ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא נפש תחת נפש ממש? אפשר ללמוד בגזירה שווה: נאמרה נתינה למטה "ונתתה נפש תחת נפש". שמות כא, כג ונאמרה נתינה למעלה "ונתן בפלילים". שמות כא, כב מה להלן "ונתן בפלילים" הכוונה היא ודאי לממון, אף כאן הכוונה היא לממון. ודבר זה אינו מפורש בכתוב, אבל נסמך עליו.

9 ג שנינו במשנה כי עבודות אף הן יש להן על מה שיסמוכו. ושואלים: הלא מיכתב כתיבן כתובות הן ואם הדבר מפורש אין לומר רק לשון סמיכה בלבד! ומשיבים: לא נצרכא נצרכה אלא לענין העבודה של הולכת הדם. דתניא שכן שנינו בברייתא: מה שנאמר "והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם" ויקרא א, ה, זו קבלת הדם שהיא קודמת להולכת הדם למזבח.

10 ואפקה רחמנא והוציאה אותה התורה בלשון הולכה, דכתיב שנאמר: "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה" ויקרא א, יג, ואמר מר החכם: לשון "הקרבה" זו אינה הקרבה על המזבח אלא זו היא הולכת אברים לכבש שליד המזבח, שמשם מעלים אותם למזבח עצמו ואף הקרבה הכתובה אצל הדם פירושה הולכה.

11 ומדוע יש חילוף לשונות בין עבודת ההולכה ועבודת הקבלה — למימרא לומר שהולכה לא תפקה תוציא אותה מכלל עבודת הקבלה, וכל הדינים הנוהגים בקבלה הנעשית על ידי הכהן, ובימין, ועוד כולם נוהגים גם בהולכה.

12 ד שנינו במשנה כי טהרות יש להן על מה שיסמוכו. ושואלים: הלא מיכתב כתיבן כתובות הן במפורש! ומשיבים: לא נצרכא נצרכה אלא לשיעור מקוה דלא כתיבא שאיננו כתוב בתורה במפורש, דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר: "ורחץ את בשרו במים" ויקרא יד, ט, ולשון "במים" משמע במים הידועים — במי המקוה. ונאמר: "ורחץ במים את כל בשרו" ויקרא טו, טז, משמע שצריכים להיות מים שכל גופו עולה נכנס בהן, וכמה הן מים אלה — אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים לפי זה שנפח מי מקוה הוא ארבעים סאה.

13 ה שנינו במשנה כי אף טמאות יש להן על מי שיסמוכו. ושואלים: הלא מיכתב כתיבן כתובות הן ואינם צריכות סמיכה! ומשיבים: לא נצרכא נצרכה אלא ללמדנו על כעדשה מן השרץ שהיא השיעור המצומצם לטומאת שרץ, דלא כתיבא שאינה כתובה. דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר בשרצים: "כל הנוגע בהם במותם יטמא" ויקרא יא, לא,

14 יכול בכולן שרק שרץ שלם מטמא, תלמוד לומר: "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" ויקרא יא, לב, "מהם" משמע — אפילו חלק מהם, אולם אם מהם, יכול אפילו במקצתן בכל שהוא — תלמוד לומר: "בהם" שכוונתו בהם, בשלימותם.

15 הא הרי כיצד אתה מיישב את הסתירה? עד שיגיע שיגע במקצתו שהוא ככולו. כלומר, בשיעור חשוב. ושיערו חכמים שיעור זה בכעדשה, שכן חומט שהוא הקטן בין השרצים הללו תחלתו תחילת בריאתו הוא בכ גודל עדשה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: השיעור לענין זה הוא כזנב הלטאה, שהוא מקצתו הנחשב ככולו. שהוא חלק מן הלטאה, ומפרכס אף לאחר שנקטע, ומתוך שיש לו חיות מסויימת בפני עצמו שייך להגדירו כ"מקצתו שהוא ככולו".

16 ו שנינו במשנה כי עריות יש להן על מה שיסמוכו. ושואלים: הלא מיכתב כתיבן כתובות הן במפורש! ומשיבים: לא נצרכא נצרכה

17 אלא לבתו מאנוסתו שאסורה עליו, אף שאיננה בת אשתו שהרי לא נשא את אמה דלא כתיבא שאיננה כתובה במפורש בתורה.

18 שאמר רבא: אמר לי ר' יצחק בר אבדימי: אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה "הנה" "הנה", שנאמר: "ערות אשה ובתה... לא תקח... שארה הנה זימה היא" ויקרא יח, יז, ונאמר: "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה" ויקרא יח, י, וכשם שעם האיסור לשאת אשה ובתה, נאסרו הן הבת והן בת הבת, כך לענין הפסוק השני האוסר בת בתו בכל מקרה אף מאנוסתו — אף בתו אסורה.

19 ואתיא ובא, נלמד לענין העונש על עבירה זו "זימה" "זימה", שנאמר לענין אשה ובתה: "זימה היא", ונאמר: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן" ויקרא כ, יד.

20 א שנינו במשנה: הן הן גופי תורה. ותוהים: הני אלה — אין כן בכלל גופי תורה, הנך ודברי תורה האחרים לא, אינם גופי תורה? אלא אימא אמור בנוסח זה: הן והן גופי תורה, בין אלה שנתפרשו בכתוב ובין אלה שלא נתפרשו — כולם גופי תורה.

22 א משנה אין דורשין בעריות בשלשה שהחכם הדורש בדיני עריות החמורים לא יעשה זאת בפני קהל, אלא בפני פחות משני תלמידים, שהוא והם ביחד שלושה, ולא דורשים במעשה בראשית ובסודות הבריאה בשנים, הוא ותלמיד, ולא דורשים במעשה מרכבה שהם ענייני הסוד הקשורים בדרך הנהגתו של העולם ביחיד, אלא אם כן היה אותו יחיד חכם ומבין מדעתו את רובם של דברים.

23 ובאותו נושא: כל המסתכל בארבעה דברים רתוי ראוי לו כאילו לא בא לעולם; כל המתבונן במה שהוא למעלה מן הרקיע מעל ראשי החיות, מה למטה מהן, מה לפנים מה היה קודם שנברא העולם, ומה לאחור מה יהיה אחר שיכלה העולם תוספות. וכל שלא חס על כבוד קונו ושואל ועוסק בדברים שאין רשאים לעסוק בהם רתוי ראוי לו שלא בא לעולם.

24 ב גמרא ושואלים: אמרת שנית ברישא בתחילת המשנה: "ולא במרכבה ביחיד" משמע שאין דורשים כלל במעשה מרכבה אפילו ביחידות, והדר וחזרת ואמרת: אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, משמע שיחיד בכל זאת לומד מעשה מרכבה!

25 ומסבירים: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין: אין דורשין בעריות לשלשה תלמידים, ולא במעשה בראשית לשנים, ולא מלמדים במרכבה ליחיד אלא אם כן היה התלמיד חכם ומבין מדעתו.

26 ג בהסברת פרטי הדברים, שנינו: אין דורשין בעריות בשלשה. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? אילימא אם תאמר שהוא משום דכתיב שנאמר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" ויקרא יח, ו, ונאמר כי יש כאן רמז למספר התלמידים. כיצד — "איש איש" — תרי שנים, "שאר בשרו" — חד אחד, ואמר רחמנא ואמרה התורה: "לא תקרבו לגלות ערוה", שאם מצויים שלושה אנשים שוב אין דורשים "לא תקרבו לגלות" בדיני עריות.

27 ושואלים: אלא מעתה לפי אותה שיטה, מה דכתיב שנאמר: "איש איש כי יקלל אלהיו" ויקרא כד, טו, או "איש איש אשר יתן מזרעו למלך" ויקרא כ, ב, הכי נמי כך גם כן שאסור לדרוש אותם בפני שנים?

28 ומשיבים: אלא הנהו אותם לשונות כפל של "איש איש" מיבעי ליה צריך לו, לתנא כדי לרבות את הגוים, שמוזהרין גם על ברכת כלומר, קללת השם, וגם על עבודה זרה כישראל.

29 אולם האי ריבוי זה "איש איש" בדיני עריות נמי גם כן מיבעי ליה צריך לו לרבות את הגוים שמוזהרין על העריות כישראל.

30 אלא יש לדחות מה שאמרנו קודם, ולומר שיש רמז לאיסור דרשה בפני שלושה מדכתיב ממה שנאמר בעריות: "ושמרתם את משמרתי" ויקרא יח, ל, ונפרש: "ושמרתם" הרי כאן תרי שנים, שמיעוט רבים שנים, "משמרתי" — חד אחד, ואמר רחמנא ואמרה התורה בסופו של פסוק זה: "לבלתי עשות מחקות התועבת" ויקרא יח, ל, ומכאן נלמד שאין דורשים בשלושה.

31 ושואלים: אלא מעתה מה דכתיב שנאמר: "ושמרתם את השבת" שמות לא, יד, או "ושמרתם את המצות" שמות יב, יז, או "ושמרתם את משמרת הקדש" במדבר יח, ה, הכי נמי כך גם כן תאמר שאין לומדים אותם בשלושה?

32 אלא אמר רב אשי: יש לדחות רמזים אלה, ולהסביר מאי מה פירוש אין דורשין בעריות בשלשה — אין דורשין בסתרי עריות בשלשה. שכל אותם דיני עריות שאינם מפורשים בתורה, ואינם נלמדים אלא מדרשות הכתובים או מהשוואתם — אין דורשים אותם בשלושה.

33 מאי טעמא מה הטעם — אין זה מפני רמז במקרא, אלא סברא הוא. וזהו הטעם: בי תרי כי יתבי קמי רבייהו שנים שיושבים לפני רבם, חד שקיל וטרי בהדי רביה, ואידך מצלי אודניה לגמרא אחד מהם נושא ונותן עם רבו בהלכה, והאחר, השני, מטה אוזנו לתלמוד שהוא שומע. אבל אם יש תלתא שלושה תלמידים, הרי חד שקיל וטרי בהדי רביה אחד מהם נושא ונותן עם רבו והנך תרי שקלו וטרו בהדי הדדי ולא ידעי מאי קאמר רבייהו ואותם השניים האחרים נושאים ונותנים זה עם זה ואינם יודעים מה אמר רבם ואתו למישרי איסורא ויבואו להתיר איסור בעריות, שכן לא הקשיבו לדברי רבם, ומסברתם יבואו להתיר.

34 ומקשים: אי הכי אם כך, כל התורה נמי גם כן לא ילמדו אלא לשניים, שהרי מפני אותו טעם יכולים לבוא בכל מקרה לידי טעות!

35 ומשיבים: דין עריות שאני שונה שאמר מר החכם: גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להם, ולכן יש לחשוש שאדם שלא למד הלכותיהם כראוי מפי רבו ימצא היתר לעצמו.

36 ומקשים: אי הכי אם כך, גזל נמי גם כן לא ידרוש אלא בשנים מטעם זה? ומשיבים: יש הבדל בין התאווה לגזל לזו של עריות; עריות — בין כשהן בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה מרובה יצרו לכך, ויש לחשוש יותר. גזל, בפניו, כשהדבר עומד בפניו כפיתוי — נפיש יצריה מרובה יצרו, שלא בפניו — לא נפיש יצריה אין יצרו מרובה, ולכן אין חוששים כל כך.

37 ד שנינו במשנה: "ולא במעשה בראשית בשנים". ושואלים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? ומסבירים, דתנו רבנן ששנו חכמים, נאמר: "כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך" דברים ד, לב, וכיון שנאמר הדבר בלשון יחיד, הרי זה ללמדנו כי יחיד שואל בענין מעשה בראשית "לימים ראשונים" ואין שנים שואלין, ומכאן שהרב מלמד לתלמיד אחד בלבד.

38 יכול ישאל אדם על מה שהיה קודם שנברא העולם — תלמוד לומר מה שנאמר בהמשך: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ" דברים ד, לב, ולא קודם לכן.

39 יכול לא ישאל אדם על מה שהיה מששת ימי בראשית — תלמוד לומר: "שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך" דברים ד, לב, כלומר, גם לימים שהיו לפני היות האדם.

40 יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור מן העולם — תלמוד לומר: "ולמקצה השמים ועד קצה השמים" דברים ד, לב, כלומר, מלמקצה השמים ועד קצה השמים בתוך תחומו של העולם — אתה שואל, ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור.