1א משנה הכל חייבין בשלושת הרגלים במצוות ראייה — להיראות ולהקריב בבית המקדש, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום מי שאין אברי המין שלו ניכרים ואנדרוגינוס שיש לו סימני זכר ונקיבה, ונשים, ועבדים שאינם משוחררים, החיגר שרגליו פגומות, והסומא העיוור, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו מטעם אחר.2איזהו קטן לענין זה שאיננו חייב בראייה — כל תינוק שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות כך מירושלים להר הבית, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות ברגל מירושלים להר הבית, שנאמר: "שלש רגלים" שמות כג, יד, משמע שהחובה היא לעלות ברגליים דווקא.3בית שמאי אומרים: קרבן הראייה, שהוא קרבן עולה שמביא העולה לרגל, בבואו להיראות במקדש, חייב להיות בשווי של לפחות שתי כסף, וקרבן החגיגה שהוא קרבן שלמים שמביאים בחג — לפחות מעה כסף. ובית הלל אומרים: שווי עולת הראייה צריך להיות מעה כסף לפחות, והחגיגה שתי כסף לפחות.4ב גמרא שנינו במשנה כי הכל חייבין בראייה, ושואלים: "הכל" לאתויי מאי להביא, לרבות את מה, מה מוסיפים על ידי תוספת המלה "הכל"? ומסבירים: לאתויי להביא, לרבות את מי שהוא חציו עבד וחציו בן חורין, שכיון שחציו בן חורין חייב הוא בכל אופן בעלייה לרגל. ושואלים: ולדעת רבינא שאמר כי מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה, אם כן "הכל" לאתויי מאי להביא את מה עוד? ומשיבים: לאתויי להביא מי שהיה חיגר ביום הראשון של הרגל ולא יכול היה לעלות, ונתפשט ונתרפא ביום השני של החג, שגם הוא חייב לעלות.5ושואלים: הניחא למאן דאמר זה נוח לשיטת מי שאומר שכל שבעת ימי החג כולן הם תשלומין זה לזה, וחובת העליה והראייה חלה על כל ימי החג בשוה, ולכן מי שלא יכול לעלות בראשון עולה בשני. אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר שהחיוב הוא בעיקרו ביום הראשון ושאר הימים כולן תשלומין של היום הראשון הם, ולכן מי שהיה פטור מלעלות ביום הראשון של החג שוב אינו צריך לעלות, אם כן "הכל" לאתויי מאי להביא את מה? ומשיבים: לאתויי להביא סומא עיוור באחת מעיניו שגם הוא חייב לעלות.6ומעירים: ודלא כי האי תנא ושלא כשיטתו של תנא זה, דתניא שכן שנינו בברייתא: יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך" שמות כג, יח, ועל פי ה"כתיב" בספר התורה אפשר לקרוא "יראה כל זכורך את פני האדון ה' ", ואילו הקריאה לפי המסורת היא "יראה", ודורשים: כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה כשבא לראות דרכה של ראייה היא בשתי עיניו, אף ליראות — בשתי עיניו, ומי שסומא באחת מהן איננו חייב לעלות ליראות ברגל.7ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: לעולם כדאמרי מעיקרא כפי שאמרו מתחילה שבא לרבות בחיוב עליה לרגל מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ודקא קשיא לך הא ומה שהיה קשה לך מזה שאמר רבינא — לא קשיא אין זה קשה, כי כאן במשנתנו — נאמרו הדברים כשיטת משנה ראשונה, כאן מה שאמר רבינא — הוא כמשנה אחרונה. וביאור הדבר — דתנן שכן שנינו במשנה: מי שחציו עבד וחציו בן חורין — עובד את בשביל רבו אדוניו שהוא משועבד לו יום אחד, ובגלל היותו חציו בן חורין הוא עובד את בשביל עצמו יום אחד לסירוגין, אלו דברי בית הלל.8אמרו להם בית שמאי:9תקנתם בכך את רבו, כלומר, מצאתם תקנה שהיא מועילה לרבו של העבד, ואת עצמו לא תקנתם. ומדוע; לישא שפחה אינו יכול, שכן הוא בן חורין למחצה, וישראל אסור בשפחה, וכמו כן לישא בת חורין אינו יכול, שהוא אסור בה כיון שהוא חציו עבד,10ליבטיל שייבטל מפריה ורביה ולא ישא אשה כלל? — והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: "לא תהו בראה לשבת יצרה" ישעיהו מה, יח. אלא, מפני תיקון העולם כלומר, לשם תקנתו של העבד כופין מכריחים את רבו, ועושה אותו בן חורין, כלומר, משחרר את החלק השייך לו, וכותב לו העבד שטר חוב על חצי דמיו שוויו, מחירו ומשלם לאדון. וחזרו לבסוף בית הלל להורות כדברי בית שמאי, שיש לשחרר עבד כזה, ודברי רבינא הם לפי המשנה האחרונה כשיטת בית הלל לאחר חזרה, וכיון שחובה על בעליו לשחררו ועדיין אינו משוחרר לגמרי — פטור מן הראייה.11שנינו במשנה: הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן. ומעירים: קתני שנה פה חרש דומיא בדומה לשוטה וקטן, ומסמיכות זו אפשר ללמוד: מה שוטה וקטן דלאו שלא בני דעה הם כלל, אף חרש שמדובר בו פה — דלאו בר שלא בן דעה הוא. וקא משמע לן והשמיע לנו בכך כדתנן כפי ששנינו במשנה אחרת: חרש שדיברו חכמים בכל מקום הוא אדם שאינו שומע ואינו מדבר ובשל כך דעתו איננה צלולה. ומכאן נדייק: הא הרי אם מי שהוא מדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר — הריהו חייב במצוות, ככל אדם אחר.12ומעירים: תנינא להא שנינו דבר זה במקום אחר, דתנו רבנן ששנו חכמים בברייתא: המדבר ואינו שומע — זהו הקרוי חרש, שומע ואינו מדבר — זהו אלם, זה וזה, חרש ואילם אלה, הרי הן כפקחין לכל דבריהם דיניהם, ומכאן שחרש שדנו בו חכמים בכל מקום הוא מי שאינו שומע ואינו מדבר.13לעצם לשון הברייתא שואלים: וממאי וממה, כיצד יודע אתה שמדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם? דכתיב שנאמר: "ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו" תהלים לח, יד, ומכאן שחרש הוא מי שאינו שומע, ואילם — שאינו מדבר. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור כדאמרי אינשי כפי שאומרים אנשים בביטוי מקובל: אישתקיל מילוליה ניטל דיבורו, ו"אילם" הוא כקיצור, נוטריקון, של המילים "אישתקיל מילוליה".14שנינו שהמדבר ואינו שומע או השומע ואינו מדבר חייב. ושואלים והתניא והרי שנינו בברייתא: מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר — פטור!15אמר רבינא ואיתימא ויש אומרים שהיה זה רבא: חסורי מיחסרא והכי קתני חסרה המשנה וכך יש לשנותה: הכל חייבין בראייה ובשמחה, אכילת בשר קדשים בימי החג, חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, שפטור מן הראייה, ואף על פי שפטור מן הראייה חייב בשמחה. ואולם את שאינו לא שומע ולא מדבר, וכן שוטה וקטן — פטור אף מן השמחה, הואיל ופטורים אלה מכל מצות האמורות בתורה לפי שאינם בני דעת.16ומביאים לכך סיוע, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: הכל חייבין בראייה ובשמחה, חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, שפטורין מן הראייה. ואף על פי שפטור מן הראייה —
