ביאור שטיינזלץ על חגיגה ט״ז

1 מאי מה, איזה פסוק דרש, שידע להבחין, ולא טעה כאחר? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, נאמר: "ואתה מרבבת קדש" דברים לג, ב, ופירושו: אות הוא מיוחד הוא ברבבה במלאכים שלו, ולפי זה הבחין שלא ראה אלא מלאך.

2 ור' אבהו אמר: ר' עקיבא דרש מן הכתוב "דגול מרבבה" שיר השירים ה, י — דוגמא כלומר, דבר הניכר במיוחד הוא ברבבה שלו.

3 וריש לקיש אמר: "ה' צבאות שמו" ישעיהו מח, ב — אדון הוא בצבא שלו.

4 ור' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: "לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה', ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה", ונאמר שם: "והנה ה' עובר" מלכים א' יט, יא-יב, והיה לו זה לסימן מהו מקום שכינתו.

5 א ועוד בעניינים של מעלה, תנו רבנן שנו חכמים: ששה דברים נאמרו בשדים: שלשה דברים יש בהם כמלאכי השרת, ושלשה כבני אדם. ומפרטים: שלשה כמלאכי השרת — יש להם כנפים כמלאכי השרת, וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת, ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת.

6 ותוהים: יודעין סלקא דעתך עולה על דעתך?! כיצד יכולים הם לדעת? והרי אף המלאכים אינם יודעים! אלא, שומעין מאחורי הפרגוד מה שמגלה הקדוש ברוך הוא עתידות, כמלאכי השרת.

7 ושלשה כבני אדם — אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, ומתים כבני אדם.

8 ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה מהם כמלאכי השרת, שלשה כבהמה. ומפרטים: שלשה כמלאכי השרת — יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרים מדברים בלשון הקדש כמלאכי השרת. שלשה יש בהם כבהמה — אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי זבל, צואה כבהמה.

9 ב שנינו במשנה: כל המסתכל בארבעה דברים רתוי ראוי לו שלא בא לעולם. ואלו הם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים מה לאחור. ושואלים: בשלמא נניח, מובן שלהתבונן מה למעלה מה למטה מה לאחור — לחיי בסדר, שכן הוא מתבונן בדברים שאינם בתוך מציאות העולם אלא מעבר לו. אלא לפנים — הלא מאי דהוה הוה מה שהיה היה ומדוע אין להתבונן בכך?

10 ומסבירים, ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: בנו לי פלטירין ארמונות גדולים על האשפה, הלכו ובנו לו, ומובן כי אין רצונו של מלך להזכיר שם אשפה. ואף כך, אין הקדוש ברוך הוא רוצה שיעסקו בני אדם בתוהו ובוהו שלפני היות העולם.

11 ג שנינו במשנה: כל שלא חס על כבוד קונו, רתוי ראוי לו שלא בא לעולם. ושואלים: מאי היא מה הוא דבר זה שאינו חס על כבוד קונו? ר' אבא אמר: זה המסתכל בקשת. רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר. ומסבירים את דבריהם: מסתכל בקשת יש בו זלזול כבוד השכינה, דכתיב שנאמר: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'" יחזקאל א, כח, ואין זה כבוד להסתכל בדמות ה'.

12 רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר, וטעמו כדברי ר' יצחק. שאמר ר' יצחק: כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק דוחף, מרחיק רגלי שכינה, שנאמר: "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי" ישעיהו סו, א, שאם סבור הוא שבסתר אין רואים אותו, הרי זה כאילו אמר שבמקום זה בארץ אין הקדוש ברוך הוא נמצא, וכאילו מוציא את הקדוש ברוך הוא מהדום רגליו.

13 ושואלים: איני וכי כן הוא?! והאמר והרי אמר ר' אלעא הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורין ויתעטף שחורין כדרך אבלים, על שהוא נזקק לכך, ויעשה שם מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא, הרי משמע שפעמים העובר עבירה בסתר עדיף מאשר העובר בגלוי! ומשיבים: לא קשיא אינו קשה; הא זה שאמרנו שכשעובר עבירה בסתר אינו חס על כבוד קונו — הרי זה דמצי כייף ליה ליצריה כשיכול לכפות את יצרו ואינו כופהו אלא עובר עבירה בסתר, הא זה שאמרנו שעדיף שיעבור עבירה בסתר — הרי זה באופן דלא מצי כייף ליצריה שאיננו יכול לכפות את יצרו ובלבד שלא יגרום לחילול השם ברבים.

14 דרש ר' יהודה בר' נחמני שהיה מתורגמניה מתורגמנו של ריש לקיש: כל המסתכל בשלשה דברים אלה עיניו כהות: המסתכל בקשת, בנשיא, ובכהנים. ומסבירים: בקשת — דכתיב שנאמר: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'" יחזקאל א, כח. בנשיא — דכתיב שנאמר: "ונתת מהודך עליו" במדבר כז, ב, משמע שיש עליו הוד שכינה. והדבר השלישי, בכהנים — הוא המסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש שהיתה שכינה שורה על קשרי אצבעותיהם.

15 וכיון שהוזכר מה שאמר חכם זה, מביאים עוד מדבריו, דרש ר' יהודה בר' נחמני מתורגמניה מתורגמנו של ריש לקיש: מאי דכתיב מהו שנאמר: "אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף" מיכה ז, ה — אם יאמר לך יצר הרע: חטוא והקדוש ברוך הוא מוחל — אל תאמן, שנאמר: "אל תאמן ברע", ואין "רע" אלא יצר הרע, שנאמר: "כי יצר לב האדם רע" בראשית ח, כא,

16 ואין "אלוף" אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "אלוף נערי אתה" ירמיהו ג, ד. שמא תאמר כיון שאני עושה בסתר מי מעיד בי? אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו, שנאמר: "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" חבקוק ב, יא

17 וחכמים אומרים: נשמתו של אדם היא עצמה מעידה בו, שנאמר: "משכבת חיקך שמר פתחי פיך" מיכה ז, ה — אי זו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם — הוי אומר זו נשמה. ר' זריקא אמר: שני מלאכי השרת המלוין אותו את האדם הן שמעידין בו, שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" תהלים צא, יא. וחכמים אומרים: אבריו של אדם הם שמעידין בו, שנאמר: "ואתם עדי נאם ה' ואני אל" ישעיהו מג, יב, כלומר, האדם עצמו הוא נעשה עד ומעיד כנגד עצמו ביום הדין.

18 ד משנה יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך ביום טוב את ידיו על הקרבנות לפני שחיטתם, משום שיש בכך כעין עבודה בבהמה ביום טוב, וחבירו בן זוגו יוסף בן יוחנן אומר לסמוך, יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך. ניתאי הארבלי אומר לסמוך, יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך, שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו בכך. יצא מנחם מתפקידו ונכנס במקומו שמאי, ושמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך.

19 הראשונים שנימנו בכל זוג היו נשיאים, ושניים להם היו אבות בית דין.

20 א גמרא תנו רבנן שנו חכמים: שלשה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך, ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך, הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בחילוף: יהודה בן טבאי — אב בית דין היה, ושמעון בן שטח נשיא.

21 ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן מי הוא התנא ששנה את זו ששנו חכמים בברייתא: אמר ר' יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, כלומר, אני נשבע, הלואי וכך אראה בנחמת ישראל אם לא הרגתי עד זומם, כדי להוציא מלבן לעשות במכוון ובפומבי כנגד דעתם של צדוקין. שהיו הצדוקים אומרים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון, ואילו לפי המסורת רק אם לא נהרג הנידון הורגים את העד הזומם.

22 אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ולא אחד מהם בלבד. ואין לוקין אם היו חייבים מלקות — עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון אם העלילו על אדם שהוא חייב כסף עד שיזומו שניהם.

23 כיון ששמע זאת, מיד קבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח, שראה שאינו יכול לסמוך על דעת עצמו.

24 ומספרים עוד: כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג לבקש מחילה, והיה קולו נשמע בבכי. כסבורין העם לומר שקולו של הרוג הוא שעולה מקברו. אמר להם יהודה בן טבאי: קולי הוא, ותדעו שכן הוא, שלמחר, לעתיד, הוא, כלומר, אני וכינה בלשון זו כיון שלא רצה לומר דבר רע מת, ואין קולו נשמע עוד.

25 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: מכאן בעצם אין הוכחה, שאפשר היה עוד לומר ודלמא פיוסי פייסיה ושמא פייס אותו את הנהרג בעולם הבא, או להיפך בדינא תבעיה שבדין שמים תבע אותו הנהרג ולכן אין הקול נשמע עוד.

26 ולענייננו, מני הא כדעת מי ברייתא זו? אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שהיא שיטת ר' מאיר, שאמר כי שמעון בן שטח אב בית דין, ר' יהודה בן טבאי נשיא — היינו דקא מורי זה הטעם שהיה מורה קודם לכן הלכה בפני שמעון בן שטח, ורק לאחר מעשה זה קיבל עליו שלא יורה אלא בפניו. אלא אי אמרת אם אומר אתה שזו כדעת רבנן חכמים דאמרי שאומרים: יהודה בן טבאי אב בית דין היה, שמעון בן שטח נשיא היה, אם כן למה היה צריך לקבל עליו? הלא אב בית דין בפני נשיא מי האם מורה הלכה?

27 ודוחים: לא, אפשר לומר: מאי מה פירוש "קבל עליו" דקאמר שאמר הוא לענין לאצטרופי להצטרף, שאפילו אצטרופי להצטרף בדין עם אחרים נמי לא מצטריפנא גם כן אינני מצטרף עד שאשמע את דעתו של שמעון בן שטח.

28 ב שנינו במשנה: יצא מנחם ונכנס שמאי. ושואלים: להיכן יצא מנחם? אביי אמר: יצא לתרבות רעה, וכדי שלא לפרט בנושא אמרו בקיצור שיצא. רבא אמר: יצא לעבודת המלך, שקיבל תפקיד בעבודת המלך ולא נשאר יותר בסנהדרין. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו עוד שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון בגדי משי, שנכנסו לעבודת השלטונות, ולא עסקו עוד בתורה.

29 ג אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: לעולם אל תהא שבות מלאכה האסורה בשבת מדברי סופרים בלבד קלה בעיניך, שהרי סמיכה ביום טוב אינה אסורה אלא משום שבות שהיא, כמו רכיבה, שימוש בבעלי חיים, שהרי אינה מלאכה ממש, לפי שאין בה אלא דמיון למלאכה, בכל זאת נחלקו בה גדולי הדור במשך דורות רבים.

30 ותוהים: פשיטא פשוט, כיון שתקנת חכמים מקובלת היא, מדוע תהיה קלה בעיני כל אדם? ומשיבים: שבות מצוה אצטריכא ליה הוצרכה לו לומר. שהרי שבות זו של סמיכה איננה לצרכי האדם, אלא לצורך מצוה, ובכל זאת חמורה היתה בעיניהם.

31 ותוהים: הא נמי פשיטא גם זו פשוטה, שהרי אף בזה אסרו חכמים! ומשיבים: דברי ר' יוחנן כאן לאפוקי ממאן דאמר להוציא מדעת מי שאומר שבסמיכה גופה פליגי עצמה נחלקו ועיקר המחלוקת היתה האם יש צורך לסמוך על שלמי חובה, או לא, על כן קא משמע לן השמיע לנו כי בשבות הוא הנושא דפליגי שהם חלוקים בו ולא בעצם הסמיכה.

32 אמר רמי בר חמא: שמע מינה למד מכאן ממחלוקת זו, כי מצוות סמיכה היא לא רק בזה שמניחים ידים על ראש הבהמה אלא יש להשען בכל כחו בעינן צריכים אנו. דאי סלקא דעתך לא בעינן שאם עולה על דעתך שאין אנו צריכים בכל כחו, מאי קא עביד מה איסור הוא עושה בהנחת היד? ליסמוך שיסמוך אף ביום טוב, שהרי אין זו מלאכה כלל!

33 מיתיבי מקשים על כך, ממה שנאמר: "דבר אל בני ישראל" ויקרא א, ב, וסמוך אליו "וסמך ידו על ראש העולה" ויקרא א, ד, ומסמיכות הדברים למדים כי בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות. ר' יוסי ור' ישמעאל אומרים: בנות ישראל סומכות רשות, שמותר להן לסמוך, אף שאינן חייבות בכך.

34 אמר ר' יוסי, סח לי החכם אבא אלעזר: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים. ולא מפני שיש חובת סמיכה בנשים, אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים שהן מקריבות קרבן בכל פרטיו ודקדוקיו כאנשים. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר כי סמיכה בכל כחו בעינן צריכים אנו, וכי משום נחת רוח של הנשים עבדינן עושים אנו עבודה בקדשים? שהרי הסמיכה בכח, שנשען על הבהמה, כמוה כעבודה שעושה בבהמת הקדשים ואם עושה אותה למרות שאינו מחוייב בה, נמצא עושה עבודה בקדשים! אלא לאו שמע מינה לא בעינן האם לא תלמד מכאן שאין אנו צריכים שתהא הסמיכה בכל כחו!

35 ודוחים: לעולם אימא אמור לך כי בעינן צריכים אנו שתהא הסמיכה בכל כחו, וכאן, שהרשו לנשים לסמוך — דאמר להו שאומר להן: אקפו ידייכו הקלו את ידיכן, אל תלחצו בכוח, אלא תסמכו רק בקלות, ואין בכך כל עבודה. ואומרים: אי הכי אם כך שכך עשו, אם כן הטעם שנתנו "לא מפני שסמיכה בנשים" אינו קשור להלכה זו, כי תיפוק ליה תצא לו התרת מעשה זה בנשים, משום שאינה נחשבת לסמיכה כלל, שהרי אם סמיכה היא בכל כוחו, והן לא עשו כך, נמצא שלא היתה זו סמיכה כלל!

36 אמר ר' אמי: חדא טעם אחד ועוד טעם קאמר אמר, חדא אחד — דליתא שאינה נחשבת לסמיכה כלל כיון שלא היה בכל כוחן, ועוד — שעשו זאת כדי לעשות נחת רוח לנשים.

37 אמר רב פפא: שמע מינה למד מכאן שכל דבר שאסור להשען או לשבת עליו בשבת ובחג — גם צדדין אסורין, דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שצדדין מותרין, אם כן אפשר היה לומר לנשים לסמוך לצדדין, ולא על גבה של הבהמה אלא על ראשה. אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי צדדין אסורין.