ביאור שטיינזלץ על חגיגה י׳

1 באונס שאמנם עבר האיש עבירה חמורה, אבל האשה אינה נאסרת לבעלה, כאן כשעשתה גם היא ברצון, ואז היא נאסרת על בעלה. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הא והא זו וזו באונס, ולא קשיא ואינו קשה: כאן שאמרנו שעצם העבירה אין לה תקנה, זה באשת כהן, שגם כשנבעלה באונס היא אסורה לבעלה, ונמצא שגרם נזק שאין לו תיקון, כאן באשת ישראל שהאנוסה אינה אסורה לבעלה.

2 אגב המדובר בתלמיד חכם היוצא מדברי תורה מוסיפים מדרש על הכתוב: "וליוצא ולבא אין שלום מן הצר" זכריה ח, י, אמר רב: כיון שיוצא אדם מדבר הלכה משנה אפילו לדבר מקרא — שוב אין לו שלום, שרבים מדברי המקרא סתומים ואין להורות מהם הלכה ללא פירוש המשנה לדברים הללו.

3 ושמואל אמר: זה הפורש מתלמוד למשנה אין לו שלום, מפני שהתלמוד מבואר בטעמיו, ובמשנה רק פסקי הלכה שלא תמיד טעמם ברור. ור' יוחנן אמר: אפילו היוצא מתלמוד לתלמוד כגון מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי, שיש לו קשיים בשיטת הלימוד החדשה ואיננו מוצא את מקומו.

4 א משנה אגב דיני חגיגה הנזכרים כאן מביאים רשימה של נושאים שונים בהלכה. היתר נדרים, ההלכה שאפשר להתיר נדרים על ידי זה ששואלים את החכם והוא מתיר את הנדר — פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, כלומר, אין הדבר מפורש במקרא ויש לכך רק רמז קלוש, ואינו אלא מן הדינים שנמסרו לחכמים בתורה שבעל פה.

5 הלכות שבת, הלכות חגיגות והמעילות — הרי הם כהררים הרים גדולים התלוין בשערה דקה, משום שהן מקרא מועט לפי הערך והלכות מרובות. אולם הדינין דיני ממונות והעבודות דיני הקרבנות הטהרות והטמאות והעריות — יש להן על מה שיסמכו, משום שיש להן בסיס נרחב הכתוב בתורה והן הן גופי תורה.

6 ב גמרא תניא שנויה ברייתא, ר' אליעזר אומר: היתרי נדרים יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "כי יפליא נדר" ויקרא כז, ב, "כי יפלא לנדור נדר" במדבר ו, ב שתי פעמים, וכפל לשון מיוחדת זו של "הפלאה", שמובנה פירוש, באה ללמד: אחת הפלאה לאיסור שמפרש ומגלה דעתו לקבל הנדר, ואחת הפלאה להיתר שמפרש לחכם ומוצא טעם מדוע לא יחול הנדר, הרי רמז להיתר נדרים.

7 ר' יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "אשר נשבעתי באפי" תהלים צה, יא, כלומר, באפי בכעסי נשבעתי, וחזרתי בי. והוא הבסיס העיקרי להיתר נדרים, כאשר הנודר אומר לחכם שהוא מתחרט על מה שנדר בעת כעסו.

8 ר' יצחק אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "כל נדיב לבו יביאה" שמות לה, ה, שאדם מחוייב לקיים נדרו כל עוד הוא עומד ברצונו, אבל אם לבו איננו עוד עמו, שהוא מתחרט — יש לו היתר. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך" תהלים קיט, קו, ומכאן משמע שיש שבועה שאפשר שלא לקיים אותה, והיא שבועה שהותרה.

9 אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם, אמרי להו אילו הייתי שם, במושב חכמים אלה הייתי אומר להם: דידי עדיפא מדידכו הראייה שלי עדיפה משלכם, ומהי — שנאמר: "לא יחל דברו" במדבר ל, ג, ונדייק מכאן: הוא עצמו אינו מוחל ומוותר על דברו, אבל אחרים, החכמים, מוחלין לו, וזהו ענין היתר נדרים. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא לכולם יש להם שבירה, קושיה, סתירה, לבר חוץ מדברי שמואל דלית ליה פירכא שאין לו, לדבריו, שבירה.

10 ומפרטים: דאי שאם ממה שאמר ר' אליעזר — דלמא שמא צריך להבין את כפל לשון "הפלאה" שבכתוב כדברי ר' יהודה שאמר משום בשם ר' טרפון. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר משום ר' טרפון: אם אנשים התערבו על דבר שלא היה ברור להם, והתנו שאם לא יתקיימו דבריהם יהיו נזירים — לעולם אין אחד מהם נזיר, משום שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. שנזירות חלה רק כאשר ברור לנודר שהוא מחייב את עצמו, ולא כשעצם ההתחייבות מוטלת בספק, ו"כי יפליא" במשמעות: יפריש, יבדיל בא להדגיש נקודה זו.

11 וכן אי אם מדברי ר' יהושע — יש לומר דלמא הכי קאמר שמא כך אמר הכתוב: באפי נשבעתי — ולא הדרנא בי ואינני חוזר בי למרות שהיה זה בשעת כעס. אי ואם מדברי ר' יצחק שלמד מלשון "נדיב לבו" — דלמא שמא בא הפסוק לאפוקי להוציא מדברי שמואל האחרים, שאמר שמואל: מי שגמר בלבו לאסור על עצמו דבר בנדר, אין די בכך וצריך בכל זאת שיוציא הנדר בשפתיו בדיבור, והא קא משמע לן ודבר זה השמיע לנו הכתוב: דאף על גב שאף על פי שלא הוציא בשפתיו, כיון שנדב בליבו — נתחייב לקיים הנדר.

12 אי אם מדברי חנניה בן אחי ר' יהושע — דלמא שמא יש לפרשם כרב גידל אמר רב. שאמר רב גידל אמר רב: מנין שנשבעין לקיים את המצוה ואין אומרים שהיא שבועת שוא, שהרי הוא מחוייב בה בין כה וכה — שנאמר: "נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך",

13 אלא רק לשמואל לית ליה פירכא אין לו, לראייתו, שבירה. אמר רבא ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רב נחמן בר יצחק: היינו דאמרי אינשי זהו שאומרים אנשים בפתגם מקובל: טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי טוב פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלעות, שיש בו טעם יותר מבכולן.

14 ג נאמר במשנה שהלכות שבת הן כהררים התלוים בשערה. ותוהים: הלא עיקרי הלכות שבת מיכתב כתיבן כתובות הן, שאיסור מלאכה ברור ומפורש בתורה! ומשיבים: לא צריכא נצרכה המשנה אלא לכ דברי ר' אבא, שאמר ר' אבא: החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה ולא לגומה עצמה — פטור עליה ואינו מתחייב משום מלאכת החפירה, כיון שלא התכוון לעשיית מלאכה זו. ולחידוש זה וכיוצא בו רמזו כאן, שאף שנעשתה מלאכה גמורה בשבת — אין חייבים עליה.

15 לעצם הענין שואלים: הלכה זו שאמר ר' אבא כמאן כשיטת מי — כשיטת ר' שמעון, שאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה — פטור עליה, שמלאכה שעושה אדם כאשר איננו מעוניין בתוצאתה של אותה מלאכה האסורה, וכוונתו לדבר אחר הנובע ממנה — פטור עליה, לפי שלא היתה זו מלאכה הנעשית מתוך מחשבה וכוונה מליאה.

16 ודוחים: אין הכרח לומר כך, אלא אפילו תימא תאמר שסבור ר' אבא כר' יהודה שלדעתו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אבל התם שם בהלכה הכללית של ר' יהודה מדובר כאשר אדם עושה מלאכה שבה הוא מתקן, אולם הכא כאן בחפירת הגומא מקלקל הוא שהרי חפירת הגומה עצמה איננה מלאכת תיקון אלא קילקול האדמה בלבד, ובמלאכה בלתי שלימה כזו גם ר' יהודה מודה שפטור.

17 ולענייננו שואלים: מאי מהו הרמז בדברי התורה להלכה זו, שכן מתוך שנוקטת המשנה בלשון "כהררין התלויין בשערה", משמע שאינם מפורשים במקרא אלא ברמז בלבד.

18 מלאכת מחשבת בלבד אסרה תורה ומלאכה שאין אדם חושב לעשותה אינה בכלל זה, ואולם מלאכת מחשבת לא כתיבא איננה כתובה בתורה בין דיני שבת אלא במעשה המשכן, ואף על פי שיש קשר בין הדברים מכל מקום איננו מפורש.

19 א שנינו במשנה כי חגיגות גם הן כהררים התלויים בשערה. ושואלים: הלא מיכתב כתיבן כתובות הן! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא לכדאמר ליה לכמו מה שאמר לו רב פפא לאביי: ממאי דהאי מניין שזה הכתוב "וחגתם אתו חג לה'" ויקרא כג, מא יש לפרשו במשמעות זביחה, ופירוש "חג" הוא קרבן החג? דלמא חוגו חגא קאמר רחמנא שמא חוגו חג אמרה התורה בלי קרבן!

20 וענה לו אביי: אלא מעתה, מה דכתיב שנאמר "שלח את עמי ויחגו לי במדבר" שמות ה, א, הכי נמי דחוגו חגא כך גם כן שחוגו חג הוא משמעות הכתוב? וכי תימא הכי נמי ואם תאמר שכן הוא גם כן שאכן הכוונה לחוג חג ולא לזביחה; והכתיב והרי נאמר: "ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועלת ועשינו לה' אלהינו" שמות י, כה, הרי שהכוונה ודאי לזביחה!

21 ועדיין מקשים: דלמא הכי קאמר רחמנא שמא כך אמרה התורה: אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי וחוגו חג לפני? ומשיבים: לא סלקא דעתך יכול לעלות על דעתך לומר כן, דכתיב משום שנאמר: "ולא ילין חלב חגי עד בקר" שמות כג, יח, ואי סלקא דעתך דחוגא ואם עולה על דעתך לומר שחג ממש הוא, וכי תרבא לחגא אית ליה חלב לחג יש?!

22 ומקשים: ודלמא הכי קאמר רחמנא ושמא כך אמרה התורה חלב של נדרים הבא בזמן חג לא ילין ו"חג" אינו שם הקרבן אלא זמן המאורע?

23 ומשיבים: אלא מעתה, נדייק: חלב הבא בזמן חג — הוא שלא ילין, הא הרי חלב של כל השנה כולה ילין?! הלא בעולה "על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר" ויקרא ו, ב כתיב נאמר ולא יותר מכן!

24 ואומרים: דלמא אי שמא אם מהפסוק ההוא, הוה אמינא הייתי אומר כי הפסוק ההוא למצות עשה הוא שבא, ולכן כתב רחמנא האי ללאו כתבה התורה את זה "לא ילין" למצות "לא תעשה"!

25 ומשיבים: לענין לאו שיש בדבר בחג כבר כתב קרא אחרינא כתוב, פסוק, אחר "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" דברים טז, ד. ושואלים: ודלמא ושמא בא הכתוב "לא ילין" כדי ללמד לעבור עליו בשני לאוין ועשה!

26 אלא יש לדחות מה שאמרנו, ולומר בדרך אחרת: אתיא בא נלמד הדבר בגזירה שווה "מדבר" "מדבר"; כתיב הכא נאמר כאן: "ויחגו לי במדבר" שמות ב, א, וכתיב התם: ונאמר שם: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר" עמוס ה, כה, מה להלן הכוונה היא לזבחים של קרבנות — אף כאן החג במדבר הוא הקרבת זבחים.

27 ושואלים: כיון שהבאנו גזירה שווה, הרי לימוד שלם הוא, ומאי ומה ענין של כהררין התלויין בשערה יש כאן? ומשיבים: אין זו ראייה גמורה, כי דברי תורה מדברי קבלה דברי נבואה לא ילפינן אין אנחנו למדים כרגיל, ואין זו ראייה שלימה.

28 ב שנינו במשנה שמעילות הן כהררים התלוים בשערה! ושואלים: הלא מיכתב כתיבן כתובות הן בתורה ויקרא ה, יד-טז? אמר רמי בר חמא: לא נצרכא נצרכה אימרה זו של "הררים התלויים בשערה" אלא לכדתנן לכמו ששנינו במשנה: השליח שעשה שליחותו, כגון ששלחו בעל הבית לקנות חפץ במעות של הקדש ועשה השליח כהוראת המשלח — בעל הבית מעל וחייב קרבן בשל מעשה השליח, ואם לא עשה השליח שליחותו אלא שינה בה — השליח מעל והוא חייב להביא קרבן כפרה.

29 ויש לשאול: וכי וכאשר עשה שליחותו אמאי מדוע מעל בעל הבית? וכי זה חוטא וזה מתחייב? ואם כן, היינו זה הוא הדבר בהלכות מעילה שאומרים שהן כהררין התלויין בשערה.

30 אמר רבא: ומאי קושיא ומה הקושיה שבכך? דלמא שאני שמא שונה מעילה דילפא שהיא נלמדת בגזירה שווה של המילים "חטא" "חטא" מתרומה, מה התם מה שם בתרומה שלוחו של אדם כמותו והשליח יכול להפריש תרומה עבור בעל התבואה אף כאן במעילה שלוחו של אדם כמותו, וכשעשה שליחותו הריהו מחייב אותו?

31 אלא אמר רבא: לא נצרכא נצרכה המשנה אלא לכדתניא: לכמו ששנויה בברייתא: אם לאחר ששלח בעל הבית את השליח להשתמש בדבר של קודש נזכר בעל הבית שהיה זה חפץ מוקדש ולא נזכר שליח, הרי גם כאשר עשה שליחותו — שליח מעל ולא משלחו, שאין מעילה אלא בשוגג, ובעל הבית שוב אינו שוגג, אלא השליח בלבד שוגג הוא. ובמקרה זה שליח עניא מאי קא עביד השליח העני, המסכן, מה עשה, שהרי הוא התכוון רק לעשות שליחותו של בעל הבית, ומפני שבעל הבית נזכר מתחייב השליח בדבר? היינו זה הוא שאמרו שהלכות מעילה הן כהררין התלויין בשערה.

32 אמר רב אשי: מאי קושיא מה הקושי שבכך. דלמא מידי דהוה שמא כמו שהוא בהלכה הכללית של מעילה, שאם מוציא מעות הקדש לחולין הרי מתחייב בקרבן על המעשה גם אם לא ידע כלל שהוא הקדש,

33 אלא אמר רב אשי: לא נצרכא נצרכה משנתנו אלא לכדתנן לכפי ששנינו בענין זה במשנה: נטל אדם אבן או קורה של הקדש — הרי זה לא מעל בעצם הנטילה, אבל אם נתנה לחבירו, הרי הוא הנותן מעל, וחבירו לא מעל. ויש לשאול: מכדי מישקל שקלה הלא לקח אותה, ואם כן מה לי אם מחזיק בה הוא ומה לי אם מחזיק בה חבירו? היינו זה הוא שאמרנו שהלכות אלה הן כהררין התלויין בשערה.

34 ומקשים: ומאי קושיא ומה הקושי שבכך? דלמא שמא יש לפרש את הדבר כדברי שמואל, שאמר שמואל: הכא כאן במשנה זו בענין נטילת האבן אין מדובר בסתם אדם הנוטל לעצמו אבן של הקדש,