ביאור שטיינזלץ על ברכות י״ב

1 אלא, אי אמרת אם תאמר כי "אהבה רבה" הוו אמרי היו אומרים ודילגו על ברכת "יוצר אור" מאי מה, מדוע תסיק מכאן שברכות אין מעכבות זו את זו? שכן אפשר אז להסביר אמירתה של ברכה אחת בלבד בצורה אחרת: דלמא האי שמא זה שלא אמרי אמרו "יוצר אור" הוא משום שלא מטא הגיע זמן "יוצר אור", שעדיין לא זרח אור השמש כי ברכות המשמר נאמרות בשעות הבוקר המוקדמות, הרבה לפני הזריחה, ואחר כך כי מטא כאשר הגיע זמן "יוצר אור" הוו אמרי היו אומרים. ואם כן, מן העובדה אשר הסיק ר' שמעון בן לקיש כי "ברכות אין מעכבות זו את זו" ברור שלדעתו הברכה שאמרו אנשי המשמר היתה "יוצר אור".

2 מאחר שטיעון זה נראה שקול ומשכנע, שואלים עתה: ואי מכללא ואם מכלל הדברים ולא מאמירה מפורשת הוסקו מאי מה הפגם בשיקול הזה? שלכאורה אין להבין אחרת את דברי ריש לקיש.

3 ומשיבים: דאי מכללא שאם מכלל הדברים הסיקו אפשר לומר כי לעולם "אהבה רבה" הוו אמרי היו אומרים. וכי מטא כאשר הגיע זמן "יוצר אור" הוו אמרי ליה היו אומרים אותו. ומאי ומה פירוש הדברים "ברכות אין מעכבות זו את זו" — סדר ברכות. כלומר, ר' שמעון בן לקיש לא אמר שהברכות הנן בלתי תלויות זו בזו, אלא רק שסדר הברכות אינו מעכב, ואף אם אמר "אהבה רבה" לפני "יוצר אור" ולא כרגיל, יצא ידי חובתו. ואם כן איננו יכולים להוכיח מדבריו מה היתה דעתו ביחס לפירוש "ברכה אחת".

4 א סופר מקודם כי הכהנים במקדש היו קורין עשרת הדברות ואת פרשיות "שמע", "והיה אם שמוע", "ויאמר", "אמת ויציב", ועבודה, וברכת כהנים.

5 אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין מחוץ לבית המקדש בקשו לקרות כן את עשרת הדברות בכל יום, מפני שהם יסודה של התורה רמב"ם, אלא שכבר בטלום את קריאת הדברות מפני תרעומת המינין, שהיו המינים אומרים ששאר התורה מחוץ לעשרת הדברות אינה מפי ה' ירושלמי ואם ידגישו את הדברות בקריאה בכל יום יהא זה כאילו חיזוק לדבריהם, ועל כן השמיטום מסדר התפילה.

6 תניא נמי הכי שנויה בריתא גם כן כך, ר' נתן אומר: בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין.

7 ומסופר כי כמה חכמים רצו לחדש את קריאת עשרת הדברות, וכמו שרבה בר בר חנה סבר למקבעינהו חשב לקבען בעיר סורא, אך אמר ליה לו רב חסדא: כבר בטלום מפני תרעומת המינין.

8 וכן כשרצה אמימר סבר למקבעינהו חשב לקבען בעיר נהרדעא, אמר ליה לו גדול חכמי הדור, רב אשי: כבר בטלום מפני תרעומת המינין.

9 במשנה במסכת תמיד נאמר כי בשבת היו מוסיפים עוד ברכה אחת למשמר היוצא. ושואלים: מאי מה ברכה אחת זו? אמר ר' חלבו: משמר היוצא המסיים את עבודתו בשבת זו אומר למשמר הנכנס: "מי ששכן את שמו בבית הזה, הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות".

10 ב שנינו במשנה: שבמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, וכן להיפך. הסוגיה הבאה עוסקת בבעיה הנסמכת במדה ידועה על מסקנות מדברי משנתנו זו. לשאלה העיקרית מקדימים בירור משני של בעיה פשוטה יותר; פשיטא פשוט, מובן מאליו כי היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא היכן שאחז כוס יין בידו, וחשב ששכר הוא, ופתח ומברך אדעתא דשכרא על דעת שהמשקה הוא שכר, שרצה לברך כדרך שמברכים על שתיית השכר ברכת "שהכל נהיה בדברו", ואחר כך שם לב שבידו יין וסיים בדחמרא בשל יין, שסיים את הברכה כדרך הברכה על יין "בורא פרי הגפן" — ברור שיצא, שבמקרה מיוחד זה אי נמי אם גם, אפילו אם אמר "שהכל נהיה בדברו" כפי שחשב לומר מתחילה — יצא. דהא תנן שהרי שנינו במשנה: על כולם על כל מאכל אם אמר "שהכל נהיה בדברו" אף שלכתחילה נקבעו למיני מאכלים ברכות שונות, לאחר מעשה יפה כוחה של ברכה כללית זו "שהכל" להוציאו ידי חובה בכל. ולכן אם חזר בו ואמר ברכת היין כתקונה — יצא ידי חובתו בכל אופן.

11 אלא מה יהא היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא היכן שאחז כוס שכר בידו וחשב שיין הוא, פתח ובריך אדעתא דחמרא וברך על דעת יין, שרצה לברך "בורא פרי הגפן", וכאשר שם לב שאין זה יין סיים בדשכרא בשל שכר, בברכת "שהכל", מאי מה יהא דינה של ברכה זו? שלכאורה מורכבת ברכה זו משני חלקים, החלק הראשון "בורא פרי הגפן" אינו יכול להוציא ידי חובה, ואילו החלק השני "שהכל" הוא הברכה הראויה.

12 והשאלה היא: האם בתר אחר עיקר הברכה אזלינן אנו הולכים, או בתר אחר החתימה אזלינן אנו הולכים.

13 תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו בברייתא הדנה במקרה הדומה לבעיה שלפנינו, וממנה פתרון אפשרי לבעיה זו: מי שברך ברכות קריאת שמע בשחרית, אם פתח ב"יוצר אור" כראוי וסיים ב"מעריב ערבים" — לא יצא חובת הברכה. ואולם להיפך אם פתח ב"מעריב ערבים" וסיים ב"יוצר אור" — יצא.

14 ומעין דברים אלה בברכת קריאת שמע בערבית, אם פתח ב"מעריב ערבים" וסיים ב"יוצר אור" — לא יצא. אך אם פתח ב"יוצר אור" וסיים ב"מעריב ערבים" — יצא.

15 ומסכמת הברייתא את הדברים, כללו של דבר: הכל הולך אחר החתום. ולפי הנחיה זו אפשר לפתור גם את השאלה בברכות הנהנין שהועלתה מקודם.

16 את ההוכחה הזו דוחים: שאני התם שונה שם, בברכת המאורות דקאמר שהוא אומר "ברוך אתה ה' יוצר המאורות" וכפי כן בערב הוא אומר "ברוך אתה ה' המעריב ערבים", שמאחר שברכות אלה הינן ארוכות ומסתיימות בברכה בסופן שהיא מרכזה של הברכה, אפשר לומר שבגלל סיבה זו "הכל הולך אחר החיתום". ואולם בברכה קצרה כמו "שהכל" או "בורא פרי הגפן" יתכן שאם חלקה הראשון פגום — נפסלה הברכה כולה. החלוקה שנעשתה בין ברכת המאורות לברכת הנהנין היתה מבוססת על ההנחה כי חתימתה של ברכת המאורות "ברוך אתה ה' יוצר המאורות" הריהי ברכה מושלמת לעצמה.

17 ואולם דבר זה אינו ברור כל עיקר, כי הניחא זה נוח, מה שאמרנו מתקבל לשיטת רב שאמר שכל ברכה שאין בה הזכרת השם — אינה ברכה, ומכיון שבברכת "יוצר אור" יש הזכרת השם — הרי זו ברכה מושלמת לעצמה, אלא לשיטת ר' יוחנן שאמר: כל ברכה שאין בה מלכות, כלומר, הזכרת "אלהינו מלך העולם" — אינה ברכה, הרי שחתימת ברכת "יוצר אור" שאין בה הזכרת מלכות אינה ברכה לעצמה, ולשיטה זו מאי איכא למימר מה יש לומר כדי להבדיל בין חתימת ברכת הנהנין וחתימת ברכת המאורות?

18 ומשיבים: גם לדעת ר' יוחנן חתימתה של ברכת המאורות הינה מושלמת, אלא כיון שאמר רבה בר עולא שמזכירים את "בורא חושך" ביום, ו"גולל אור מפני חושך" בלילה כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, הרי שפתיחת הברכה שבה יש שם מלכות — בערב ובבוקר מיוחדת ליום או ללילה וכי קאמר כאשר אמר ברכה ומלכות מעיקרא מתחילה בראשיתה של הברכה — אתרוייהו קאמר על שניהם אמר, גם על של יום וגם על של לילה. על כן אין להביא הוכחה מברכת המאורות לברכת הנהנין.

19 ומנסים להביא ראיה אחרת: תא שמע מסיפא בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו בסוף הברייתא שהובאה מקודם, המסיימת בלשון: "כללו של דבר": הכל הולך אחר החתום, וסיומת זו "כללו של דבר" לאתויי מאי להביא את מה? מה היא באה להוסיף על הדוגמא המפורטת? לאו לאתויי הא דאמרן האם לא להביא את מה שאמרנו ולהודיענו כי בכל מקרה בין בברכה ארוכה ובין בברכה קצרה — הכל הולך אחר החיתום?

20 ודוחים: לא, לאתויי נהמא ותמרי להביא לחם ותמרים, שאחר אכילת הלחם מברכים ברכת המזון ארוכה, ואחר התמרים מברכים ברכה קצרה יותר מעין שלוש. ועל טעויות בשתי ברכות אלה נאמר הכלל "הכל הולך אחר החיתום". ומבררים היכי דמי כיצד היו הדברים בדיוק בטעות זו שבברכות. אילימא אם נאמר שאכל נהמא לחם, וקסבר דתמרי וחשב שתמרים אכל, ופתח בברכה אדעתא דתמרי על דעת תמרים וסיים בדנהמא בשל לחם — הלא היינו בעיין זוהי בעייתנו והיא זהה לשאלה בענין ברכת היין והשכר!

21 והתשובה: לא צריכא נצרכה, לא נאמר הדבר אלא למקרה מיוחד, בהקשר הבא: כגון שאכל תמרי תמרים, וקסבר נהמא וחשב שלחם אכל, ופתח בברכה בדנהמא בשל לחם, וסיים בדתמרי בשל תמרים — יצא. שכן במקרה זה אפילו סיים בנהמא לחם — נמי גם כן יצא.

22 מאי טעמא מה טעם — דתמרי נמי מיזן זייני שהתמרים אף הם מזינים, ומי שאכל וברך עליהם ברכת המזון כברכה שעל הלחם, אף שלכתחילה אינו צריך לעשות זאת, אף על פי כן לאחר מעשה יצא ידי חובה. ועל מקרה מיוחד כגון זה נאמר בברייתא "הכל הולך אחר החיתום". והסיכום הוא איפוא שהשאלה ביחס לברכה שחציה הראשון אינו מתאים וחציה השני ראוי, נשארה ללא פתרון.

23 ג מכאן שבים לדון בבירור נוסחן של ברכות קריאת שמע. אמר רבה בר חיננא סבא משמיה משמו של רב: כל שלא אמר בפתיחת הברכה שלאחר קריאת שמע "אמת ויציב" בשחרית, ו"אמת ואמונה" בערבית — לא יצא ידי חובתו המאירי, ורמז לשינוי זה ממה שנאמר: "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" תהלים צב, ג, שבבוקר יש להזכיר את חסד ה', ובלילה להדגיש את צד האמונה.

24 ועוד הביאו דברים שאמר רבה בר חיננא סבא משמיה משמו של רב: המתפלל, כשהוא כורע בברכות שצריך לכרוע בהן כורע בשעה שהוא אומר "ברוך", וכשהוא זוקף מכריעתו מיד אחר כך — זוקף בשעה שהוא מזכיר שם ה'.

25 אמר שמואל שהיה חבירו של רב והאריך ימים אחריו, רמז לדברי רב אלה: מאי טעמא מה הטעם של רב שבשעה שמזכיר שם ה' יזקוף — דכתיב שנאמר : "ה' זוקף כפופים" תהלים קמו, ח, שבהזכרת שם ה' קם הוא מכפיפתו להזכיר כי ה' תמיד זוקף כפופים.

26 מתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בשבחו של כהן: "מפני שמי נחת הוא" מלאכי ב, ה, ומכאן שעל האדם להיות נכנע נחת לפני שם ה', ולא לזקוף.

27 ומשיבים על כך: מי כתיב האם נאמר "בשמי"? אלא "מפני שמי" כתיב נאמר, והכוונה שלפני שהוא מזכיר את השם — אז הוא ניחת ונכנע, כשכורע ב"ברוך".

28 מסופר: אמר ליה לו שמואל לחייא בר רב: בר אוריין בן תורה, תא ואימא בוא ואומר לך מלתא מעלייתא דבר מעולה שאמר אבוך אביך. הכי כך אמר אבוך אביך: כשהוא כורע — כורע ב"ברוך", כשהוא זוקף — זוקף בשם.

29 ומענין הכריעות מסופר: רב ששת, כי כאשר כרע — כרע כחיזרא כמקל בבת אחת ובלא להשתהות. כי קא זקיף כאשר היה זוקף — זקיף כחיויא זקף כנחש המגביה את עצמו מעט מעט, להראות שאימת ה' עליו, בכריעתו ובזקיפתו הבונה.

30 א ועוד אמר רבה בר חיננא סבא משמיה משמו של רב בענין נוסח הברכות: כל השנה כולה אדם מתפלל וחותם בברכה השלישית של שמונה עשרה בנוסח "האל הקדוש", וכשהוא חותם את הברכה על השבת המשפט לישראל הוא חותם "מלך אוהב צדקה ומשפט", חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים הם המכונים "עשרת ימי תשובה", הכוללים את שני ימי ראש השנה ויום הכיפורים ושבעת הימים שביניהם, שבהם מדגישים את מלכות ה', שאז מתפלל וחותם "המלך הקדוש", וכן "המלך המשפט", כלומר, המלך המגלה את עצמו במשפט.

31 ולעומת זאת ר' אלעזר אמר שאין להקפיד ואפילו אם אמר "האל הקדוש" באותם עשרה ימים — יצא ידי חובתו. וראיה לדבר ממה שנאמר: "ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה" ישעיה ה, טז, ומפרש: אימתי שייך לומר "ויגבה ה' צבאות במשפט", שהוא מתגלה במשפט — אלו עשרה ימים שמראש השנה ועד יום הכפורים, וקאמר ואמר שם בלשון "האל הקדוש", הרי שביטוי זה דיו להדגיש את רוממות ה', ואין צורך לשנות.

32 ושואלים: מאי הוה עלה מה היה עליה על הלכה זו, לגבי פסק?

33 ואף בכך נחלקו הדעות: אמר רב יוסף בדומה לשיטת ר' אלעזר: אין לשנות מן הנוסח הקבוע "האל הקדוש" ו"מלך אוהב צדקה ומשפט"". רבה אמר כדעת רב: "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט". ומסכמים: והלכתא והלכה כרבה.

34 ב ועוד אמר רבה בר חיננא סבא משמיה משמו של רב: כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש — נקרא "חוטא". וראיה לדבר מדברי שמואל שאחר שהוכיח קשות את העם נאמר: "גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם והוריתי אתכם בדרך הטובה והישרה" שמואל א' יב, כג, הרי שאם היה חדל מהתפלל — היה זה חטא.

35 אמר רבא: אם תלמיד חכם הוא וצריך לרחמים, לא די שיתפלל עליו אלא צריך שיחלה עצמו עליו, בדאגה יתירה. מעתה באים לברר את מקור הלכה זו.

36 מאי טעמא מה טעם הדבר? אילימא אם לומר שהוא משום דכתיב שנאמר שאמר שאול לאנשיו: "ואין חלה מכם עלי ואין גולה את אזני" וגו' שמואל א' כב, ח, שנראה כי שאול, כתלמיד חכם, ראוי שידאגו לו עד כדי שיחלו עליו — מכאן אין ראיה גמורה, כי דילמא שמא מלך שאני שונה הוא, ואולי דאגה יתירה כעין זו ראויה אך למלך לבדו. אלא מהכא מכאן יש להוכיח זאת: כאשר מספר דוד על שונאיו, דואג ואחיתופל שהיו תלמידי חכמים, אומר הוא: "ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי "וגו' תהלים לה, יג, הרי שעל תלמידי חכמים יש לדאוג ביותר, עד כדי לבישת שק וצום לבקש על הבראתם.

37 ג ועוד אמר רבה בר חיננא סבא משמיה משמו של רב: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו — מוחלין לו על כל עונותיו. שהמתבייש על עבירה סימן הוא שהגיע למאוס את העבירה בכלל, וגדול כוחה של בושה זו למחול לו על כל עוונותיו הריא"ף. וראיה לדבר ממה שנאמר: "למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה' אלהים" יחזקאל טז, סג.

38 ואולם ראיה זו נדחית: דילמא שמא הצבור שאני שונה, כי ממהרים למחול לציבור מליחיד. אלא הראיה, שאף יחיד נמחלים עוונותיו אם התבייש בעבירה שעשה, היא מהכא מכאן מהמסופר בשאול המלך ששאל באוב את שמואל ערב המלחמה עם הפלישתים: "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אתי ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי וה' ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלמות ואקראה לך להודיעני מה אעשה" שמואל א כח, טו. הרי ששאול מספר ששאל בנביאים וגם בחלומות, ואילו "אורים ותומים" לא קאמר אמר ששאל בהם, ולא נענה.

39 וטעמו של דבר — משום דקטליה שהרג לנוב עיר הכהנים ונתבייש להזכיר אורים ותומים הנשאלים על ידי כהן, משום חטא נוב.

40 ומסיימים: ומנין דאחילו ליה שמחלו לו לשאול על עוונותיו מן שמיא השמים — שנאמר שענה שמואל לשאול: "ויאמר שמואל אל שאול ומחר אתה ובניך עמי" שם יט, ואמר ר' יוחנן, "עמי" משמעו לא רק שימות, אלא גם צד נחמה — במחיצתי בין הצדיקים, הרי שנמחלו לו עוונותיו.

41 ואילו רבנן אמרי חכמים אומרים ומביאים ראיה אחרת לכך שנמחל לשאול, מהכא מכאן, ממה שהגבעונים אמרו לדוד "יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'" שמואל ב כא, ו. וודאי שהגבעונים אשר זעמו על שאול לא קראו לו "בחיר ה'". ועל כן יש להבין ביטוי זה שאינו מדברי הגבעונים, אלא יצתה בת קול ואמרה "בחיר ה'", שנמחלו עוונותיו, והוא נמנה בין הצדיקים הגמורים.

42 ד ומכאן שבים אל נושא הפרק, ענין קריאת שמע. אמר ר' אבהו בן זוטרתי אמר ר' יהודה בר זבידא: בקשו חכמים לקבוע את פרשת בלק ברכות בלעם בקריאת שמע, שתהא חלק מן הקריאה שבכל יום, ומפני מה לא קבעוה — משום טורח צבור, שאין להטריח על הרבים בהוספת דברים.

43 ומעתה באים לברר מאי טעמא מה טעם רצו להכניס את פרשת בלק? אילימא אם לומר משום שהוזכרה בה יציאת מצרים, דכתיב שנאמר בה: "אל מציאם ממצרים כתועפות ראם לו" במדבר כג כב — אין פרשה זו מיוחדת בכך, שהרי מצויות פרשות רבות אחרות שהוזכרה בהן יציאת מצרים, ואם כן לטעם זה לימא יאמר פרשת רבית ויקרא כה, לה–לח, או פרשת משקלות שם יט, לג—לז, דכתיב שנאמר בהן גם כן יציאת מצרים, וקצרות הן ואין בהן טורח ציבור.

44 אלא אמר ר' יוסי בר אבין: טעם הדבר הוא משום דכתיב שנאמר בה בפרשה זו האי קרא: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך ואורריך ארור" במדבר כד, ט, שיש בכך מעין הדברים שבקריאת שמע, "בשכבך ובקומך".

45 על כך שואלים: אם בשל פסוק זה בלבד חשובה פרשת בלק לאומרה בקריאת שמע, ולימא האי פסוקא ויאמר אם כן פסוק זה בלבד ותו לא ולא עוד.

46 ודוחים: אי אפשר לעשות כן, כי גמירי למדנו שכל פרשה שפסקה משה — פסקינן פוסקים אנו ומותר לנו לקרוא אותה לחוד, אבל פרשה שלא פסקה משה רבינו — לא פסקינן אין אנו פוסקים או מוציאים חלק ממנה. ולקרוא את פרשת בלק כולה לא רצו משום טורח הציבור.

47 ודנים עוד: פרשת ציצית מפני מה קבעוה בקריאת שמע? שהרי מצד תוכנה אינה שייכת לפרשיות הקודמות!

48 אמר ר' יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים נוסף לענין יציאת מצרים, שהיא עיקר טעמה מלוא הרועים: מצות ציצית, הזכרת יציאת מצרים, קבלת עול מצות, ואזהרה מפני דעת מינים, מפני הרהור עבירה של זנות, ומפני הרהור עבודה זרה.

49 ומבררים את הדברים, בשלמא הני תלת מפרשן נניח שלוש אלה הן מפורשות, שכן עול מצות מוזכר בפרשת ציצית במה דכתיב שנאמר בפסוק "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם" במדבר טו, לט, ציצית מפורשת בכתוב, דכתיב שנאמר "ועשו להם ציצית וגו'" שם לח, ואף יציאת מצרים מפורשת בכתוב, דכתיב שנאמר: "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגו'" שם מא. אלא שאר דברים שהוזכרו דעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה מנלן מנין לנו, היכן הם בה?

50 כתשובה מביאים את מה דתניא ששנינו בברייתא שבה נדרשים הדברים ברמז מן הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" שם לט. "אחרי לבבכם" זו ההליכה אחרי הרהורי כפירה ומינות העשויים לעלות בלבו של אדם, וכן ראיה לדבר ממה שהוא אומר בכתוב: "אמר נבל בלבו אין אלהים השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב" תהלים יד, א. ואילו ההליכה אחרי העינים "אחרי עיניכם" משמעה במקרא שזה להגרר אחרי הרהור עבירה של זנות, שאדם רואה וחומד, שנאמר: "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי, כי היא ישרה בעיני" שופטים יד, ג. "אתם זונים" — זה הזנות, מסמלת בדברי הנביאים גם עבודה זרה, וכן הוא אומר "וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים" שם ח, לג.

51 ה משנה מצוה מן התורה להזכיר את יציאת מצרים בלילות. ואולם היו שחשבו שמצוה זו כמצוות תפילין או ציצית מיוחדת לימים ולא ללילות. ועל כן פסקו: מזכירין יציאת מצרים בלילות, בסמוך לקריאת שמע. ואמר ר' אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ואף שהחזקתי בשיטה זו מכל מקום לא זכיתי, כלומר, לא הצלחתי לנצח המאירי ולהוכיח שחובה מן התורה היא לקיים את המנהג המקובל הראב"ד ובשל כך שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא והוכיח שהיא חובה.

52 וכך דרש בן זומא: נאמר "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" דברים טז, ג. "ימי חייך" משמעו — הימים, ואילו הריבוי וההכללה מן המלה "כל" וכפי שנאמר "כל ימי חייך" באה להוסיף את הלילות.

53 וחכמים שסברו כי אין חובה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בלילה, מפרשים את הרבוי "כל" בדרך אחרת. והם אומרים: "ימי חייך" — הימים בעולם הזה. "כל" — להביא להוסיף לימות המשיח.

54 ו גמרא הויכוח בין בן זומא וחכמים מבואר ביסודו במשנה, ובברייתא מובא המשכו. תניא שנויה ברייתא, כנגד דברי חכמים ש"כל ימי חייך" משמעו ימות המשיח, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח! והלא כבר נאמר שהנביא ירמיהו מנבא שבימות המשיח "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם" ירמיה כג, ז—ח.

55 טענה זו דחו החכמים ואמרו לו כי משמעות הדברים היא לא שלעתיד תעקר יציאת מצרים ממקומה ושלא יזכירוה עוד, אלא שתהא הגאולה משעבוד מלכיות עיקר, ואותה יזכירו תמיד ויציאת מצרים טפל לו.

56 וכיוצא בו אתה אומר: משמעות הביטוי "לא יאמר" או "לא יזכירו" אינה החלטית, ודבר זה נלמד מן הכתוב "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" בראשית לה, י, שאף שם הפירוש הוא