ביאור שטיינזלץ על ברכות נ״א

1 ושואלים: במידי דלא ממאיס נמי, לסלקינהו בדבר שאינו נמאס גם כן , שיסלקם לצד אחד וליברך ויברך! ומשום מה צריך הוא לפולטם? תרגמא הסביר אותה רב יצחק קסקסאה קמיה לפני ר' יוסי בר אבין משמיה משמו של ר' יוחנן: טעמו של דבר הוא משום שנאמר "ימלא פי תהלתך" תהלים עא, ח, כלומר, שאת תהילת ה' צריך לומר בפה מלא ולא בחצי פה.

2 א בעו מיניה שאלו ממנו מרב חסדא: מי שאכל ושתה, ולא ברך, מהו שיחזור ויברך ברכה ראשונה? אמר להו להם בדרך משל: מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף?! כלומר, צריך הוא לברך, וכי אם חטא ולא ברך לפני אכילתו יפטר באכילה בלא ברכה כלל? תר"י.

3 אמר רבינא: הלכך משום כך אפילו גמר סעודתו, יחזור ויברך. והביא ראיה לדבר דתניא שכן שנינו בברייתא בדיני טבילה: טבל הטמא ועלה ממקוה הטהרה, אומר בעלייתו "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה", ומכאן שבדברים מסויימים אפשר לברך גם לאחר מעשה.

4 את ההשוואה הזאת דוחים: ולא היא, אין לדמות בין המקרים, שכן התם שם בטבילה — מעיקרא גברא לא חזי מתחילה האיש עדיין אינו ראוי לברך, משום טומאתו, ואילו הכא כאן באכילה — מעיקרא גברא חזי מתחילה האיש ראוי לברך, והואיל ולא ברך בשעת אכילתו, וסיים כבר את סעודתו, ואידחי ונדחה מן הברכה — אידחי נדחה לגמרי, ושוב אין לו תקנה לברך.

5 ב ואגב דיני יין מביאים עוד, תנו רבנן שנו חכמים: אספרגוס יין או בכלל משקה חריף שנוהגים לשתותו בבוקר השכם לפני האוכל — יפה ללב וטוב לעינים, וכל שכן לבני מעים. ובשבחו נאמר כי הרגיל בו — יפה לכל גופו. ואולם צריך להיזהר מפני שתייה מרובה של אספרגוס, שכן המשתכר הימנו — קשה לכל גופו.

6 ודנים בדברים, מדקתני ממה ששנינו שאספרגוס הריהו יפה ללב, יש להסיק מכלל זה דבחמרא עסקינן שבאספרגוס של יין אנו עוסקים, שידוע שהוא יפה ללב. וקתני ושנינו: וכל שכן שאספרגוס זה הריהו יפה לבני מעים, והתניא והרי שנינו בברייתא: ללע"ט כלומר, ללב, עינים, טחול — יפה, לרמ"ת כלומר, לראש, מעיים, תחתוניות=טחורים — קשה, הרי שאספרגוס מזיק למעיים!

7 ועונים: כי תניא ההיא כאשר נשנתה אותה ברייתא שהאספרגוס יפה למעיים, הרי זה ביין מיושן. כדתנן כפי ששנינו במשנה בדיני נדרים, אמר הנודר: קונם כלומר, אסור עלי כקרבן יין שאני שותה, משום שהיין קשה לבני מעים. אמרו לו אנשים ששמעוהו אומר כך: והלא מיושן יפה הוא לבני מעים! ואם שתק ולא התווכח בדבר — אסור הוא בשתיית יין חדש מפני שממנו נדר, ומותר ביין מיושן. שמע מינה למד מכאן שהיין המיושן יפה למעיים.

8 תנו רבנן שנו חכמים: ששה דברים של סגולה נאמרו באספרגוס: אין שותין אותו אלא כשהוא חי ולא נמזגו בו מים, ומלא, מקבלו מן השמש ביד ימין ושותהו כשהוא מוחזק ביד שמאל. ואין משיחין אחריו, ואין מפסיקין בו אלא שותים אותו בבת אחת, ואין מחזירין אותו אלא למי שנתנו לו ורק אחריו. ואין סומכין אותו אלא במינו, כלומר, שאחריו אוכלים מאותו מין שנעשה ממנו משקה זה, כגון תמרים אחר שיכר תמרים וכדומה.

9 על כך מקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא שאין סומכין אותו אלא בפת! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, הא זה שסומכים בפת — בדחמרא בשל יין, הא זה שסומכים במינו — בדשכרא בשל שיכר.

10 תני חדא שנויה ברייתא אחת שהאספרגוס ללע"ט יפה, לרמ"ת קשה. ואולם תניא אידך: לרמ"ת יפה, ללע"ט קשה! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, הא זה — בדחמרא בשל יין, הא זה — בדשכרא בשל שיכר.

11 כמו כן אף הסתירה בין הברייתות הבאות, תני חדא שנויה ברייתא אחת: רק אחריו — לוקה במחלה. ואולם תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: לא רק אחריו — לוקה במחלה! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, הא זה שאמרנו שאם לא רק לוקה, הרי זה בדחמרא בשל יין, הא זה שאמרנו שלא ירוק, הרי זה בדשכרא בשל שיכר.

12 אמר רב אשי: השתא עכשיו שאמרת הלכה זו ששנינו שאם לא רק אחריו הריהו לוקה, למדנו מכאן שמימיו, כלומר, הרוק המצטבר בפה לאחר שתייתו נזרקין אפילו עומד הוא בפני המלך. משום שיש סכנה בדבר אם יבלע את הרוק.

13 ג אמר ר' ישמעאל בן אלישע: שלשה דברים סח לי סוריאל שר הפנים של מעלה: אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש. ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו. ואל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך. וכל זאת מדוע? — מפני שתכספית חבורה של שדים, ואמרי לה ויש אומרים אסתלגנית חבורה של מלאכי חבלה מצפין לו לאדם, ואומרים: אימתי יבא אדם לידי אחד מדברים הללו וילכד.

14 מעין זה מסופר שאמר ר' יהושע בן לוי, שלשה דברים סח לי מלאך המות: אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש. ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו. ואל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת, מפני שאני מרקד ובא לפניהן וחרבי בידי ויש לי רשות לחבל.

15 ושואלים: ואי פגע, מאי תקנתיה ואם פגש, בנשים באותה שעה, מה תקנתו? ועונים: לינשוף מדוכתיה יקפוץ ממקומו ארבע אמות, אי איכא נהרא אם יש נהר — ליעבריה יעברנו, ואי איכא דרכא אחרינא ואם יש דרך אחרת — ליזיל ילך בה, ואי איכא גודא ואם יש קיר — ליקו אחורא יעמוד אחריו, ואי ואם לא — ליהדר אפיה ולימא יחזיר פניו ויאמר פסוק זה: "ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים הלא זה אוד מוצל מאש" זכריה ג, ב עד דחלפי מיניה שעוברים, מלווי המת, ממנו.

16 ד אמר ר' זירא שכך אמר ר' אבהו, ואמרי לה ויש האומרים אותה הלכה כי במתניתא תנא בברייתא שנויה: עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה, ושטיפה. ושהוא צריך להיות של יין חי לא מזוג, ומלא. וטעונה הכוס עיטור, ועיטוף. נוטלו בשתי ידיו, ואחר כך נותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח לפחות, ונותן עיניו בו כשמברך. ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו.

17 אמר ר' יוחנן: אנו אין לנו אלא ארבעה דברים בלבד שאנו מקיימים מן העשרה שהוזכרו: הדחה, שטיפה, שהיין יהיה חי, ומלא. תנא שנה בביאור הדברים: הדחה הריהי מבפנים, ושטיפה — מבחוץ.

18 אמר ר' יוחנן: כל המברך על כוס מלא — נותנין לו נחלה בלי מצרים, ורמז לדבר בכתוב, שכן נאמר: "ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה" דברים לג, כג, שהוא דורש אותי שמי שכוסו מלא — מגיעה אליו ברכת ה' ויורש נחלה מכל צד. ור' יוסי בר חנינא אומר: זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא.

19 וממשיכים בפירוש עשרת הדברים שנאמרו בכוס של ברכה, עיטור בכוס נהגו בו חכמים באופנים שונים, רב יהודה היה מעטרהו בתלמידים, שבשעת ברכה היה מקיף מסביבו תלמידים לנוי ולכבוד הברכה, ואילו רב חסדא היה מעטר ליה בנטלי אותו בכוסות, שהיה מקיף את כוס הברכה בכוסות אחרות. אמר ר' חנן: ודוקא ביין חי. אמר רב ששת: ובברכת הארץ.

20 אף בעיטוף נהגו חכמים באופנים שונים, שכן רב פפא היה מעטף ויתיב מתעטף בטליתו ויושב. ואילו רב אסי פריס סודרא על רישיה היה פורש סודר על ראשו שהוא לבוש של כבוד.

21 על מה שאמרו שאת כוס הברכה נוטלו בשתי ידיו, אמר ר' חיננא בר פפא: מאי קראה מהו הכתוב שיש להביא ממנו ראיה כדרך רמז לדבר זה? — שכן נאמר: "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'" תהלים קלד, ב.

22 ועל מה שאמרו שלאחר נשיאת שתי הידים נותנו לימין, אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: כבר ראשונים שאלו: יד שמאל מהו שתסייע לימין בהחזקת הכוס? אמר רב אשי: הואיל וראשונים איבעיא להו נשאלה להם, שאלה זו, ולא איפשט להו נפטרה להם,

23 אנן נעבד לחומרא אנחנו נעשה לחומרה ולא נסייע.

24 על מה שאמרו ומגביהו מן הקרקע טפח, אמר רב אחא בר יעקב: מאי קראה מהו הכתוב שיש להביא ממנו ראיה כדרך רמז לדבר זה — שכן נאמר "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" תהלים קטז, יג.

25 ומה שאמרו שנותן עיניו בו — כי היכי כדי שלא ניסח דעתיה מיניה יסיח דעתו ממנו.

26 ומה שאמרו שמשגרו לאנשי ביתו במתנה — כי היכי כדי שתתברך דביתהו אשתו.

27 א ולענין זה מסופר: עולא אקלע לבי נקלע, הזדמן לבית רב נחמן. בסעודה כריך ריפתא, בריך ברכת מזונא, יהב ליה כסא דברכתא אכל לחם, ברך ברכת המזון, נתן את כוס הברכה לרב נחמן. אמר ליה לו רב נחמן: לישדר מר כסא דברכתא ישלח אדוני כוס ברכה לילתא אשת רב נחמן. אמר ליה לו עולא: אין צורך בדבר, שהרי הכי כך אמר ר' יוחנן: אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, שכן נאמר "ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך" דברים ז, יג, ויש לדייק בלשון הכתוב: "וברך פרי בטנה" לא נאמר, אלא "וברך פרי בטנך", ודי שנתן את הכוס לרב נחמן וממילא תתברך אשתו בבנים.

28 ותניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך, ר' נתן אומר: מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש — שנאמר: "וברך פרי בטנך", "פרי בטנה" לא נאמר, אלא "פרי בטנך".

29 ומסופר, כי אדהכי עד שכך, בתוך כך שמעה ילתא את הדברים הללו, והיא היתה בת ראש הגולה והיתה רגילה שינהגו בה כבוד, קמה בזיהרא בחמתה, ועלתה לבי חמרא, ותברא ארבע מאה דני דחמרא ונכנסה לבית היין, ושברה ארבע מאות חביות יין. אמר ליה לו אחר כך רב נחמן לעולא: נשדר ישלח לה מר כסא אחרינא אדוני כוס אחרת, שלח לה עולא לילתא: כל האי נבגא, דברכתא החבית הזו, של ברכה היא, ואם לא שתתה מכוס הברכה עצמה, יכולה היא לשתות יין מן החבית הזו, והרי זו כשתיית כוס של ברכה. שלחה ליה לו בתשובה: ממהדורי מן המחזירים בעיירות, רמז לעולא שהיה מסתובב בין בבל לארץ ישראל — יוצאים תמיד מילי דברים, ומסמרטוטי ומן הסמרטוטים — מתרבים כלמי כינים.

30 ב אמר רב אסי: אין מסיחין על כוס של ברכה משעה שאחז את הכוס בידיו עד שישתהו. ועוד אמר רב אסי: אין מברכין על כוס של פורענות. ומבררים: מאי מהי "כוס של פורענות"? אמר רב נחמן בר יצחק: כוס שני. תניא נמי הכי שנינו בברייתא גם כן כך: השותה כפלים לא יברך, משום שנאמר "הכון לקראת אלהיך ישראל" עמוס ד, יב, שצריך אדם להכין עצמו היטב לקראת עמידתו לפני בוראו, והאי ואילו זה ששתה שתי כוסות הוא לא מתקן מתוקן, ששתיית כוסות יין במספר זוגי מסוכנת, מפני המזיקים.

31 ולסיכום הלכות ברכה מביאים מה שאמר ר' אבהו, ואמרי לה ויש אומרים שדבר זה במתניתא תנא בברייתא שנוי: האוכל ובאותה עת הוא מהלך — מברך כשהוא מעומד, וכשהוא אוכל מעומד — מברך כשהוא מיושב, וכשהוא מיסב על המיטה ואוכל — הריהו מזדקף ויושב ומברך. אולם דברים אלה לא נתקבלו, והלכתא וההלכה היא: בכולהו בכולם — יושב ומברך.

32 הדרן עלך שלשה שאכלו

33 א משנה אלו דברים שיש בהם מחלוקת בין בית שמאי ובין בית הלל בהלכות סעודה: מחלוקת אחת היא בענין סדר הברכות בקידוש, שבית שמאי אומרים כי כאשר עושה אדם קידוש על יין הריהו מברך בתחילה על היום, ואחר כך מברך על היין. ובית הלל אומרים: מברך תחילה על היין ואחר כך מברך על היום.

34 וכן נחלקו לגבי שתיית היין שלפני הסעודה, שבית שמאי אומרים שבתחילה נוטלין את הידים ורק אחר כך מוזגין את הכוס. ובית הלל אומרים שקודם מוזגין את הכוס ורק אחר כך נוטלין לידים. והדבר תלוי במחלוקת בדיני טומאה וטהרה כפי שיבואר בגמרא להלן.

35 כמו כן בקשר לדיני טומאה בית שמאי אומרים שאדם לאחר שהיה מקנח ידיו במפה מגבת מנטילת ידים, הריהו מניחה את המגבת על השולחן, ובית הלל אומרים: הריהו מניח אותה על הכסת אשר עליה הוא יושב.

36 וכמו כן בית שמאי אומרים שקודם מכבדין את הבית, כלומר, מנקים את מקום האכילה מן הפירורים המפוזרים בו ורק אחר כך נוטלין לידים במים אחרונים שלאחר המזון. ובית הלל אומרים שתחילה נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית. וכשם שנחלקו בסדר הדברים בקידוש כך נחלקו לגבי הבדלה.

37 שאם האריכו בסעודה עד ליציאת השבת, הרי בכגון זה בית שמאי אומרים שבתחילה יש לברך על הנר ואחר כך על המזון ברכת המזון, לאחריה בשמים ולבסוף ברכת הבדלה. ובית הלל אומרים שהסדר הוא כזה: נר ובשמים, מזון והבדלה. ואף בברכת הנר עצמה נחלקו.

38 בית שמאי אומרים שנוסח הברכה הוא "שברא מאור האש", ובית הלל אומרים שנוסח הברכה הוא "בורא מאורי האש".

39 והלכה פסוקה בענין זה: אין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של גוים, ולא על הנר ולא על הבשמים של, כלומר, שנועדו לכבוד המתים, ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה. ועוד כלל קבעו בברכת הנר: אין מברכין על הנר עד שיאותו יהנו וישתמשו לאורו.

40 מחלוקת אחרת היא בדבר מי שאכל, ושכח ולא בירך. שבית שמאי אומרים שיחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים שאין צורך בכך ולדעתם יברך במקום שבו נזכר. ואולם לכל הדעות אין אפשרות לברך אלא לאחר זמן מוגבל מסיום האכילה. ועד מתי מברך? — עד שיתעכל המזון שבמעיו.

41 מחלוקת אחרת היא אם בא להן למסובים יין רק אחר המזון, אם אין שם אלא אותו כוס יין בלבד, בית שמאי אומרים שבתחילה מברך על היין ורק אחר כך מברך על המזון. ובית הלל אומרים שבתחילה מברך על המזון ורק אחר כך מברך על היין.

42 ועוד אמרו: עונין "אמן" אחר ישראל המברך אף על פי שלא שמעו את כל הברכה, ואולם אין עונין "אמן" אחר כותי שומרוני המברך, עד שישמע את כל הברכה כולה. שיתכן שבתחלת הברכה הכניס השומרוני דבר שאינו על פי אמונת ישראל.

43 ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: אלו דברים שיש בהם מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בהלכות סעודה: בענין הקדמת ברכת היום או היין בקידוש, בית שמאי אומרים שמברך על היום ואחר כך מברך על היין. וטעם הדבר: לפי שהיום גורם ליין שיבא, שאילו לא היה זה יום השבת לא היה שותה יין כעת. ועוד נימוק אמרו בית שמאי: הואיל וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא, ומאחר שקדמה קדושת השבת, יש להקדים בהזכרת השבת.

44 ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום. וטעם הדבר: שכן היין גורם לקדושה שתאמר, שאם אין יין אי אפשר לעשות קידוש. דבר טעם אחר: ברכת היין היא ברכה תדירה, וברכת היום אינה תדירה. וכלל בידינו שאם עומדים בפנינו שני דברים, דבר תדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם, שיש להקדימו לחבירו. ומעירים: והלכה בענין זה כדברי בית הלל.

45 ושואלים: מאי מהו, משום מה צריכים בית הלל לומר עוד דבר אחר? ועונים: וכי תימא ואם תאמר כי התם תרתי והכא חדא שם, בדברי בית שמאי, שנים, הם הנימוקים וכאן רק אחד, על כן אמרו הכא נמי תרתי נינהו כאן גם כן שנים הם, והנימוק השני הוא: ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם.

46 שנינו בתוספתא: שהלכה כדברי בית הלל. ושואלים: פשיטא, דהא נפקא שהרי יצאה בת קול ואמרה שהלכה בבית הלל בכל מקרה, ומה צורך יש להודיענו כאן שהלכה כדבריהם?

47 ומתרצים שני תירוצים: אי בעית אימא אם תרצה אמור שברייתא זו נשנתה קודם בת קול, שעדיין לא הוכרעה ההלכה בדרך כלל. ואי בעית אימא ואם תרצה אמור שאכן נשנתה תוספתא זו לאחר בת קול,