ביאור שטיינזלץ על ברכות י״ח

1 ואין מברכין, כלומר, אין צורך שיברכו אחרים עליו בשבילו, ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצות האמורות בתורה. ואילו בשבת הריהו מיסב לסעודות שבת כדרכו, ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל המצות האמורות בתורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב בשבת באלו המצוות הכרוכות בסעודות שבת — נתחייב בכל המצוות כולן.

2 ואמר ר' יוחנן: מאי בינייהו מה ההבדל המעשי ביניהם, בין רבן שמעון בן גמליאל והתנא הראשון, שלכאורה זהים דבריהם — תשמיש המטה איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה. שרבן שמעון בן גמליאל סבור שמאחר שאין אבילות בשבת, חייב האבל לקיים בשבת גם את מצוות עונה עם אשתו, אף על פי שאם ימנע מכך לא ייראה הדבר לרבים כאבילות, שהרי אין זו אבילות בפרהסיה.

3 קתני מיהת מכל מקום שנינו שפטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, והדברים סותרים לכאורה את שיטת משנתנו שאינו פטור אלא כאשר מתו מוטל לפניו! וכדי לתרץ את הסתירה אמר רב פפא: תרגמא הסבר אותה, את הברייתא במקרה המיוחד שמחזיר פניו ואוכל, שאף שמחזיר פניו, בעצם מתו מוטל לפניו, ואולם בשאר המקרים, וכגון שהוא בבית אחר — חייב בכל המצוות. רב אשי אמר: יש לפרש את הביטוי "מתו מוטל לפניו" לאו דווקא במשמעותו המילולית, אלא כיון שמוטל עליו לקוברו ועדיין לא נקבר, הרי זה כמוטל לפניו דמי נחשב. כפי שנאמר: "ויקם אברהם מעל פני מתו" בראשית כג, ג, וגם כאשר מדבר אברהם עם בני חת נאמר: "ואקברה מתי מלפני" שם ד, הרי שכל זמן שמוטל עליו לקברו הריהו כמוטל לפניו דמי נחשב.

4 א מן המשנה אפשר להבין כי מתו דווקא, כלומר, אדם מבני משפחתו — אין כן, הריהו פטור מן המצוות, אבל אם אינו קרובו אלא שהוא רק משמרו למת — לא נפטר בכגון זה מן המצוות.

5 ועל כך מקשים, והתניא והרי שנינו בברייתא במפורש: המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו — פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה! על כך משיבים שאין לראות דברים אלה כסותרים, כי אם כמשלימים זה את זה. וכן יש להבינם: משמרו, המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו, וכן באופן שהוא מתו אף על פי שאינו משמרו — שניהם פטורים.

6 ועוד מקשים: הגענו איפוא למסקנה שמתו, אם מת לו מת, או שהיה משמרו את המת — אין כן, הוא פטור מן המצוות, אבל המהלך בבית הקברות — לא יהא פטור. והתניא והרי שנינו בברייתא במפורש: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא בו. ואם עושה כן — עובר משום "לועג לרש חרף עושהו" משלי יז, ה, שהמת אינו יכול לקיים מצוות, והוא בקיום המצוה בפניו נראה כלועג למת.

7 על כך מתרצים: התם שם, העובר בבית הקברות תוך ארבע אמות לקבר המת הוא שאסור, אבל חוץ לארבע אמות מן המת — חייב בתפילה ובתפילין. שאמר מר החכם: מת תופס ארבע אמות לענין הפטור מקריאת שמע למהלך באותן ארבע אמות. ואילו הכא כאן שהיה זה מתו או שהיה משמר את המת חוץ לארבע אמות נמי גם כן פטור.

8 ב מעתה באים לדון באותה ברייתא גופא לגופה. שנינו בה שהמשמר את המת אף על פי שאינו מתו — פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ובהמשך דבריה אומרת הברייתא שאם היו שנים, שני אנשים, משמרים את המת — זה, אחד מהם, משמר אותו, וזה, האחר, קורא, ואחר כך מתחלפים וזה משמר וזה קורא. בן עזאי אומר: אם היו באים בספינה עם המת — מניחו, מותר להם להניחו בזוית זו, פינה אחת של הספינה, ומתפללין שניהם בזוית אחרת שלה.

9 על כך שואלים: מאי בינייהו מה ההבדל המעשי ביניהם? אמר רבינא: מחלוקתם בבעיה אם חוששין לעכברים גם בתוך הספינה איכא בינייהו, שמר סבר החכם הראשון סבור: חיישינן חוששים אנו לעכברים בכל מקום, ועל כן אין ראוי להניח את המת בלא שמירה כשהוא בספינה שמא יאכלוהו העכברים. ואילו מר סבר החכם השני, בן עזאי, סבור: לא חיישינן אין אנו חוששים, שבספינה אין לחוש לכך.

10 ג ומתוך הדברים באים לדון בנושאים אחרים הקשורים בכבוד המת. תנו רבנן שנו חכמים: המוליך עצמות ממקום למקום, הרי זה לא יתנם בדיסקיא שק כפול שמניחים על החמור ויתנם על גבי חמור, וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון. ואולם אם היה מתירא מפני גוים או מפני ליסטים וצריך למהר — מותר אף באופן זה. וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה.

11 על הפיסקה האחרונה שואלים: אהייא להיכן? על איזה קטע מן הברייתא מוסבת התוספת "וכן בספר תורה..."? אי לימא אם תאמר כי הוא מוסבת ארישא על ראש הברייתא — הלא זהו פשיטא פשוט, מובן מאליו! שכן מי גרע האם גרוע ספר תורה מעצמות המת? ובוודאי אסור לנהוג בו מנהג בזיון. אלא יש לומר שקטע זה מוסב אסיפא על הסוף שבשעת סכנה מותר לרכב אף על גבי ספר תורה. אמר

12 רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום "לועג לרש חרף עשהו". ואם הלווהו ליווהו מה שכרו? אמר רב אסי, עליו הכתוב אומר: "מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו" משלי יט, יז, וכן "עושק דל חרף עושהו ומכבדו חונן אביון" שם יד, לא.

13 ד מסופר כי ר' חייא ור' יונתן הוו שקלי ואזלי היו מהלכים בבית הקברות. הוה קשדיא תכלתא היתה זרוקה תכלת ציציתו של ר' יונתן ונגררת על גבי הקברים. אמר ליה לו ר' חייא: דלייה הרימנה, כדי שלא יאמרו המתים: למחר, לכשיבוא יומם הם באין אצלנו להיקבר, ועכשיו הם מחרפין מבזים אותנו במעשיהם.

14 אמר ליה לו ר' יונתן: ומי ידעי כולי האי והאם יודעים הם המתים כל כך? והא כתיב והרי נאמר: "והמתים אינם יודעים מאומה" קהלת ט, ה! אמר ליה לו ר' חייא: אם קרית את המקרא — לא שנית פעם אחרת. ואם שנית — לא שלשת, ואם שלשת — לא פרשו לך כראוי. וכך צריך לפרש את הפסוק "כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם" שם: "כי החיים יודעים שימותו" — אלו הצדיקים שאף במיתתן נקראו "חיים" ורמז לדבר ממה שנאמר: "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אראל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג" שמואל ב' כג, כ.

15 וכך יש להסביר: הכתוב קורא לו "בן איש חי", ותמיהה היא: אטו כולי עלמא בני מתי נינהו וכי כל העולם בני מתים הם שייחדו הכתוב בכינוי זה? אלא כך יש לפרש: "בן איש חי" — שהוא חי תמיד, שאפילו במיתתו הוא קרוי "חי". "רב פעלים מקבצאל" — שריבה וקבץ פעלים למען התורה. "והוא הכה את שני אראל מואב" — שלא הניח השאיר אחריו אדם גדול כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני, שכן המקדש נקרא "אריאל" ראה ישעיהו כט, א, ו"שני אריאל" הינם איפוא שני בתי מקדש.

16 והמשך הכתוב "והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג", ובפירושו נחלקו חכמים, איכא דאמרי יש שאומרים שהפירוש הוא: דתבר גזיזי דברדא, ונחת ששבר גושי קרח, וירד וטבל במים לטהרתו. איכא דאמרי יש שאומרים בפירוש הכתוב: דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא ששנה את כל ספר בית מדרשו של רב, תורת כהנים, ביום חורף אחד.

17 ובניגוד לצדיק הנקרא "חי" אף לאחר מותו, נאמר בפירוש הכתוב "והמתים אינם יודעים מאומה" — אלו רשעים, שאף בחייהם הריהם קרויין "מתים", שנאמר על מלך ישראל בעודו חי: "ואתה חלל רשע נשיא ישראל" יחזקאל כא, ל. ואי בעית אימא, מהכא ואם תרצה אמור, הבא ראיה לדבר מכאן, ממה שנאמר: "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יומת המת" דברים יז, ו, והדבר תמוה שהלא עדיין חי הוא כל עוד לא פסקו את דינו למיתה! אלא שאדם זה שהוא רשע, הינו נחשב מת מעיקרא מתחילה.

18 א בנושא זה מסופר: בני ר' חייא נפוק לקרייתא יצאו אל הכפרים להשגיח על הפועלים. אייקר להן תלמודייהו השתכח מהם תלמודם. הוו קא מצערי לאדכוריה והיו מצטערים להיזכר בו. אמר ליה חד לחבריה לו אחד לחברו: האם ידע אבון בהאי צערא יודע אבינו שמת כבר בצער הזה שלנו? אמר ליה לו אחיו: מנא מנין ידע? והא כתיב והרי נאמר: "יכבדו בניו ולא ידע ויצערו ולא יבין למו" איוב יד, כא, והרי שהמתים אינם יודעים!

19 אמר ליה לו אחיו: וכי המת לא ידע אינו יודע? והא כתיב והרי נאמר: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל" שם כב ועל סמך פסוק זה אמר ר' יצחק: קשה רמה התולעת המכרסמת למת כדקירת מחט בבשר החי, והרי שלמתים יש הרגשה וידיעה!

20 על כן, כדי ליישב את הסתירה אמרי אמרו: בצערא דידהו — ידעי, בצערא דאחרינא — לא ידעי בצערם שלהם — הם יודעים, בצערם של אחרים — אינם יודעים.

21 ומקשים: ולא? וכי אין המתים יודעים בצערם של אחרים? והתניא והרי שנינו בברייתא: מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת, והקניטתו והכעיסתו אשתו על שנתן סכום כה גדול בשנים כה קשות, ולא מצא לו החסיד מנוחה בביתו, והלך ולן בבית הקברות. ובאותו לילה שמע בחלומו ריטב"א, הכותב, מהרש"א שתי רוחות שמספרות משוחחות זו לזו. אמרה חדא אחת לחברתה: חברתי, בואי ונשוט נשוטט בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד המסך המבדיל בין השכינה והעולם מה איזו פורענות בא לעולם בשנה זו? אמרה לה חברתה: אני איני יכולה ללכת עמך שכן אני קבורה במחצלת של קנים. אלא לכי את, ומה שאת שומעת אמרי לי. הלכה היא ושטה ובאה בחזרה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי שכל הזורע בשנה זו ברביעה עונת המטר ראשונה סופו שהברד יורד ומלקה מקלקל אותו, את תבואתו. כיון שכך, הלך הוא אותו חסיד וזרע ברביעה שניה. ואכן בסופו של דבר, יבול שדותיו של כל העולם כולו לקה, ואילו יבולו שלו לא לקה.

22 לשנה האחרת הלך אותו חסיד בכוונה ולן שוב בבית הקברות בערב ראש השנה, ושמע שוב אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה חדא אחת לחברתה: בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, לא כך אמרתי לך כבר שאיני יכולה לפי שאני קבורה במחצלת של קנים?! אלא לכי את, ומה שאת שומעת בואי ואמרי לי. הלכה ושטה ובאה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי שכל הזורע ברביעה שניה השדפון יובש מלקה אותו. הלך אותו חסיד וזרע ברביעה ראשונה, ומכיון שהכל זרעו בשניה, קרה שוב שיבולו של כל העולם נשדף ושלו לא נשדף.

23 אמרה לו אשתו: מפני מה אשתקד של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו בשנה זו של כל העולם כולו נשדף ושלך לא נשדף? סח סיפר לה כל הדברים הללו. אמרו לא היו ימים מועטים לאחר זמן עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אמה של אותה ריבה נערה שהיתה קבורה שם. ואמרה לה אשת החסיד בזלזול: לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים.

24 לשנה האחרת שוב הלך החסיד ולן בבית הקברות ושמע שוב אותן רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה לה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, הניחיני, שכן דברים שנאמרו ביני לבינך כבר נשמעו בין החיים. אלמא ידעי מכאן שהמתים יודעים מה קורה ומתחדש בעולם.

25 על כך עונים: אין זו ראיה, דילמא איניש אחרינא שכיב, ואזל אולי אדם אחר ששמע את שנאמר משמם, ומת, והלך ואמר להו להם שכך שמע.

26 ב ובענין זה של ידיעת המתים, תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר, שכן מסופר: זעירי הוה מפקיד זוזי גביה אושפיזיכתיה היה מפקיד את כספו אצל בעלת האכסניה שלו. עד דאתי ואזיל לבי רב, שכיבה בתוך הזמן שבא והלך לבית רבו, מתה, ולא ידע איש היכן הניחה את הכסף. אזל בתרה הלך אחריה לחצר מות בית הקברות, אמר לה: זוזי היכא היכן הדינרים? אמרה ליה לו: זיל שקלינהו מתותי בצינורא דדשא בדוך פלן לך וקח אותם מתחת ציר הדלת במקום פלוני, ואימא לה לאמא תשדר לי, מסרקאי וגובתאי דכוחלא בהדי פלניתא דאתיא למחר ואמור לה לאמי שתשלח לי את מסרקי וקופסא של כחול עם פלונית שתבוא הנה לאחר מותה מחר. אלמא הרי נלמד מכאן שהמתים ידעי יודעים מה מתרחש בעולם החיים!

27 ודוחים הוכחה זו: דילמא שמא המלאך דומה הממונה על המתים קדים מקדים ומכריז להו להם שמחר יבוא פלוני, אבל בעצמם אינם יודעים.

28 ומביאים עוד, תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת לדבר, שכן מסופר: אבוה אביו של שמואל הוו קא מפקדי גביה זוזי דיתמי היו מופקדים אצלו כספי יתומים. כי נח נפשיה כאשר נחה נפשו, מת לא הוה היה שמואל גביה אצלו, לידו ולא יכול היה לספר לו היכן הכספים, ומאחר שלא החזירם הוו קא קרו ליה "בר אכיל זוזי דיתמי" היו קוראים לו "בן אוכל כספי יתומים". אזל אבתריה הלך אחריו, אחרי אביו לחצר מות. אמר להו להם, למתים שם: בעינא רוצה אני את אבא! אמרו ליה לו המתים: אבא טובא איכא הכא רבים יש כאן. אמר להו להם: בעינא רוצה אני את אבא בר אבא. אמרו ליה לו: אבא בר אבא נמי טובא איכא הכא גם כן רבים יש כאן. אמר להו להם: בעינא רוצה אני את אבא בר אבא אבוה אביו של שמואל היכא היכן הוא? אמרו ליה לו סליק למתיבתא דרקיעא עלה לישיבה שברקיע. אדהכי חזיה בתוך כך שעלה ראהו את לוי חבירו דיתיב אבראי שיושב מחוץ לישיבה של שאר המתים. אמר ליה לו: אמאי יתבת אבראי מדוע אתה יושב בחוץ? מאי טעמא לא סלקת מה טעם אינך עולה לישיבה? אמר ליה לו, דאמרי שאומרים לי: כל הנך שני אותן מספר שנים שלא סליקת למתיבתא עלית נכנסת, לישיבה בראשותו של ר' אפס ואחלישתיה לדעתיה והחלשת גגם את דעתו, גרמת לו לחולשת הדעת, לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיעא נכניס אותך לישיבה שברקיע.

29 אדהכי והכי אתא אבוה בין כה וכה בא אביו, חזיה דהוה קא בכי ואחיך ראה אותו שמואל שהיה בוכה וצוחק. אמר ליה לו שמואל לאביו: מאי טעמא קא בכית מה טעם בוכה אתה? אמר ליה לו אביו: משום דלעגל קא אתית שבמהרה תבוא לכאן, והוסיף שמואל לשאול אותו: מאי טעמא אחיכת מה טעם צוחק אתה? ענה לו אביו: משום דחשיבת בהאי עלמא טובא שחשוב אתה בעולם הזה ביותר. אמר ליה לו: אי חשיבנא אם חשוב אני — נעיילוה יכניסוהו ללוי לישיבה. ואכן כך היה שעיילוהו הכניסוהו ללוי.

30 אמר ליה לו שמואל לאביו: זוזי דיתמי היכא כספי היתומים היכן הם? אמר ליה לו: זיל שקלינהו באמתא דרחיא לך וקח אותם בבית הריחיים, ושם תמצא שהכספים עילאי ותתאי העליונים והתחתונים — הם דידן שלנו, ומיצעי דיתמי והאמצעיים של היתומים אמר ליה לו שמואל: מאי טעמא עבדת הכי מה טעם עשית כך? אמר ליה לו: אי גנובי שאם יגנבו — מגנבו מדידן יגנבו משלנו, שהם העליונים הנראים לעיני הגנב, אי אכלה ארעא אם תאכלם, תבלעם הארץ — אכלה מדידן תאכל, תבלע משלנו, את התחתונים שהם סמוכים לה, ולא משל היתומים. ומסיקים מסיפור זה, אלמא דידעי מכאן שיודעים הם המתים מתי ימותו אחרים, ומאחר שאין זה למחרת, הרי אף המלאך דומה אינו יכול לספר להם תוספות. על כך עונים: דילמא שאני אולי שונה שמואל, שכיון דחשיב שהוא חשוב, קדמי ומכרזי מקדימים ומכריזים: פנו מקום שיבוא.

31 ג על כל פנים ולעצם הבעיה אף ר' יונתן הדר ביה חזר בו, שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מנין למתים שמספרים משוחחים זה עם זה — שנאמר: "ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה" דברים לד, ד, מאי מהו "לאמר"? — שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שהשבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם.