ביאור שטיינזלץ על ברכות י״א

1 א גמרא מתחילה מבררים את נימוקם של בית שמאי. בשלמא נניח בית הלל — קא מפרשי טעמייהו וטעמא הריהם מפרשים טעמם וטעם בית שמאי, שבית הלל מסבירים את הפסוקים שמהם ראיה לכאורה לשיטת בית שמאי על פי דרכם "ובשכבך" — זמן שכיבה וכו', ואף מוכיחים כי פירושם הוא המתקבל על הדעת "ובלכתך", אלא בית שמאי מאי טעמא לא אמרי מה טעם אינם אומרים כבית הלל? מה אומרים הם כנגד דברי בית הלל?

2 על כך עונים, אמרי יכולים היו לומר לך בית שמאי: אם כן שפירוש הכתוב לדעת בית הלל הריהו רק קביעת זמן, אם כן נימא קרא יאמר הכתוב "בבוקר ובערב", ומאי מה טעם נאמר "בשכבך ובקומך" במשמעות הכפולה? אלא ודאי הכוונה היא שבשעת שכיבה — תהא הקריאה בשכיבה ממש, ובשעת קימה — תהא הקריאה בקימה ממש.

3 ועוד שואלים ובית שמאי: האי פסוק זה "ובלכתך בדרך" שבית הלל מוכיחים ממנו שכל אדם קורא כדרכו, מאי עבדי להו מה עושים להם בית שמאי בו בביאורם?

4 ומשיבים: הפסוק ההוא מבעי להו נצרך להם לבית שמאי כדי להוציא ממנו הלכות אחרות, לכדתניא לכפי ששנינו בברייתא הדורשת את המקרא הזה, שחיוב קריאת שמע חל "בשבתך בביתך" — פרט לעוסק במצוה שהוא פטור מקריאת שמע, "ובלכתך בדרך" — פרט לחתן שגם הוא פטור מן הקריאה. ובברייתא מוסיפים, מכאן, ממדרש כתובים זה, אמרו: הכונס הנושא את הבתולה — פטור מקריאת שמע בליל חופתו, וכונס את האלמנה — חייב. מתחילה מבארים את הברייתא הזו לגופה.

5 ושואלים מאי משמע מהי המשמעות בפסוק שממנו מסיקים כי משמעות הכתוב "ובלכתך בדרך" למעט חתן מחובת קריאת שמע?

6 אמר רב פפא, כך למדים: כי כמו דרך; מה דרך הכתובה בפסוק מדברת בהולך בדרך רשות שאינה מצוה עליו, אף כל המחוייבים בקריאה עוסקים בפעולות רשות. אך העוסק במצוה, כמו החתן, פטור מקריאה.

7 על כך מקשים: מי לא עסקינן האם איננו עוסקים אף במקרה דקא אזיל שהוא הולך לדבר מצוה, שהרי בתורה כתוב סתם, בלי לפרט לשם מה היא ההליכה, ולכן ודאי היא כוללת את כל המקרים, ואפילו הכי כן אמר רחמנא הכתוב: לקרי לקרוא קריאת שמע. אלא ההוכחה היא מלשון הכתוב, שאם היתה הכוונה לכלול במצוה את הכל, אם כן לכתוב רחמנא שתכתוב התורה "בשבת ובלכת" מאי מה הלשון "בשבתך ובלכתך"? — ודאי באו הכינויים להדגיש כי בשבת דידך בישיבה שלך ובלכת דידך שלך, כאשר אתה עושה את הדברים למענך וברצונך הוא המקרה דמחייבת שאתה מחוייב בו בקריאה, הא אבל בשל מצוה — פטירת פטור אתה, כי הישיבה או ההליכה הינם ברצון ה'.

8 אם כן יש להסיק שכל העוסק בדבר שיש בו משום מצוה פטור מקריאת שמע, ואי הכי אם כן אפילו כונס את האלמנה נמי גם כן ייפטר מקריאת שמע, שהרי אף הוא עוסק במצוה ויפטר מן הקריאה, בניגוד למסקנת הברייתא?

9 ומשיבים כי בכל זאת יש הבדל בין הכונס בתולה ואלמנה: האי טריד זה הכונס את הבתולה טרוד, מפני שהוא חושש שמא לא תימצא כלתו בתולה, והאי לא טריד וזה הכונס את האלמנה אינו טרוד. נמצא איפוא שנפטר החתן מקריאה מפני שהוא טרוד במחשבתו.

10 ושואלים: אי אם משום טרדא טרדה נפטר אדם מקריאת שמע, אם כן אפילו טבעה ספינתו בים והוא מודאג בשל כך, יפטר מן הקריאה! ומחזקים את השאלה, וכי תימא ואם תאמר: הכי נמי כך הוא גם כן, שבאמת אף מי שטבעה ספינתו ייפטר בשל כך, אלמה למה אם כן אמר רב אבא בר זבדא אמר רב שאבל חייב בכל המצות האמורות בתורה, חוץ מן התפילין, שהוא פטור מהן, שהרי נאמר בהם לשון "פאר", שנאמר: בכתוב ליחזקאל "האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך" וכו' יחזקאל כד, יז, ואין זה נאה שיהיה האבל עטור בתפילין שעליהן נאמר פאר תוספות. ואם האבל הכואב וטרוד ביותר חייב בקריאת שמע, ודאי שכל הטרודים, ואף מי שטבעה ספינתו בים, והפסיד בכך רק כסף ברכת ה' חייב בקריאת שמע, ומדוע אם כן נפטור את החתן בשל טרדתו, ולא את המאבד את רכושו?!

11 ומשיבים: יש בכל זאת הבדל, שכן התם שם, בחתן טריד טרדא טרוד הוא בטרדה של מצוה, שהרי דאגתו קשורה במצוה שעליו לעשות, ואילו הכא כאן, במאבד ספינתו טריד טרדא טרוד הוא טירדה של רשות.

12 ומכאן חוזרים לשאלה הראשונה: ובית שמאי כיצד מפרשים הם את המלים "בלכתך בדרך"? רש"ש.

13 והם משיבים: הכתוב ההוא מבעי להו נצרך להם ללמד דבר אחר — פרט לשלוחי מצוה שהם פטורים מקריאת שמע.

14 ובית הלל, הלא ודאי גם הם מסכימים שהעוסקים במצוה פטורים מקריאת שמע, ולכאורה אין עוד תוקף לנימוק שהביאו מ"בלכתך בדרך"! והם מסבירים: ממילא, מתוך הדברים הללו עצמם שמע מינה למד ממנה שאם אין אדם הולך בשליחות מצוה שאפילו בדרך נמי קרי גם כן קורא.

15 ב תנו רבנן שנו חכמים בברייתא, בית הלל אומרים: מותר לקרות קריאת שמע בכל מצב: עומדין וקורין, יושבין וקורין, ומטין וקורין, הולכין בדרך וקורין, ואפילו עושין במלאכתן וקורין. ובתוספתא מסופר מעשה בשני התנאים ר' ישמעאל ור' אלעזר בן עזריה, שניהם מתלמידי בית הלל, שהיו מסובין במקום אחד עם תלמידיהם, והיה ר' ישמעאל מוטה על המטה, כדרך המסובים, ואילו ר' אלעזר בן עזריה ישב זקוף. כיון שהגיע זמן קריאת שמע של ערבית, הטה ר' אלעזר וקרא קריאת שמע כשהוא מוטה, וכדעת בית שמאי. ודווקא אז זקף ר' ישמעאל וקרא זקוף. נראה שר' אלעזר נפגע, ואמר לו ר' אלעזר בן עזריה לר' ישמעאל: ישמעאל אחי, אמשול לך משל למה הדבר דומה — משל לאחד שאומרים לו כמחמאה זקנך מגודל ונאה לך! אמר להם אותו האיש: יהיה כנגד המשחיתים, כלומר, אני מגדל זקן כדי להרגיז את המגלחים ומשחיתים את זקנם רשב"א. אף כך אתה, כל זמן שאני זקוף — אתה מוטה, עכשיו כשאני הטתי והריני כמשבח את מנהגך ועושה כדוגמתך אתה זקפת כאילו כדי להראות שאתה נוהג ההיפך ממני.

16 אמר לו ר' ישמעאל: אני עשיתי כדברי בית הלל שלדעתם אפשר לקרוא קריאת שמע בכל מצב, ואתה עשית כדברי בית שמאי, והרי שנהגתי כהלכה. ולא עוד אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות כדרך שנהגת אתה, ועל כן היה עלי להדגיש שאין זו חובה.

17 ושואלים בתלמוד: מאי מהו "ולא עוד"? מדוע הצטרך ר' ישמעאל להוסיף נימוק אחר לדבריו, והרי לכאורה די היה לו לומר שנהג כבית הלל?

18 ומשיבים: חייב היה להוסיף נימוק זה, שכן וכי תימא ואם תאמר: בית הלל נמי אית להו גם כן יש להם, הם מסכימים שמותר לקרות כשהם מטין, ויכול היה ר' ישמעאל להשאר מוטה גם לשיטת בית הלל, אלא הני מילי דברים אלה אמורים דווקא באופן שהוא מטה ואתא מעיקרא ובא מתחילה, ובכגון זה ההטייה הריהי ככל מצב אחר. אבל הכא כאן, כיון שעד השתא עכשיו הוית היית זקוף והשתא ועכשיו מוטה, אמרי יאמרו התלמידים: שמע מינה למד ממנה, מהטייה זו שכבית שמאי סבירא להו סבורים הם, וקיים חשש שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות כבית שמאי. ולכן הוצרך ר' ישמעאל לזקוף.

19 ג תני שנה רב יחזקאל: מי שעשה כדברי בית שמאי — עשה, ואין אומרים שלא נהג כהלכה, וכן מי שעשה כדברי בית הלל — עשה, שלדעה זו הודו בית הלל ובית שמאי זה לזה שאם עשה אדם מעשה כדעת החולקת — יצא. ואף שנקבעה הלכה כבית הלל, מכל מקום אף לבית הלל, הנוהג כבית שמאי — יצא.

20 ואילו רב יוסף אמר: עשה כדברי בית שמאי — לא עשה ולא כלום, וצריך לחזור ולעשות כדברי בית הלל. וראיה לדבר ממה דתנן ששנינו במשנה בהלכות סוכה: מי שהיה ראשו ורובו רוב גופו בסוכה, ושלחנו שעליו הוא אוכל בתוך הבית, בית שמאי פוסלין, שכן עשוי הוא להימשך אחר שולחנו ויתברר שאכילתו היתה מחוץ לסוכה. ובית הלל מכשירין, שעדיין הוא נמצא ראשו ורובו בסוכה.

21 אמרו להם בית הלל לבית שמאי כראיה לדבריהם: והלא מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל בסוכות לבקר את ר' יוחנן בן החורנית, מצאוהו שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, ולא אמרו לו כלום. הרי שאף בית שמאי לא מצאו פסול בדבר.

22 אמרו להם בית שמאי: משם ראיה?! לא כך היה המעשה, אלא אף הם אמרו לו במפורש: אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך. ומכאן אפשר להסיק כי לדעת החולקים, הנוהג כשיטה האחרת — לא יצא ידי חובתו כלל. ומשום כך כשנתקבלה להלכה שיטת בית הלל, כל העושה כדברי בית שמאי — לא יצא ידי חובתו.

23 רב נחמן בר יצחק אמר דעה חריפה יותר: עשה כדברי בית שמאי — חייב מיתה, כלומר, חמור מעשהו עד מאד, עד שאפשר לומר שהוא חייב מיתה. דתנן שכן שנינו במשנתנו, אמר ר' טרפון לחבריו: אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים, אמרו לו: כדאי היית לחוב במיתת עצמך, שעברת על דברי בית הלל.

24 ד משנה מדיני קריאת שמע עצמה, עוברת המשנה לברכות הסמוכות לקריאת שמע. וכאן נקבע הסדר: לקריאת שמע של שחר מברך שתים לפניה, האחת על המאורות, והשניה ברכת האהבה על התורה, ואחת לאחריה הפותחת "אמת ויציב". ואילו בערב מברך שתים לפניה על המאורות ועל אהבת ה', ושתים לאחריה, ברכת הגאולה המתחילה "אמת ואמונה", וברכת "השכיבנו". ועל ברכת "אמת ואמונה" הוא אומר כי אחת ארוכה ואחת קצרה, כלומר, יכול הוא להאריך בה ויכול לקצר בה, כי בין שהיא ארוכה בין שהיא קצרה — יוצא הוא ידי חובה תוספות.

25 ואולם בדרך כלל מקום שאמרו שיש להאריך בברכה — אינו רשאי לקצר, ואף להיפך, לקצר — אינו רשאי להאריך. ואם אמרו חכמים לחתום ולסכם את הברכה שנית באמירת "ברוך" וכו' בסיומה של הברכה — אינו רשאי שלא לחתום, וכמו כן שלא לחתום — אינו רשאי לחתום.

26 ה גמרא מתחילה מבררים את נוסחן של שתי הברכות שלפני קריאת שמע בשחרית, ושואלים: מאי מה מברך?

27 אמר ר' יעקב אמר ר' אושעיא: הברכה מתרכזת בפסוק

28 "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה" ישעיה מה, ז.

29 על נוסחה של הברכה שואלים: ולימא ויאמר בנוסח הברכה: "יוצר אור ובורא נוגה" כדי לא לומר "חושך", שיש בו משום גנאי!

30 ומשיבים: כדכתיב קאמרינן כפי שנאמר אנו אומרים, ואיננו משנים מנוסח המקרא.

31 את התשובה הזו מתקיפים: אלא מעתה "עושה שלום ובורא רע", מי קא אמרינן כדכתיב האם אומרים אנו כפי שנאמר?! אלא כתיב נאמר "רע" וקרינן ואנו קוראים "הכל" שהוא לישנא מעליא לשון מעולה, נקיה, שלא להזכיר "רע", ואם כן הכא נמי לימא גם כאן יאמר "נוגה", לישנא מעליא בלשון נקיה!

32 אלא אמר רבא: הטעם שאנו מזכירים "בורא חושך" הוא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, ועל ידי כך מצרפים את היום והלילה לאחדות שיש בה חלקים שונים.

33 ומוסיפים לשאול: בשלמא נניח מדת לילה ביום מזכירים כדאמרינן כפי שאמרנו: "יוצר אור ובורא חושך", אלא מדת יום בלילה, היכי משכחת לה היכן מוצא אתה אותה? שהרי בברכת המאורות בלילה אין מזכירים "יוצר אור"?

34 אמר אביי: בכל זאת מזכירים מדת יום בברכת הלילה במילים "גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור".

35 א ושואלים: ואידך מאי היא והאחרת מה היא? מה הוא נוסחה של הברכה האחרת מברכות קריאת שמע? אמר רב יהודה אמר שמואל: "אהבה רבה". וכן אורי ליה הורה לו ר' אלעזר לר' פדת בריה בנו, שיש לומר "אהבה רבה".

36 ותניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: אין אומרים "אהבת עולם", אלא "אהבה רבה". ואף על פי כן רבנן אמרי חכמים אומרים שיש לומר "אהבת עולם", וכן הוא, הכתוב, אומר, וממנו סמך לכך: "ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד" ירמיהו לא, ג.

37 ב ברכת "אהבה רבה" עניינה הזכרת אהבת ה' לנו, ושבח על התורה. ולכן אמר רב יהודה אמר שמואל: השכים לשנות, עד שלא קרא קריאת שמע — צריך לברך ברכה מיוחדת על התורה. משקרא קריאת שמע — אין צריך לברך, שכבר נפטר ב"אהבה רבה", שאף משמעותה כברכה הרגילה על התורה. ואגב העיסוק בברכת התורה הובאו חילוקי דעות מה היא תורה לענין זה של חובת ברכה לפניה.

38 אמר רב הונא: רק למקרא צריך לברך, כי הוא דבר ה', ואולם למדרש ההלכה הנובע מתוך המקראות — אינו צריך לברך.

39 ור' אלעזר אמר: למקרא ולמדרש שאף הוא בגדר הוצאת ההלכות מדברי המקראות עצמם צריך לברך, אבל למשנה אינו צריך לברך, שאינה אלא פסקי ההלכה כפי שיסדוה החכמים.

40 ור' יוחנן אמר: אף למשנה נמי גם כן צריך לברך, כי היא כוללת את ההלכה הפסוקה והמחייבת, אבל לתלמוד שהוא העיון במשנה ובטעמיה, אין צריך לברך.

41 ורבא אמר: אף לתלמוד צריך לחזור ולברך, כי התלמוד הוא האמצעי האמיתי לברר את משמעותן של ההלכות ואין לימוד תורה לאמיתו אלא בדרך זו. ודברים אלה נסמכים על הלכה למעשה שראו במנהגו של רב.

42 שאמר תלמידו רב חייא בר אשי: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה פעמים רבות הייתי עומד לפני רב לתנויי פרקין ב"ספרא דבי רב" ללמוד את פרקנו ב"ספר של בית רב", "תורת כהנים" וראיתי שרב הוה היה מקדים וקא משי ידיה, ובריך, ומתני לן פרקין ורוחץ את ידיו, ומברך, ושונה לנו את פרקנו. ואם כן רואים מכאן שאף לפני לימוד והסברת "תורת כהנים" שהוא כלימוד גמרא — יש לברך.

43 ומבררים: מאי מה נוסח הברכה אותה מברך? גם בנוסח ברכת התורה נחלקו הדעות; אמר רב יהודה אמר שמואל: נוסחה הוא כשאר ברכות המצוות "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה".

44 ואילו ר' יוחנן מסיים בה הכי מוסיף בה כסיום כעין ברכה נוספת "הערב נא עשה את הדברים עריבים ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות פיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל".

45 ורב המנונא אמר נוסח אחר: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה' נותן התורה". ועל כך אמר רב המנונא: זו היא מעולה שבברכות התורה, שבנוסחה הקצר היא מצרפת הודאה לה' על התורה וקילוס לתורה ולישראל,

46 ומכיון שנאמרו בדבר זה שלוש נוסחות ברכה, אשר לכל אחת מעלה משלה, הוסכם כי הלכך לכן לימרינהו לכולהו שיאמרו את כולן כברכות התורה.

47 ג ומעתה שבים לעסוק בברכות קריאת שמע, ומביאים לשם כך מתוך תיאור נוהגי בית המקדש. תנן התם שנינו שם במסכת תמיד: בשחר אמר להם הממונה על סדרי המקדש, לכהנים אנשי המשמר: "ברכו ברכה אחת!". והם אנשי המשמר ברכו. ועוד קראו עשרת הדברות, ואת פרשיות "שמע", "והיה אם שמוע", "ויאמר" כרגיל בקריאת שמע. ועוד ברכו את העם שלש ברכות, שהן "אמת ויציב", שהיא הברכה שלאחר קריאת שמע, ועבודה, ברכה מיוחדת על קבלת הקרבנות ברצון לפני ה', בדומה לברכת "רצה" אשר בשמונה עשרה, וברכת כהנים בדרך תפילה ובלא נשיאת כפים תוספות. ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא, כי ביום השבת מתחלפים משמרות הכהנים העובדים במקדש, ומוסיפים ברכה לכבוד המשמר הקודם. פרטים אחדים במשנה זו אינם ברורים למדי.

48 ראשית: מאי מהי "ברכה אחת" שהורה הממונה לברך? איזו ברכה היא? ומסופר: כי הא כמו זה שאירע שר' אבא ור' יוסי בר אבא אקלעו לההוא אתרא נזדמנו למקום אחד שלא נתפרש שמו, בעו מנייהו שאלו מהם בני המקום: מאי מהי "ברכה אחת" הכתובה במשנה? לא הוה בידייהו היה בידם תשובה. ועל כן אתו שיילוהו באו ושאלוהו את רב מתנה וגם הוא לא הוה בידיה היתה בידו תשובה. אתו שיילוהו הלכו אז ושאלו את רב יהודה. והוא אמר להו להם: הכי כך אמר שמואל, "אהבה רבה" היא הברכה האחת שהיה משמר הכהנים מברך.

49 תשובה אחרת לשאלה זו אמר ר' זריקא, אמר ר' אמי, אמר ר' שמעון בן לקיש: ברכה זו היא "יוצר אור". בבבל שמעו את דברי ר' שמעון בן לקיש בצורה זו. ואולם כי אתא כאשר בא רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל לבבל, אמר שלא כך היה המעשה, והא הלכה זו שאמר ר' זריקא בשם ריש לקיש לאו לא בפירוש אתמר נאמר אלא מכללא אתמר מכלל הדברים של ריש לקיש וממסקנתם נאמר. שאמר ר' זריקא אמר ר' אמי, אמר ר' שמעון בן לקיש: זאת אומרת, כלומר, ניתן להסיק מהביטוי "ברכו ברכה אחת" שבמסכת תמיד כי ברכות שלפני קריאת שמע אין מעכבות זו את זו. שאם אמר רק אחת מהן יצא ידי חובה באותה שאמר, כי שתי הברכות אינן תלויות זו בזו ומכאן הסיק ר' זריקא שדעת ריש לקיש שברכה אחת זו היא "יוצר אור". מדברי ר' שמעון בן לקיש הסיקו שלדעתו הברכה האחת היא ברכת "יוצר אור".

50 וכך היתה דרך השיקול של אותם חכמים: אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה כי "יוצר אור" הוו אמרי היו אומרים, היינו זהו המובן של דברי ריש לקיש ברכות אין מעכבות זו את זו, דלא קא אמרי שאינם אומרים "אהבה רבה" אלא רק ברכת "יוצר אור" לבדה, ואף על פי כן יצאו ידי חובת ברכה זו.