ביאור שטיינזלץ על ברכות ל״ו

1 דכולהו שלקי של כל השלקים, ירקות שלוקים, ובאניגרון מוסיפים כמות ידועה של שמן.

2 ואולם גם כאן אפשר להקשות שאם כן הוה ליה הריהו האניגרון עיקר ושמן טפל, ותנן ושנינו במשנה, זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר כראוי לו ופוטר אף את הטפלה באותה ברכה, ויש לברך איפוא רק על האניגרון!

3 ומתרצים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — בחושש בגרונו, שהיה לו כאב גרון, והוא שוטף את גרונו בשמן, דתניא שכן שנינו בברייתא בדומה לכך: החושש בגרונו לא יערענו יגרגר בשמן תחלה לכתחילה בשבת, שלא יכניסנו לפיו מלכתחילה כדי להשהותו בתוך גרונו לצורך רפואה, משום שאסור להשתמש ברפואות בשבת. אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע אותו אף לכתחילה. ומאחר שרגילים לשתות שמן לבדו או על ידי טפלה אניגרון לשם רפואה, יש לברך על שתיה זו "בורא פרי העץ".

4 על כך מקשים מצד אחר: פשיטא פשוט, מובן מאליו שיש לברך! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: כיון שלרפואה קא מכוין הוא מתכוון שלא לבריך עליה יברך עליו כלל, שהרי אין מברכים לפני שתיית רפואה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שבמקרה זה כיון דאית ליה שיש לו הנאה מיניה, בעי ברוכי ממנו, צריך לברך עליו.

5 א ומבררים: קמחא דחיטי קמח חיטים, אם אכלו כמות שהוא, מה יש לברך עליו? ובכך נחלקו הדעות: רב יהודה אמר שמברך "בורא פרי האדמה", ורב נחמן אמר שמברך "שהכל נהיה בדברו".

6 אמר ליה לו רבא לרב נחמן: לא תפלוג עליה אל תחלוק עליו על רב יהודה, כי ר' יוחנן ושמואל קיימי כוותיה עומדים כמותו, בשיטתו אף על פי שדברו בנושא אחר. שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל, וכן אמר ר' יצחק שכך אמר ר' יוחנן: שמן זית מברכים עליו "בורא פרי העץ". אלמא מכאן: אף על גב דאשתני אף על פי שהשתנה — במלתיה קאי בדברו, בברכתו הוא עומד, נשאר, שהרי מברכים על השמן כשם שמברכים על הזית עצמו, אף על פי שהשתנה ממה שהיה בתחילה. והכא נמי אף על גב דאשתני וכאן גם כן אף על פי שהשתנה — במלתיה קאי בדברו, בברכתו הוא עומד, נשאר, וכשם שמברכים על פרי האדמה, כך יש לברך על הקמח שנעשה ממנו.

7 על כך השיב: מי דמי האם זה דומה? התם שם — לית ליה עלויא אחרינא אין לו עילוי אחר, ואילו הכא כאן — אית ליה עלויא אחרינא יש לו עילוי אחר, בפת לחם, ומאחר שהשמן הוא המוצר המוגמר של הזית — יש לברך עליו כמו על העץ עצמו, ואולם קמח החיטים יש לו עילוי — כשהוא נעשה אחר כך לחם, ואם כן אינו אלא מוצר גולמי שאינו ראוי לא לברכת החיטה, ולא לברכה שעל הלחם כי אם "שהכל" בלבד.

8 על כך שואלים: וכי אית ליה עלויא אחרינא לא מברכינן עליה וכאשר יש לו עילוי אחר אין מברכים עליו "בורא פרי האדמה" אלא "שהכל"? והאמר והרי אמר ר' זירא אמר רב מתנא אמר שמואל שאקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו על דלעת חיה, לא מבושלת, וקמח שעורים מברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו". מאי לאו דחיטי האם לא נסיק מכאן שבשל חיטים מברכים אנו עליהם "בורא פרי האדמה", שאם על קמח שעורים, שאיננו כרגיל מאכל אדם, מברכים "שהכל", קמח חיטים ודאי ראוי לברכת "בורא פרי האדמה"!

9 טענה זו דוחים: לא, דחיטי נמי קמח של חיטים גם כן מברכים עליו "שהכל נהיה בדברו".

10 על כך שואלים: ולשמעינן דחיטי ושישמיענו דין קמח חיטים וכל שכן שנדע מכאן לגבי הברכה דשערי של קמח שעורים!

11 על כך משיבים: אי אשמעינן דחיטי הוה אמינא אם היה משמיע לנו בקמח חיטים הייתי אומר כי הני מילי דחיטי דברים אלו אמורים דווקא בקמח של חיטים, אבל דשערי בשל שעורים לא לבריך עליה יברך עליו כלל, קא משמע לן השמיע לנו, ועל כן היה צורך ללמדנו שצריך לברך אף לפני אכילת קמח זה.

12 על הסבר זה מקשים: ומי גרע והאם גרוע הוא ממלח וזמית, דתנן שכן שנינו במשנה שעל המלח ועל הזמית אומר האוכל "שהכל נהיה בדברו", וכל שכן קמח שעורים. קושיה זו נדחית: אף על פי כן אצטריך צריך לומר את ההלכה בענין קמח שעורים, כי סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי מלח וזמית עביד אינש דשדי לפומיה עשוי אדם שישליך לפיו לעיתים, אבל קמחא דשערי קמח שעורים הואיל וקשה לקוקיאני תולעי מעיים, שהוא עשוי להזיק ולגרום להתפתחות אותם תולעים, ולכך הייתי אומר כי לומר את ההלכה בענין קמח שעורים ראוי היה שלא לבריך עליה יברך עליו כלל, על כן קא משמע לן השמיע לנו כי כיון דאית ליה שיש לו לאוכל הנאה מיניה ממנו על כן בעי ברוכי צריך לברך.

13 ב שאלה אחרת בדבר ברכה נשאלה ביחס לקורא, שהוא הקרום הדק המצפה את ענפיו הצעירים של הדקל שנהגו לעתים לפושטו מן הענף ולאכלו. ובכך נחלקו. רב יהודה אמר כי יש לברך עליו "בורא פרי האדמה", ואילו שמואל רבו של רב יהודה אמר שיש לברך עליו "שהכל נהיה בדברו".

14 ומסבירים את שיטותיהם: רב יהודה אמר כי יש לברך עליו "בורא פרי האדמה", שכן הריהו פירא פרי, וצריך לברך עליו אם כן כעל כל פרי אחר. ואילו שמואל אמר שיש לברך עליו "שהכל נהיה בדברו", הואיל וסופו להקשות להתקשות ויש לראותו אם כן כחלק מן העץ ולא כפרי.

15 אמר ליה לו שמואל לרב יהודה: שיננא, כוותך מסתברא גדול השיניים רה"ג, כמותך מסתבר לומר, דהא שהרי אף הצנון סופו להקשות אם מניחים אותו באדמה, ובכל זאת מברכינן עליה מברכים אנו עליו כשהוא רך "בורא פרי האדמה". ומכל מקום, על אף שבח זה, מוכיחים כי לא היא אין הדבר כן, צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא צנון זורעים אנשים על דעת, מתוך כוונה, לאכול את הצנון הרך, דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא דקל אין אנשים נוטעים על דעת לאכול את קרומי הענף, וסיב הדקל אינו אלא מאכל מקרי שאינו יכול להחשב פרי הדקל.

16 על כך שואלים: וכל היכא מקום שלא נטעי אינשי אדעתא דהכי נוטעים אנשים על דעת כן לא מברכינן עליה מברכים אנו עליו? והרי צלף, דנטעי אינשי אדעתא דפרחא שנוטעים אנשים מתוך כוונה לאכול את הפרי, ותנן ושנינו במשנה שעל מיני נצפה שם אחר לצלף, על העלין ועל התמרות הענפים הצעירים אומר האוכל "בורא פרי האדמה", ואילו על האביונות פרי הצלף ועל הקפריסין ניצני פרי זה אומר "בורא פרי העץ". הרי שאף על העלים והתמרות הטפלים לפרי מברכים בכל זאת "בורא פרי האדמה" ולא "שהכל"!

17 על כך אמר רב נחמן בר יצחק כי בכל זאת יש הבדל, צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא צלף נוטעים אנשים על דעת שיאכלו את העלים, דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא דקל אין אנשים נוטעים על דעת שיאכלו את הסיב ואין איפוא הוכחה מן הצלף על הדקל. ומסכמים: ואף על גב דקלסיה ואף על פי ששבחו שמואל לרב יהודה, מכל מקום הלכתא כוותיה הלכה כמו שמואל.

18 ג ואגב הדיון בצלף מביאים הלכה נוספת בצלף. אמר רב יהודה אמר רב: צלף של ערלה בחוצה לארץ שבה דיני הערלה אינם אלא מדברי סופרים זורק את האביונות שהם עיקר פריו של הצלף ואוכל את הקפריסין. ומעלים השאלה: למימרא האמם נאמר נסיק מכאן כי האביונות הם פירי פירות ממש של הצלף ואילו קפריסין לאו פירי אינם פרי? ורמינהו ומשליכים על כך, אנו מביאים מקור סותר ממה ששנינו: על מיני נצפה על העלים ועל התמרות אומר "בורא פרי האדמה", ועל האביונות ועל הקפריסין אומר "בורא פרי העץ", והרי שהקפריסין הינם פרי הצלף!

19 ומשיבים: הוא, רב, שאמר ופסק כשיטתו של ר' עקיבא. דתנן שכן שנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: הצלף מתעשר חייב בהפרשת מעשרות מכל הגדל עליו, מן התמרות ואביונות וקפריסין, כי כל אלה נחשבים לפירותיו. ור' עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שרק הוא נחשב פרי. ולשיטה זו שרק האביונות הם פרי אסר רב לאכול רק את האביונות בשנות הערלה של הצלף.

20 ושואלים: אם כן הוא, מדוע פסק רב כן בענין ערלה, ונימא ויאמר בפשטות: "הלכה כר' עקיבא", ומתוך זה ניתן להסיק כן הלכה למעשה אף לגבי ערלה! ומשיבים: אי אמר אילו היה רב אומר "הלכה כר' עקיבא" הוה אמינא הייתי אומר כי אפילו בארץ ישראל הלכה כמותו, ועל כן קא משמע לן השמיע לנו בנוסח זה, שכלל הוא בדיני ערלה שכל המיקל בארץ — הלכה כמותו בחוצה לארץ, אבל בארץ — לא, אין הלכה כמותו.

21 על כך שואלים: אם כן ונימא ויאמר רב בפשטות: "הלכה כר' עקיבא בחוצה לארץ", שכל המיקל בארץ — הלכה כמותו בחוצה לארץ ומשיבים: אי אמר הכי, הוה אמינא אם היה אומר כך, הייתי אומר כי הני מילי דברים אלו אמורים דווקא גבי אצל, ביחס למעשר אילן, שאפילו בארץ גופא עצמה אינו אלא מדרבנן מדברי סופרים, אבל גבי אצל, ביחס לערלה, שבארץ היא אסורה מדאורייתא מן התורה אימא הייתי אומר כי בחוצה לארץ נמי גם כן נגזור ונאסור את הפירות, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאף בערלה הלכה כר' עקיבא.

22 ד ובענין זה מסופר: רבינא אשכחיה מצא אותו את מר בר רב אשי דקא זריק שהוא זורק אביונות וקאכיל ואוכל קפריסין של צלף ערלה. אמר ליה לו רבינא למר בר רב אשי: מאי דעתך מה דעתך שאתה אוכל את הקפריסין, האם משום שאתה נוהג כשיטת ר' עקיבא שהוא מיקל, ולעביד מר ויעשה, ינהג אדוני כדעת בית שמאי דמקילי טפי המקילים יותר! דתנן שכן שנינו במשנה בענין דין כלאים בצלף, שבית שמאי אומרים שהצלף הוא כלאים בכרם, ואיסור זריעת ירקות בכרם כולל את הצלף. ואילו בית הלל אומרים שאין הצלף כלאים בכרם. ואולם אלו ואלו מודים שהצלף חייב בערלה.

23 ולפני סיכום הבעיה לענייננו, מעירים בהבהרת המשנה עצמה: הא גופא קשיא משנה זו עצמה קשה בשל סתירה פנימית בה: מצד אחד אמרת בענין צלף כי בית שמאי אומרים שהוא כלאים בכרם, אלמא מכאן שמין ירק הוא, והדר תני וחזר ושנה: אלו ואלו מודים שחייב בערלה, אלמא מכאן מין אילן הוא!

24 ומשיבים: הא לא קשיא זו אינה קשה, שכן בית שמאי ספוקי מספקא להו, ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא מסופקים הם, והם עושים נוהגים כאן להחמיר וכאן להחמיר, שמאחר שלא החליטו בית שמאי אם הצלף הוא אילן או ירק, הריהם פוסקים לגביו לחומרה גם כאילן וגם כירק. מכל מקום לבית שמאי הוה ליה הריהו הצלף רק ספק ערלה, ותנן ושנינו במשנה כהלכה מוסכמת: ספק ערלה — בארץ ישראל הוא אסור באכילה, ובסוריא הוא מותר ואין חוששים לספק. ובחוצה לארץ יורד בעל השדה הנכרי

25 ולוקח מפירות הערלה — ובלבד שלא יראנו היהודי לוקט. ואם כן אפשר לנהוג בחוצה לארץ כדעת בית שמאי שהצלף לדעתם רק ספק ערלה, ועל כן אפשר לאכול גם את אביונות הצלף ללא חשש!

26 ומשיבים: הכלל שנוהגים בחוץ לארץ כדעת המקל בארץ, הרי זה כגון שעומדת דעת ר' עקיבא במקום דעת ר' אליעזר, שהם חולקים ודעת ר' עקיבא להקל, שאז עבדינן כותיה עושים אנו כמותו, ואולם כשעומדת דעת בית שמאי במקום דעת בית הלל — אינה ודבריהם נדחו לגמרי מן ההלכה ואינם נחשבים.

27 א באותו ענין עצמו עוסקים עתה בנקודה אחרת: ותיפוק ליה ותצא לו ההלכה שהקפריסין אסורים בערלה מן הטעם שהקפריסין נעשה שומר לפרי, ורחמנא אמר והתורה אמרה: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" ויקרא יט, כג, ואנו דורשים כי "את פריו" משמעו — את הטפל לפריו, ומאי ניהו ומה הוא — שומר לפרי, אותו חלק בצמח השומר את הפרי ומכאן מקור ישיר לאסור את הקפריסין בערלה משום שומרי הפרי.

28 אמר רבא: היכא אמרינן היכן, באיזה מקרה אומרים אנו שנעשה שומר לפרי — זהו דווקא היכא דאיתיה היכן שישנו בין בתלוש בין במחובר, ואולם הכא במחובר — איתיה ישנו, בתלוש — ליתיה אינו, ומאחר שהשומר נופל מן הפרי כשהוא תלוש, שוב אינו נקרא "שומר".

29 איתיביה הקשה עליו אביי ממה ששנינו בדיני טומאה: פיטמא של פרי הרמון מצטרפת לשיעורו של הרימון והם נחשבים כדבר אחד לענין מדידת הכמות המינימלית העשויה לקבל טומאה. ואולם הנץ שלו פרח הרימון אין מצטרף. מדקאמר ממה שאמר שהנץ שלו אין מצטרף, אלמא דלאו מכאן שלא אוכל הוא, אלא טפל בלבד. ואף על פי כן תנן שנה בדיני ערלה: קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין כולם חייבין בערלה. הרי שקנה המידה שעל פיו אנו קובעים מה נחשב כשומר לפרי ומצטרף לאוכל לדיני טומאה אינו קובע בדיני ערלה, וכפי שאנו רואים במקרה של נץ הרימון. ועל כן הקפריסין אף אם אינם נחשבים כשומר לפרי בדיני טומאה, עדיין אפשר שהם מצטרפים לו לדיני ערלה!

30 אלא אמר רבא הסבר אחר: היכא אמרינן היכן אנו אומרים שנעשה להו להם שומר לפירי לפירות — הרי זה היכא דאיתיה היכן שישנו, השומר בשעת גמר בישול פירא הפרי, ואולם האי זה הקפרס =יחידה אחת של קפריסין ליתיה איננו בשעת גמר פירא הפרי והוא נושר עוד לפני גמר בישול הפרי.

31 גם על הסבר זה מקשים: איני וכן הוא?! והאמר והרי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי אותן עטיפות התמרים של ערלה — אסירי אסורות, הואיל ונעשו שומר לפירי. ואולם אותן עטיפות שומר לפירי אימת הוי מתי הן, כלומר, ממתי מתחילות הן לשמש כשומר לפרי — בכופרא בעוד הפרי צעיר, ובכל זאת קא קרי ליה הוא קורא לו, להם "שומר לפירי לפירות", הרי ששומר לפרי אינו צריך להשאר עד גמר בישולו של הפרי, ושוב יש לשאול מפני מה אין משווים את הקפריסין לפירות הצלף?!

32 על כך מסבירים כי רב נחמן סבר לה סבור הוא להלכה כשיטת ר' יוסי, דתנן שכן שנינו במשנה שר' יוסי אומר שסמדר הענבים בשלב הראשון של היותם פירות, מיד לאחר שנופלים פרחי הגפן אסור משום ערלה מפני שהוא נחשב כבר כפרי ולשיטה זו גם עטיפות התמרים, אף על פי שהן בשלב ראשון של חניטתם נחשבים לערלה. ופליגי רבנן עליה וחלוקים חכמים עליו והם סבורים כי הסמדר איננו פרי, ועל כן גם עטיפות התמרים אינן פרי וכמו כן גם הקפריסין.

33 מתקיף לה מקשה עליה, על הלכה זו רב שימי מנהרדעא: ובשאר אילני אילנות, פרט לענבים מי פליגי רבנן עליה האם חלוקים חכמים עליו במה שלדעתו הפרי אף בשלב הראשון של הבשלתו נקרא "פרי"? והתנן והרי שנינו במשנה: בתורה נאמר ביחס לפירות הגדלים בשביעית "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" ויקרא כה, ו ולמדו חכמים "לאכלה" — ולא להפסד. ומכיון שאסור להפסיד פירות שביעית, דנים מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית בשנת השמיטה כיון שבכך הוא גורם להשחתה — בית שמאי אומרים: כל האילנות משיוציאו, כלומר, מאותו זמן שבו נופלת התפרחת, ומתגלים הפירות בשלב הראשוני שלהם. ובית הלל אומרים שיש לחלק בין סוגי האילנות, החרובין אסורים להיקצץ משישרשרו — כשפרי החרוב מקבל צורה הדומה קצת לשרשרת. והגפנים משיגרעו יבואר להלן, והזיתים משיניצו, ושאר כל האילנות משיוציאו.

34 ואמר רב אסי: "שיגרעו" הכתוב במשנה יש להבין: הוא בוסר, הוא גרוע, הוא פול הלבן. עוד בטרם בירור הענין תמהים: פול הלבן סלקא דעתך עולה על דעתך?! כיצד אפשר לדבר על פול הלבן בגפנים? אלא אימא אמור ששיעורו של הבוסר כפול הלבן. ועל כל פנים מאן שמעת ליה דאמר את מי שמעת שאומר כי בוסר אין כן נחשב לפרי, ואילו סמדר לא — הלא הם רבנן חכמים החולקים על ר' יוסי, וקתני ושנינו שלדעת חכמים אלה שאר כל האילנות — משיוציאו, הרי שאף הם מסכימים שהפרי מתחילת חניטתו אסור משום ערלה, וחוזרים אנו אם כן לשאלה הראשונה מדוע הקפריסין מותרים?

35 אלא אמר רבא פירוש אחר: היכא אמרינן דהוי היכן אנו אומרים שהוא שומר לפרי — היכא דכי שקלת ליה היכן שאם אתה נוטל אותו את השומר, מיית פירא מת הפרי, הכא כי שקלת ליה כאן בצלף, כאשר אתה מוריד אותו, את הקפרס — לא מיית פירא מת הפרי,

36 ואכן הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא היה מעשה ונטלו, הורידו, את נץ הרימון, ויבש רמונא הרימון, ושקלוה לפרחא דביטיתא ונטלו, את פרח פרי הצלף — ואיקיים ביטיתא והתקיים פרי הצלף ולא מת, וזו הסיבה שקפריסין אינם נחשבים כשומר לפרי.

37 ומסכמים: והלכתא והלכה כמר בר רב אשי דזריק שזרק את האביונות ואכיל ואכל את הקפריסין. ומכיון שלגבי ערלה לאו פירא נינהו אינם נחשבים כפירות, לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו גם כן אינם נחשבים כפרי, ולא מברכינן עליה ואין אנו מברכים עליו "בורא פרי העץ" אלא "בורא פרי האדמה".

38 ב שאלה מה לברך התעוררה גם לגבי פלפלי פלפלים. רב ששת אמר: האוכל פלפלים צריך לברך "שהכל", ואילו רבא אמר: לא כלום, אינו צריך לברך כלל. ואזדא והלך רבא לטעמיה לטעמו, לשיטתו שאכילת פלפלים אינה נחשבת, שאמר: כס פלפלי ביומא דכפורי כסס, כרסם, פלפלים ביום הכיפורים — פטור, כס זנגבילא ביומא דכפורי כסס זנגביל ביום הכיפורים — פטור, שאכילת הפירות החריפים הללו אינה מנהג בני אדם, ואינה נחשבת לאכילה, האסורה מן התורה ביום הכיפורים.

39 על כך מיתיבי מקשים ממה ששנינו בברייתא שהיה ר' מאיר אומר על הפסוק "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" ויקרא יט, כג: ממשמע שנאמר "וערלתם ערלתו את פריו" וכי איני יודע שעץ מאכל הוא? אם כן מה תלמוד לומר מה מלמדנו הכתוב "כל עץ מאכל" — להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה. ואיזהו? — זה הפלפלין. ללמדך שהפלפלין ואפילו החלק העצי שבהם ראויים לאכילה, ולפיכך הם חייבין בערלה, וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום, וכפי שנאמר: "ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה" דברים ח, ט, והרי שהפלפלים ראויים לאכילה!

40 ומשיבים: לא קשיא אין הדבר קשה, שיש לחלק, הא זה שרואים מדברי ר' מאיר שהפלפלים ראויים לאכילה הרי זה ברטיבתא ברטובה, בעוד הפלפלים רכים שאז הם ראויים לאכילה. ואילו הא זה ששנינו לענין יום הכיפורים שאין כסיסתם נחשבת לאכילה, הרי זה ביבשתא ביבישה, שכשמכרסם פלפלים יבשים אין אכילתו אכילה, ואינה טעונה ברכה.

41 אגב הזכרת ענין כסיסת הפלפלים ביום כיפור מביאים את מה שאמרי ליה רבנן אמרו לו חכמים למרימר: מפני מה כס זנגבילא ביומא דכפורי הכוסס זנגביל ביום הכיפורים פטור? והא והרי אמר רבא: האי המלתא דאתיא מבי הנדואי אותו זנגביל הבא מהודו — שריא מותר באכילה, ומברכינן עליה ומברכים אנו עליו "בורא פרי האדמה". ומתוך שלענין ברכה רואים אנו שהוא נחשב כראוי לאכילה, כך צריך להיות הדין גם לגבי כסיסתו ביום הכיפורים! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, הא זה שאמרנו שיש לברך עליו הרי זה ברטיבתא בזנגביל רטוב, טרי, הא זה ששנינו לענין כסיסתו ביום הכיפורים שאינה נחשבת כאכילה הרי זה ביבשתא ביבש.

42 ג וכן שאלו בדבר ברכת חביץ קדרה מאכל העשוי מתערובת קמח שמן ודבש וכן דייסא. ונחלקו הדעות, רב יהודה אמר שמברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו" ואילו רב כהנא אמר שמברכים עליהם "בורא מיני מזונות". ומבארים: בדייסא גרידא בלבד בלי דבר כולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים שמברכים עליה "בורא מיני מזונות". כי פליגי כאשר הם חלוקים הרי זה בדייסא שמוסיפים לה דבש, כעין מה שעושים בחביץ קדרה, שרב יהודה אמר שמברכים עליו "שהכל", שהוא סבר דובשא סבור שהדבש עיקר, ועליו מברכים "שהכל". ורב כהנא אמר שמברכים עליו "בורא מיני מזונות". כיון שהוא סבר סמידא סבור שהסולת עיקר, ועליה כעל כל שאר דברים הנעשים מתבואה מברכים "בורא מיני מזונות". אמר רב יוסף: כותיה כשיטתו של רב כהנא מסתברא מסתבר לומר, שכן רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: כל שיש בו מחמשת המינין של דגן מברכין עליו "בורא מיני מזונות" אף שהוא מעורב בדברים אחרים.

43 ד בהלכה על ברכת חמשת המינים, מבררים את הענין גופא לגופו. רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם שכל מאכל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו "בורא מיני מזונות". ואיתמר נמי ונאמר גם כן במקום אחר שרב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם שכל מאכל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו "בורא מיני מזונות". ולכאורה תמוה הדבר, שכן שני מאמרים אלה הינם חזרה על אותה הלכה!

44 על כן מסבירים: וצריכא ונצרכה החזרה, שכן אי אשמעינן אילו היה משמיע לנו רק שכל שהוא מחמשת המינים חייב בברכת מזונות הוה אמינא הייתי אומר כי משום דאיתיה בעיניה שהדגן ישנו בעינו, אבל על ידי תערובות — לא יברכו עליו "בורא מיני מזונות".