שלטי הגיבורים על כתובות כ״ט

1 כתב מיי' וכן הפוסק מעות לבנו לא קנה עד שיכנוס שכל הפוסק לא פוסק אלא על מנת לכנוס וכתב רבינו האי ז"ל דוקא בפוסק לחתנו אבל בפוסק לבתו כיון שאמר בשעת קדושין הרי אני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת אע"פ שמת החתן שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא על מנת שתבא לנשואי החתן דמ"מ לבתו פסק וקנתה וכתב הרא"ש משמע מתוך דבריו שאם מת החתן אפי' לא יבמה אחיו שחייב ליתן לבתו כל מה שפסק והא לא מסתבר כלל דודאי לא פסק לה אלא ע"מ שתינשא בהן ואם לא ניסת ומתה והוה לה בן לא ירש הבן אותו הממון אבל אם נתיבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי נותן ולך איני נותן שהרי לבתו פסק ולא פקעי הקדושין שמכחו יבמה אחיו: פסק הגאון מי שפסק מעות לחתנו בשעת הקדושין ונתנם לו קודם החופה ומתה הבת ויש לה בן יחזיר המעות לאב שכל הפוסק דעתו ע"מ לכנוס אבל מי שנותן לבתו סתם שתינשא ולא הזכיר שתינשא לפלוני קנתה אותה מתנה וכיון שנתקדשה אע"פ שנתבטלו הקדושין כשמת הארוס אין האב יכול לחזור בו: לשון ריא"ז ונראה בעיני שאם היה חתנו קיים אינו יכול לומר לו תכנום ואח"כ אתן לך אלא נותן לו מה שפסק ואח"כ כונס והוא שהי' יכול לכנוס מיד ואם רצה ליתן לו ע"י שליש הרשות בידו:

2 לשון ריא"ז וכן אין הבעל רשאי למכור בנכסי נדוניתה ואפי' כתב בכתובתה מטלטלין שלו וקבל עליו בשומא כאילו הבאתן מבית אביה אין הבעל רשאי למוכרן ואפי' בעודה יושבת תחתיו ואם מכר מכרו בטל ואפי' מכרו שניהם לצורך פרנסתן מכרן בטל לגמרי לפי שיכולה אשה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי בין בקרקעות בין במטלטלין כמב"ה:

3 פי' רבינו שמואל בר' ברוך לא הוו רבית כיון שאם היה מגרשה מיד הוה צריך להוסיף לה שליש אבל כל אדם שמלוה ברבית לא היה נותן אא"כ ירחיב לו זמן והוי אגר נטר ליה:

4 כתב מיי' הנושא סתם כותב לפי המנהג וכן היא שפסקה להכניס כותבת כפי מנהג המדינה אבל לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובה לפי מנהג המדינה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה ועכשיו נוהגין לכתוב בכל הכתובות בשוה תוספת ונדוניא אפי' לא הכניסה לו כלום ומגבינן אותם לפי תקנת הנשואין: לשון ריא"ז מקום שנהגו שלא להוסיף על המטבע ושלא לפחות מן השום הכל כמנהג המדינה וכל מקום שנהגו שלא ישלם הבעל הפחת והבלאות של נכסי צ"ב שקבל עליו בשומא הכל כמנהג המדינה כמב"ה:

5 לשון ריא"ז המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמישים זוזי מדינה שהן ששה ורביע זוזי צורי ואין יכולין לתבוע ממנו יותר אפי' היה עשיר גדול כמב"ה:

6 לשון ריא"ז וכן הפרנסים המשיאין היתומין לא יפחתו להן מחמשים זוזי מדינה ואע"פ שאין בידן מעות של צדקה אומרים להם לפרנסים ללוות עד שיגיעו שבתות ויו"ט לפסוק עליהן צדקה ברבים כמבואר ב"ה:

7 ובעני המחזר על הפתחים כתב מיי' אין נותנין לו מתנה מרובה אלא מתנה מועטת ואסור להחזיר העני השואל ריק אפי' אין נותן לו אלא גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם וז"ל הרא"ש אין נותנין לו מן הקופה מתנה מרובה אלא מתנה מועטת משמע דאגבאי צדקה קאי ומסתברא כדברי מיי' שעל כל אדם קאי דכיון שהוא מחזר אין האחד צריך ליתן לו די מחסורו: כתב מיי' היו לפנינו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות כולם מקדימין הכהן ללוי והלוי לישראל והישראל לחלל והחלל לשתוקי והשתוקי לאסופי והאסופי לממזר והממזר לנתין והנתין לגר והגר לעבד משוחרר בד"א בזמן שהיו שוים בחכמה אבל אם היה כהן ע"ה וממזר ת"ח ת"ח קודם וכל הקודם בחכמה קודם לחבירו ואם היה אחד מהם רבו או אביו אע"פ שיש שם גדול מהם בחכמה רבו או אביו שהוא ת"ח קודם לזה שהוא גדול ממנו: תשובת שאלה להרא"ש ששאלתם לצבור שיש להם ליתן לרב או לש"צ ואין ספוק בידם ליתן לשניהם איזה מהם קודם אם הוא רב מובהק ובקי בתורה ובהוראות ובדינים תלמיד חכם קודם ואם לאו ש"צ עדיף להוציא הרבים י"ח ושכתבתם שי"א שיכולין לשנות אפי' מת"ת לצורך ל' פשיטין להגמון בכל שנה לפי שהוא הצלת נפשות שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן ויכום ויפשיטום ערומים הדין עמהם כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם:

8 ור"ת פירש קודם שבא ליטול אם יש לו כלי כסף מחייבים אותו למוכרם כדי שלא יצטרך ליטול מהקופה אבל אם לאחר שהתחיל כבר ליטול נזדמנו לו כלים אין מחייבין אותו למכור כדי שלא יטול וי"א שכל אלו השיעורין לא נאמרו אלא בימיהם שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקין מעשר עני בכל שנה והיו נוטלין לקט שכחה ופאה לפיכך שיערו שמי שיש לו ר' זוז לא יטול לפי שיכול לעבוד בהן שנה ולשנה הבאה יהיה לו במה שיחיה אבל האידנא שאין כל זה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח תדע לך שהרי יש חילוק בין אם נושא ונותן שאז אפי' אם יש לו נ' זוז לא יטול לפי שאפשר לו להתפרנס מן הריוח אלמא הכל לפי הענין ואפשר כי בימיהם היתה ההוצאה מעוטה ואפשר להתפרנס בריוח של נ' זוז אבל האידנא א"א והכל לפי המקום והשעה: