שלטי הגיבורים על כתובות כ״ח

1 בירושלמי משמע שאינו יכול לפרנס ע"י פרנס והיא תאכל לבדה אא"כ יהיה מרצונה וכן הוא מסקנת הרא"ש: לשון ריא"ז לא אמרו לפרנס אדם את אשתו ע"י שליח אלא בשקבלה עליה אבל אם לא קבלה עליה הרשות בידה לומר אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי ואם הוא מורד בה הרי הוא כמי שמורד מלזון ומלפרנס:

2 וכתב מיי' בד"א בימים ההם ובארץ ישראל אבל בשאר זמנים ובשאר מקומות אין הדמים עיקר יש מקומות שהבגדים ביוקר ויש מקומות שהבגדים בזול אלא העיקר שסומכי' עליו שמחייבין אותו ליתן בגדים הראוים ליתן לה לימות הגשמים ולימות החמה כסות שלובשת כל אשה בעלת בית באותה מדינה ובכלל הכסות שהוא חייב להכלי בית ומדור שהוא יושב בו ומה הן כלי בית מטה מוצעת ומפץ ומחצלת לישב עליה וכלי אכילה ושתיה כגון קדרה וקערה וכוס ובקבוק וכיוצא בהן והמדור שנותן לה בית של ד' אמות על ד' אמות ותהיה רחבה חוצה לה כדי להשתמש בו ויהיה לה בה"כ חוץ ממנו וכן מחייבין אותו ליתן לה תכשיטין כגון בגדי צבעונים להקיף על ראשה ועל פדחתה ופוך ושרק וכיוצא בהן כדי שלא תתגנה עליו:

3 כתב סמ"ג מתוך שיטת התלמוד למדנו שכל תנא היה דן בארצו לפי מנהג הארץ שהיה דר בה א"כ עכשיו ראוי לדון שפוסקין בכל יום שתי סעודות בעניות בינוניות של בני אדם הדרים באותה העיר ואין משערין לא בחולה ולא בגרגרן ומאותו מאכל שרגילין בינונים של אנשי אותה העיר לאכול ולשתות. כתב מיי' כמה מזונות פוסקים לאשה פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא רעבתן מאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חטים חטים אם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או שאר מינים שנוהגין בהן ופוסקין לה פרפראות לאכול בו הפת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן ושמן לאכול ושמן להדלקת הנר ופירות ומעט יין לשתות אם הוא מנהג המקום ששותים הנשים יין ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כגון פרוטה לכבס או למרחץ וכיוצא בהן בד"א בעני שבישראל אבל אם הוא עשיר הכל לפי עשרו אפי' היה ממונו ראוי שיעשה לה כמה תבשילי בשר כופין אותו ופוסקין לה מזונות כפי ממונו ואם אינו יכול ליתן לה לחם שהיא צריכה כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה עליו בחוב עד שתמצא ידו ויתן. הבעל שרוצה ליתן מזונות הראוים לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת ע"כ כתב ה"ר אליהו חייב אדם להשכיר עצמו בפועל לפרנס את אשתו דמספר כתובה נלמוד אנא אפלח ואוקיר וכו' ור"ת אומר שא"צ. ומכובה אין ללמוד דאנא אפלח אין פירוש שישכיר את עצמו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע וכ"כ הרמ"ה לחיובי למעבד לא מחייבינן ליה אבל היכא דעבד ושקל אגרא אע"ג דגבי בע"ח לא מחייבינן ליה למפרע מיניה אלא לבתר דמשיירין ליה מזון ל' יום ושאר מילי דסדור גבי מזונות דלאו זוזי אסקה ביה חייב לזונה כפי כבודה אפי' אי לית ליה אלא מזונא דחד יומא חייב לזונה מנייהו או למיכל בהדיה במאי דאכיל: לשון ריא"ז אם אין ידו משגת לזון ולפרנס את אשתו ואפי' בשיעורים הפחותים שביארנו וגם היא אינה מסתפקת במעשה ידיה ותובעת גירושין ממנו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד אשר תשיג ידו ותגבה ממנו וכך שיטת מיי':

4 כתב מיי' בד"א בעני שבישראל אבל בעשיר הכל לפי עשרו וכבודו ואפי' היה לו לקנות לה כלי רקמה וכלי זהב היו כופין אותו וכן שכר המדור וכלי הבית ותכשיטין הכל לפי עשרו וכבודו ואם קצרו ידו ליתן אפי' כעני שבישראל כופין אותו להוציאה ותהיה עליו הכתובה חוב עד שיעשיר ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים עד בני ז' חייב ליתן להם כסות המספיק להם וכלי בית ומדור לשכון בהם ואינו נותן להם לפי עשרו אלא לפי צרכם זה הכלל כל מי שחייב במזונותיו בין בחייו בין במותו חייב ליתן לו כסות וכלי בית ומדור ודין בעל עם אשתו בטענת הכסות וכלי הבית ושכר המדור כדינם בטענת המזונות אם הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נתת:

5 הא דמציאתה לבעלה כתב הרמ"ה דוקא בניזונית אבל אם אינה ניזונית מציאתה לעצמה כתב הרא"ש לא דק דלא משכחת אינה ניזונית אלא באומרת איני ניזונית ואיני עושה או שאמר לה בעלה צאי מעשה ידיך במזוניך וכיון שהרשות בידם לומר כן הוו כניזונית ומציאתה לבעלה:

6 כתב הטור ואינה יכולה למחול לא על חלקה ולא על חלקו ואם מחלה אינה מחילה ומ"מ אינו יכול לתובעו אלא בהרשאתה כתב מיי' שהרפוי לבעלה ולא נהירא להרא"ש וכתב עוד בד"א שחבלו בה אחרים אבל אם חבל בה בעלה חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבושת ואין לבעל בהם פירות ואם רצתה ליתן לאחרים הדמים נותנת וכך הורו הגאונים והבעל מרפא כדרך שמרפא כל חליה והראב"ד השיג עליו וכתב תימה הוא למה ישלם הכל שהרי נוטל בשל אחרים שליש או ב' שלישים וכשחבל בה איהו למה ישלם הכל אולי טעה בדברי הגאונים שלא אמרו אלא על מה שראוי לקנוס שלא יאכל הפירות דבהכי לא תקון רבנן דהוא עשה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר: לשון ריא"ז מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה כמו שביארנו לפיכך אם חבלו בה אחרים נותן החובל שבתה לבעלה שבטול מעשה ידיה הפסד הבעל הוא וחייב לרפא את האשה ובשת ופגם וצער נותן הכל לאשה בין אם היו חבלותיה בסתר בין אם היו בגלוי ואפי' בפניה כמבואר בקונטרס הראיות: