ריטב"א על מועד קטן ו׳

1 ופרכי' ודלמא אפכא דאילנות בראי וטומא' גואי. ופרקי' אי בעי' אימא במסוככין כלו' שיש מהם ג"כ נוטים ענפים גדולים על כל השדה איבעי' אימא אפי' בשדה גדולה ואינן מסובכין ואפי' אין עומדין על הגבולים הרי אמרו אין מרחיקין ציון ממקום טומאה ואלמלא שהטומאו' בכל השדה סמוך לציונן לא היו מצויונין בכאן והאי ואי בעי' אימא בתר' קאי למפרק תרווייהו קושיין בין דאילנות בראי וטמאה גואי או אפכא:

2 אמר רב יהודה מצא אבן א' מצויינת תחתיה טמא וכו'. פי' דכי אמרי' שאין עושין ציון על מקום הטומאה ממש ה"מ כשאין הציון ניכר ומצויין יפה שלא יוכלו ליזהר ממנו עד שיהיו עליו אבל אבן דבר ניכר הוא ורואין אותו מרחוק:

3 ואם אין סיד ביניהם מה שביניהם טהור גרס' הפירושי' ואע"ג דליכא חרש בנתים יהא טהור להלך שם:

4 והתניא מצא את המצויינת וכו':

5 אם יש חורש ביניהם טהור פי' בנפוח שאפי' היו שם מתכבר נחרש טומאות ואי לאו טמא ופריק רב פפא דבההיא בשהסי' שפוך על ראשיהן ומחדד לכאן ולכאן יש שם חורש טהור כי הסיד ההוא ע"י החרישה נקלף מקומו ונדבק כאן ואם אין שם חריש' ודאי ביני ביני הא לציון ממש וטמא אבל בקמייתא דליכא סיד כלל אפי' בלא חורש טהור כך הפי' לפי הגרסא והוא הנכון בעיני ובתוספתא גרס' אחרת ופירש אחר שאינו בספרים אמר רב אשי מצא מצר א' מצויין כלומר והוא דבר ניכר הוא טמא בלבד והשאר טהור דמסתמא שם הטומאה בלבד ולא בשדה וכן בשנים וג' מצרים אבל כשהציון בכל הד' מצרים לכך ציינו הכל מפני שהטומאה בכל השדה והמצרים טהורים שאלו היתה הטומאה גם במצרים היו עושין הציון חוץ להם כיון שאינה במצרים לבדם וכ"ת אולי הטומאה בתוך השדה באמצע ויהא מותר להלך סמוך למצרים הא אמרי' אין מרחיקין ציון ממקו' טומאה וכו':

6 ועד כמה א"ר ישמעאל בר יצחק באותה ששנינו פירש האי ועד כמה אינו לשון שאלת הש"ס דהא עלה מקשי ש"ס בסמוך אלא לשונו של ר' ישמעאל היא כההיא בריש פרק אלו מציאות שנחבט שם:

7 באותה ששנינו גבי מין תבואה שנתערב בה תבואה אחר' שאם הוא נותר מרובע הקב לסאה ימעט אותו ומותר לזורעו דכמין אחר הוא הכא נמי ממעטין הכלאי' עד זה השיעור ומניחין אותן והיינו דפרכי' והתניא שמפקירן כל השדה מדין קנס שלא התקינו אותו כשהכריזו עליו באחד באדר כדתנן באחד באדר משמיעין על הכלאים:

8 ופרקי' כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דההיא פירש דקמייתא במשנה ראשונה שלא קנסו כל כך כי אפילו הכלאים שהיו נעקרין היו משליכין לפני בהמתן של בעלים דכלאי זרעים מותרי' הם בהנאה:

9 רבי ישמעאל אומר מושכין המים מאילן לאילן פירשה רש"י ז"ל בשדה בית הבעל דהרוחה בלחוד הוא ולפיכך אין משקין אבל משיכ' בעלמ' מאילן לאילן דרך החריצין המתוקנין לכך מותר דאפילו טרחא ליכא והיינו דאמר בריש פרקינן דרבי אליעזר סבר במשיכה סגי לאילנות שלא יאבדו ואידך הרוחה בעלמא הוא ואסור ומוקים לה בשאין נטועין מטע עשרה לבית סאה וכלשון הזה אמרו שם ר' אבין בשם ר' שמואל בסתם הם חלוקים מהיכן קיימי' אם במרווחים דברי הכל אסור אם ד"ה מותר אלא כיון דקיימא בנטיעין מטעי' לבית סאה ר"א עביד להו במפחרין ורבנן עבדי להו במפחרין וכן הא דתנן זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד מפרש רש"י וי"ל משום דלא הוי דבר האבד ואפילו בבית השלהין וחכמי' מתירין בזה בין ברישא בין בסיפא דקא סברי הרוחה נמי שרי בטרחא זוטא אבל לשיטת הירוש' אינו מן הטעם הזה אלא משום דסברי דאע"ג שלא שתו דבר האבד הוא ולזה הפירש הא דאמרי' בשמעתא קמייתא ר' אליעזר בן יעקב היא דאסר בהרוחה משום דמפריש לה טפי נקטי' לה א"נ רבי אלעזר ומחלוקתו נקטי:

10 ולא גרסי' במשנה ואין משקין שדה גריר דהא שדה גריר היינו בית הבעל ואפילו רבנן מודו בה וכן רש"י ז"ל לא גריס לה במשנה:

11 ואם היתה שדה מכוונת מותר פירש לשון טיט ארץ לחה בעצמה דהויא לה כזרעים ששתו לה לפני המועד ולפירש אפילו רבי אלעזר מודה שהוא מותר להשקותה:

12 תניא נמי הכי כשאמרו אסור להשקותן כו' ואין משקין שדה גריר ע"כ תשלום הברייתא ואידך דקתני מתירין וחכמים מתירין בזה ובזה פסק' דמתני' היא ויש שמערבין אותו עם הברייתא וכי חכמים מתירין אפי' בשדה גריר דלא הויא אלא הרוח' וכשיטת רש"י ז"ל במשנתנו:

13 אמר רבינא ש"מ האי תרביצא והוא גן שעושין בבתים שזורעין שם דברים שיש להם ריח ומראה והוא עומד לח תמיד שאין השמש נופל בו שכותלי הבית מגינין עליו ומספיק לה השקאה מועטת כגון רבוץ הבית והיינו דקאמר דכיון דשרי' שדה מכוונת להשקות שמעי' דהאי תרביצא שרי לתרבוצא בחולה דמועדא ואקשי' ליה לרבינא דהא ליתא דשדה גריר מ"ט לא משום דהוי חרפא לשויי אפלא בעלמא דהרוחה הוא ואסיר הכא נמי אפלא לשויי חריפא הוא ואסיר כך הגרסא הזאת בכל הספרים וכן כתב רב אלפסי ז"ל דהאי דרבינא איפריכא ולא פריק ולית ליה הלכתא כוותיה ופסק גם כרבי אלעזר ברבי יעקב דהא רב יהודה מפ' מימריה ורב יהודה נמי מדר' אלעזר בעי למידק ליה לדיניה אלא דלא קם ליה. ויש גורסין שדה גריד מ"ט אפל' לשויי חרפא הכא נמי אפלא לשויי חרפא ומפרשי' דרבי' הוא דייק לה מדרבנן דשרו להשקות שדה גרי' אע"ג דהוי אפל' לשויי חרפא ורבינ' לא איפריך כלל ופוסקין הלכה כרבינא וכרבן נמי דרבי' דהוא בתר' סבר לה כוותי' וכל זה הולך בשיטת רש"י ז"ל שסוב' דרבנן שרוב שדה גריד ובכל מידי דהרוחה ואין זה שיטת הירוש' כמו שכתבנו והפירש הראשון הוא הנכון ומיהו לענין פסק אין בזה כל כך ראיה לפסוק כרבי אליעזר בן יעקב דרבי' בעי למידק מילתא דשויא לכולי עלמא ואפילו לרבי אלעז' ואנן פרכי' לה דאדרבה ליתא אפי' לרבנן כיון דלא הוי אלא הרוחה בעלמא ואסור ואפי' לרבנן דבשדה גריד אפילו לרבנן ולרבי' אפש' דסבי' ליה דהא נמי כעין פסחיא הוא אבל אין לשון הקושי שהקשו לו מוכיח כן ויותר היה נראה לפרש דרבי' סבר דשדה מכוונת דשרי' היינו אפי' בית הבעל משו' דלא חשיבא השקאה ובריבוץ בעלמא סגי ואנן אקשי' ליה דהא לא דמיא לא לשדה גריד דאסי' לכולי עלמא וכי שרי' שדה מכוונת בבית השלהין הוא משום דהוי דבר האבד:

14 הא רבי אלעז' בן יעקב פיר' דמחמי' בהשקאה במועד והא רבנן פירש דמקילין ביה ושרי' הרבצה דהוא דבר מועט בשביעית דכיון דאיסורה דרבנן הוא ולצורך שביעית הקלו אבל השקאה לא התירו כלל כדפרי' במתני' אלא בבית השלחין: