ריטב"א על מועד קטן כ׳

1 כל שהוא משום עסקי רבים אין רגל מפסיקו. אינן נמנעין מפני הרגל כגון נחמה וה"ה להבראה במועד ומי שנקבר במועד אבל בירוש' משמ' שאין מברין לא במועד ולא בחנוכה ופורים ומחלוקת המפרשי' היא. ולקמן נפרש ומי' לעולם אין הבראה אלא ביום ראשון ולא אפי' בסעוד' שהם בליל שני:

2 קברו ג' ימים בסוף הרגל וכו' פירש לאו דוקא ה"ה שמונה ז' אחרי הרגל פירשו הגאונים ז"ל אחר הרגל של תורה וי"ט שני דרבנן עולה לו דכחול שויוה לענין זה והקובר את מתו בי"ט שני והוא יום מיתה ויום קבורה גם כן אומרים הגאונים ז"ל דאבלות דאורייתא היא ונוהג בו בכל הלכותיו אלא שאינו קורע וכבר אמרנו שכן דעת התוספות והרמב"ם ז"ל האריך בענין זה והסכים לדעת הגאונים ז"ל ואפילו לדעת הגאונים ז"ל דווקא ז' מתי מצוה המפורשים בתורה ונא על מה שהוסיפו עליהם שהם דרבנן:

3 מאי לאו אסיפא פירש אפילו אסיפא ופריק דארישא דוקא דההיא פשי' ליה כדכתיבנא לעיל:

4 ומלאכתו נעשית על ידי אחרים פירש אפילו כשאינו דבר האבד וכן נמי עושין לו בה עבדיו ושפחותיו בצנעא דאע"ג דאין רגל מפסיק אקילו בה רבנן י"א דנפק' מינה לדידן כשקברו בתוך הרגל ומונה ז' אחר הרגל וכן נראה דה"ה שאם הוא עני שעושה בצנעה בתוך ביתו וי"א שלא הקל התנא בזה אלא כשקובר מתו ב' ימים קודם הרגל ונראין דבריו:

5 אפילו קברו ברגל פירש עולה הרגל למנין ל':

6 קיים כפיית המטה קודם הרגל נראה דדוקא נקט האי לישנא לאפוקי אם הזיד ולא נהג אבלות כלל וקמ"ל דכיון שקיים אחד מדרכי אבלות ואפילו זו שהיא חוץ לגופו שהיא ממצו' עשה שבאבל הרגל מפסיקו ואע"פ שהזיד בשאר והיינו דלא קתני הקובר את מתו והא אתא לפרושי לדברי כל התנאים ואמוראים וכן דעת הראב"ד דמי שהזיד ולא נהג אבילתו קונסי' אותו לנהוג אבלות והוי דומיא דנזיר שעבר על נזרותו ויש חולקים דמשמתי' ליה בלחוד:

7 והלכת' אפילו יום א' אפילו שעה אחד ומ"מ אסור ברחיצה עד הערב ואפילו בו' ימים קודם הרגל בהא ליכא פלוגתא וכן כתבו בתוספות

8 ואימא עצרת דחד יומא הוא. פירש דתפשת מועט תפשת ואסיקנא דלהכי כתיב חגיכ' למדרש תרי חגין חג גדול לאבלות ז' וחג קטן לשמועה רחוקה וכלה אסמכתא בעלמא:

9 שמוע' קרוב' נוהג' ז' ול' פי' שכל עניני אבלות נוהגין ביום קבורה ואפילו לענין הבראה וכן פסקו בתוספות ומי' באה בי"ט שני אינו נוהג בו אבלות ואפילו לדברי הגאונים ז"ל דלא עדיף יום קבורה שאינו יום מותה:

10 רחוקה אחר ל' פירש האי לישנא משמע כדברי רבי' אלפסי ז"ל נ"ל דחול' שלא הודיעוהו שמת לו מת עד שהברי יום הבראתו כיום שמועה ממש לקריעה ולכל דבר נוהג ל' לאחר ל' נוהג יום אחד דיום ל' כיום כ"ט ושמועה קרובה אע"פ שלבעלי האבלות כבר הופסקה ויום ל' ככלו והגאונים ז"ל שלפני רבינו אלפסי ז"ל היו אומרים דיום ל' כיום ל"א ושמועה רחוקה היא דאמרי' בבכורות א"ר אשי הכל מודים לענין אבלות דיום למד כיום שלפניו דאמר שמואל הלכה כדברי המקל באבל והגיה עליהם רבינו אלפסי ז"ל דההוא לענין נפל הוא וכו' כדאי' בהלכותיו ומסתברא לענין נפל מספקא לן כיום למד ורב אשי דן לקולא מטעמא דהלכה כדברי המקל באבל אף אנו נאמר לענין שמועה שנלך להקל ויום למד כיום ל"א ולא אמרי' בהא תרתי דסתרן אהדדי שכך הדין באבלות ועוד דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד אדרבה נתמ' על רבי' אלפסי ז"ל מה טעם תולין שם יום למד להקל ובכאן תולין להחמיר אלא שנצטרך לומר דהת' ספיק' בעיקר אבלות אם חל על המת הזה חיוב אבלות אבל הכא דבר חיובא הוא אלא שהספק הוא אם עבר זמנו אם לאו תולין להחמיר ואין אומר מקצת היום ככלו למי שלא שמע והדין עם רבי' יצחק אלפסי ז"ל משום דלא משכחת שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה אלא בהכי דאי יום שבת כ"ט הרי מוצאי שבת התחלת למד ובתוך למד היא לדברי הכל כי כבר הוא בתוך למד לבני אבלות וא"ת דיום שבת הוא יום למד דאמרת וה"א דיום למד רחוקה היא והיכי אמרי' שהיא קרובה בשבת וכי תימא כגון ששמע בלילי שרת והוא שמע שמועה בשבת בכל יום שבת משמע אלא ודאי אפילו ביום שבת שהוא יום שלשים שמועה קרובה ולמוצאי שבת שהוא יום ל"א נעשית רחוקה:

11 הלכתא כרבים פירש אע"ג דמסתבר טעמא דיחידאה דאי לא אפי' רבי' מקילין נמי אחרי רבים להטות:

12 דאמר שמואל. ש"מ דאף ר' יוחנן אית ליה האי כללא דשמואל וכולהו אמוראי נמי חזי' דסמכי עליה ואסיקנא דאפילו על אביו ואמו אינה נוהגת אלא יום א' או שעה אח'

13 יחידא' הוא. לאו דוקא דהא זקנים היו עמו אלא כלומר כיחידא' הוא דלית הלכתא כותיה דקיימא לן כדברי רבי עקיבא המקל באבל עובדא דרמי בר חמא כו'

14 רב הונא דסליק מבבל לארץ ישראל ורבי חייא שאל לרב על אביו ועל אמו של רב לפי שהם אחיו ואחותו ולמאן דמפרש דרבי חייא אתא לגבי דרב ורב הוא השואל לרבי חייא והמתאבל קשה מאד למה ליה למימר דהוא בר אחתיה ובר אחתיה דרבי חייא ועוד דהכ' אמרי' דסליק רבי חייא מארץ ישראל ורב מבבל ועוד שהם צריכין לגרוס: א"ל לשמעיה חלוץ לי מנעלי וליתיה בנוסחי דוקני ועוד דהכי מסתמא אתינן למקשי מדר' חייא אדר' חייא והם צריכין לרחוק כי מפני ששתק רבי חייא נראה שהודה לדברי רב והנכון כמו שאמרנו וכל השמועה פירשתיו בפ"ק דפסחים ובפרק ההלכות הללו ולפי שיטתינו שפיר גרסינן. איבו קיים בקמה אבל לא בבתרא. ושמעי' מהאי עובדא תרתי חדא שמתאבלין על פי קרוב ואידך כי משבאו לו שתי שמועות ביום אח' מתאבל על שניהם יום אחד בלבד ובש"ס לאו דוק' להני תרתי משום דפשי' להו:

15 שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשי' רחוק' וכו'. שמעי' מהכא שאין הרגל מפסיק למי שלא שמע דהא על כרחין כיון שלאחר הרגל היא שמועה רחוקה כבר עברו קודם הרגל יותר מכ' יום ואפילו הכי קרי ליה שהוא קרובה ברגל וזה ברור:

16 קורע או אינו קורע פירש בשמועה רחוקה ואיפליגו בה רבי מני ורבי חנינא:

17 קריעה בלא ז' מי איכא פי' למי שנוהגין עליו לעניני אבלות דאי מאי קאמר והא איכא קריעה על רבו ועל אדם חסיד או חכם או נשיא ואין כאן ז'

18 מי שאין לו אלא חלוק לקרוע אוקמה רש"י ז"ל בגברא ערטילאי ואינו מחוור בתוספות פי' כגון שהאי בגדיו שאולין ופטור מקריעה דמבני אהרן למדנו דכתיב בהובגדיכם ומיהו אמרי' לקמן שאם הודיעו שהוא הולך כמי שנוטל רשות דמי וחייב לקרוע ועוד י"ל דמיירי הכא כשבגדיו קרועין עד שנעשה כפותח האמור בירושלמי:

19 כי תנא ההיא בכבוד אביו ואמו ק"ל דקארי לה אמאי קארי לה וי"א דאיהו סבר דאפילו על אביו ועל אמו קאמר ליה דאינו קורע דאיהו בהכי מיירי ולאו בשאר קרובי' דאי לא תקשי הא מתניית' ורבי מני אהדר ליה שלא אמר הוא אלא בשאר קרובים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וזה דוק והנכון כמו שפירש רבינו יצחק ז"ל דה"ק דההיא רשות היא שנתנו לו מפני כבוד אביו ואמו ואין בו משום בל תשחת ובשאר קרוביו אינו רשאי משום בל תשחת אבל חיובא ליכ' אפי' על אביו ועל אמו והיינו לישנא דכי תניא ההיא ודוק. ומיהו פוסקים כרב הגדולים ז"ל דקיימא לן לחומרא ועל אביו ואמו קורע ובדידה הוא דאפליגו וקיימ' לן כר' חנינא וסברא נמי הוא שאינו בדין שישמע מיתת אביו ואמו ולא יקרע ולא אמרו הלכה כדברי המקל בענין זה דקריעה לחוד ואבלות לחוד ועוד שזו מחלוקת אמוראין הוא ועובדא דרב ודרבי חייא כבר פירשנו כי רבי חייא הוא מתאבל ואבלות שאר קרובים הוא והתם כ"ע מודו דבשמועה רחוקה אינו קורע ומעתה ברייתא כפשטה דעל אביו ואמו חייב לקרוע כל ז'. ויש מחלוקת בין רבותי ז"ל עד כמה קורע והולך על אביו ועל אמו כי הגאוני' ז"ל פירשו כל י"ב חדש והרמב"ן ז"ל כל ל' יום ובעל ה"ג כתב לעולם ובירושלמי אומר אפילו אחר כמה שנים חייב לקרוע וכן נראה שהרי מצינו שאסור באחוי לעולם ואינו בדין שימות אביו ולא יקרע בנו עליו ומסתברא לי דרבו כאביו לקריע' בשמועה רחוקה ואע"פ שאמרו לא השוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד זהו בעניני אבלות אבל ענין זה טעמא אחרינא הוא ואינו בדין שישמע שמת רבו ולא יקרע עליו:

20 ת"ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן הדיוט מתטמא להם אבל מתאבל עליהם ואלו הן ותימה אמאי לא חשיב אשתו דכתיב כי אם לשארו וכו' ודכ"ע מודו שהיא אשתו. ובההיא דרישא הוא דפליגי וי"ל דלא איירי אלא בקרובים מחמת קורבא ולא מחמת קדושין ועוד דבעי למתני שיתאבל עליהם על שניים ואפילו אחיהם ואחיותיה' וס"ל שלא אמרו בכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד:

21 ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו פירש ואפילו מאביו הוצרכו להוסיף דאלו במקרא אינו כתוב אלא הקרובה דהיינו פנויה וארוסה שכהן מטמא להם:

22 כך מתאבל על שניהם שניים שלהם. פי' גם זה מן התוס' הוא:

23 רבי שמעון בן אלעזר אומר אינו מתאבל פירש על שניים אלא על אבי אביו ועל בן בנו ולא על שאר ולא על שום שניים של שאר קרובים וגם באביו הוא ממעט אחי אביו ואחות אביו ואפשר שהוא ממעט גם כן אבי אמו ובן בתו או אפשר דאמו בכלל אביו ובתו בכלל בנו: ולאו דוקא ואפשר נמי דלדידיה אינו מתאבל על קרובי אשתו ולא על האשה ולא על קרובי בעלה דהיינו חמיו ופליג אמתניית' דלקמן או אפשר והוא הנכון דמודה בחמיו ולא נחלק אלא על שני קרובים שהזכיר ת"ק דידיה:

24 חכמים היינו ת"ק איכא בינייהו עמו פי' דלת"ק מתאבל על כל השניים אפי' שלא בפני הראשונים ולרבנן אינו מתאבל אלא כשהוא עם האבל כי הא דאמ' רב לרבי חייא בריה וכו' וה"ה דמצי למימר דאיכא בינייהו שניי' אשתו דלת"ק אינו מתאבל עליהם ולרבנן מתאבל עליהם אלא דלא ניחא ליה למימר דאיכא דפליג בחמיו וחמותו או בחמיה וחמותה ובתוספו' תירצו דש"ס משמע ליה מלישנא דרבנן שכל הנזכרים למעלה באו לחדש ולא להוסיף שניים אחרים מקרובים דלא איירי ביה ת"ק. ויש מרבותי ז"ל שאומר דלכולי עלמא אינו מתאבל אלא על שניים של קורבא ולא על שניים אשר מחמת אישות כגון בנו שמתאבל על אשתו ובתו שמתאבל' על בעלה וכיוצא בהם אינו נוהג עליהם וכן כתב הרמב"ם ז"ל וא"ה אמאי לא אמרי' דהיינו דאיכא בין ת"ק לרבנן בתראי דרבנן בתראי אתו לטפויי קרובי אשתו י"ל דלא ניחא ליה לאוקומי מתני' רבנן בתראי בהכי ועוד דאיף בלישנא דרבי עקיבא מצינן לאוקמינהו כי היכי דלוקמת לה בדרבנן בתראי דסתמא קתני על שניים שלהם ואידך אוקמתא ניחא ליה טפי: איכא מ"ד דהלכתא כרבי שמעון והלכתא כדברי המקל באבל אלא דמודה רשב"א בחמין אבל ר"י ז"ל וכן רבינו אלפסי ז"ל ואחרים עמהם פוסקים כרבנן בתראי וכן אומרים בתוספות כי כשהוא מתאבל על שניים של אחיו דווקא על בנו ובתו אבל לא על אחי אחיו שאין לו שום קורבא בעולם עמו:

25 סבר למתב עליה ז' ולמד מיהא שמעי' דעל שניים מתאבל אבלות גמורה וכדאמרינן נמי בהדיא כלישנא דת"ק ורבנן בתראי לא מעטו מדינא אבלות כלום אלא שיהא נוהג בין בפניו דוקא הילכך אסור ג"כ בתוך למד בגיהוץ ותספורת ולאו דוקא עמו בבי' וכשיוצא לחוץ דאי נוהג דהא מיחזי כחובה ולא התירו' אלא דברים שאינו ניכר שאינו נוהג אלא לעצמו כגון דברים שבצניעה וכן בעיר אחרת ואסיקנא שלא אמרו בכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד וכו' אמרי' דכיון דרישא דברייתא חמיו וחמותו דוקא סיפא נמי דוקא וחמיה וחמותה בלבד דהא וכן קתני ואחרים אומרים דהיא לגבי דידיה טפי גרידא ונוהגת על כל קרובי בעלה ואיידי דקתני רישא חמיו וחמותו בדוקא נקט סופה חמיה וחמותה ולאו דוקא טעמא דמסתבר הוא. ועכשיו לא נהגו שום אבלות בשניים ולא בחמין לא בבית ולא בשדה וי"א כי סמך לקולא זו לפי שלא אמרו בכל שניים אלא מפני כבודן של ראשונים ועכשיו הם מוחלין על כבודם וכן באשה ובעלה:

26 אע"פ שאמרו אין רשאי לכוף את אשתו. פי' שלא תתאבל על קרוביה:

27 אבל מוזג' לו את הכוס וכו' ולא חיישי' שמא תבוא לידי תשמיש המטה כמו שחששו באבלות בנדה דבאבלות הקלו כדאיתא בפ"ק דכתובות וקושיין מדקתני מרחצת לו וסתם מרחצת רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין משמע שהיא אסורה במקצת גופו דאלו בצונן אינו אסור אלא ברחיצת גופו:

28 אתא בריה קרוע בפניו פרש"י ז"ל דקרע אבא באפי ברא מידכר דמיושב קרע קם קרע מעומד קריעה שלישית ואינו מחוור דלישנא דאדכר משמע שנזכר על הקריעה הראשונה ואי בשנייה קרע מעומד בדידה יצא ידי חובה כמו שיוצא בזו השלישית ונצטרך לומר כי בשניהם קרע מיושב ולבתר כן במעמד אחר נזכר וקרע בג' מעומד ועוד היה לו לומר אתא בריה קרע באנפי ובנוסחי דוקני אשכחן וקרע באנפיה: ובתוספ' פירשו אתא בריה קרע באנפיה. ברא באפי אבא לפי שקרע אביו מיושב שלא כהוגן ולא היה רוצה לומר שטעה כאות' ששנינו בפ"ק דקדושין לא יאמר לו אבא כך כתוב בתורה אלא היה עושה מעשה כדי להזכירו ובזה אידכר האב דמיושב קרע קם קרע מעומד וזה נכון:

29 קריעה מעומד מנא לן. פירש אפילו לכתחלה וכ"ש לעכב כדמוכח מהאי עובדא: