ריטב"א על מועד קטן כ״ד

1 והכי איתמר אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מית' נראי' דבהי' דמית' דרבנן קאמר ולפי שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים וקרא אסמכתא בעלמא דהא דרשא דקרא מדאורייתא לאנפה אחרים מדריש לענין כהן ששימש פרוע ראש ופירום בגדים שהוא חייב מיתה בידי שמים מן התורה כדאי' בפ' הנחנקין ובפ"ב דזבחים והכי מדריש קרא לא תפרעו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו וכדדריש שתויי יין שעבדו והיינו עיקר דרשא לדרוש מכלל לאו אתה שומע הן ודרשא דנקטי' הכא סמך הוא למדרש ביה מכלל הן אתה שומע לאו לגבי עלמא והכי דרשי' ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תיראו לומר שמא תמותו כי בודאי לא תמותו הא אינשי דעלמא ימותו ומדרבנן בעלמא מאידך דרשי' גבי תשמיש המטה וכדפרש"י ז"ל וסברא נמי הוא דמהיכא תיתי דתהוי מיתה למי שלא קרע ולא גדל שער ואפי' להוו מדאוריית' ומ"מ אפשר היה לומר דקריעה לפרימה דאורייתא היא בעשה הבא מכלל לאו כיון שהוצרך הכתוב להזהירם שלא יפרעו ושלא יפרמו או אפשר שהוצרך להזהירם בכך מפני הנוהג שבעולם וזו מחלוק' ישנה היא ואין בידי להכריע ומ"מ קטן שהוא ספק נפל כגון שמת ביום למד אין קורעי' עליו כשם שאין מתאבלין עליו ואפי' יום ראשון לדעת הגאונים ז"ל לפי שאין מתאבלין אלא על הודאות וכן אין קורעין עליה' וכן המנהג והראב"ד ז"ל מחייב לקרוע על הספק משום ספיקא דאורייתא כי מאבלו' פטרינהו לפי שהלכ' כדברי המקל באבל וכבר האריך בזה רבי' הרמב"ן ז"ל ובשם רבינו יצחק ז"ל מצאתי שאין קורעין עליו כדברי הרמב"ם ז"ל:

2 הכי אמר שמואל פח"ז חובה נת"ר רשות ורב אמר אין פריעת הראש רשות והטעם בפח"ז שהוא חובה מפני שהוא דברים שבפרהסיא וא"ת דהא כפיית המטה לאו פרהסיא היא כולי האי י"ל שדרך המטות להיות שם לעיני הכל ורואין אותן כפויות א"נ דכל שהוא ניכר שאינו אלא משום אבל חשוב הוא פרהסיא אם היא נראה קצת והכי רהטא סוגיא דתלי' מלתא בהכי דפריך ולשמואל מאי שנא נטילת הסנדל ברשות דלאו כ"ע סיימי מסאני כלומר ואפי' הרואה אינו תולה הדבר משום אבלות פריעת הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמגלי ראשייהו אלמ' דפרהסיא תליא במאי דעבידי אינשי דעלמא והשתא ודאי פח"ז מן הדברים שאין רגילין לנהוג בהן אלא מפני אבלו' דוק' ובפריעת הראש הוא דפליגי רב ושמואל והיינו דאמרי' שמואל לטעמיה דאמ' כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה פי' וכי האי גונא אין דרך להתעטף אלא בשביל אבלות וכיון דכן הוי דבר שבפרהסיא ולפי' ראוי לגלות ראשו אבל רב סבר כי אע"פ שאינה כעטיפת ישמעאלי' עטיפה היא וכיון דכן כי אזיל בשבת בכסוי הראש לא מנכר דמשום אבלות הוא וק"ל לשמואל למה חייב לגלות ראשו דהיינו פריעת הראש יגלה שכמו ומה שהוא כעין ישמעאלים בלבד וי"ל דכיון דכי לא הוי כעין ישמעאלים לאו עטיפה היא כלל למה ינהוג בה בשבת שלא לצורך כנ"ל והשתא דאתית להכי נ"ל דרב מודה דמצות עטיפה כעטיפת ישמעאלים דהיינו עד גבי דקנא כדפריש רב נחמן והרי הכתוב צווח גבי יחזקאל ולא תעטה על שפה והיינו ודאי על גבי דקנא וכדי שיהו שפתותיו דבוקות ומה שאמור במצורע על שפם יעטה תרגם אונקלוס כאבלא יתעטף ומלתא אגב ארחיה קמ"ל אונקלוס הגר אלא דרב סבר שזה למצוה אבל אינו מעכב ואע"פ שאינה כעטיפת ישמעאלים עטיפה היא וכיון שכן בשבת לא יפרע ראשו לגמרי אלא יהא הסודר עליו דהא לא מינכר ונוהג באבלות ולמדנו בזה כי אף לדברי רב מצוה בחול כעטיפת ישמעאלים וכן קבעוה הגאונים ז"ל הלכה ואע"ג דקיימא לן הלכתא כרב באיסורי וקיימא לן הלכה כדברי המקל באבל אע"פ שכבר אמרנו שאין הכלל אלא במחלוקת האמוראי' ומיהו כי אמרי'. דפליג רב עלה דשמואל י"ל שתהא הלכה כשמואל בהא כיון דרב נחמן דהוא בתרא ס"ל כשמואל ומחוי למעשה כותיה. ובירוש' אמרו לא תעטה על שפה מכאן שצריך לכסות פניו ופריכוני כסיניה מלרע ופריק דלא פומיה הוא חשיש. ודכ"ע לדברי כל המפרשי' ז"ל עיקר עטיפה הוא כסוי הראש וכדאמרי' התם ומכסה ראשה כאבל והכתוב אומר אבל וחפוי ראש וזהו שהזכירו גבי שבת שאינו נוהג בה פריעת ראש מלשון ופרע את ראש האשה ואמרי' נמי עבידי דמגלו רשייהו. וגם לשון עטיפה כך הוא אלא כשנהגו במקצת מקומות שנותנין חתיכת בגד על שפתם וזקנם ואינן מכסין ראשן ועיקר עטיפת ישמעאלים כדמחוי רב נחמן עד גבי דיקנא ופי' רבינו האיי ז"ל גבי דיקנא הוא שער שעד הלסתות ועטיפה זו למעלה מן החוטם וכן עושין הישמעאלים וקורין אותה אלתאל"ם בערבי. כתוב בספר המצות שלא נהגו בספרד בעטיפה זו מפני שדרים בישובים ולא יהיו מתלוצצים בהם:

3 א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין מנעלים ברגליו וכו' הגאונים ז"ל והמפרשי' פירשו אפריעת הראש בלחוד קאי. ומנעליו מוכיחי' עליו שאינו מתאבל וחשיש הוא בפומי' וברישיה. ולכך יושב מעוטף וש"מ דגבי חזרת קרע לא מהני נעילת סנדל דההיא ליכ' למתלי אלא באבלו' ורבינו יצחק הזקן ז"ל פי' דה"ה לחזרת קרע שהוא רשות אם יש לו מנעלים ברגליו וכן פסקו בתוספות:

4 והא דאמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חמום אינו קרע. פר"י ז"ל שזהו למי שקרע כבר שאין לו לחזור ולקרוע ואיכא משום בל תשחת הא למי שלא קרע בשעת חמום מודה הוא דהוי קרע וכדאמרי' במי שלא היה לו חלוק ונזדמן לו חלוק והיינו דפרכי' ליה לשמואל מיהא דקתני תוך ז' מחליף וקורע ואע"פ שכבר קרע ופרכי' דההיא משום כבוד אביו ואמו לית בהו משום בל תשחת וכן פר"י ז"ל דאפי' באביו ואמו אינה חובה אלא מפני הכבוד התירו ולהכי מיבעיא לן אם הם מתאחין כיון דלאו חובה נינהו ויש מבעלי התוספות ז"ל שהם מפרשי' כי תניא ההיא משום כבוד אביו ואמו שחייבו חכמים לקרוע כל ז' וכי אמר שמואל על מתים דעלמיא ואע"ג דגבי אביו ואמו חובה. איבעיא לן אם אינן מתאחין כיון שאינן אלא מפני הכבוד בעלמא וכן נראה מירוש' שאמר שם היה מחליף בגדים כל ז' היה חייב לקרוע וכן אמר שם לדברי האומר אין מתאחין אפי' יש עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כלן ולא בגד העליון בלבד. והכי משמע מעובדא דרבי יוחנן ושמואל דשמעתין וכן הלכה וקורעין כלן עד כנגד לבו. והא דאקשי' מדשמואל דקרע על רב תליסר כנדי מפה משום דקנדי מאני היינו חבלות של בגדים ובודאי לא היה לובש אותן כלם ביחד כדי שיקרעם בבת א' אלא שקרעם בזה אח"ז כל יום ויום ואע"פ שכבר יצא ידי קריעה בקריעה ראשונה והיינו קושיין לשמואל:

5 ופרקי' דשאני רבנן דכיון דמדכרי שמעתייהו כשעת חמום דמי פר"י ז"ל ולית בהו משום של תפלות שיהא בו משום בל תשחת וכעין שאמרו חז"ל בכבוד אביו ואמו ומי' לא הוו מחייבי למקרעינהו וכן כתב הרב רבי' ז"ל בספר תורת האדם וש"מ דת"ח קורעין על ת"ת הרגילים עמהם בישיבה ביום שמועה כשעת חמום הוא ודוקא בשמועה קרובה אבל לא בשמועה רחוקה והכי תניא חכם שמת הכל כקרוביו והלכתא כמ"ד אין מתאחין דהא ר' אושעיא קאי כוותיה ואידך יחידאה הוא לגבי:

6 אמר רבא אבל מטייל הוא באונקלי בתוך ביתו. פי' צריך בשבת לטייל באונקלי בתוך ביתו דדבר שבצנעה הוא ומאי אונקלי זה פרחז"ל כעין מצנפת שמכסה בו הראש וחבירו בסוף מנחות הלבישו באונקלי דאע"ג דפריעת הראש מן העטיפ' כשהוא בתוך הבית בצנע' צריך לתת המצנפת על ראש מפני גלוי ראשו ולא פליג עליה דשמואל שלא אמר שמואל בזו שהיא עראי וכשהוא בחדרי חדריו ואפשר דפליג עליה דשמואל וסמכו ענין לו הא דמייתי' מעובדא דסודרא דרב יוסף ורש"י ז"ל וכן בתוספות פי' כי אונקלי מלבוש הוא ואע"פ שהוא קרוע אמרו כי מהלך בו בשבת כשהוא בצנעה בתוך ביתו דדבר שבצנעה הוא והוא מלשון נתנה על בית יד אונקלי שלו דהיינו חלוק שלו וה"ה בכל שאר דיני אבלו' שיש לו לנהוג בהם דרך עראי כשהוא בצנע' בתוך ביתו כגון לפרוס סודרא ארישיה וכעובדא דרב יוסף:

7 הכי א"ר יוחנן דברים שבצנעה נוהג פי' חייב לנהוג בהם אבלות כשם שהוא חייב שלא לנהוג אבלות שבפרהסיא והכי משמע לישנא דנוהג וכ"ש לר' יוחנן ות"ר חובה לנהוג ופר"ח חובה שלא לנהוג ואין כאן דבר של רשות וק"ל דהא כיון דא"ר יוחנן לעיל לא שנו אלא שאין לו מנעלים ברגליו וכו' מכלל דמנעלים רשות וי"ל דלדבריו דשמואל הוא דקאמר ליה א"נ דלר' יוחנן נעילת הסנדל רשות לפי שאינו לא מדברי' שבצנע' לגמרי ולא מדברים שבפרהסיא לגמרי וכשהוא לפני העם הוי פרהסיא וכשאינו לפניהם חשיב ליה צנעה והוו להו ג' דינין פי' פח"ז חובה להתירה ות"ר חובה לאיסורא נעילת הסנדל רשות וכשיש לו מנעלים ברגליו אף פח"ז רשות וכשהוא בתוך ביתו בצנע' כלם חובה לנהוג בהן קצת חוץ מכפיית המטה והרמב"ם ז"ל פסק נעילת סנדל שהוא חובה שלא לנהוג בו ולא ידענו מאין לו דהא לא רב ולא שמואל ולא ר' יוחנן ונ"ל כי רבינו ז"ל פסק לפי הזמן ובתורת טעמ' אתא עליה דכיון דהשתא כ"ע ואפילו עני שבישר' לא סגיא ליה דלא סיים מסאני ה"ל דברים שבגלוי לדברי הכל ונראין דבריו דסוגיין מוכח' דבהא תליא מלתא:

8 ולענין אבלות הכל לפי המקום ולא עשו בזה גזרה אלא דברים שבצנע' נוהג כפי המקום וכפי הזמן ולענין שאלת שלום בשבת אמרו בירוש' שהכל כמנהג המקום ובמקום שנהגו שואלין משום דכתב ברכת יי' היא תעשיר זו מצות שבת ולא יוסיף עצב עמה זו אבלות וכן אמרו שם כי בחול אין אבל בוצע על הלחם אם יש שם אחרים שיבצעו כדכתב פרשה ציון בידיה אין מנחם לה ובשבת בוצע דכתב ברכת י"י היא תעשיר:

9 רבי אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת פירש קסבר רבי אליעזר שלא אמרו חז"ל שיהא הרגל מפסיק ונחלקו הראשונים ז"ל אם אומר בשבת בברכת המזון אל אמת דיין אמת ונראי' דברים שאין אומר בשבת ואפי' ביחיד דדברים שבפרהסיא לגמרי הוא למי שישמע אותו וכן המנהג והרמב"ן ז"ל אומר דביחיד אומר אבל לא כשיש שם אחרים דהוי פרהסיא אלא בזמן שהיא עולה למנין קרבן לז' שאלו היינו אומר שיעלו היה עול' לז' ור"ג סובר דכל ימים טובים מפסיקין דלא פליג הואיל והוקשו כל המועדות זה לזה חוץ מן השבת שאינה מפסקת מן הטעם שאמרנו בירושלמי וחכמים אומרים דכל שהוא רגל מפסיק ואפילו עצרת בזמן הזה וכל שאינו רגל כר"ה וי"ה כשבת והלכתא כר"ג:

10 אמר גדול וכו' ואיכא דמתני לה אהא וכו' ואי קשיא לן למאן דמתני לה אמתני' למה לי הא תיפוק לי' דהאמר שמואל הלכ' כדברי המיקל באבל תירץ ר"י ז"ל דאצטריך משום דבהא איכא צד חומרא שאם שמע שמועה בר"ה וי"ה אם הוא כרגל אינו עולה ומאן דמתני לה אאידך סבר דאפילו משום הא לא אצטריך כיון דקולא דידי' שכיח טפי:

11 ואין עומדין עליו בשורה ואין אומר ברכת אבלים וכו'. פי' חדשיו דאי לא כיון שאין מתאבלין עליו כלל היכי שייך בהו ברכת אבלים ותנחומי אבל כדברי רבינו יצחק בן גיאת ז"ל וכדפריש בפרק יוצא דופן וכן פירש ר"י הזקן ז"ל וכיון שמתאבלין עליו אע"פ שאין עומדין עליו בשורה מברין עליו כדאמר התם בעובדא דבריה דרב דימי דמית בגו תלתין יומין והוה מתאבל עליה א"ל צורנייתא את בעי למיכל א"ל קיים לי בגויה שכלו לו חדשיו. וזו ראיה ברורה:

12 רבי עקיבא אמר בן שנה ואיבריו כבן שתים וכו' אבל ת"ק אפילו בן שנה ואיבריו כבן שנה נמי מצוחין עליו פירש להתחמם ולבכו' עליו ויש שגורסין מצהיבין שמצהיבין הפני' מן הבכי נכר לרבים פירשו בו שהיה גדול כבר שרגיל לצאת ולבוא לבית הכנסת ויש לו סעד בירושלמי:

13 דרש רבי ענני בר ששון אפתח' דבי נשיאה יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן י"ד קמ"ל תרתי חדא דרגל עצרת מפסיק אבלות ז' ולפיכך נמנה הערב לז' ועוד בעצרת גופיה חשיב לענין למד יום למנין ז' ימים כאלו הוא רגל גמור והיינו עיקר רבותיה דאי משום אידך לימא הלכה כר"ג או לרבנן ומינה שמעי' לה ואפילו לאחר שחרב בית המקדש אלא ודאי כדאמרן:

14 ושמע רבי ואקפד דאפילו בהא ליכא רבותא דהא מדר' אושעיא שמעי' לה וכי תימא דקמ"ל דאפילו בזמן הזה דליכא חגיגה כבר פירשנו דהא מדר"ג ורבנן שמעינן לה וכן פירשו בתוספת ועיקר והוי יודע כי לעולם אין הרגל עולה לז' אלא למי שהתחיל למנות קודם הרגל אבל הקובר את מתו ברגל אינו עולה אפילו למנין למד אלא למנינו בלבד וזה דבר ברור וכן פי' בתוספות והכי מוכח כולה שמעתא:

15 אדכריה רב פפא לרב איויא סבא ודרש יום אחד לפני ר"ה ור"ה הרי כאן י"ד פירש קמ"ל הני תרתי דאמר לעיל אבל יש תוספות בזה דאפילו ר"ה שאינו רגל אלא מועד בלבד שאם כשם שהוא מפסיק לדברי ר"ג כך הוא עולה למנין למד לז' ונראי' דברים דכות' בי"ה דהא כי הדדי נינהו במשנתינו ואע"ג דיום הכפורים אינו י"ט דהא אפילו שבת היה בדין זה אלא מטעמ' דירושלמי והקשו בתוספות מה הועלנו להיות ר"ה למנין אחד נמנה לז' ושיהו בידו של זה י"ד יום דהא מ"מ עדיין יש לו לנהוג אבלות עד י"ה כי עדין נשאר בידו י"ו יום וא"כ אפילו לא נמנה ערב ר"ה ור"ה אלא ח' ימים כשיבא י"ה ישלים מנינו דהא י"ה מפסיק כרגל גמור וכדאמר רב איויא בר"ה ובשלמא למ"ד לעיל גזרות בטלו ימים לא בטלו נמצא מרויח בענין זה אם לא גלח ערב יוה"כ שאין יה"כ מפסיקו אבל למאי דקיימ' לן דימי' בטלו מאי מהני לן ויש שהיו סבורים לומר שאין רגל מפסיק גזרת למד אלא כשהוא רגל ראשון אבלכ שפגע בו כבר רגל אחר להפסיק ז' אין רגל ב' מפסיק גזרת למד שכבר הורגל זה בגזרת למד ברגל דאי לא הקובר מתו ערב החג יהא מותר בתספורת לאחר החג שהרי סוכות בטל גזירת ז' ושמיני חג עצרת יבטל גזרת למד דהא שמיני חג עצרת רגל גמור הוא ובסמוך אמרינן שנמנה לז' כדאיתא בדברי רבינו ואין הפירש הזה נכון כלל דמה לי רגל ראשון מה לי רגל ב' וההיא דשמיני חג עצרת כבר נודע הטעם לפי שאין רגל מפסיק אבלות אלא לאחר שנהג בחול וכדפרשי' לעיל ויש שתירצו דנפקא מינה למי ששמע שמוע' קרובה לאחר ר"ה שאם נמנה ר"ה לז' ימים תעשה רחוקה כגון שהיה מיום המיתה עד יום השמועה בב' או בג' ימים וגם זה אינו כלום דכשם שאין רגל מפסיק כלום למי שלא שמע כך אינו נחשב לו לז' ימים וכשקובר את מתו ברגל חשבי' ליה ור"י ז"ל תירץ בדרך אחר דנפקא מינה לענין שבת ראשונה ושב' שנייה ושלישית שהזכירו באבל ביציאה מפתח ביתו ולשנוי מקום דלתנא קמא לאחר ר"ה כשבת בנתים חשבינן שבת ג' ויושב במקומו ונכון הוא עוד תירץ ז"ל שלא נתכוון רב אויא עכשיו מפני הרוחה שיש במנין זה אלא לאשמועי' דאף ר"ה עולה למנין ז' והוי כרגל גמור לכל דבר והיינו דאמר רבינא בסמוך מסתברא כר"ג אמרי לעולם כלומר אני לא תפסתי המנין ההוא שהמנין ההוא בשבוש נאמר שאין הי"ד מועלין אלא שאמרתי שהלכה כר"ג להיות ר"ה דגל גמור לכל דבר וזה התירוץ נכון הוא ולתירוץ הראשון רגילין לפרש דהא דאמר רבינא אנא מסתברא כר"ג אמרי' ה"פ אני לא אמרתי אלא שהלכה כר"ג להיות ר"ה וי"ה כרגלים לענין הפסק' והשומע שמע וטעה ואמר בשמי כי אני אחשוב חושב אותו כרגל גם לעלות במנין ז' ימים אבל אני איני סובר כן כיון שאף בזמן שבית המקדש קיים אינו בר חגיגה ולא שייכי ביה תשלומי ז' וכי תימא והא כיון דאמר רבינא לעיל הילכך יום א' לפני החג וכו' מכלל שהוא מודה בדרשא דרב איויא וי"ל דאיהו בכל דכן דייק דכיון דר"ה עולה למנין ז' ימים יכולין אנו לומר כן בשמיני עצרת דאיקרי רגל וחג ואע"פ שאין לו חגיגה בפני עצמו וי"מ שלא כפר ר"ג בעיק' הדין אלא שהוא אומר כי הוא לא פסק כן הלכה להדיא אלא דמסתבר ליה שיהא כן הלכה וכההיא דאמרי' בפ' אין צדין מי אמר מר הלכה כר' שמעון א"ל מסתברא כותיה אמרי מדקתני לה בברייתא בלשון חכמים וכן בפ' יוצא דופן מי אמרי' הלכה כר' יוסי בן קפר א"ל מסתברא אמרי מדכלי פריקי' קתני יום א' וכו' נמצאת למד לענין פסק הלכה דר"ה וי"ה כרגלים גמורין להפסיק אבלות וגם לעלות במנין ז' ימים והקובר את מתו ערב ר"ה בר"ה בשל גזרת ז' ובערב י"ה גזרת למד ומגלח ערב י"ה ואם קברו ערב י"ה בטל גזרת ז' וערב סכות בטל גזרת למד ומגלח ערב סכות:

16 אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת י"מ דכלה מתני' במועד היא כדקתני סיפא בהדיא במועד וקמ"ל תרתי שאין קורעי' במועד אלא קרובים שלא לרבות את ההספד ואם באו לקרוע מוחין בידן ומכללא שמעי' דקריעה אינה מצוה בחול אלא בקרובין והיינו מאי דפרכי' עלה בש"ס מברייתא דחכם וכשר דמיירו אפי' בחול וכן מאי דקתני שאין מברין אלא על מטות זקופות אשמועי' שעושין הבראה במועד ואין בזה חלול מועד באבלות ואשמעי' נמי אגב גררא שאפי' בחול אין הבראה אלא על מטות זקופות אלא למי שלבו גס בו כדאי' בש"ס אפי' בחול ושאין מוליכין לבית האבל הא נמי במועד קתני ואין צריך לומר בחול דסד"א דמשום שנוי כבוד מועד יוליכו בקטן וטבלא וזו שטת הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם והא דקתני שאין מברין אלא במועד קרובין היינו במועד דוקא דאלו בחול לכל אדם מברין כלומר שאוכלין ושותין מהבראתו כל בני המשפחה והמצהיבין עליו וקשה על זה שהרי בירוש' אמרו בפי' שאין הבראה במועד דגרסי' התם ר' פנחס דמך בחנוכה ר' דוסא דמך בריש ירחא עבדין להון אבריון סברו' מימר דעתיה דר' אמי אשכחו דלאו מן דעתיה ר' כרוספדאי דמך במועדא עבדי ן ליה סברון חברייה מימר מן דעתיה דר' אמי אשכחון דלאו מן דעתיה ע"כ הרי אמרו בפי' שאין עושין הבראה במועד ובחנוכה ובפורים ואין ספק כי הש"ס הירוש' בקי היה בפי' משנתינו ועוד כיון דסיפ' דמתני' קתני אין אומרי' ברכת אבלים במועד מכלל דרישא לאו במועד ואת"ל דבמועד דסיפ' אכולה מתני' קאי א"כ תימא כלה מתני' במועד דוקא דומיא דסיפא דכתיב בגויה והא ליכא למימר כדמוכח בש"ס בהדיא דהא אין מברין אלא במטות זקופות ושאין מוליכין אלא בסלים אפי' בחול היא וכדפריש נמי בעל הפי' הראשון לפי' הנכון פי' משנתינו שהוא כפשוטה בכל עת ובכל שעה והא דקתני שאין מברין אלא על מטות זקופות משום חול נצרכ' וכאלו קאמ' כשמברין אין מברין אלא על מטות זקופות דאלו במועד ליכא הבראה כלל כדברי הירוש' ואע"פ שאמרו שהרבים מתעסקים בו במועד זהו לשון שורה וברכה רחבה אבל הבראה ליכא מכיון שאינו נוהג אבלות כלל וכיון דהשתא ביום קבורה ליכא הבראה תו ליכא לאחר המועד שלא נתקנה הבראה אלא ביום ראשון וכיון שנדחית נדחית לגמרי ולפי זה אפי' בחול אין מברין בחיוב אלא קרובים ובחנם הוא שאמרו הכל מברין עליו לפי שהכל כקרוביו וכן פי' רבינו שמשון ז"ל: