ריטב"א על מועד קטן י״ז

1 צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה. פירש אפילו צורבא מרבנן דבעי לאזדהורי טפי אבל ה"ה איניש בעלמ' וכ"ש הוא וכדאסיקנא בבבא קמא פ"ב דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא:

2 דהוו שנו שומעניה פירש שהיה פרוץ קצת באמה ולא היה שמועתו טובה כי היה מתיחד עם הפנויו' והיה כיעור גדול לצורבא מרבנן:

3 אמר רב יהודה היכי נעביד נשמתיה צריכי ליה רבנן פירש ואע"ג דקיימא לן שונה ושונין לו ה"מ ברחוק ארבע אמות וגנאי הדבר לתלמידים וזהו שנתרחקו תלמידיו של ר"א כדמוכח בסנהדרין ואמר להם עד עכשיו למה לא באתם ואמרו לו לא היה לנו פנאי כדי לחפו' על עצמן:

4 לא משמתיה קא מתחיל שמא דשמיא פירש לכסו' על עוברי עבירה: ועוד דאמרינן קא מחכי רבנן אהדדי:

5 א"ל הכי א"ר יוחנן כי שפתי כהן וגו' כלומר הילכך משמתי' ליה ואע"ג דהא מצריכי ליה דהא אסור ללמוד תורה מפיו:

6 ואתא איהו נמי בהדייהו פירש בתוס' בריחוק ד' אמות:

7 לאו בדרך בדחנא פירש ונראה מכאן שמותר לדבר עם המנודה וכדכתבי' לעיל ואם פרשו ב"ד שלא לדבר עמו הכל כפי שפרשו כדכתיב' לעיל:

8 גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא דלשרי לך פירש ואנן בעי' שקיל כמותו:

9 זיל לגבי נשיאה דלשרי לך פירש כי הוא ובית דינו יכולין לשקול עצמן כנגדו ומכאן נלמד כי רב יהודה ורבי יהודה נשיאה בזמן אח' היו ויש לפרש דהיינו דאמרי' לעיל על רחב' דדייק וגמר שמעתתא משמיה דרבי' דאמר רב יהודה משום דמספקא ליה אי מרב יהודה אי מר' יהודה נשיאה ואע"פ שכבר פירשנו בה במקומה פירושי' אחרים:

10 שפחה של בית ר' לא נהגו קלות בנדוייה ג' שנים שלא היה א' שירצה לשקול עצמו כמותה ואלו ר' לא היה קיים ונשיא שהוא מתיר את הספקות אבל הוראות שהוא מכיר אינו מתיר:

11 טרקיא אאמתיה יש שפירשו על דרעיה ויש שפי' אמתיה ממש כשהיה נפנה מדה כנגד מדה:

12 למערתא דדייני פרש"י ז"ל ראשי ב"ד כלו' שעושין דבריהם בדין ובתוס' יש שפיר' מערת הנדונים שכבר קבלו דינם ונתמרקו עונם כך הגירסא דעבד כרבי אלעאי פי' לכך קבלוהו במערתא דדיני מפני שהתלמיד הזה כבר עושה כדברי רבי אלעאי אלא דלא הוה מצי כיף ליצריה וכיון שכן ונתנדה והוא אומר שמתנחם מחטאיו ראוי היה לקבלו וזה שנתעסקו בקבורתו ואלו לעיל אמרי' דמי שמת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו י"א דצורבא מרבנן שאני והנכון דהתם טלטול שזלזלו בנדויו ולא חשש לחזור בתשובה ולא לפייס שיתירוהו מה שאין כן בזה:

13 ויעשה מה שלבו חפץ כבר פירשתיה במקומות אחרים:

14 כאלו דוחק רגלי השכינה. פרש"י ז"ל דכתיב לא יגורך רע והנכון שאומר אין יי' רואה:

15 במכה בנו הגדול הכתוב פי' אף בזה הכתוב מדבר אע"פ שמתכוין ליסרו. ונראי' דברים דלא גדול גדול ממש אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתריס כנגדו בדבור או במעשיו כי אפי' לא יהא בר מצוה אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו שלא ישתדלנו בדברים ומשום דאורחא דמילתא דבגדול שכיח כי הוא נקט גדול:

16 שלא נדוי שלך אינו נדוי גרסי' בירוש' הדא אמר' המנדה את מי שאינו צריך נדוי ונדהו נדויו נדוי פי' של שני וגרסי' נמי התם הא דאמר העושה דבר שלא כשורה צריך נדוי ואיכא למידק והלא ריש לקיש כדין נדהו כיון שהיה אוכל פירותיו שלא כדין ואפי' בעי למיתן ליה דמי מ"מ חמסן הוא ופסול לעדות תירץ הראב"ד ז"ל כי הפירות הללו דרכן היה לעמוד למכירה בכל שנה ושנה א"נ כי בשנה זו לא היו עומדות למכיר' וריש לקיש הוה סבור שנוטל בתורת גזל ומ"מ לא היה לו לנדותו עד שיתרה בו שאינו רוצה שיטול מהם הא אלו התרה בו ולא נמנע חייב נדוי:

17 הכבד ושב בביתך. פי' חוס על כבודך ושב בביתך ויש שפירשו לשון כבדות יהי ראשך כבד עליך ושב בביתך:

18 מנדה לעצמו מפר לעצמו כבר פירשתיו בפ"ק דנדרים:

19 ומהניא בזה דטחיא דתנורא. פי' עושה בו רושם אע"פ שיתירוהו לסוף:

20 שקול פתיתא עליה כלו' ויירא ממך פי' קורין שטר השמת' קורין פתיתה לפי שעושין אותו בפתיחת הדין למאן דלא אתי לדינא וי"מ מלשון והמה פתיחות דמאי שמתא שם מיתה ונכון הוא:

21 בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא עד כדי שלא ישהו קרבנותיה. פי' ואע"ג דהשתא דשרי' לאו איכא חששא שישהו גלוחן עד המועד וישהו קרבנותיהם אפי' הכי ניחא לן דאינהו לשהו מנפשייהו ולא שנשהה אנו אותן בידים והיינו מאי דהוה אמרי' לעיל אבל העולה מטומאתו לטהרתו ניחוש שמא ישהו קרבנותיה' קמ"ל כלומר קמ"ל דמוטב שישהו הם ולא נשה' אנן:

22 ומודי' חכמי' לאבא שאול דכשחל שמיני שלו להיות בשבת והוא ערב הרגל שמותר לגלח בע"ש. פי' אע"פ שהוא ז' לאבלו דאע"ג דלית להו לרבנן מקצת ז' ככלו ובעלמא אם חל ז' של ע"ש הרגל אסור לספר שאין הרגל מספיק הכא מודו דכיון דשמיני שלו בערב הרגל ואלו היה חול היה מגלח עליו ז' כח' משום דאונס בשמיני ואומרים בז' מקצת היום ככולו וזה הכלל בידינו לעולם אין רגל מפסיק אלא אבילות שחל עליו קודם הרגל ולפי' כשבא הרגל תוך ז' מפסיק הרגל אבילות ז' או בג' ימים לרבנן או בשעה א' לאבא שאול דהלכתא כוותיה אבל אבילות למד אינו מפסיק וכשהיה ח' שלו קודם הרגל מפסיק אפי' אבלות למד שכבר נהג בו יום ח' אבל כשהרגל בח' שלו וערב הרגל הוא ז' בזה נחלקו דלרבנן כיון דלית להו מקצת היום לכלו ה"ל ז' כלו מגזרת ז' וכיון שלא נהג כלל בגזיר' למד קוד' הרגל אין הרגל מפסיקו אבל לאבא שאול מקצת ז' ככלו ופסק אבלות ז' במקצתו ומקצתו האחר היא מגזר' למד ולפי' הרגל מפסיק אף גזרת למד והלכתא כאבא שאול כדאי' לקמן ובזה ישוב שמועתינו \

23 והא דאמרי' דתנא דמתני' סבר לה כרבנן כו' פי' משום דלא קתני בהאבל הזה אינו מגלח במועד דאלו ס"ל כאבא שאול למה לא יגלח במועד אי מדין אבלות הרי רגל מפסיקו לאבא שאול אי משום איסור מועד כיון דז' שלו שהוא ערב הרגל שבת היה הרי לא היה לו פנאי לגלח ואנוס הוא וק"ל ודילמא כאבא שאול ס"ל ואבל זה מגלח במועד ואע"ג דלא קתני ליה לאו ראיה היא דהא קתני כל שמגלחי' ונקט מקצתייהו דאי ס"ד דדוקא קתני מאי האי דמיבעיא לן בריש פרקי' גבי אומן שאבדה לו אבדה פשי' דאינו מגלח מדלא קתני לה כך הקשו בתוספות וקושיא גדולה היא והנכון בעיני דלעול' מנינא דמתני' לאו דוקא ומי' אלו ס"ל דאבל זה מגלח לא סגיא דלא למתנייה דמידי דאבל מעקר מכילתן היא וכדקתני ליה גבי מי שהפך את זיתיו לאשמועי' דס"ל כאבא שאול וכיון דלא תני ליה ודאי לית ליה דאבא שאול:

24 האי כהן ה"ד אלימא דשלים משמרתו ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל. פי' דשלים משמרתו בכניס' ערב הרגל כגון שהיה יום א' בשבת ערב הרגל ושלמות המשמרת בשבת שלפניו כי כל המשמרות מתחדשות בשבת וכיון דכן פושע הוא דה"ל לגלוחי יום א' פי' שהוא ערב הרגל:

25 ואלא דשלים משמרתו ברגל פי' בכניסת הרגל כי הרגל יום א' בשבת תנא דידן סבר דלא חשיב שלימו' משמרתו ביום כיון שכל המשמרות יש להם ברגלים חלק' בלחם הפני' ובאימורי הרגלים הוה לן כאלו נמשכה משמרתו של זה כל הרגל וקיימא לן דכהן אסור לגלח במשמרתו ואע"ג דבה' מותר מפני כבוד השבת ואי מקלע יום ה' במועד יהא מותר לגלח מ"מ משום חד יומא לא מצי למתני שיהא כהן מותר לגלח וא"ת ואפי' תימא דלא שלימה משמרתו למה יהא אסור לגלח דהאי טעמא דאנשי משמר אסורי' לספר בימי משמרתן אינו אלא כדי שלא יפשעו ויכנסו למשמרתן כשהן מנוולי' וכדאיתא בריש פרקין ובהאי ליתא לההוא טעמא וי"ל דאפי' הכי לא פליג רבנן:

26 ותנא ברא סבר דאע"ג דשייך בהנך משמרות משמרה דידה שלימה ליה וכיון דכן מותר הוא לגלח במועד כיון שאינה משמרת שלו והקשה רש"י ז"ל דנהי דמדין משמרתו מותר לגלח כדאמרן משום דשלימ' משמרתו מ"מ יהא אסור מדין מועד שהרי היה לו פנאי קודם המועד בשבוע שעברה דקיימא לן ובה' מותרין מפני כבוד השבת ותרץ הוא ז"ל דההוא אכבוס קאי ולכבס להניח עד השבת אבל לגלח בה' אינו כבוד שבת וכההי' דאמרי' גבי ט' באב ובה' מותרין מפני כבוד השבת ואמרי' עלה דהיינו לכבס ולהניח דאלו לכבס וללבוש מאי כבוד שבת איכא ואינו נכון דגבי כבוס שלבש אותו בה' ודאי ליכא כבוס שבת שהוא מתלכלך קודם אבל בגלוח ודאי כבוד שבת איכא כשהוא מגלח בה'. ועוד יגלח ביום ו' שהוא ודאי מפני כבוד שבת דהא ודאי ה' דהכא לאו דוקא כי ההיא בט' באב דהוי דוקא דהתם הוא משום דיום ו' ט' באב. ובתוספות פי' דודאי אם חל הרגל יום א' אסור לגלח במועד לדברי הכל דהא היה לו פנאי בה' ובו' והכא שלימות משמרה דאמרי' לאו שלימות ממש אלא כדשלמה ליה לענין איסור גלות ודאמרי' דשלימ' משמרתו ערב הרגל כגון שהיה ערב הרגל יום ס' דקיימא לן בה' מותרין ודאמרי' דשלימא ליה ברגל כגון שהיה הרגל יום ה' ממש ולא היה לו פנאי לגלח באותו שבוע כלל וא"ת ואליבא דתנא דידן נהי דסבר דלא חשיב דשלימ' משמרתו מפני שיש לו חלק באמורי הרגלים ולחם הפנים מ"מ הרי הרגל ביום ה' והוי י"ט ו' חולו של מועד והוא מותר לגלח בו דאי משום מועד אנוס הוא ואי משום משמרה הא אמרי' דבה' מותרי' מפני כבוד השבת וכ"ש בו' כדאמרן. וי"ל דאין ה"נ ומשום התר יום א' לא מצי למתנייה בהדי אידך דקתני שמגלחי' בכל המועד:

27 דתניא תכפוהו אביליו. פי' שבאו עליו אבלות רצופין עד שנתנוול:

28 הכביד שערי מיקל בתער כו' וקס"ד דתער ובמים כדרכו אמרי'. ופרקי' דההיא ע"י שנוי כדאמר רב חסדא שמגלח ראשו בתער שאינו דרך ומכבס כסותו במים צוננין ולא בנתר ולא בחול וכי אמרי' באידך שיצא מבית האסורי' וחביריו ותכפהו אביליו היינו שהן מותרין כדרכן ולא שנוי וכיון דקתני מכבס שמעי' דאפי' בתוך ז' מיירי דהא איסור תכבוסת מאבילות ז' הוא ואין אבלות למד אלא תספורת וגיהוץ ונשואין וכניס' משתה:

29 והיינו דאמרי' זאת אומרת אבל איסור תכבוסת פי' תוך ז' ואפי' במים צונן דאלו תכבוסת בחמין פשיט דהא מיואב שמעי' לה כדאי' בפרק דלעיל אלא כדאמרן:

30 כך אסור ליטול צפרני' במועד. פי' שלא יכנס לרגל כשהו' מנוול:

31 ור' יוסי מתיר פי' דקסבר דנטילת צפרני' לא גזרו כזה חדא שהוא נוול גדול להשהותן ולא שכיח שיניחנו עד המועד ועוד דדבר הגדל בכל יום הוא שאפי' יטלם קודם המועד צריך ליטלם במועד ודומיא דבגדי פשתן שלא גזרו בהן:

32 וכשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו דברי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר ובאבל רבתי משמע דפליגי בהא דכתיב גבי יפת תאר ועשתה את צפרניה דרבי יהודה סבר דהיינו גדל דגדלם משום אבלות ורבי יוסי סבר דהיינו תקון כדכתיב לא עשה רגליו א"נ דהתם לאו משום אבלות הוא אלא שיתגנה בעיניו. ואיסור נטילתם כל ל' כדין גלוח דהא מדמי להו בברייתא ובזה איש ואשה שוין אע"פ שלגבי שער אמרו בירוש' שהיא מותרת לאחר ז' מפני שנוול הוא לה:

33 אמר עולא הלכה וכו'. ושמעי' מיהא שיותר ראוי להקל בענין זה במועדי מפני מימי אבלו: