ריטב"א על מועד קטן י״ד

1 ושאר כל אדם מ"ט אין מגלחין פי' דאע"ג דגלוח מלאכה גמורה היא מ"מ כיון שהיא תקון הגוף ויפוי שלא כצורך אוכל נפש דמי וכדתנן עושה אשה תכשיטיה במועד ואין לך צורך המועד גדול מזה:

2 ומהדרי' דטעמ' משום גזרה דרבנן היא וכגון הא דתנן אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין לספר ולכבס פי' מי שנכנסו במשמרתן ובחמישי ואילך מותרי' מפני כבוד השבת ולא חיישי' לגזירה דבעי למימר ואמר רבה בר בר חנא מה טעם אסורי' לספר ולכבס כשהן במשמרתן והלא כ"ש שהיה ראוי שיהא מצוה לגלח ולא יהו מנוולים בעבודתם ומהדרי' כדי שלא יכנסו למשמרתם כשהם מנוולים ודוקא בגילוח וכיבוס בגדים גזרו מן הטעם הזה אבל כבוס הראש ורחיצה במרחץ לא נאסר מעול' במועד ודבר ברור הוא הילכך מותר לעשות כל מלאכות דמרחץ לצורך רחיצה במועד:

3 אמר ליה יאמרו כל הסריקין פי' אין לנו לחלק בדבר כדי שלא יבואו להתיר לכולן ואין להקשות למה לא נאמר כן בכל השנויין במשנתנו דהת' קלא רבה אית להו וכ"ע ידעי שאסורין גמורין היו ולא אתי לאיחלופי בעלמא:

4 ולטעמי' מי שאין לו אלא חלוק א' וכו' פי' בשלמא לדידי באסור קל כזה שאינו אלא גזירה בעלמא לא חששו לטעמא דכל הסדיקי' דה"ל גזרה לגזרה אלא לדידך דאמרת לה הכא נמי וחשבת לה כחדא גזרה אמאי לא אמרי' הכא נמי באידך ופרקי' דהתם מוכח' מילתא לכ"ע דאזודו מוכיח עליו ודומה לכל השנויין במשנתנו:

5 מתני' דלא כרבי יהודה דתניא וכו' א"ר בא לשוט דברי הכל וכו' ק"ל אליבא דרבא אמאי לא אוקי' מתני' אפי' לרבי יהודה וכשיצא למזונות וכי תימ' דכיון דפסידא במתני. ותני הבא ממדינת הים בכל אדם משמע הא ליתא דהא מודו רבנן כשיצא לשוט שהוא אסור והנכון דרבה נמי הא אתא לפרושי אגב אורחיה דכיון דמודה רבי יהודה כשיצא למזונו' שפיר מתוקמ' מתני' בהכי אפי' לדידיה:

6 לשוט דברי הכל אסור י"מ אותה כפשוטה אפי' כשיצא מארץ ישראל לארץ ישראל או מחוצה לארץ לחוץ לארץ וזה תימה גדול למה קורא אותו שיצא בלא רשות ואי משום דכיון דלשוט או להרויח יצא לא תקנו לו כלום כי היה לו לבוא קודם בשעת הפנאי אין זה נכון בטע' כדי לומר עליו בלשון ר"ל שיוציא שלא ברשות ונראין דברי האומר דמיירי שיצא מא"י לחוץ לארץ וק"ל קרי מדינ' הים וכיוצא לשוט בעלמא איסור' עבד ויוצא שלא ברשות הוא וביוצא למזונו' בהתר יצא וביוצא לסחור' ע"מ לחזור הוא דפליגי דקיימא לן כרבנן שהוא מותר' ומי' ת"ח או אדם חשוב אין לו לצאת ואפילו להרוחה וכיוצא בו והכי מוכח בכל דוכתא:

7 אלא להרוחה חדא דהא אמרת נראין דברי רבי יהודה בהרוחה. פי' וא"כ קשיא הלכתא אהלכת' וא"ת ואמאי לא פריך נמי היכי קרי ליה מעיקרא יוצא ברשות והשתא קרי ליה יוצא שלא ברשות. וי"ל דכל חד וחד קרי ליה לפום סבריה לרבי יהודה דשרי קרי ליה ברשות ולרבנן דאסרי קרי ליה שלא ברשות:

8 ועוד מכלל דפליגי רבנן בלשוט. וא"ת ואמאי לא פרכי' הכי כדאוקימנא ברשות דר' יהודה בהרוחה מכלל דפליגי במזונות וי"ל דהא קא פריך בהדיא אם למזונות דברי הכל מותר ואם לשוט דברי הכל אסור:

9 אמר שמואל קטן הנולד במועד מותר לגלחו פרש"י ז"ל אם השער מצערו ודברי פי חכם חן דאי לצורך תקון גופו או לצורך רפוא' פשי' ואפי' בנולד קודם המועד דהא אפי' מבהמה אין מונעי' רפואה:

10 הא האסורי' לגלח במועד אסורין בימי אבלן. פי' דקס"ד דלגמרי חשובי כי הדדי מועד ואבל בענין זה:

11 ומהדרי' דמי קתני בהדיא האסורי' במועד אסורי' בימי אבלן המותרין הוא דקתני ובהתר הוא שהשוה אותן אבל באיסור לא השוה אותם והלכתא כלישנא קמא בתרא דשמואל דרב אשי סייעת' דמתני' דרב פנחס הוא דדחי אבל עיקר דבריו של שמואל לא דחה דהא שמואל לא תלה דבריו במשנתנו אלא סברא או ש"ס קאמר ולא אשכחן מאן דפליג עליה:

12 אבל אינו נוהג אבלותו ברגל שנ' ושמחת בחגך יש שפירשו דדברים שבצנעה נוהג דלא עדיף משבת ואכתי קרי' ביה ושמחת בחגך ויש שפירשו שאינו נוהג אבלות כלל ולא דמי לשבת שהיא עולה במנין מה שאין כן ברגל שאינו עולה באבילות דהשתא מיהת ולקמן נאריך ביותר בס"ד:

13 אי אבלות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. הגאונים ז"ל כתבו דאבלות יום ראשון כשהוא יום מיתה וקבורה דאורייתא היא ולדידהו אתי שפיר האי דקרי ליה הכי עשה דיחיד אבל ר"י ז"ל אומר שאין אבלות מן התורה כלל אלא לענין אנינות דקדשי' בלבד כדאי' בזבחים ואבלות מדרבנן היא והאי עשה דאמרי' הכא עשה דרבנן הוא ובדין הוא דמצי למימר דלא דחי עשה דרבנן אעשה דאורייתא בידים אלא הא דנקט עדיפ' ליה שהיא עשה דרבים עדיפא ליה דעשה דרבים עדיף מעש' דיחיד תדע דאם איתא דעשה דאוריית' בעי למימר כי הוי אבלות דמעיקר' שנקבר קודם הרגל תו ליכא אבלות דאורייתא ולא אנינות דהא אבלות לילה אינה אלא מדברי סופרים כדאי' בזבחים פ' טבול יום וכדכתב רב אלפסי ז"ל בברכות ומיהו הא כבר תירצה רבי' אלפסי ז"ל דמשו' דאיכ' תנא דס"ל התם דאבלות לילה נמי דאוריית' נקט הכי לדברי הכל אינו נוהג בו אבלות ואפי' למאן דסבר אבלות לילה דאורייתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואחרי' תרצו דאבלות תספורת דאורייתא הוא לדברי הכל כדאשמועי' ליה מבני אהרן דאמר להו רחמ' ראשיכם אל תפרעו הא אחרים דעלמא תפרעו וזו אינה ראיה דאיכא למימר דהתם מדרבנן וקר' אסמכת' בעלמ' ועיקר קר' לגופיה אצטריך וללמד על פרועי ראש דמחלי עבודה ושהם במיתה כדכתב ולא תמותו ואע"ג דלא גמרי' לה מהתם במס' סנהדרין משום דדילמ' שבעת ימי המלואים שאני מ"מ אהני קרא לימי המלואים מיהת ומ"מ פשטייהו דשמעתא בכל דוכתא בהכי רהטא דאבלות יום כשהוא יום מיתה ויום קבורה מדאורייתא היא וכמו שהוכיח רבינו הגדול ז"ל בספ' תורת האדם ולפי זה כתבו הגאונים ז"ל כי הקובר מתו י"ט שני והוא יום מיתה ויום קבורה והוא יום אחרון של רגל חייב לנהוג אבלות דאתי אבלות דאורייתא ודחי רגל דרבנן. אבל ר"י הזקן ז"ל אומר שאינו נוהג כן:

14 מנודה מהו שינהוג נדוי ברגל מיהא איכא למשמע דנדוי דאורייתא היא דאי לא היכי אתי נדוי דרבנן ודחי רגל דאורייתא בקום עשה דהא ודאי כיון שנוהג עניני נדוי ממש אין זה שב ואל תעש' רגל כיון שהכתוב אומר ושמחת בחגך וכדאמרי' לעיל גבי אבלות וי"ל דמדאורייתא כיון ששמח באכילת בשר וכיוצא בו אין הרגל מתחלל וקרי ביה ושמחת בחגך הילכך אפי' כי הוה מדרבנן איכא למימר דנהוג ליה דאחמור ביה רבנן טפי והעמידו בו דברי' ומי' דבעי' לקמן מנודיה מהו שישלח קרבנותיו ואתי לאוכוחא מישראל במדבר דמנודין היו ושלחו קרבנותיה' י"ל דנדוי דאוריית' הוא דאי לא הכי מייתי ראיה מהתם דאכתי לא תקון רבנן נדויו כן כתב רבי' הרמב"ם ז"ל אבל בתוספות כתב בכאן דנדוי דרבנן היא והחמירו ביה רבנן לדחות הרגל כי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה והכא שב ואל תשמח הוא וחמיר להו מלאכות:

15 ת"ש דנין וכו' דמשמע דנין לגמרי כמו בחול ומשמתי' ליה אי לא ציית דינא ועכשיו אין נוהגין לדין דיני נפשות כל זה מורה על ימי הקדמונים בימי סנהדרין וא"ל אביי כי קתני דנין לעיוני בדיני' פירש לאו כפשוטיה אלא למגמר דיניה בלחוד ולא משמתי' ליה עד לאחר המועד אבל לעיוני בלחוד לא משמט חדא דהא דנין קתני ועוד דאמרינן בסמוך גבי דיני נפשות דנהי דלעיוני ביה לא איכא למשמע מינה שנמצא מענה את דינו ולא שייך ענוי הדין אלא מבאחר דינו לאחר גמר דין ולאו קודם גמר דין כדאיתא בהדיא בפרק נגמר הדין דניחא ליה שיחמיצנו דינו כי היכי דליחזו ליה זכותא אבל לבתר גמר דין הוא מתענה דמימר אמר כיון דעד השתא לא חזו לי זכותא תו לא חזו לי:

16 ה"נ דקטלינן ליה א"כ ממנעי משמחת י"ט דתניא רבי עקיבא וכו' פירי' שאין טועמין אחר גמר דינו דאלו קודם לכן שרי כדמוכח בסמוך והא נמי איסורא דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא דא"כ למה לי דאסר רחמנא הבערה בבת כהן בשבת תפוק לי מהאי טעמא אלא ודאי דמדאורייתא לא מתסר לידון מהאי טעמא ופרכי' לדאביי לעיוני ביה ס"ד א"כ בדיני נפשות נמצאת מענה את דינו אלא לעולם דנין משם ממש לשמותי ולמגמר דיניה ודקאמרת ממנעי משמחת י"ט הא ליתא דמשכחת לה כגון דמעייני בדיניה קצת בלי גמר דין מצפרא ואכלי ושתי כולי יומא לאו דוקא שאפילו לדברי המחמיר בחציו לכם סגי:

17 והדר אתו סמוך לשקיטת החמה פירש אחר שהופג יינם ונתיישב דעתם בהא ודאי שתוי אל יורה ולא ידון דיני נפשות כלל ועוד שכל הנידונין כך נידונין משום לא תלין נבלתו על העץ כדאיתא בפרק נגמר הדין ומיהו אע"ג דאידחיא פירכא דאביי לא קאמר הראיה מיהת שינהוג נדוי ברגל דדילמא דנין היינו לענוניה ולגמור דינו ולא משמתי' ליה וגבי דיני נפשות מעיינינן במעוד ולא גמרי' דינו כלל דאגב אידך נקט דנין אי נמי דנין וממתיני' כדאמרן ואע"ג אין משמתיה דלא חיי' על הרגל ומשם דלא קאמר מי האי אתי' למפשט' בהפך ממתני' דקתני מנודה שהתירו לו חכמים דקס"ד דכיון דלא קתני שעבר נדויו או שנשלם זמן נדויו ברגל דהכי בעי למימר מן הדין שאין לו לנהוג ברגל וחזי' דאדרבה ש"מ דנוהג נדויו ברגל דמי קתני מנודה שהתירוהו מנודה שהתירו לו קתני כך הגרסא בכל הספרים שלנו ובפרש"י ז"ל ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל וה"פ דאלו דקתני שהתירוהו הוה משמע שהתירוהו חכמי הש"ס לפי שטה מפני כבוד הרגל אבל השתא דקתני התירו לו משמע לשון פרטי שהתירו לו נדויו חכמי דורו משום דפייסיה לבט' דיני' וי"ג מי קתני מנוד' שהתירו חכמי' מנוד' שהתירו לו חכמי' קתני והגרס' הזאת נוחה יותר אלא שלא מצאנוה בספרים:

18 לא מיבעיא בימי טומאתו דאתי רגל ודחי לי' פי' ומגלח במועד וק"ל כיון דדחי ליה יגלח ערב הרגל כדחזר' גבי אבלות וי"ל דאין ה"נ ומיהו מכיון שאין לו היתר אלא בערב הרגל בלחוד והוא טרוד התירוהו במועד לגלח דאנוס הוא הא לאו הכי אסור ואפילו למ"ד לקמן במצורע ונזיר שאמרו מגלחין אפי' היה להם פנאי כדי שלא ישהו קרבנותיהם דהכא שהוא מגלח בימי טומאתו לא שייך ההוא טעמא ועוד י"ל והוא הנכון בעיני דהכא כיון דרגל לא דחי לגמרי ואחר הרגל יחזור לצרעת אינו דוחה עד שיחול עליו ממש ואינו יכול לגלח עד המועד:

19 ת"ש והצרוע לרבות כהן גדול פירש שאינו פורע ופורם על מת ואיצטריך לרבויי במצורע שיהיה פורע ופורם על מת אבל כהן הדיוט פשי' ליה שהיה פורע ופורם על מת ואע"ג דלבני אהרן אמר רחמנא ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו הנהו הדיוטות נינהו וי"ל דשמיני למלואים שמשו בו כהונה גדולה:

20 והרי כהן גדול דכל השנה כלה כרגל דכ"ע דמי דתנן כ"ג מקריב אונן פירש דנפק' לן מדכתיב ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא אבל אינו אוכל אונן כדכתי' ואכלת' חטאת היום וא"ת וכיון שאינו אוכל הא לא חשיב כרגל ותו אדמייתי ראייה מיהא דמקריב אונן תפשוט ליה מדתנן שאינו פורט ואינו פורם וכדאיתא במסכת מכות. וי"ל דאין ה"נ דעל ההיא סמוך ונקט הא דמרגלא בפומיה טפי ורישא דמתני' היא נמי במס' מכות והכי אורחא דש"ס כנ"ל והוקשו בתוספ' וכיון דברגל חשבא ליה כל השנה היאך יעש' מצורע דהא לכ"ע אין רואין את הנגעים ברגל ואפילו במועד בראיה ראשונה כדאיתא בפרקא וכ"ת שראוהו קודם שנתמנה א"כ היאך נתמנה בעודו בצרעתו ולאו קושיא היא דנהי דברגל חשיב לה שלא לנהוג בו אבלו' פשי' דלא למידחי משום הכי שלא לראות את הנגעים וכ"ש דאיסור ראיית נגעים מדרבנן ואנן השתא בדאורייתא קיימי כנ"ל:

21 אבל אסור בתספורת מדקאמר להו רחמנא כבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ויש שואלין ומנא לן דאסו' תספורת למד יום והלא מבני אהרן למדנו והיה אבלותם יום שמיני למלואים שהוא שמיני להקמת המשכן והוא שמיני בניסן והם ז' ימים קודם הפסח וקיימא לן דכי האי גוונא הרגל מבטל גזרת למד ומותר לגלח ערב הרגל וכיון שכן אפי' תרצה ללמוד פרע פרע מנזיר שהוא למד יום דכיון דאיסור תספורת נפקא לן מכלל המקרא הזה הא קיימא לן דדבר היוצא מן הכלל אין דנין אותו בג"ש לסתור הדין היוצא מן הכלל וי"ל דאפי' למ"ד איסור תספור' מדאורייתא ה"מ שבעת ימים אבל איסור למד יום מדרבנן הוא ואסמכוה למילף פרט מנזיר ולמאן דסב' דכולי תספורת אסורא מדרבנן הוא וקרא דבני אהרן אסמכתא הא לא קשיא ולא מידי: