ריטב"א על מכות ז׳

1 אילעא וטוביה קריבי דערבא הוו. לא ידענא מאי שייכיה דהאי עובדא הכי ולא כתבו׳ במס׳ סנהדרין אמתניי דאלו הן הקרובים. א"נ לעיל גבי נמצא א׳ מהם קרוב או פסול. ופי׳ רש"י ז"ל שהעדים האלו היה עידי הלואה שהעידו שראובן הלוה לשמעון מנה ולוי ערב והיה תובע בהם לשמעון הלוה וסבר ר׳ פפא דכשרים כיון דלגבי מלוה ולו הרחיקי הוו וא"ל רב הונא ברי׳ דר׳ יהושע דכיון דכי לית ליה נכסי ללוה אזיל לבתר ערבא כמאן דמסהדי השתא על ערבא אינהו ופסולים. וכן פי׳ הרמב"ם ז"ל לולא פי׳ רבינו ז"ל אם היתה תביעה זו במלוה על פה או במלוה בשטר ופי׳ רבינו ז"ל דבמלוה על פה ליכא לפרושה דא"כ שתי עדיות חלוקות הם לגמרי ולמה לא יהיו נאמנים על שמעון אנו אם אמרו שנים ראובן הלוה מנה לשמעון ומנה ללוי והם קרובים לשמעון כלום מפסלי על לוי הא אמאי ואפילו העידו שתי העדיות תוך כדי דיבור. לכן אין לפרשה אלא בעדו׳ בשטר שהיו חתומין בו אילעא וטוביה וטעמא דרב הונא ברי׳ דר"י משום דכולה שטרא דחתימו עלה כחדא סהדותא ואי אפשר להאמינה לחצאין ועדייין קמ"ל מהא דאמרינן בסנהדרין ומייתי ליה הריא"ף ז"ל כתב כל נכסיו לשני בני אדם קרובין לה ורחוקין לזה איתפלגין ר"ל ור"י ריש לקיש אמר כשרין לזה ופסולין לזה ור׳ יוחנן אמר מתוך שפסולין לזה פסולין לזה והלכתא כר"י לגבי ר"ל. וכן פסקו הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וא"כ למה לי למיתן טעמא הכא משום דלוה בתר ערבא אזיל הא אפי׳ במקבלו מתנה אמר ר׳ יוחנן וכ"ש דקשיא על רב פפא ומשמע דתרווייהו אזלי לשטתא דריש לקיש ומש"ה הוה סבר ר׳ פפא לאכשורי ור׳ הונא ברי׳ דר"י אמר דשאני הכא דערבא כגופה דלוה הוא. ומיהו כבר פירשתי בהמדור׳ קמא במס׳ גיטין בפר"ק משמו של רבינו ז"ל שנראה מן הירושלמי שטעם מחלקותם של ר"י ור"ל שם דר"ל סבר דעיקר מדות מתנה על מקבלי מתנה הוא דהוו גופין חלוקין ור"י סבר שעל הנותן הוא עיקר עדותם והוה ליה חד גופא וא"כ בהא דהכא לוה וערב שני גופין הם שהם המתחייבים והוה ליה כשני נותנין ולר׳ יוחנן הוו שתי עדיות ולהכי סבר רב פפא לאכשורי ואתא רב הונא וקאמר דלזה וערב פחדא גופא חשיבי אבל אין זו שיטת הרמב"ם ז"ל שהוא כתב שאם היו קרקעות חלוקות אף ע"פ שהנותן אחד כשרים לזה ופסולין לזה ולפי אותו דרך פלוגתא דר"י ור"ל כחדא ממונא או בתרי ממונא תליא וכל דהוי חד ממונא פסולין לשניהם ואפי׳ בתרי גופי וא"כ הא דהכא דהוי חד ממונא פסולה לשניהם ואפי׳ בתרי גופי וא"כ הא דהכא דהוי חד ממונא ללוה ולערב פשיטא דלר׳ יוחנן פסוין לשניהם בלאו טעמא דלוה וערב. והר"א אב"ד ז"ל פירשה לזו בעדי פרעון כגון שתבע ראובן לשמעון מלוה בשטר שהיה בו לוי ערב והביא שמעון עדי פרעון על זה והעדי׳ היו קרובים ללוה ורחוקי׳ לשמעון ועל זה סבר ר׳ פפא למימר דכיון דלדידיה רחיקי ננהו עדים כשרים הוא דהשתא לא תבע לער׳ כלום ואמר ר"ה בריה דר"י דכיון דלוה בתר ערבא אזיל פיטורו של לוה בזה כפיטורו של ערב וכאלו באים לפטור את הערב הם וכן ינה לזו בשתובע לשמעון מלוה על פה שהלוה בערבות לוי וטען שמעון שפרע וראובן הביא עדים שהודה לו שלא פרעו וסבר ר׳ פפא לחייבו לשמעון כי עליו הם מעידים. ואמר ר׳ הונא בדר"י דכיון שאלו לא באו עדים אלו היה שמעון נאמן שפרעו והיה הערב פטור מיד הרי הוא כאלו העידו לחייב גם את הער׳. וזה פי׳ נכון בעיני רבינו והרמב"ן ז"ל ומורי תלמידו ז"ל ואיכא דמקשה הכא מאי שנא מהא דאמרינן התם בסנהדרין דף ט פלוני רבעו לרצונו דפלגינן דבורא בתרי גופי ונאמן על חבירו ואינו נאמן על עצמו וכן בעובדא דבר ביתוס שם דף כה דאתו עליה תרי סהדא חד אמר אוזיף ברביתא וחד אמר לדידי אוזיף ברביתא ופסליה רבא לבר ביתוס דההוא סהדי נהי דלא נאמן אנפשיה מהימן על חבריה ולא אמרינן עדות שבטלה מקצת׳ בטלה כולה ואע"פ שהיה הכל עדות אחת ממש שהעיד בפיר׳ על שניהם. וי"ל דשאני התם בכל הנהו כי מה שמעיד בפסול שאינו נאמן עליו ונאמן הוא על עצמו דכל שאומר אדם על עצמו אינו חשוב עדות כלל אלא הודאה וכדאמרינן לעיל במקיימי דבר הכתו׳ מדבר וא"כ ליכא למימר בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כי כל מה שהוא עדות דהיינו מה שהעי׳ על חבירו כולה בכשרות אבל הכא ששני הדברים הם עדו׳ דהיינו מה שמעי׳ על אחרים ליכא למיפליג בה דיבורא כלל וכל שנדונת בעדות אחת אמרי׳ בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שאין עדות נאמנות לחצאין. וזה דעת הראב"ד ז"ל וכדכתיב׳ בפ׳ חזקת הבתים ובפ"ק דסנהדרין וע"ז סומך מורי הר"א אב"ד ז"ל בכל מקום. ועוד יש לומר בעיקר קושיין דלא דמו כלל דהתם כל מה שהעידו בפסול על עצמן תוספ׳ דברים הוא שאמרו ולא היינו צריכין לו בכל אותה עדו׳ כי הוא הוסיף על עצמו פלוני רבעי לרצוני שלא היינו צריכין אלא שיעיד על הנרבע וכן מה שאומר לדידי אוזיף ברביתא לא היה צריך אלא שיאמר דאוזיף ברביתא וכן הבא להעי׳ על האשה לומר שמת בעלה דיו שיאמר שמת או נהרג כיון שכן אין מקבלין ממנו כל אותו תוספות כיון דתרי ענייני נינהו דלא צריכי אהדדי לא תלו אהדדי כלל אבל ההיא דירושלמי שכתב נכסיו לשני בני אדם וכן הא דלוה וערב אין העדי׳ מוסיפין בעדותם כלל מעצמם כי על שני דברי׳ נזדמנו ונעשו עדים והויא לה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וגם זה נ"ל טעם נכון:

2 הא דתנן ר"ע ור׳ טרפון אומרים אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. אע"ג דר"ע ור"ט קודם החרבן היו מ"מ לא היו בסנהדרי כי היו באותן מ׳ שנה שלפני החרבן שגלתה סנהדרי וישבה בחנות שלא דנו דיני נפשות מכאן ואילך כדאיתא במס׳ סנהדרין ודוכתא אחריני. והא דאמרינן שלא נהרג אדם מעולם פרישנא בגמר׳ משום דאמרי להו לעדי׳ המעידין על הרוצח ראיתם טרפה הרג שלם הרג ואת"ל שלם היה דלמא במקום סייף נקב הזה ופי׳ רש"י ז"ל שהיו שואלים בדקתם את ההרוג לאחר מיתה ארם לא היה טרפה וכן פי׳ רבינו מאיר הלוי ז"ל ולפי פי׳ זה היו צריכין לבודקו לאחר מיתה בי"ח טרפות וכי הוי שלם נמי חיישינן דלמא במקם סייף הוא נקב מבפנים שאינו ניכר ולפ"ז משנתינו כפשטה שלא נהרג אדם מעולם כלל כי זה דבר שאי אפשר שיוכלו להעידו שהוא שלם ושלא היה נקב במקום סייף מבפנים. אבל אין נכון בעיני כל רבותי׳ ז"ל חדא דא"כ בטלה כל פ׳ רוצחין ועוד כי אם היו צריכין לבדקו לאחר מיתה בי"ח טרפות קא מינוולה טובא והכתוב אומר ואהבת לרעיך כמוך כדאיתא בפ"ד מיתות. ועוד דמהיכא תיתי לחוש לכך עד שיהא ניצל הנדון דהא קי"ל שהולכין בתר רובא בדיני נפשו׳ בין להקל בין להחמיר כדאיתא בפ׳ סורר ומורה ואפילו ר׳ מאיר דחייש למעוטא אמרינן בשחיטת חולין דכל היכא דלא אפשר למבדק לא אפשר ומוקמי׳ לבהמה אחזקה. לכך הנכון שלא היו שואלין אלא על טרפות שנמצא מבחוץ וכי שיילי דלמא במקום סייף נקב הוא מבחוץ קאמרי שזה דבר שאפשר הוא אלא שהוא רחוק שיתנו דעתם ולכך אמר שלא היה אדם נהרג בעולמו של אדם אח׳ על הרוב ואף בזה אם לא רצו סנהדרין לשאול הרשות בידם כיון שרובא לא היו טרפה אלא שאם רצו לשאול ואמרו העדים אין אנו יודעים אין מקבלין עדותם. ובזה הוא שאמרו ר"ע ור׳ טרפון שהיו מקילין משום דנפישי רוצחין ובעלי עריות. ונראה מסוגית הגמרא שלא היה קולא זו אלא ברוצחין ובעלי עריות דנפישי כדאמרן והיתה סנהדרי חבלנית כל יום אבל לא היו מקילין כן בשאר עדיות דשאר עבירו׳ והיינו דלא שיילינן בגמרא היכי אמרי אלא ברוצחין ובועלי עריות:

3 והא דתנן שהסנהדרין נוהגת בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ. פי׳ שהסנהדרי גדולה בלשכת הגזית הא לאו הכי אינה נוהגת בשום מקום כי המקום הוא גורם כדאית׳ במס׳ סנהדרין ועל אותן מ׳ שנה שגלתה סנהדרי גדולה לא דנו ד"נ וכן היא בספרי:

4 לא קשיא כאן בארץ כאן בח"ל. כללא דמילתא דכל שברח מן הארץ לחוצ׳ לארץ כיון דשליחותייהו קא עבדינן כאותו ב"ד הוא וכ"ש כשברח מן הארץ לארץ או מחוצה לארץ לחוצה לארץ ולא חשיב ב"ד אחר אלא כשברח מחוצה לארץ לארץ דדלמא מהניא ליה זכותא דא"י לאשכוחי ליה זכות הצלה:

5 ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר. כלומר אינה חייבת להושיב כמו שחייב בא"י בכל עיר ועיר לדון את עירם ובכל פלך ופלך בין עיירו׳ שבאותו פלך:

6 ה"ג במנאפים ומשייראו מנאפי׳. וכן גרס רש"י ז"ל ול"ג עד שיראו מנאפין דמאי עד הא קוד׳ לכן אי איפש׳ להיות שום דבר שיתחייבו בו. והא דתניא בפ׳ כיצד דיבמות דף כה רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר מנעלים הפוכים תחת המטה רוק למעלה מן הכילה בכולן אמר רבי תצא לא קשיא למה דבעו הכא שיראו מנאפין או כמכחול בשפופרת דהא דהכא לענין דיני נפשות כדאיתא בהדי׳ והתם מיירי לענין כתובה וקנסא דרבנן הוא שקנסו שתצא שלא בכתוב׳ אם רצה להוציאה מבעל׳ וכדין עוברת על דת יהודית וכההיא דאכלה גרגרה בשוק וכל הני עובדא סוף דמסכת נדרים. וכדכתיבנא על כל חדא וחדא בדוכתא בסייעתא דמארי שמיא יתברך שמו:

7 פרק אלו הן הגולין אלו הן הגולין. ואית דגרסי ואלו וליכא קפדא בהא דהתם בפ"ק דשבת דף יג שייל בגמרא אלו תנן או ואלו תנן משום דהתם איכא למשמע דקאי אדלעיל או דקאי אמאי דבעי למיתני אבל הכא פשיט׳ דקאי אמאי דבעי למיתני דבפירקן דלעיל לא איירי מידי בדין הגולין אלא משום דקתני במתני׳ קמיית׳ מעידנו באי׳ פ׳ שחיי׳ גלות פתח הכא בפ׳ דיני הגולין ניחא. ואי גרסי׳ ואלו נמי בעי הכי לומר בפירקא דלעיל פרישנא דין הנעשין זוממין דפתחי׳ ביה ואלו הן הגולין שמעידין עליהם שחייבין גלות וזה ברור. וכללא דפירקן דכל שוגג קרוב למזי׳ או שהיה אנוס אינו כן בגלות כי האונס לא מחייב גלות ומי שהוא קרוב למזי׳ לא מיפטר ולית לי׳ כפרה בגלות ואם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו אף כל זמן שלא יצא חוץ לתחומו כדבעינן למימר והיינו דקתני אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה כלומ׳ בסתם שגגה שאין בה לא אונס ולא צד זדון:

8 היה מעגל במעגיל׳ וכו’. טעמא כך מפרש בגמרא דלא מחיי׳ גלותא לא במה שהוא דרך ירידה כדכתיב ויפל עליו וכדאיתא בגמ׳ והתם מפרש כללא דסיפ׳ לאתויי מאי:

9 גמרא מזי׳ פשיטא בר קטלא הוא. פי׳ ואע"ג דלא מיקט׳ כגון דלא אתרו ביה או דהוה שוגג קרו׳ למזי׳ אינו בן גלות. אימא פרט לאומר מותר. פירש"י ז"ל כסבור מותר להרוג ישראל וכן הלשון הזה מתפרש בכל מקום. ואיכא דקשי׳ להו דא"כ היכי ממעט מבשוגג דהא גבי שבת וגבי קרבן ע"א ושאר עבירו׳ כתיב בשגג׳ על קרבנם ואפ"ה אמרי׳ בפ"ד מיתו׳ ב"ד וכן בפ׳ כלל גדול דאומ׳ מות׳ שוגג וחיי׳ קרבן. ויש מתרצין דשאני הכא דכתיבי בשגגה טובא וכתי׳ נמי בלא ראות ובלי דעת לומר דבעינן שוגג גמור אבל התם בשגגה דכל דהוא סגי ואומר מותר שגגה כל דהוא היא. עוד תירצו דהתם מיירי בשאינו עוקר כל הגוף דידיע לשבת או לע"א ודכותה לעשה או לאו או בתחומין לשבת כדאית׳ התם שאם אמר מותר לגמרי פטור מקרבן והכ׳ בעינן לומ׳ שאומ׳ מותר לגמרי שאין יודע בו שום איסור. כל זה לפירש"י ז"ל אבל אחרים פירשו דאומר מות׳ האמו׳ כאן ובכולה פירקין ל׳ אחר הוא והוא מן הלשונו׳ שבתלמו׳ שפירושו מתחלף והכא בעי׳ לומר שהוא אומר מותר בהריגה זו כי היה סבור שהי׳ כותי או בהמה ונמצא ישראל. וכ"ת היינו פרט לשאין מתכוין דאמרי׳. י"ל שאינו דומה לההיא שטעה מגוף לגוף שמתכוין להרוג אדם זה והרג את הבהמה אבל הא דרבא הטעות היה באותו גוף עצמו שהרג שהי׳ סבור שמותר להרגו. והביאו ראיה לפי׳ זה ממאי דאמרי׳ לקמן בפירקין דפליגי רבא ורב חסד׳ אומר מותר ואמרי׳ ואזדו לטעמייהו דאי פליגי בסבור להרוג את הבהמ׳ ונמצא שהוא אדם כותי ונמצא ישראל ואמרי׳ תו עלה מ"ם אומר מות׳ אנוס ומ"ס אומ׳ מותר מזי׳ הוא. ומיהו רש"י ז"ל פי׳ לק׳ דהא דאמרי׳ התם ואזדו לטעמייהו בעיק׳ טעמ׳ דקים לן שאין אומר מותר ממש כפירש"י ז"ל בדין סבור בהמ׳ ונמצא אדם כותי ונמצא ישראל ומש"ה תלינן לפלוגתא דסבור בטעמא דאומר מותר ודכותא בתלמו׳:

10 אל. אביי לרבה אומר מותר אנוס הוא פי׳ והיכי קרי ליה תנא מזי׳. ה"ג שאני אומר אומר מות׳ קרוב למזי׳ הואר. פי׳ ולקרוב למזי׳ קרו מזי׳ לפי שדינו כמזי׳ לפי׳ רש"י לפי שהיה לו ללמו׳ ולא למד לפי׳ השני לפי שהיה לו לראות ולעיין מהו:

11 אם בפתע פרט לקרן זויות. פירש"י ז"ל בפתע כמו בתכף כתרגומו והוא לשון סמוך כדאמרין תכף לסמיכה שחיטה ולא חייבו הכתוב גלות אלא בשהיו סמוכין זה לזה כשהרגו כלומ׳ שבא עליו פתאום ולא ראהו הנהרג שישמור ממנו וכגון שהיו שניהם בתחלת קרן זוית זה בא מכאן וזה בא מכאן ועד שפגעו זה בזה ונהפך זה והרגו לא ראו זה את זה ולאפוקי אם הרגו בסוף קרן זויות כי כשהיה בא ההורג מדרך לקרן צפונית מזרחית ופניו למזרח והלה בא מצד דרום לצד מערבית צפוני׳ זו פניו לצפון הי׳ הנהרג הזה רואה את ההורג קוד׳ שיראנו והנהרג היה יכול להשמר וכשלא נשמר נמצא שהוא פושע ונעשה ההורג אנוס וכן פי׳ רב"מ הלוי ז"ל ומעת׳ נמצא תירץ למה שבא למדרש אם בפתע שהרגו בקרן זוית ואלו הכא אמרי׳ פרט לקרן זוית וקשיין אהדדי אלא דהכא תירוצא דהא דהכא בסוף קרן זוית דלא הוי פתע שלא היו סמוכין זה לזה וההיא בתחלת קרן זוית שהיו סמוכין זה לזה והוה לי׳ פתע וכדפרישו ז"ל:

12 בלא איבה פרט לשונא. ואיכא למידק בהדי׳ כתיב והוא לא שונא לו ולא אויב לו וכל הני למה לי. ויש מתרצים דאצטריכו למעוטי אויב מג׳ מיני הריגות האמורו׳ בפרש׳ כלי עץ יד וכלי אבן וכלי ברזל ולענין ההורג במזי׳ גמור יש הפרש לענין אומדנ׳ בין זה לזה כדאית׳ בסנהדרין ואמרי׳ התם דלא גמרי מהדדי. ושמא יש לתלו׳ זדון או אונס בזה יותר מזה ודלמ׳ הוה אמרי׳ היכ׳ דגלי קרא בלחו׳ גלי היכי דל גלי לא גלי להכי כתבינהו כולהו ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב דאיצטריכו כולהו משום דבשונא ההורג בענין שנרא׳ לעדים שהי׳ שוגג בשא׳ בני אדם שאינו אויב יש ג׳ אומדנו׳ יש שאדם יכול לדון יותר שהרג לדעת ועשה עצמו כמי שאינו יודע ויש שהדעת נוטה יותר שהרג שלא לדעת ויש בינוני שקר׳ לדון זה כזה ואי לא כתה אלא חד שונ׳ הוה מוקמי׳ באותו שנוטה יותר שהרג לדעת איצטריכו אידך למעוטי מגלו׳ אפילו הבינוני ואפילו אותו שנראה יותר שהרג שלא לדעת ולר"ש דאמר לקמן דבמקו׳ שיכול לומר שלא לדעת הרג גול׳ טעמי׳ משו׳ דסב׳ דאדרב׳ להכי כתב רחמנ׳ שונא טובא לומר שיהיה עד שיהיה הדעת נוטה לשונ׳ יותר לדון שלדע׳ הרו׳ וזה נכון מאוד:

13 הדפו ששדחפו בגופו. פי׳ בלא מתכוין ואפ"ה אמר רחמנא דהאי שוגג הואולא אנוס ולא מזי׳ ופרושא דהדפו אשמועינן תנא והא דפרישת בלא מתכוין לאו מלישנא דהדפו והא כתיב ויגש גחזי להדפה אלא כל דחיפה בגוף נקראת הדיפ׳ הלשון הקדש והכא דכתיב גבי בפתע בלא איבה משמ׳ שלא במתכוין והתם דכתי׳ ויגש גחזי להדפ׳ משמע כמתכוין וזה ברור בעצמו:

14 בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלך לצד אחר. פי’ שהוא פטור מגלו׳ דצדיה לשון צדוד יה ואמר הכתו׳ אם הרגו בלא צדי׳ גולה הא אם הרגו בצדו׳ אינו גולה דאנוס הוא. ואשר לא צדה פרט וכו׳ ואע"ג דהאי קרא לא כתיב הכא בהאי פרשה דפתע בלא איב׳ דדרשי׳ לעיל ואשר יבא את רעהו ביער דדרשינן בסמוך אלא הוא כתוב בפ׳ ואלה המשפטים משום דהוי חד עניינא עם בלא צדיה וזה ממעט הורג בצדוד ימין או שמאל וזה מדבר מצדו׳ משלמטה למעלה אייתינהו תרווייהו כחדא ואי לא כתיב אלא חדא לא הוי ממעטינן אלא צדו׳ מימין לשמאל או משמאל לימין שהוא כעין אונס להכי איצטריכו תרווייהו למעט אפי׳ הצדו׳ הזה שמלמט׳ למעלה ולאו דמוכח חד מהני קראי צדו׳ ימין ושמאל יותר מאידך קרא אלא כיון דכתיבי תרי מוקי׳ תנא חד בחד קרא וחד באידך קרא כדאי׳ לדידי ואיתמפכת להי לית לן בה והכין שיטתא דתמודא בכל דוכתא:

15 פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ד׳. פי׳ שאינו גולה וכן פרש"י ז"ל כאן והכי היא על כרחין והא קרא בחיוב גלות מיירי כדכתי׳ ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה וקאמר ואשר לא צדה שאם לא צדה גולה הא אם צדד אינו גולה. אבל בפ"ב דב"ק דף כו ע"ב פירש"י ז"ל לשון אחר פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שגול׳ ואינו נהרג משמע לי׳ ואשר לא צדה אהריג׳ מז׳ דלעיל מיניה קאי דכתי׳ לעיל מכה איש ומתמות יומ׳ והוא שלא צדה שאם צדד ידו שלא לדעתו לא יומ׳ אלא ושמתי לך מקו׳. ואינו נכון כלל חדא דהא פשיט׳ שאינו נהרג כיון שלא היה מזיד גמור ועוד דלא משמ׳ דקאי ואשר לא צדה אלא לגופיה לדקרא דכתי׳ צדה:

16 בעי מיני ר׳ אבהו ורכו׳ עליה או ירידה היא. פרש"י ז"ל בתר דידי׳ אזלינן ועליה היא או בתר שליבא אזלי׳ וירידה היא א"ל כבר נגעת בעליה שהיר צורך יריד׳ פי׳ דקתני לעי׳ שהוא גולה. וא"ת מדאמר לי׳ ר׳ יוחנן הכי להדיא משמ׳ דר׳ אבהו ידע לה למתני׳ ולעיל במרים הגרזן א"נ במושך בחבל דידיה למטה כדי להעלותה דלי למעל׳ וא"ל ר׳ יוחנן שאף זה בכלל מתניתא דלעיל והיינו דמותבינן לר"י בסמוך ממתני׳ למתניתא ולא מוקמינן מידי אמתני׳ לעיל. וזה ברור:

17 ולטעמיך כל שבדרך ירידתו גול׳ לאתויי מאי. פי׳ במאי מוקמ׳ לה בהאי עניינא דשליב׳ דמשמע לן דהני תרי כללי בחד סגנונא אית לן לאוקומינהו דומיא דרישא דמתני׳ שהחיו׳ והפטור בדבר א׳ דהיינו מעולה אלא שזה דרך עליה וזה דרך ירידה אלא ודאי דתרווייהו לאיתויי קצב שהיה מקצב חד לפטורא וחד לחיוב׳ וכדתניא וכו׳ דתני חדא וכו׳ עד ולא קשיא וכו׳ וכללא דמילתא דבקצב המקצ׳ יש יריד׳ לפניו וירידה לאחריו ועליה לפניו ועליה לאחריו וכל שביריד׳ גולה בין לפניו בין לאחריו וכל שבעלי׳ אינו גול׳ דכתי׳ ויפל עליו מאן דמחיי׳ בשתיהן איירי בעליו׳ ומאן דפטר לפניו וחיי׳ לאחריו איירי ביריד׳ דלאחריו ויריד׳ דלפניו וכדמפר׳ ואזיל:

18 דכ"ע עליה היא. פי’ ותרווייהו דלא כר׳ יוחנן ובריתא דלעיל במרים בגרזן או במורי׳ החבל להעלות הדלי כדפרישנא לעיל:

19 הא דאיתלע והא דלא איתלע. פי׳ רש"י ז"ל כי איתלע הוי ירידה כיון שנכפפת לאלתר מיד שהוא מעמי׳ אפי׳ רגלו אחת עליה וכן לא איתלע הוי עליה שהרי אינה נכפפת עד שעמדו שני רגליו עליה והיה עולה לגמרי. זה דרך פירש"י ז"ל למבינו. ועל הדרך הזה מתפרשת אידך אוקמתא דכי לא מיהדק הוי יריד׳ שהרי נכפפ׳ מיד שהניח רגלו אח׳ כלל דלא הויא עליה וכי מיהדק אינה נכפפ׳ עד שכל גופה עליה הלכך ואע"ג דהא והא לא קטיל אלא בירידה וכפיפה מ"מ הא חשיבא עליה והאחשיבא כירידה כנ"ל לדרך פירש"י ז"ל אבל יש שפי׳ דתרווייהו ירידה דהא ירידת שליבה הוא דקטלא אלא דכי איתלע שגגה או לא מיהדק הוי שגגה קרוב למזי׳ שאינו גולה ומיירי בהתלעה ניכרת מבחוץ דומיא דלא מיהדק שהיה ניכר לו ולפיכך נדון בקרוב למזי׳ ואפשר דבהני תרתי אוקמתי בתרייתא לא סתרי דר׳ יוחנן כלל דמוקמינן לדר"י בדלא מיתלע ומיהדק כסתם שליבה והכין עדי טפי דלא לשויה פלוגתא בין האי ברייתא לר׳ יוחנן ואע"ג דמעיקרא הוה אמרינן דכ"ע עליה היא לאוקומינהו דלא כותיה דרך התלמו׳ לעשות אוקמתות כן כזו פעמים לסתור ופעמים לסיוע וכיון דשקלא וטריא בעלמא היא קי"ל כר׳ יוחנן כיון דליכא מאן דפליג עליה בהדיא:

20 רבי סבר יש אם למסורת ונישל כתיב. פי’ בחירק תחת הנו"ן ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן פי׳ בקמץ הנו"ן. ופרש"י ז"ל דלר׳ דדריש מסורת משמע לי׳ ונשל בחיריק מדלא כתיב א׳ בין הנו"ן והשי"ן הלכך דרשינן ונשל שהוא פועל יוצא שהברזל מנשל חתיכה מן העץ המתבקע. והקשו עליו דלפי דקדוק הלשון אין מקום בשום פועל קל שיהא א׳ או ה"א באמצע דהא ונפל כולהו בלא ה"א ואל"ף וכן ונשל גוים רבי׳ מפניך. לכן הנכון דודאי אפי׳ לי המקר׳ אין מקום להיות א׳ או ה׳ בנתים ומדרש מסורת אינו אלא שניתן מקום לאדם לומר בין בקמץ בין ונשל בחיריק כמו ונפץ את עולליך ונקף סבכי היער וכיוצא בהם וכיון דאיכא למידרש ונשל בחיריק דרשינן לי׳ מהכרע׳ הכתוב שלא נאמר ונשל הברזל מעצו דעלה סמכינן נמי השתא את דההיא לאו הכרחה הוא לחודיה אלא שעושה הכרע במסורת לימד ונשל הברזל בחיריק ובהא מיתרצא לן אחריתי הכי אמר רב דטעמא דר׳ משם מסורי׳ דהא מתניתא תלי טעמא מדלא כתיב מעצו ולא משמע מלישנא דר׳ חייא בר אשי דהא דרב אתא לאיפלוגי על מתניתא מדלא פריש ליה תלמודא ומדלא אמרינן רב חייא בר אשי אמר רב אלא ודאי כדאמרינן דתרווייהו צריכי אהדדי ורבנן דאמרי יש אם למקרא ונפל קרינן משמע פועל עומד כפשוטו שהברזל מתנשל מן העץ שעומ׳ בתוכה ומעתה מאי דלא כי׳ מעצו אינה הכרע לבדה. וא"ת והא ונשל גוים רבים דכ"ע דרשינן מקרא והוי פועל יוצא שהקב"ה מנשל את הכותים ממקומ׳ מפני ישראל. וי"ל דשאני הכא דלא כתיב ביה מ"ם והכא נמי אילו כתיב ונשל הברזל את העץ או ונשל הברזל העץ שפיר הוה משמע פועל יוצא אבל כי כתיב ונשל מן העץ וקרינן בקמץ לא משמע אלא פועל עומ׳. כך הנכון בעיני בשמוע זו יותר מכל מה שפירשו בו. ובירושלמי נתנו טעם אחר למחלוקות ר׳ ורבנן דגרסינן התם טעמיה דר׳ נאמר כאן נשילה ונאמר להלן נשילה כי ישל זיתך מה להלן נשירה אף כאן נשיר׳ טעמא דרבנן נאמר כאן נשיל׳ ונאמר להלן נשילה ונשל גוים רבים מפניך מה להלן מכה אף כאן מכה ע"כ. ונראה הפי׳ דר׳ דריש לי׳ מלשון כי ישל זיתך שהוא דבר שנעקר ממקום חיבורו מתחלת ברייתו והיינו העץ מתבקע שיוצא הבקעת ממנו. ורבנן דדרשי ליה מלשון ונשל גוים מה להלן לשון הכאה שהקב"ה מנשל כותי׳ מפני ישראל אף כאן מכה שהמכה מנשל הברזל מן העץ כי ונשל מוסב על המכה שהוא האדם כמו ועשה בצלאל ומשמע דלא אזיל בשיטתא דגמ׳ דילן כלל ואפשר דהתם נמי דמסורת דרשינן לומר ונשל בחיריק ודגשות השי"ן דאי לא הכי שביק למידרש ליה מן ונשל גוים ודריש לי׳ מן ישל זיתך דהא למאן דדמי ליה טפי אית לן לדמוייה כדאמרי׳ גבי שיבה וביאה אלא ודאי דמשו מסורת עבי׳ ליה ונשל בחיריק כדאמרן וכיון דהכי ודאי טפי דמי לכי ישל זיתך ורבנן סברי דלי׳ לן אלא מקרא ומעת׳ אין לדרוש אלא כמו ונש׳ גוים דדמי ליה טפי מה להלן מכה אף כאן מכה. כנ"ל: