1מאה טובה הוו. פי׳ דאפילו דברו כולם ביחד אי אפשר שיגמרו כולם תוך כדי דבור של ראשון ופרקי׳ כל אחד ואח׳ כדי דיבורו של חבירו. והכי נמי אמרינן במס׳ שבועות וטעמא משום דכולהי עדים כאחד חשיבי וכדפי׳ התם אבל בעלי דינין שהודה אחד מהם לחבירו ואחר שדבר חבירו בא להחזיר בו תוך כדי דיבור של חבירו אינו כלום דכל תוך כדי דיבור שבכל מקום תוך כדי דיבור עצמו הוא בר מהני עדים בלחו׳ וכן דנתי בתשובת שאלה: ומה שנים נמצא אח׳ מהם וכו׳ דרשא אחריתי היא דדריש ר"ע בייתורא דקרא דהקשא הוא והקשא לגמרי דיינינן:2א"ר יוסי בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר. וטעמא דר׳ יוסי לאו משום דכתיב בקרא בשנים או שלשה עדים יקום דבר דמוקמינן לה בשאר עונשין ובממון וכדדרשינן התם לא יקום עד א׳ באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה אלא טעמא דר׳ יוסי כדפי׳ רש"י ז"ל דסברא הוא שאין לדון כן אלא בדיני נפשות דכתיב ביה והצילו העדה אבל הממון למה יפסל הכשר מפני שנמצא עם הפסולים. א"נ כדפירשו התוספות דכיון דנפקא לן מהקשא דשלשה לשנים משמע ליה דבדיני נפשות הוא דפשיטא לן דבשנים עדות שניהם בטלה כי עד א׳ בדיני נפשות אינו כלום אבל בממון אפילו בשנים יכולין אנו לומר שאם נמצא אחד מהם פסול שחבירו עדותו קיימת לשבועה מיהת. ומיהו ר"ע ורבי סברי דשפיר גמיר דיני ממונות מדיני נפשות ומה התם עדות היחי׳ בטלה לגמרי אף בדיני ממונות בטלה לגמרי ואינו קם אפילו לשבועה ולכך חוזר ומלמד על השלשה ועל המאה וכין דהלכתא כרבי כדאיתא לקמן שמעינן נמי מינה דבדיני ממונות שנמצא אחד קרוב אין הכשר קם לשבועה וכן כתבו הגאונים ז"ל. ומיהו כתב רבי׳ אלפסי ז"ל בתשובת שאלה ששאלו ממנו על שטר שהיה חתום בו קרוב וכשר שלא אמרו עדותו בטלה אלא כשהכיר הכשר את הפסול ונצטרף עמו אבל אם לא הכיר בו אינו נפסל שהרי לא היה בדעתו להצטרף עם הפסול שזהו טעם פיסולו ולא עוד אלא שאם אמר העד הכשר שלא הכיר בו נאמן אם אין פסולו של זה מפורסם דהא מהמנינן להו לקמן כי אמרו למיחזי אתינא וכל מאי דאפשר למתלות בחזקות כשרות תלינן. והיינו הא דתניא בפ׳ גט פשוט בבא בתרא דף קסב חמשה שהיו חתומין על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר ופרישנא התם טעמא משום דמסתמא תלינן להכשרא שלא יצטרפו כשרים עם הפסולין אלא דשבוק כשרים לעיל רוחא למאן דקשיש מינייהו ובא זה ומלאהו בקרובים וקי"ל מלאהו בקרובים כשר ושם פי׳ דלרבותא נקט שנים הראשונים דאע"ג דסמוכין הם לשטר אינן חוצצין וכ"ש אם הם באמצע או אחרונים דאמרינן לרבות עדים הוא דעבד בתר דאיתחום ואיתכשר בכשרים ולאשמעינן נמי דעדיפא חתימה בקרובים שהרי אויר פוסל בסוכה בשלשה וסכך פסול אינו פוסל אלא בארבע׳ אלא שרבינו האיי ז"ל כתב שבעינן שיהיו שנים עדים כשרים רצופים ומה שנהגו בקצת מקומות לחתום בשטרי כתובות כשרים וקרובי׳ ואע"פ שמכירים בהם. י"ל דלא מיפסל בהכי דהא ידעינן דלכבו׳ הם חותמים והויא כי הא דאמרינן לקמן דאי אמרי למיחזי אתינא כשר וכן דעת הרב בעל העיטור וכן שמעתי בשם ה"ר יונה ז"ל ועם כל זה טוב שלא לחתום בו קרויבם אלא א"כ כותבין שושבין או שיחתמו שם בתחלה שנים כשרים ויכתוב כל אח׳ עד כמו שנוהגין בקצת מקומות דהשתא הוי הוכחה דאידך לכבוד חתמו ולא אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא ובמקום שנזהרין שלא לחתום שם קרובים הוא המנהג הטוב והישר וכן אנו נוהגים עתה שלא לחתום שם קרובים בעירנו. ולהאי שיטתא דהריא"ף ז"ל שהיא נראית נכונ הא דקתני שנמצא א׳ מהן קרוב לא שנמצא לעד הכשר ולא הכיר בו כדדייק לשון נמצא בכל מקום וכדאמרינן ביבמות על מאי דקתני נמצאו איילנות אלא הפירוש שנמצא אלינו עתה בב"ד אבל לעד הכשר לא נודע שיש שם קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר. ומורי הרא"ה ז"ל לא היה מודה דין זה אלא כל שנצטרף עמו להעיד אעפ"י שלא הכיר בו עדות כולם בטלה וכדקתני נמצא אח׳ קרוב וכו׳ והחכם יבור דרך האמת:3אימתי בזמן שהתרו בהם וכו’. פי’ רש"י ז"ל שהתרו העדים בנדון דגלו אדעתייהו דלאסהודי אתו והקשו עליו שהניחא בדיני נפשות דאיכא התראה אבל בדיני ממונות דליכא התראה מאי איכא למימר ועוד דאפילו בדיני נפשות אין העדים צריכין להתרות בנדון אלא לר׳ יוסי בלחו׳ והא קי"ל מותרה שאמרו אפילו מפי השד ועוד דא"כ היכי פרכינן הרוג והורג יציל דהא הרוג ונרבע לא התרו. ועוד דמאי אמרינן לקמן היכי אמרינן להו דהא בהתרו בהם תליא מילתא כדקתני. ובודאי כי הקושיות הללו נראות חזקות ופשוטות אבל נתמה על עצמינו היאך לא העביר עיניו רש"י ז"ל על אחת מהן לכך נ"ל לדון לזכותו כי רש"י ז"ל סובר דתנא נקט בזמן שהתרו בו בדיני נפשות מיהת שהיא אף לדברי ר׳ יוסי ומשום דקתני שהתרו בדעב׳ אין במשמע שעדים צריכין להתרות אלא שאם התרו גלי דעתם דלאסהודי אתו ומשום היכא דלא התרו א"נ בדיני ממונות דלא שייך התרו שיילינן לקמן בזמן שלא התרו בהן היכי אמרי׳ להו והא דפרכי׳ בסמוך הרוג יציל וכו׳ הא פירש"י ז"ל דההיא לר׳ יוסי היא דלא בעי התרו ועל פסקא דר׳ יוסי מייתי לה תלמוד׳ ואפשר עוד לומר דלא ס"ד למפרע הכין אף לר׳ יוסי אלא מקמי דידעינן דבמקיימי דבר הכתוב מדבר והוה ס"ל דכל פסול פוסל פי׳ צרוף ואף בשלא נתכווין להיות עד כלל אבל לבתר דתריצנא במקיימי דבר הכתוב מדבר שמעינן שאף ר׳ יוסי בדיני נפשות דיליה לא פסיל אלא בעדים שנתכוונו לקיים דבר ואי אמרי למיחזי אתינא לא מיפסלי הכשרים וכן כתבו בתוספות ויפה כוונו דלא מפשינן פלוגתא בכדי בין ר׳ יוסי ו׳ טפי ממאי דפריש תלמודא. כנ"ל. ובעיקר הברייתא פירשו אחרים דה"ק במד"א שהתרו ב"ד בעדים עד שהכירו שנתכוונת לצירוף עדות ומפני שלשון ההתראה הזאת סתום שאלו בגמר׳ לקמן היכי שיילינן להו ולשון התרו דחוק מאוד לפי׳ זה וכן לשון הגמרא שאמר היכי אמרינן להו דהוה ליה למימר מאי התרו או כיצד התרו:4נרבע יציל. הקשו בתוס׳ ומה פיסול עדות יש בנרבע דהא אמרינן במס׳ סנהדרין דף ט ע"ב פלו׳ רבעון לאונסו הוא ואחרי׳ מצטרפין להרגו ורבא אמר אפילו רבעו לאונסו מצטרף. ותירצו דהתם לא היה שם אלא עד אח׳ שיעיד על הנרבע אבל הכא דאיכא עדים טובא שמעידים עליו שנרבע ברצון הרי הוא פסול לעדות. עוד פירשו דהכא הנרבע שהוא קרוב לרובע ומהרוג שהוא קרוב להורג פרכינן. וא"ת וא"כ מהיכן פשיטא לן שלא יציל עד דפרכינן להדיא שיציל. וי"ל דבהרוג הא כתיב מכה אביו ואמו מות יומת וגבי נרבע דכתיב ערות אביו גלה ואיכא דדריש לה בפר׳ ד׳ מיתות בערות אביו ממש. ולמאי דקס"ד השתא נמצא א׳ מהם קרוב או פסול שהוא פוסל לר"י אפילו בראיה בעלמא בלא עדות הוא דהא הרוג לא בא לב"ד מן הסתם ודוחק הוא לאוקומא בשעשאו טרפה ובא לב"ד ומיהו הא פרישנא לעיל דלבתר דתריצנא במקיימי דבר הכתוב מדבר הדרי׳ מהאי סברא אף לר׳ יוסי:5במקיימי דבר הכתוב מדבר. פי׳ רש"י ז"ל ולא בעושי דבר ומיהו ג"כ יש בכלל זה במקיימי דבר שבא לבית דין להעיד:6למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון. פי׳ רש"י ז"ל לאסהודי אתיתון בשעת מעשה וכי אמרי דלאסהודי נתכוונו בשעת ראיה הוו להו עדים מחמת אותה כוונה בלבד ואעפ"י שלא באו לב"ד להעיד וכן כתב רשב"ם ז"ל בפ׳ יש נוחלין בבא בתרא דף קיג ע"ב גבי ההיא דשנים שנכנסו לבקר את החולה דדוקא נכנסו לבקר אבל נכנסו להעיד הוו לה עדים ואין כותבין דין שאין עד נעשה דיין מכיון שנתכוון לראות על דעת להעיד ואע"פ שלא העיד וכדאמרינן הכא דאי אמרי לאסהודי אתינן הוו להו עדים ומיפסלי כשרים אמטוליתיהו כאלו העידו וכ"ש אי אתו מעיקרא למיחזי. והשתא אתו לב"ד להעיד והעידו זו שיטת רש"י ז"ל ונכדו הרשב"ם ז"ל לפי לשונם. אבל הקשו עליו דמה סברא היא זו לומר כי לפי שמתכוין בשעת ראיה להיות עד יהא קרוי עד שלא להיות דיין ולפסול את הכשרים בכוונתו ועוד דא"כ היינו צריכין לסיים עדים בשעת קידושין שאם לא כן ויש שם שום קרוב אולי נתכוין להיות עד ופוסל את כולם והוא להו מקדשי בעדים פסולין או במקדש בלא עדים שאין קדושיו כלום ואנן בהדיא קי"ל דבקידושין לא צריך לומר אתם עידי ולא שני לן בין במקדש ביחידים או ברבים בפני אביה או קרובים ואעפ"י שנהגו בקצת מקומות לסיים עדים בקידושין לא משורת דין התלמו׳ עושין אלא לפי שחשו לפי׳ רש"י ז"ל. ועוד מאי צריך לשיילוהו אי אתו לאסהודי או למיחזי דהא ודאי סתמא דמילתא הבאין בשעת מעשה לא כדי שיהו עדים באין. ועוד לישנא דאמרינן למיחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון אתיתון לב"ד משמע דאי לא הוה לן למימר לאסהודי אזלתון אי אתכוונתון לכן הנכון וכן יראה מפי׳ ר"ח ז"ל שאין השאלה הזאת אלא בשעת ביאתם לב"ד להעיד שאם באו להעיד או נצטרפו להעי׳ כשרים ופסולין נפסלו הכשרים ואם יאמרו שלא באו אלא לראות מה יעשו שני אחים שראו בא׳ שהרג את הנפ׳ וכי נאמר להם שימנעו עצמם מלבא לב"ד מי יוכל למנוע את העם הרואים מעשה שלא יבואו בתוך הצוחה הבאה לב"ד כפי מה שמזדמנים שם בין קרובים בין פסולים והלא על הרוב אין שם אלא קרובי ההורג ההרוג לראות מה יעשה לו. ועוד יש להוסיף שלא לפסולין בלבד אנו אומרים למאי אתיתון כי לפי התוספתא שכתבתי לעיל וכדע׳ רבי׳ אלפסי ז"ל אם הכשרים לא נתכוונו להצטרף להיות עדים עמהם אינן נפסלין אלא לכל אלו העדים שנמצא לנו בהם קרוב או פסול אנו שואלין למיחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון וכי אמרו כולהו לאסהודי אתינא מיפסל וכן נראין הדברים שאפי׳ לאחר שהעידו אנו שואלין כן דכולה ברייתא דנמצא א׳ מהם קרוב וכו׳ על עדים דקרא קאי ולא מקרו עדים אלא אחר שהעידו ואף לאחר כן אם אמרו הכשרים שלא ידעו בפסולים ושלא נתכוונו להצטרף עמהם כלל כשרים ובתוספתא דלעיל ואליבא דר׳ ליכא הפרישא בהא בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות ואפשר דלר"י ור׳ עקיבא כל שהעידו כשרים ופסולין אפילו לא ידעו אלא באלו ולא אתו לאסהודי ביחד פסולין וזהו מה הוסיף ר׳ עליהם לומר בד"א שהתרו בהם דאי לא מאי איכא בין ר׳ לר"ע. ומיהו הא איפסיקא הלכתא כר׳ הלכך אלובא דהילכתא בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות אין הכשרים נפסלין עד שנדע שנתכוונו כולם להצטרף לעדות שידעו אלו באלו והעידו. והרבה שיחות נכתבו בשמיעה זו אבל זהו העולה נכון לפי השמועה ושיקול הדעת והיא שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל וכן מצאתי כתוב בשם הרשב"א ז"ל והיא שיטת מורי הרא"ה ז"ל אלא שהוא פוסל כשבאו להעי׳ והעידו אע"פ שלא ידעו כשרים בפסולין שלשני׳ רואין אותו מחלון זה פסולין ואינו יכול להכריע בפירוש מפני הכבוד ומפני היראה:7מתניתין היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה וא׳ מתרה בו באמצע בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי זו עדות אחת. פי׳ ואינן נעשין זוממין עד שיזומו כולן וכן אם נמצא אח׳ מהם קרוב או פסול עדותם בטלה כדקתני רישא וא"ת והיאך היו מקצתן זוממין והלא אם יבוא עדים ויאמרו לאותם שבחלון האחד עמנו הייתם במקום פלוני יכחישום העדי׳ שבחלון האחר ובעדות מוכחשת אין אלו נעשין זוממין. וי"ל דלהכי קתני שמקצתן רואין אלו אל אלו ולא קתני שכולן דסגי בחד מאלו שיראו לאלו לעשות צירוף ביניהם. א"נ שרואין דרך ראיה כללית ולא שהכירום ממש שיוכלו להכחיש את המזימים:8גמרא לא נצרכה אלא לבועל את הערוה. פי׳ דכך חד מנייהו ראה שיעור ביאה. וא"ת א"כ מאי רבותא דהא דקתני ולא עוד דהא סוף סוף לא ראה זה את זה בשע׳ ראיתו י"ל דאפ"ה רבותא איכא כיון דידעי כל חד מינייהו באבריה בשעת מעש׳ והיה המעשה צרוף אחד:9או מתרה רואה אותן מצטרפין. פי׳ ואשמעינן רבא שזה בכלל מה ששנינו במשנתינו בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו דאי לאו הכי הוה פליג רבא אמתני׳ דבעי שיהיו מקצתן רואין אלו את אלו ולא מפרשינן בגמרא איהו דאמר כמאן אלא ודאי כדאמרינן. וא"ת והיאך הדבר הזה נגמר על פי המתרה לבד שעושה אותו עדות אחת שלא להיות זוממין עד שיזומו כולם ושתתבטל עדות כולם קרוב או פסול וי"ל דמיירי שיש עדים שראו את המתרה הזה עומד במקום שרואה אותן אע"פ שהוא לא ראה אותן ואפילו יראו אותן אין צירוף לעדים אלא בראיית המתרה בהם דשייך במילתא. כנ"ל:10אמר רב נחמן עדות מיוחדת. פי׳ שלא העיד לחבירו בשעת מעשה כשר בדיני ממונות והקשו רבותינו ז"ל מאי קמ"ל דהא קי"ל כרבי יהושע בן קרחא דאמר במס׳ סנהדרין דף ל דאפילו הלואה אחר הלואה מצטרפין לחייבו מנה ואע"פ שהיו שתי הלואות חלוקות ולא ראו זה את זה כלל וכ"ש זו שהיה מעשה א׳ וברגע אחד אלא שלא ראו זה את זה. והרב ר׳ אברהם אב ב"ד ז"ל תירץ דרב נחמן ה"ק דעדות מיוחדת כשר בדיני ממונות בשכולה כשרה ולאפוקי אם היה א׳ מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כיון דהלואה אחת היא. ואין זה נכון חדא דאי הא אתא ר׳ נחמן לאשמועינן היכי סתים לישני לומר כשרה בדיני ממונות דכיון דפסולא אתא לאשמועינן שפסולה הוה ליה לאירויי. ועוד למה נחמיר בדיני ממונות יותר מדיני נפשות שאם לא ראו אלו את אלו הם שתי עדיות ואם נמצא בהן קרוב או פסול אין אחת פוסלת חברתה אלא ודאי הא ליתיה כלל. והנכון לתירוץ קושיתנו מה שאמרו בתוספ׳ שלא נצרכה הא דר׳ נחמן אלא לרבנן דפליגו עליה דר׳ יהושע בן קרחא דסבירא להו דהלואה אחר הלואה אין מצטרפין. דאפ"ה כל שבהלואה אחת כשרה אע"פ שלא ידע שום אחד בחבירו ויש בכלל הזה שאם נמנה אחד מהם פסול חבירו מחייבו שבועה ומיהו לאו הא אתא ר׳ נחמן לא שמועינן דלישנא דעדות מיוחדת כשרה בשכול׳ כשרה מיירי ומשום דמתני וסוגיא דלפעיל איתא אפי׳ לרבנן דהמם אתא רב נחמן לומר דבהא מודו רבנן:11אלא מעתה בדיני נפשות תציל. פירש”י ז"ל דסברא הוא דכיון שכשרה בדיני ממונות שתהא ניצלת בדיני נפשות. ואינו מחוור. ובתוספות פי׳ אלא מעתה דדרשינן יומת במיתה דוקא ולא ילפינן מיניה לממונא וגזרת הכתוב הוא לדרוש נמי מיניה דדוקא במיתה פסולה אבל להציל מצלת והא דאמרינן תציל פי׳ רש"י ז"ל שתציל את הזוממין שלא היו שם ואלו ואת הנדון שתהא העדות בטלה אלמא תנן הוא והן נהרגין. הקשה הרמב"ן ז"ל דאפילו בעדות צרופה ליכא למימר הכין שאם נמצא׳ כת אחת זוממת למה תפסל חברתה הרי אפשר שאלו כן זוממין שלא היו שם ואלו מעידן אמת ואם מפני שנמצא א׳ מהם קרוב או פסול אינה טענה שכיון שהוזם שלא היה שם אינו מהם אלא הנכון שלא הוקשו כאן אלא יהו העדים נהרגין ומדקתני הוא והן נהרגין משמע שלא תציל גם על העדים ונקטינן אלמא תנן הוא והם נהרגין משום הן לחוד דלא אפשר דלא למקטלה לכולה. וכן נראה עיקר. אלא כי מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שהוא סובר כדברי רש"י ז"ל כי הוא ז"ל דאפילו במעידין לאחר כדי דיבור שהן השתי כתות עדים לכל דבר וכדאיתא לעיל דאפ"ה נמצאת כת אחת מהם זוממת בטלה כל העדו׳ דהואיל ונפסלה מקצת׳ נפסל׳ כולה ע"כ. וכבר השיבו עליו רבותי׳ ז"ל כי לא ידועו בבירור זו מנין לו:12מתניתין ר׳ יוסי אומר לעול׳ אין נהרגין עד שיהיו פי שני עדים מתרין בו. שנאמר ע"פ שנים עדים. פי׳ לומר שאם על פי התראתם הוא נדון אפילו אתא לדברי הכל דהא הך סיפא הלכה היא וכדאקשי׳ מינה בגמרא לרבא ואע"ג דרושא לאו הלכת׳ דהא קי"ל דמותרה שאמרו אפילו מפי השד:13שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. וי"א דאע"ג דמייתי לה מקרא דכתיב בעדים דה"ה לבעלי דינין דעובדא דהנהו לעוזי דאמרינן אתו לקמיה דרבא דאתו לדינא משמע וכן דעת רבי׳ מאיר הלוי ז"ל. ומעתה ה"ה למאי שאמרו בעלמא ע"פ שנים עדים מפיהם ולא מכתבם דה"ה לטענות בעלי דינין דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם אלא שסופרי הדיינין כותבין טענותיהם. וכן כתב הרב ב"ה ז"ל גבי הא דאמרינן בפרק זה בורר סנהדרין דף לא ע"ב בענין מלוה אמר נדון כאן שאם אמר שיכתבו טענותיהם וישלחו לב"ד שידונו עליהם דמצי מעכב עליה חבריה שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן וה"ה מפי כתבם דומיא דאמרינן בעדות. ואף לזו הדעת אין זה אלא בשולחים טענותיהם לב"ד אבל בנותני כתבי טענותיהם לב"ד ואומרים שהם טוענים כמו שכתוב שם אין בכך כלום וכמו שנהגו דהא מפיהם קרינן ביה שאפילו בעדים כתב רש"י מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלחו עדותם לב"ד באגרת כמ"ש בפירוש התורה הא כל שנותן עדותו כתובה לב"ד ואומר מה שכתו׳ כאן אני מעיד מפיהם קרינא ביה וכן נהגו. אבל דעת רבותי׳ ז"ל דכיון שלא שנינו זה אלא בעדים שאין לנו אלא מה שאמר הספר ובעדים הוא שהקפיד הכתו׳ שתהא ע"פ ולא מפי התורגמן ולא מפי כתבם ולא בבעלי דינן ועובדא דהנהו לעוזי עדים הוו ולא פי׳ התלמו׳ לומר דאתו לסהדותא משום דפשיטא להו ומיהו ודאי מה שכתב הרב ב"ה ז"ל הדין אמת משום דבעינן ועמדו שני אנשים אשר להם הריב לפני ה׳ דדרשינן התם האנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעלי דינין לפיני ה׳ אלו דיינים כדאיתא בפ׳ שבועו׳ העדות ואף לסברא דר׳ מאיר ז"ל דאנטלר או מורשה לא חשיב מפי התורגמן דאינהו במקום בעלי דבר ממש הם. והתם בפ׳ שבועות העדות תנן עד שישמעו מפי התובע ואוקימנא דבא בהרשאה מפי התובע קרינא ביה. וזה פשוט:14גמרא ההוא ר׳ יוסי בר יהודה היא. פי’ דר׳ יוסי דהתם לאו היינו ר׳ יוסי דמתני׳ דהוא ר׳ יוסי בן חלפתא כדאיתא בבכורות אלא ר׳ יוסי בר יהודה היא דתניא ר"י בר יהודה אומר חבר אין צריך התראה פי׳ והא דשונא נמי בחבר דאי לא נהי דמועד להרוג במזיד דלמא סבור שהוא מותר וכדפרישו בתוספות. וה"ה דבכל חבר לר"י בר יהודה צריך שיודיעוהו שהנהרג ישראל אם אינו מפורסם וכי היא נערה מאורסה או אשת איש וכדפרישנא במסכ׳ סנהדרין ושמעינן מינה דסנהדרי לאו דוקא אלא ה"ה לכל בתי דינין ואפילו בממון וכן בדין דהא מעל פי שני עדים נפקא דכתי׳ אפילו בדבר שבממון והא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין. צריכא שיהא בסנהדרין שנים לדבר בכל לשון ואחד לשמוע ומשמע דדוקא בדיני נפשות אפילו הכי צריך לשמוע ולהבין בלשון בעלי הדין מיהת ואע"פ שאינו יודע לדבר בו כלל וכדאמרינן הכי דרבא הוי ידע מאי דקאמרי:
