1תנו רבנן ושב אל משפחתו וכו’. פיר׳ גבי עבד עברי הנמכר החוזר ביובל כתיב. מאי וכן בגולה. פי׳ אהיכא קאי אדר׳ מאיר לחודיה או לדברי הכל ופרישנא דד"ה היא לומר דכדרך שנחלקו בעב׳ עברי נחלקו בגולה ולתרווייהו נפקא להו מייתורא דכתיב גבי עב׳ עברי ישוב תרי זימני לדון ממנו ג"ש לרוצח דהכא בחזרתו שיהא דינו בענין חזרה זו כדין עבד עברי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דגמרינן שיבה שיבה כדמפרש ואזיל והלכתא כר׳ יהוד להדי ר׳ מאיר והא דמתני׳ נקטינן פלוגתייהו בשדה שהוחזק הוא ובמתני׳ דא נקטוה שהוחזקה באבותיו לא קשיין אלא דבמתני׳ אשמועינן כחו דר׳ יהודה דאפילו למה שהוחזק הוא עצמו אינו חוזר וניחא ליה למנקט כחו דר׳ יהודה דהלכתא כותיה ואלו בברייתא בעי לאשמועי׳ לר׳ מאיר שהוא חוזר אפילו למה שהוחזקו אבותיו אע"פ שלא הוחזק הוא עצמו ודכולי עלמא אם לא הוחזק הוא ולא אבותיו אין מחזיקין אותו עתה אפילו למנוייה ריש גרגותא ואע"פ שהרג בשוגג וכ"ש שאין ממנין בשום מינוי למי שהרג במזי׳. ואפשר שאף ר׳ יהודה לא לחלק כאן אלא בשפיכות דמים או בשנמכר ונעשה עבד לאחרים שהם דברים חמורים ומאומים מאוד אבל בשאר עבירות דעלמא כל שחזר בתשובה שלימה אפילו לכתחלה ממנין אותו לכל הראוי לו ואין צורך לומר שחוזר למה שהוחזק הוא או אבותיו אפי׳ מומר שחזר בתשובה שלימה ולא אמרו בסוף מנחות אלא דכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש הא בדבר אחר משמשין ואפילו למ"ד התם דבית חוניו בית ע"א ועל כולם אמר הכתוב שובו בנים שובבים וכו׳ וכן נראה לבעלי תוספות ז"ל והם התירו כהן שהימר וחזר בתשוב׳ שלימה לנשיאת כפים מה שאין כן ברוצח משום דכתיב ביה ידיכם דמים מלאו וזה דעת מורי הרב הלוי ז"ל ואגב אורחיך שמעינן משמעתין דכל שהוחזקו אבותיו בשום מינוי ושררה והוא ראוי לכך שהוא קם תחת אבותיו שלא נחלקו כאן אלא לאלו לפי שהורעו בעבודו׳ אלו ואין צריך לומר דכל שמינוהו סתם בשום מינוי בלא קביעות זמן שאין מסלקין אותו מאותו מינוי אלא בטענה וכן ראיתי בתשובה לרבינו מאיר הלוי ז"ל על ענין שליח צבור ומורי הרב ר׳ מאיר ז"ל היה אומר בשם רבו רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ודנפקא לן מדכתי׳ למען יאריך ימי׳ על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל כל משימות שהם בישראל יהיו לו ולבניו. וכן הוא בירושלמי דמסכת הוריות מפי רבינו ז"ל:2פרק אלו הן הלוקין בתר דסליק תנא למיתני דין גולין דאיירי בהו בריש מכילתן כדכתיבנ׳ לעיל בעו למיתני דין הלוקין שהוא עיקר מכילתן ותו דאיירי ביה נמי ברי׳ מכילתן דקתני מעידנו באיש פלוני שחייב מלקות ארבעים. והא דקתני אלו הן הלוקין הא ודאי איכא אחרינא טובא אלא דלא קתני הכא אלא אלו דאית בהו שום צריכותא או הנהו דנקט באשגרת לשון אגב דידהו וכדבעינן לפרושי וכדמפרשי׳ ז"ל:3מתני׳ הבא על אחותו וכו׳. נקט כל הני עריות לאשמועינן דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים כר׳ עקיבא וכדאיתא בגמרא. ואלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דאע"ג דאינם איסור השוה בכל הוא דחתימ׳ עליהם ומשום דבעי למיתני סיפא אלמנה וגרושה בכ"ג חייב עליה משום שני שמות ואע"ג דבלאו אחד נאמרו כדכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח ולא חשיב לאו שבכללות וטעמא דמילתא דכל שהאיסורין נפרשין בכתוב בין שכתב לאו ואחד על כולן בתחלה או שכתב בסוף דמאן דכתב אכל חד וחד קאי וכדאסיקנא בכריתות ולא חשיב לאו שבכללות אלא כגון לא תאכלו על הדם לדברי הכל אי נמי כי אם צלי אש וכי נפש הוא חובל וכל אשר יעשה מגפן היין דאיפליגו בהו אביי ורבא וכדדכירנא בכמה דוכתי ועוד דהא כתיב לאו בגרושה דכהן הדיוט ולא נפיק מיניה כהן גדול. ממזרת ונתינה לישראל. כן הגרסא בכרל הספרים וא"כ למדנו מכאן דנתינין אסורים מן התורה ואפילו לאר גיירות דאית בהו אישות דהא דומי׳ דאידך קתני לה דאית בהו אישו׳ דאי בעוד׳ כותי׳ לית בהו אישות. וש"מ דלוקין עליה מן התורה משום לאו דלא תתחתן בם דסבירא לן דבגיירותן אית להו חתנות דאי לאו דאורייתא נינהו היאך לוקין עליהם וליכא למימר דקתני ליה באשגרת לישן ואגב ממזר כדבעינן למימר בחלוצה אטו גרושה אבל הכא מה ענין נתינה אצל ממזר׳ אלא מאי איסור תורה. והא דאמרינן בעלמא דנתינים משה גזר עליה׳ ואמרינן נמי דוד גזר עליהם הא פרישנא בפ׳ אלו נערות שכל אותם גזרו׳ היו בדורותיהם באיסור ושעבוד כי יהושע גזר על דורותיהם איסור קהל ושעבו׳ לעולם אבל נתינים ראשונה מן התורה אסורים לבא בקהל ומשה גזר עליהם שעבו׳ כדכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך כדי שלא יתערבו בהן ישראל ודורותיהם היו מותרין מן התורה דהא כל היכא דאיכא איסור דורות בהדיא אסר לה מן התורה. ומיהו קשיא קצת על משנתינו היכי לא אקשינן מינה למ"ד במס׳ יבמות דבעודו כותי׳ אית להו חתנות ולא מסייעינן מינה לרבא דאמר בגירותן לכך הנכון כמאן דלא גריס במשנתינו נתין. והא דקתני ממזרת אע"פ שמפורש לאו של ממזר׳ בתורה. י"ל משום דדלמא ס"ד דממזר דוקא אסור ולא ממזרת וכדאמרינן עמוני ולא עמונית קמ"ל דממזר מום זר הוא ואף נקבו׳ בכלל כדאמרינן בגמרא דיבמות:4גרושה וחלוצה אינו חייב עליה אלא משום שם אחד. פירש"י ז"ל דחלוצה אינה כתובה אלא מריבוייא דגרושה מייתי לה וכדתניא במס׳ קידושין גרושה מאישה אין לי אלא גרושה חלוצ׳ מנין ת"ל ואשה ע"כ. נראה מדברי רבינו ז"ל דסבירא ליה חלוצה אסור דאורייתא וכן משמע לכאורה מדקתני לה באלו הן הלוקין דאורייתא וכדקתני לה נמי בריש מכילתן גבי הזמה דאוריית׳ וכן היה נראה מסוגיא דמס׳ סוטה דף מד ר׳ יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה הירא מעבירות שבידו ר׳ יוסי אומר אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט זהו הירא ורך הלבב ואמרינן עלה בגמ׳ מאי בנייהו עבירה דרבנן א"כ לר׳ יוסי הגלילי הדר לר׳ יוסי לא הדר אלמא חלוצה דאורייתא היא אבל אין לומר כן כלל דהא בפ׳ עשרה יוחסין דף יח אסיקנא בהדיא דחלוצ׳ מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא ואמרינן נמי ביבמות בפ׳ יש מותרת דף פה גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה שניות מדברי סופרי׳ אין להם כתובה ואמר רבי מ"ט הללו דברי תורה ואין צריכין חזוק והללו דברי סופרים וצריכין חיזוק זו היא מרגילה וזו היא מרגליתו ואמרינן דבר אחר מאן קתני לה ומהדרינן איכא דאמרי רבי קתני לה וחלוצה קא קשיא ליה וחלוצה דרבנן ואית לה כתובה. הרי שאמרו להדיא דחלוצה דרבנן והא דקתני להו הכא ובאידך מתני׳ באשגרת לישן משום דדמיא לגרושה ואסמוכה דרבנן אקרא דידה. ואפשר דכי אמרינן במס׳ סוטה עבירה דרבנן איכא בנייהו דבעי לומר עבירה דרבנן דלית לה אסמכתא כעין דאורייתא לאפוקי חלוצה דהוי כעין דאורייתא אטו דדמיא ליה והא דאמרינן הכא שאינו חייב משום חלוצה פירשו בתוספ׳ דאפי׳ מכת מרדות דרבנן אינו חייב עליה דכיון שיש בה חיוב משום גרושה מדאורייתא לא חייבו עליה מכת מרדות מדרבנן. וכן כתב ר"מ הלוי ז"ל:5גמרא ר׳ יצחק אמר חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצתה כרת באחותו לדונה בכרת ולא במלקות. פיר׳ רש"י ז"ל חייבי כריתות של עריות בכלל היו שנאמ׳ ונכרתו הנפשות העושות והרי אחותו בכלל ולמה יצתה כרת באחותו לעצמה בפ׳ קדושים דכתיב ואיש אשר יקח את אחותו וכו׳ לומר שאין בה עונש אחר אלא כרת כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמ׳ על עצמו יצא אלא ללמ׳ על הכלל כולו יצא שהם בכרת ולא במלקות. ע"כ. והקשו עליו בתוספות חדא דהוה ליה למיתני בהדיא חייבי כריתות של עריות בכלל היו. ועו׳ מאי בכלל היו. דהא כרת של עריות כתיב ונכרתו הוא הוא הכלל עצמו שנאמר על אחותו עם כל העריות והכי הוה ליה למיתני אחותו בכלל היתה. לכך פי׳ בתוספות דה"ק חייבי כריתות שבכל התורה בכלל מלקות היו או מואם בן הכות הרשע או משום אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה אלא שלכך יצאת כרת אחותו מיותרת כדפרישית לעיל לדונה בכרת בלחו׳ ולא במלקות ולימדה ג"כ על כל חייבי כריתות. ובודאי שלפי זה קשה קצת ולמה יצאת כרת באחותו דמשמע שיצתה בכלל כרת שאמרנו בתחלה חייבי כריתות בכלל היו דהיינו כלל של מלקות וזה אינו שלא אמרנו אלא שיצתה מכלל כרת של עריו׳ והאי ולמה יצתה תחלת ענין הוא לברר דיננו וכאלו אמרנו אבל לכך יצתה כרת ואינו מתחדש בלשון בלשון א"כ בדעבדינן בעלמא ואיצטרך ר׳ יצחק לומר חייבי כריתות בכלל חלקות היו דבעי לומר שיצא כרת באחותו להוציאו ממלקו׳ ואלו לא קתני דחייבי כריתות בכלל מלקות היו היכי מפיק ליה לאחותו ממלקות אכתי לא עיילתיה אפיקתיה. וכן פי׳ רבינו מאיר הלוי ז"ל:6אי הכי חייבי עשה נמי. פי׳ בשלמא לדידי מכותך אינו לשון מלקות אלא כמו מכות מצרים אבל לדבריך דמוקמית ליה במלקות חייבי עשה נמי דהא איתנהו בכלל דברי תורה ופרקינן תשמר כתיב ואמר מר השמר פן ואל פי׳ השמר לאו דוקא אלא כל לשון שמירה:7השתא דאתינא להכי כולהו נמי. כלומר מהאי טעמא נמי מצית לתרוצי חייבי עשה לאו שאין בו מעש׳ דהא לא דמו ללאו דחסימה. וא"ת אף חייבי כריתות ממעיט דהא לא דמי ללאו דחסימה. י"ל שתי תשובות בדבר חדא דהא כתיב את כל דברי התורה הזאת שהוא מרבה וכיון דמקרא אחד מרבה ומקרא אח׳ ממעט מוקמינן ריבויא לחמורים ומיעוטא לקלים יותר מלאו דחסימה. ועוד דאטו משום דאית ביה בלאו חומרא דכרת מגרע גרע בחומר מלקו׳ דהכי אמרינן לקמן גבי לאו שיש עמו עשה משום דאית ביה עשה לא גרע וזה ברור:8ור"ע מאי טעמא כדי רשעתו וכו׳ ור׳ ישמעאל ה"מ מיתה וממון. פי׳ לאו דנפי׳ מיתה וממון מהאי קרא דכדי רשעתו דהא מלא יהי׳ אסון ענש יענש נפקא כדאיתא בפ׳ אלו נערות אלא דנקטינן ליה אגב אידך דמלקות וממון דנפי׳ מכדי רשעתו וה"פ ה"מ מיתה וממון דנפי׳ מלא יהיה אסון ומלקות וממון דנפי׳ מכדי רשעתו דהוו ודאי שתי רשעיות אבל מיתה ומלקות מיתה אריכתא היא ורשעה אחת חשיבא. גרסת הספרים ור"ע אי הכי חייבי כריתות נמי וכו׳ ומשמע דלאו אא"ב הוא דהא בלאו האי טעמ׳ דכדי רשעתו תיקשי גופא דמתני׳ היכי נקיט בטעמ׳ דחייבי כריתת ישנן בכלל מלקות לפי שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין אותו דהא השתא מיהת לא עבי׳ תשובה. וכבר כתבתי בדוכתי אחריני דאשכחן לשון אי הכי דלא הוי אי אמרת בשלמא ואיכא דלא גריס אי הכי אבל רבינו הרמב"ן ז"ל פי׳ אותו בלשון אא"כ וה"פ דאנן הוה סבירא לן דטעמא דר"ע לאו משום דדריש כדי רשעתו אלא סברא בעלמא הוא דקאמר דחייבי מיתות כיון שאם עשו תשובה אין ב"ד של מעלה מוחלין אותו שאין מלקין אותן דהא לעולם מקיימים בהן לאו שבהן במיתה ולא יבטל הלאו מעונש אבל חייבי כריתת הואיל ואם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להם מלקין אותן דהא אשתכח לאו ואי לא מלקינן להו לא מיקיים בההוא ההוא לאו אבל השתא דנקטת טעמא דר"ע משום כדי רשעתו אפילו חייבי כריתות נמי דהשתא בשעת החיוב תרי רשעיו׳ איכא כיון דלא עביד תשובה:9אמר ר׳ אבהו בפי׳ רבתה תורה חייבי כריתות למלקות דגמר לעיני מלפניך. פי’ דכתיב ונכרתו לעיני בני עמם וההוא לעיני מופנה לג"ש ובמופנה מצד אח׳ סגי בהא דלא הוי אלא גילויי מילתא בעלמא כ"ש הכא דלעינך נמי מופנה. וא"ת והיכי לא תני הכי במתניתא בטעמא דר"ע. וי"ל דתנא נקט טעמא דקרא שחלק בהאי ג"ש בין חייבי כריתות לחייבי מיתות ב"ד. וא"ת ולמאי דאמרינן השתא בטעמא דר"ע מכדי רשעתו אין ר"ע פוטר חייבי מיתו׳ ב"ד ממלקות אלא היכא דאיכא מיתות ב"ד אבל היכא דליכא מיתו׳ ב"ד לא וא"כ היכי פסיק ותני סתם מתני׳ דאוקימנא כר"ע חייבי כריתו׳ בלחו׳ הא משכחת לה נמי בחייבי מיתות ב"ד. וי"ל דקסד השתשא דכיון דאיכא רובא דחייבי מיתו׳ ב""ד דאיכא מיתה ולא לקי לא פסיקא ליה למיתני מיתת ב""ד כלל:"10חייבי מיתות ב"ד דנמי ניגמור מלעינך. פי׳ דכתיב גבי מית׳ ב"ד בפרש׳ שע"א והיה אם מעיני העדה. וא"ת וההוא לגופיה דדרשינן ליה לענין סנהדרי שטעו בהוראת ע"א וי"ל דכיון דלעינך מופנה בהכי סגי בדכתיב לעיל דהא גלויי מילתא בעלמא הוא ובמופנה מצד א׳ סגי לד"ה. וא"ת ואי דיינינן ג"ש מלעינך אמאי אמרינן דעדים זוממין אינן לוקין היכא דאית בהו תור׳ הזמה דהא כתיב בהו לא תחוש עיניך וניגמור עיניך מלעינך למלקות. תירצו בתוספות דהא ליכא למימר דההוא קרא בעדי׳ זוממין בממון משתעי כדכתיב יד ביד וגרסי׳ בפ׳ אלו נערות דריבה הכתוב בפי׳ עדים זוממין לתשלומין ולא למלקות ולא עוד אלא דכוליה קרא דעין בעין היינו דמי איברים שהוא ממון:11והא דתני ר׳ ישמאל זו היא שיבה זו היא ביאה וכו’. כבר פירשתיה בארוכה במסכ׳ נדה ואקצר בה כאן דגבי נגעי בתים כתיב בשבועה של הסגר ראשון ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בבית וצוה הכהן וחלצו את האבני׳ ואת הבית ילציע מבית לומר שיקלף העפר ועפר אחר יקח וטח את הבי׳ לומר שחולץ וקוצה וטח וכתיב בתר הכי ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חל וגו׳ ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית ונתץ את הבית. ותניא ופרח יכול אינו נותץ עד שיחזור ויפשה ת"ל צרע׳ ממארת לג"ש מה צרעת ממאר׳ האמור׳ בנגעי בגדים טומאה חוזר אע"פ שלא פשה אף כאן ואמרינן ונתץ יכול חזר ופרח בו ביום יהא טמא כלומר ודאי נאמר אם ישוב הנגע ונאמ׳ ושב הכהן מה להלן בסוף שבוע אף כאן בסוף שבוע למדנו שיתן לו שבוע אחר שחולץ וקוצה וטח ואם חזר נותצו ואם לאו מטהרו. ותניא אין לי שיהא חולץ קוצה וטח ונותן לו שבוע אלא בשפשה בסוף שבוע ראשון כדכתי׳ קרא מנין לנגע שעמד בעיניו בשבוע ראשון שלא פשה והכהן לא חלץ ולא קצע והמתין לשבוע שני דמסתמא צריך להמתין שמא יעשה ולסוף שבוע שני׳ פשה מנין שהוא חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי לנתיצה אם חזר ת"ל ובא הכהן והנה פשה דאע"ג דההוא קרא בתר ואם ישוב הנגע ופרח כתיב דמשמע דבנגע החוזר קאי א"א לומר כן שכבר למדנו דבנגע החוזר ל בעינן פשיון כדנפקא לן מג"ש דצרעת ממאר וע"כ שלא במקומו נכתב ושדינן ליה קודם נתיצה ומוקמינן לה כשעמ׳ בראשון ופשה בשני דעבדי׳ ג"ש נאמר כאן ובא הכהן ורא׳ והנה פשה הנגע ונאמ׳ להלן בשבוע ראשון ושב הכהן ביום השביעי ורא והנה עשה הנגע מה להלן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבועה לפריחה ונתיצה אף כאן כשעמ׳ בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי ואז אם ישוב הנגע ופרח אפי׳ בלא פשיון נותץ והיינו דאמרי׳ בערכין אין בנגעי בתים יותר משלשה שבועו׳ דלבתר שלשה שבועות שלא פרח מטהרו הא שלשה ששבועות יש והיינו כדאמרינן עלה מאי ג"ש דהכא כתיב ושב והכא כתיב ובא ואמרי׳ תנא דבי ר׳ ישמעאל זו היא שיבה זו היא ביאה ומינה הוא דפרכינן הכא ובכמה דוכתין מאי נפקא לן מינה והא תנא דבי ר׳ ישמאל זו היא שיבה זו היא ביאה ומיהו הא לאו עיקר קושיא היא דהא מצי לשנויי דכיון דאיכא דדמי ליה טפי לדדמי לליה דיינינן ועיקר קושיין מועוד דנגמור מעיני מלעיני דהא דמי ליה וכן פי׳ בתוספות:12קבלה מיניה רב שמואל בר רב יצחק. יש לפרש מיניה דר׳ אבא בר ממל לאתקפתיה ושני ליה ברשעה המסורה לב"ד הוא דדרשינן כדי רשעתו ועוד י"ל קבלה מיניה רב שמואל בר רב יצחק מיניה דר׳ אבהו האי תירוצא דבעינן לומר דברשעה המסורה לב"ד הכתוב מדבר. ולשון קבלה מיניה מורגל בתלמו׳ יותר כפי׳ הראשון ולשון קצר הוא אבל ר׳ מאיר הלוי ז"ל פי׳ כלשון אחרון משום דלא אמרי׳ ושני ליה כדי רשעתו וכו׳. ודוקא:13ור"ע סבר אין לוקין עליו. פי’ רש"י ז"ל שלא נכתב זה הלאו כשאר לאוין למלקות שהרי הוצרך לכתבו לאזהרה למיתה והיינו דפרכינן דא"כ בחייבי כריתו׳ נמי נימא שהלאו שבו לאזהרת כרת נכתב ולא לאזהרת מלקות ופרכינן דלכרת דלגבי רחמנא הוא לא צריך אזהרה שהרי פסח ומילה עונש כרת אע"פ שלא הזהיר בלאו ופרכינן ודלמא לאו שנכתב בכריתו׳ לאזהרת קרבן נכתב שלא ענש הכתו׳ קרבן על שגגת כרת אלא בשיש בו אזהרת לאו דהא פסח ומילה אין בשגגתן קרבן ואע"פ שזדונם כרת מאי טעמא דהא כל שזדונו כרת שגגתו חטאת לאו משום דפסח ומילה ליכא אזהרת לאו ופרקי׳ דלקרבן ודאי לא בעינן אזהרת לאו ופסח ומילה דלאו בני קרבן נינהו אינו אלא משום דאתקוש לקרבנות דע"א שהיא בלא תעשה לאפוקי פסח ומיל׳ דחייבי עשה נינהו:14לאפוקי הני דקום עשה. ואקשו בתוס׳ אמאי לא שני ליה דבעינן דומיא דע"א ושאר חטא׳ דאית בהו מעשה ועשה מאחת מהנה מה שאין כן בכרת דפסח ומילה שאינם אלא שב ואל תעשה שעמד ולא עשה פסח או שעמ׳ ולא מלעצמו לאחר שהגדיל וכדאמרי׳ פ"ד מיתו׳ יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה. ולא עוד אלא דהכי משנינן לה להא דפסח ומילה בסיפרי. ותירצו דההוא שינוייא ליתיה אלא לרבנן דבעו מעשה כדאיתא בכריתות בפ"ד אבל ר"ע לא בעי מעשה דהא מחייב קרבן במגדף ואע"ג דלית ביה מעשה כדאית׳ התם והכא עליה דר"ע קיימינן ולהאי אוקימנא דרבא האי דנקט ר"ע במתניתא טעמא לפי שאם עשו תשובה מוחלין להם טעמא דקרא היא וכדכתיבנא לעיל:15רבינא אמר לעולם כדאמרי׳ מעיקר׳ וכו׳ מאי אמרת הא לא עביד תשוב׳. פי׳ דכיון דאפשר שיפטר מן הכרת לא קרינן ליה שתי רשעיו׳. והאי דרבינא לאו משום דלי׳ ליה דרבא דלעיל הא טעמא דרבא טעמא תריצא הוא אלא דלרווחא דמילתא שני הכי והכין אורחא דתלמודא ותדע דסוגין בעלמא כרבא ובן פסקו הגאונים ז"ל דכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ואפי׳ היכא דלית ביה מיתו׳ ב"ד אפי׳ במזי׳ כגון לאו דמחמר ולאו דתחומין אפ׳ למ"ד תחומין דאוריי׳ כדאמרי׳ במס׳ שבת ובמס׳ כתובות ובמס׳ עירובין וכדכתיבנ׳ התם בס"ד:
