ריטב"א על מכות ד׳

« ריטב"א על מכות ג׳ ע״ב ריטב"א על מכות ה׳ ע״א »

1 תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מקואות פתח ↗

אות יב בר"ב ד"ה ונפלו למקוה. הואיל והן נראין כיין. קשה לי הא במכות דף ד' מסקי' דרבא פשיטא ליה דגרסינן הכא חסר קורטוב דלת"ק לא אזלי כלל בתר חזותא אלא בשיעורא והא דקתני כלל הרישא כיון דאפילו בנפל חלב דמראהו כמים לא פסל מכ"ש בנשתנה מראה צ"ל דנקט לרבותא דאפילו בנשתנה מראה מ"מ דוקא חסר קורטב וריב"נ ס"ל דתלי' הכל בחזותא. אלא דר"פ מספקא ליה דשמא קורט' גרסינן וריב"נ פליג רק אסיפא וא"כ אמאי כתב הר"ש והרע"ב בפשיטות דלת"ק תליא ג"כ בחזותא כיון דלר"פ מספקא ולרבא פשיט' הו"ל למנקט כרבא. ובפרט למ"ש הריטב"א שם דלר"פ ע"כ לא שמיע ליה ברייתא דר"ח אמר הורידו את המקוה אבל רבא שמיע ליה ומש"ה פשיטא ליה דחסר קורטוב גרסי' דאל"כ ר"ח דלא כמאן. וא"כ בודאי הו"ל למנקט כרבא וצ"ע. ומ"מ לדינא י"ל דקי"ל דלא פסל בחדא לטיבותא. או מחמת חזותא או מחמת דבצר שיעורא. היינו דרב פסק דבג' לוגין שלימים כשר בחזותא דפסק כריב"נ. י"ל במה דפסק להדיא כריב"נ אבל לענין בצר ליה שיעורא קי"ל כת"ק דכשר:

2 מכות פתח ↗

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּרְאֶה.

3 יומא פתח ↗

בָּרִאשׁוֹנָה כׇּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְרוֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ — תּוֹרֵם. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְרוּבִּין רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, כׇּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת — זָכָה. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, הַמְמוּנֶּה אוֹמֵר לָהֶן: הַצְבִּיעוּ. וּמָה הֵן מוֹצִיאִין — אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, וְאֵין מוֹצִיאִין אֲגוּדָל בַּמִּקְדָּשׁ. מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין, וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, וְדָחַף אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵירוֹ וְנָפַל וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאִין לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בְּפַיִיס. אַרְבַּע פְּיָיסוֹת הָיוּ שָׁם, וְזֶה הַפַּיִיס הָרִאשׁוֹן. גְּמָ׳ וְהָא מֵעִיקָּרָא מַאי טַעְמָא לָא תַּקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן פַּיְיסָא? מֵעִיקָּרָא סְבוּר: כֵּיוָן דַּעֲבוֹדַת לַיְלָה הִיא — לָא חֲשִׁיבָא לְהוּ וְלָא אָתוּ. כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּקָאָתוּ, וְאָתוּ לִידֵי סַכָּנָה — תַּקִּינוּ לַהּ פַּיְיסָא. וַהֲרֵי אֵיבָרִים וּפְדָרִים, דַּעֲבוֹדַת לַיְלָה הִיא, וְתַקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן פַּיְיסָא! סוֹף עֲבוֹדָה דִימָמָא הִיא. הַאי נָמֵי תְּחִלַּת עֲבוֹדָה דִימָמָא הִיא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קִידֵּשׁ יָדָיו לִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן, לְמָחָר אֵין צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ, שֶׁכְּבָר קִידֵּשׁ מִתְּחִילַּת עֲבוֹדָה! אֵימָא: שֶׁכְּבָר קִידֵּשׁ מִתְּחִילָּה לָעֲבוֹדָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מֵעִיקָּרָא סְבוּר כֵּיוָן דְּאִיכָּא אוֹנֶס שֵׁינָה, לָא אָתוּ. כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּאָתוּ, וְקָאָתוּ נָמֵי לִידֵי סַכָּנָה — תַּקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן פַּיְיסָא. וַהֲרֵי אֵיבָרִים וּפְדָרִים, דְּאִיכָּא אוֹנֶס שֵׁינָה, וְתַקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן פַּיְיסָא! שָׁאנֵי מִיגְנֵא מִמֵּיקַם. וְתַקַּנְתָּא לְהָךְ גִּיסָא הֲוַאי? תַּקַּנְתָּא לְהַאי גִּיסָא הֲוַאי! דְּתַנְיָא: מִי שֶׁזָּכָה בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן יִזְכֶּה בְּסִידּוּר מַעֲרָכָה וּבִשְׁנֵי גְּזִירִי עֵצִים! אָמַר רַב אָשֵׁי: שְׁתֵּי תַּקָּנוֹת הֲווֹ. מֵעִיקָּרָא סְבוּר לָא אָתוּ. כֵּיוָן דַּחֲזוּ דְּקָאָתוּ וְאָתוּ נָמֵי לִידֵי סַכָּנָה — תַּקִּינוּ לַהּ פַּיְיסָא, כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ לַהּ פַּיְיסָא — לָא אֲתוֹ, אָמְרִי: מִי יֵימַר דְּמִתְרְמֵי לַן? הֲדַר תַּקִּינוּ לְהוּ מִי שֶׁזָּכָה בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן יִזְכֶּה בְּסִידּוּר מַעֲרָכָה וּבִשְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים, כִּי הֵיכִי דְּנֵיתוֹ וְנִיפַיְּיסוֹ. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְרוּבִּין וְכוּ׳. אָמַר רַב פָּפָּא: פְּשִׁיטָא לִי אַרְבַּע אַמּוֹת דְּאַרְעָא לָא, ״רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ״ תְּנַן. קַמָּיָיתָא נָמֵי לָא, ״רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ״ תְּנַן, וַהֲדַר ״כׇּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ״. דְּבֵינֵי בֵּינֵי נָמֵי לָא, דְּלָא מְסַיְּימָא מִילְּתָא. פְּשִׁיטָא לִי דְּגַבֵּי מִזְבֵּחַ תְּנַן. בָּעֵי רַב פָּפָּא: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ, בַּהֲדֵי אַמָּה יְסוֹד וְאַמָּה סוֹבֵב, אוֹ דִילְמָא בַּר מֵאַמָּה יְסוֹד וְאַמָּה סוֹבֵב? תֵּיקוּ. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, הַמְּמוּנֶּה אוֹמֵר לָהֶם הַצְבִּיעוּ וְכוּ׳. תָּנָא: הוֹצִיאוּ אֶצְבְּעוֹתֵיכֶם לְמִנְיָן. וְנִימְנִינְהוּ לְדִידְהוּ? מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָסוּר לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ לִדְבַר מִצְוָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּפְקְדֵם בְּבֶזֶק״. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: מִמַּאי דְּהַאי ״בֶּזֶק״ לִישָּׁנָא דְּמִיבְזַק הוּא? וְדִילְמָא שְׁמָא דְמָתָא הוּא, כְּדִכְתִיב: ״וַיִּמְצְאוּ אֲדוֹנִי בֶזֶק״. אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמּוֹנֶה אֶת יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, רַבִּי יוֹנָתָן רָמֵי, כְּתִיב: ״וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם״, וּכְתִיב ״אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר״? לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. רַבִּי אָמַר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּידֵי אָדָם, כָּאן בִּידֵי שָׁמַיִם. אָמַר רַב נְהִילַאי בַּר אִידִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּיבּוּר — מִתְעַשֵּׁר. מֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״וַיִּפְקְדֵם בְּבֶזֶק״, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: ״וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים״. וְדִילְמָא מִדִּידְהוּ? אִם כֵּן, מַאי רְבוּתָא דְמִילְּתָא?! ״וַיָּרֶב בַּנָּחַל״, אָמַר רַבִּי מָנִי: עַל עִסְקֵי נַחַל. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁאוּל: ״לֵךְ וְהִכִּיתָ אֶת עֲמָלֵק״, אָמַר: וּמָה נֶפֶשׁ אַחַת אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עֶגְלָה עֲרוּפָה — כׇּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מֶה חָטְאָה? וְאִם גְּדוֹלִים חָטְאוּ, קְטַנִּים מֶה חָטְאוּ? יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה״. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ שָׁאוּל לְדוֹאֵג: ״סוֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים״, יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה״. אָמַר רַב הוּנָא: כַּמָּה לָא חָלֵי וְלָא מַרְגֵּישׁ גַּבְרָא דְּמָרֵיהּ סַיְּיעֵיהּ, שָׁאוּל בְּאַחַת — וְעָלְתָה לוֹ. דָּוִד בִּשְׁתַּיִם — וְלֹא עָלְתָה לוֹ. שָׁאוּל בְּאַחַת מַאי הִיא? מַעֲשֶׂה דַּאֲגָג. וְהָא אִיכָּא מַעֲשֶׂה דְּנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים! אַמַּעֲשֶׂה דַּאֲגָג כְּתִיב: ״נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ״. דָּוִד בִּשְׁתַּיִם מַאי נִינְהוּ — דְּאוּרִיָּה, וְדַהֲסָתָה. וְהָא אִיכָּא נָמֵי מַעֲשֶׂה דְּבַת שֶׁבַע! הָתָם אִפְּרַעוּ מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם״, יֶלֶד, אַמְנוֹן, תָּמָר, וְאַבְשָׁלוֹם. הָתָם נָמֵי אִפְּרַעוּ מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּתֵּן ה׳ דֶּבֶר בָּעָם מִן הַבּוֹקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד״! הָתָם לָא אִפְּרַעוּ מִגּוּפֵיהּ. הָתָם נָמֵי לָא אִפְּרַעוּ מִגּוּפֵיהּ! לָאיֵי אִפְּרַעוּ מִגּוּפֵיהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִצְטָרַע דָּוִד וּפָרְשׁוּ הֵימֶנּוּ סַנְהֶדְרִין, וְנִסְתַּלְּקָה הֵימֶנּוּ שְׁכִינָה, דִּכְתִיב: ״יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ וְיוֹדְעֵי עֵדוֹתֶיךָ״. וּכְתִיב: ״הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ״. וְהָא אָמַר רַב: קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע! כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: לֹא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע. וּלְרַב נָמֵי דְּאָמַר קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע, הָא אִיפְּרַעוּ מִינֵּיהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ דָּוִד לִמְפִיבוֹשֶׁת: ״אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה״, יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״רְחַבְעָם וְיָרׇבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמַּלְכוּת״. ״בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמׇלְכוֹ״, אָמַר רַב הוּנָא: כְּבֶן שָׁנָה, שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם חֵטְא. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְאֵימָא ״כְּבֶן שָׁנָה״, שֶׁמְּלוּכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה? אַחְוִיאוּ לֵיהּ לְרַב נַחְמָן סִיּוּטָא בְּחֶלְמֵיהּ. אָמַר: נַעֲנֵיתִי לָכֶם עַצְמוֹת שָׁאוּל בֶּן קִישׁ. הֲדַר חֲזָא סִיּוּטָא בְּחֶלְמֵיהּ. אָמַר: נַעֲנֵיתִי לָכֶם עַצְמוֹת שָׁאוּל בֶּן קִישׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה לֹא נִמְשְׁכָה מַלְכוּת בֵּית שָׁאוּל — מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ שׁוּם דּוֹפִי, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִּיבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן קוּפָּה שֶׁל שְׁרָצִים תְּלוּיָה לוֹ מֵאֲחוֹרָיו. שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו אוֹמְרִין לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ שָׁאוּל — מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יּוֹשִׁיעֵנוּ זֶה וַיִּבְזוּהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ״, וּכְתִיב: ״וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד וְגוֹ׳״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ — אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם. וְהָכְתִיב: ״לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר״? הָהוּא, בְּמָמוֹן הוּא דִּכְתִיב, דְּתַנְיָא: אֵיזוֹ הִיא נְקִימָה וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? נְקִימָה — אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ, אָמַר לוֹ: לָאו. לְמָחָר אָמַר לוֹ הוּא: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ, אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ, כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי — זוֹ הִיא נְקִימָה. וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ, אָמַר לוֹ: לֹא. לְמָחָר אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי חֲלוּקְךָ! אָמַר לוֹ: הֵילָךְ, אֵינִי כְּמוֹתְךָ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי. זוֹ הִיא נְטִירָה. וְצַעֲרָא דְגוּפָא לָא? וְהָא תַּנְיָא: הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״! לְעוֹלָם דְּנָקֵיט לֵיהּ בְּלִיבֵּיהּ. וְהָאָמַר רָבָא: כׇּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו — מַעֲבִירִין לוֹ עַל כׇּל פְּשָׁעָיו! דִּמְפַיְּיסוּ לֵיהּ וּמִפַּיַּיס. וּמָה הֵן מוֹצִיאִין — אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם וְכוּ׳. הַשְׁתָּא שְׁתַּיִם מוֹצִיאִין, אַחַת מִבַּעְיָא? אָמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּבָרִיא, כָּאן בְּחוֹלֶה. וְהָתַנְיָא: אַחַת — מוֹצִיאִין, שְׁתַּיִם — אֵין מוֹצִיאִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּבָרִיא, אֲבָל בְּחוֹלֶה — אֲפִילּוּ שְׁתַּיִם מוֹצִיאִין. וְהַיְּחִידִין מוֹצִיאִין שְׁתַּיִם, וְאֵין מוֹנִין לָהֶן אֶלָּא אַחַת. וְאֵין מוֹנִין לוֹ אֶלָּא אַחַת? וְהָתַנְיָא: אֵין מוֹצִיאִין לֹא שָׁלִישׁ וְלֹא גּוּדָל מִפְּנֵי הָרַמָּאִים. וְאִם הוֹצִיא שָׁלִישׁ — מוֹנִין לוֹ, גּוּדָל — אֵין מוֹנִין לוֹ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁלּוֹקֶה מִן הַמְמוּנֶּה בַּפְּקִיעַ. מַאי מוֹנִין לוֹ — נָמֵי אַחַת. מַאי פְּקִיעַ? אָמַר רַב: מַדְרָא. מַאי מַדְרָא? אָמַר רַב פָּפָּא: מַטְרְקָא דְטַיָּיעֵי דִּפְסִיק רֵישֵׁיהּ. אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא הָא דִּתְנַן: בֶּן בֵּיבַאי מְמוּנֶּה עַל הַפְּקִיעַ, אָמֵינָא פְּתִילָתָא. כְּדִתְנַן: מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי הַכֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן, מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין. כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּתַנְיָא: וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלּוֹקֶה מִן הַמְמוּנֶּה בַּפְּקִיעַ, אָמֵינָא: מַאי פְּקִיעַ — נַגְדָּא. מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, קָדַם אֶחָד מֵהֶן לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ, נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ. עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם, וְאָמַר: אָחִינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה ... וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשׁוֹפְטֶיךָ״. אָנוּ, עַל מִי לְהָבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה? עַל הָעִיר, אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? גָּעוּ כׇּל הָעָם בִּבְכִיָּה. בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר. אָמַר: הֲרֵי הוּא כַּפָּרַתְכֶם, וַעֲדַיִין בְּנִי מְפַרְפֵּר, וְלֹא נִטְמְאָה סַכִּין. לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם טׇהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַים פֶּה לָפֶה״. הַי מַעֲשֶׂה קָדֵים? אִילֵּימָא דִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, הַשְׁתָּא אַשְּׁפִיכוּת דָּמִים לָא תַּקִּינוּ פַּיְיסָא, אַנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ תַּקִּינוּ?! אֶלָּא, דְּנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ קָדֵים. וְכֵיוָן דְּתַקִּינוּ פַּיְיסָא, אַרְבַּע אַמּוֹת מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אֶלָּא, לְעוֹלָם דִּשְׁפִיכוּת דָּמִים קָדֵים, וּמֵעִיקָּרָא סְבוּר אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא. כֵּיוָן דַּחֲזוֹ אֲפִילּוּ מִמֵּילָא אָתוּ לִידֵי סַכָּנָה — תַּקִּינוּ רַבָּנַן פַּיְיסָא. עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וְאָמַר: אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה״, אֲנַן, עַל מִי לְהָבִיא? עַל הָעִיר, אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? וִירוּשָׁלַיִם בַּת אֵתוֹיֵי עֶגְלָה עֲרוּפָה הִיא? וְהָתַנְיָא: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם, וְזוֹ אַחַת מֵהֶן: אֵינָהּ מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה: וְעוֹד: ״לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ״ כְּתִיב, וְהָא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ! אֶלָּא, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּבְכִיָּה. בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר, אָמַר: הֲרֵי הוּא כַּפָּרַתְכֶם וַעֲדַיִין בְּנִי קַיָּים כּוּ׳. לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם טׇהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׁפִיכוּת דָּמִים הוּא דְּזָל, אֲבָל טׇהֳרַת כֵּלִים — כִּדְקָיְימָא קָיְימָא. אוֹ דִילְמָא: שְׁפִיכוּת דָּמִים — כִּדְקָיְימָא קָיְימָא, אֲבָל טׇהֳרַת כֵּלִים הִיא דַּחֲמִירָא? תָּא שְׁמַע, מִדְּקָא נָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא: ״וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה״, שְׁמַע מִינַּהּ שְׁפִיכוּת דָּמִים הוּא דְּזָל, וְטַהֲרַת כֵּלִים — כִּדְקָיְימָא קָיְימָא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּפָשַׁט ... וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן״, שׁוֹמְעַנִי כְּדֶרֶךְ יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁפּוֹשֵׁט בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי חוֹל, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים״, מַקִּישׁ בְּגָדִים שֶׁלּוֹבֵשׁ לִבְגָדִים שֶׁפּוֹשֵׁט, מָה לְהַלָּן בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ, אַף כָּאן בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲחֵרִים״? פְּחוּתִין מֵהֶן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״אֲחֵרִים וְהוֹצִיא״, לִימֵּד עַל הַכֹּהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁכְּשֵׁרִין לְהוֹצִיא הַדֶּשֶׁן. אָמַר מָר: ״אֲחֵרִים״ — פְּחוּתִין מֵהֶן, כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶן קְדֵרָה לְרַבּוֹ — לֹא יִמְזוֹג בָּהֶן כּוֹס לְרַבּוֹ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כְּמַחְלוֹקֶת בְּהוֹצָאָה, כָּךְ מַחְלוֹקֶת בַּהֲרָמָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּהוֹצָאָה, אֲבָל בַּהֲרָמָה — דִּבְרֵי הַכֹּל עֲבוֹדָה הִיא. מַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ? אָמַר לָךְ: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ עֲבוֹדָה הִיא, יֵשׁ לְךָ עֲבוֹדָה שֶׁכְּשֵׁירָה בִּשְׁנֵי כֵלִים? וְרַבִּי יוֹחָנָן: גַּלִּי רַחֲמָנָא בְּכֻתּוֹנֶת וּמִכְנָסַיִם, וְהוּא הַדִּין לְמִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט. וּמַאי שְׁנָא הָנֵי? ״מִדּוֹ בַּד״, מִדּוֹ — כְּמִדָּתוֹ. ״מִכְנְסֵי בַד״, לְכִדְתַנְיָא: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר קוֹדֶם לַמִּכְנָסַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ״. וְרֵישׁ לָקִישׁ? מִדּוֹ כְּמִדָּתוֹ — מִדְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן ״מִדּוֹ״. שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר קוֹדֶם לַמִּכְנָסַיִם — מֵ״עַל בְּשָׂרוֹ״ נָפְקָא. נֵימָא כְּתַנָּאֵי: ״עַל בְּשָׂרוֹ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִלְבַּשׁ״? לְהָבִיא מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט לַהֲרָמָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: לְרַבּוֹת בִּגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁכְּשֵׁירִין לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. אָמַר רַבִּי: שְׁתֵּי תְשׁוּבוֹת בְּדָבָר, חֲדָא: דְּאַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא זֶה הוּא אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט. וְעוֹד: בְּגָדִים שֶׁנִּשְׁתַּמַּשְׁתָּ בָּהֶן קְדוּשָּׁה חֲמוּרָה, תִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן קְדוּשָּׁה קַלָּה?! אֶלָּא, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִלְבַּשׁ״ — לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁחָקִים. ״וְהִנִּיחָם שָׁם״, מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה. רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: רְאוּיִן הֵן לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִנִּיחָם שָׁם״ — שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: עֲבוֹדָה הִיא, וּמָר סָבַר: לָאו עֲבוֹדָה הִיא. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא עֲבוֹדָה הִיא, וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: צְרִיכָא קְרָא לְרַבּוֹיֵי, וּמָר סָבַר: לָא צְרִיכָא קְרָא לְרַבּוֹיֵי. בָּעֵי רַבִּי אָבִין: תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן בְּכַמָּה? מִתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר יָלְפִינַן לַהּ, אוֹ מִתְּרוּמַת מִדְיָן יָלְפִינַן לַהּ? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: נֶאֱמַר כָּאן ״וְהֵרִים״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וְהֵרִים״. מָה לְהַלָּן — בְּקוּמְצוֹ, אַף כָּאן — בְּקוּמְצוֹ. אָמַר רַב: אַרְבַּע עֲבוֹדוֹת זָר חַיָּיב עֲלֵיהֶן מִיתָה: זְרִיקָה, וְהַקְטָרָה, וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם, וְנִיסּוּךְ הַיַּיִן. וְלֵוִי אָמַר: אַף תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן. וְכֵן תָּנֵי לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ: אַף תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן. מַאי טַעְמָא דְרַב — דִּכְתִיב: ״וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהוּנַּתְכֶם לְכׇל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרוֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהוּנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״. ״עֲבוֹדַת מַתָּנָה״ — וְלֹא עֲבוֹדַת סִילּוּק, ״וַעֲבַדְתֶּם״ — עֲבוֹדָה תַּמָּה, וְלֹא עֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ עֲבוֹדָה. וְלֵוִי — רַבִּי רַחֲמָנָא ״לְכׇל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ״. וְרַב — הַהוּא לְאֵתוֹיֵי שֶׁבַע הַזָּאוֹת שֶׁבִּפְנִים וְשֶׁבִּמְצוֹרָע. וְלֵוִי — נָפְקָא לֵיהּ מִ״דְּבַר״ וְ״כׇל דְּבַר״. וְרַב — ״דְּבַר״ וְ״כׇל דְּבַר״ לָא דָּרֵישׁ. וְאֵימָא: ״לְכׇל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ״ — כָּלַל, ״עֲבוֹדַת מַתָּנָה״ — פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט. אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט: עֲבוֹדַת מַתָּנָה — אִין, עֲבוֹדַת סִילּוּק — לָא! אָמַר קְרָא: ״וּלְמִבֵּית לַפָּרוֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם״, ״אֶל מִבֵּית לַפָּרוֹכֶת״ הוּא דַּעֲבוֹדַת מַתָּנָה וְלֹא עֲבוֹדַת סִילּוּק. הָא בַּחוּץ — אֲפִילּוּ עֲבוֹדַת סִילּוּק. אִי הָכִי, ״וַעֲבַדְתֶּם״ נָמֵי, ״אֶל מִבֵּית לַפָּרוֹכֶת״ הוּא דַּעֲבוֹדָה תַּמָּה וְלֹא עֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ עֲבוֹדָה. הָא בַּחוּץ — אֲפִילּוּ עֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ עֲבוֹדָה! ״וַעֲבַדְתֶּם״ הֲדַר עָרְבֵיהּ קְרָא. בָּעֵי רָבָא: עֲבוֹדַת סִילּוּק בַּהֵיכָל, מַהוּ? לִפְנִים מְדַמֵּינַן לֵיהּ, אוֹ לְחוּץ מְדַמֵּינַן לֵיהּ? הֲדַר פַּשְׁטַהּ: ״מִבֵּית״, ״וּלְמִבֵּית״. אֶלָּא מֵעַתָּה, זָר שֶׁסִּידֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן לִיחַיַּיב! אִיכָּא סִידּוּר בָּזִיכִין. סִידֵּר בָּזִיכִין לִיחַיַּיב! אִיכָּא סִילּוּק וְהַקְטָרָה. זָר שֶׁסִּידֵּר אֶת הַמְנוֹרָה לִיחַיַּיב! אִיכָּא נְתִינַת פְּתִילָה. נָתַן פְּתִילָה לִיחַיַּיב! אִיכָּא נְתִינַת שֶׁמֶן. נָתַן שֶׁמֶן לִיחַיַּיב! אִיכָּא הַדְלָקָה. הִדְלִיק לִיחַיַּיב! הַדְלָקָה לָאו עֲבוֹדָה הִיא. וְלָא? וְהָתַנְיָא: ״וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ״, לִימֵּד עַל הַצָּתַת אֲלִיתָא שֶׁלֹּא תְּהֵא אֶלָּא בְּכֹהֵן כָּשֵׁר וּבִכְלִי שָׁרֵת! הַצָּתַת אֲלִיתָא — עֲבוֹדָה הִיא, הַדְלָקָה — לָאו עֲבוֹדָה הִיא. אֶלָּא מֵעַתָּה, זָר שֶׁסִּידֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה לִיחַיַּיב! אִיכָּא סִידּוּר שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים. סִידֵּר שְׁנֵי גְזִירִין לִיחַיַּיב! אִיכָּא סִידּוּר אֵבָרִים. וְהָא אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זָר שֶׁסִּידֵּר שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים חַיָּיב! בְּהָא פְּלִיגִי, מָר סָבַר: עֲבוֹדָה תַּמָּה הִיא, וּמָר סָבַר: לָאו עֲבוֹדָה תַּמָּה הִיא. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב, תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּלֵוִי. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב: עֲבוֹדוֹת שֶׁזָּר חַיָּיב עֲלֵיהֶם מִיתָה: זְרִיקַת דָּם בֵּין לְפָנִים בֵּין לִפְנַי וְלִפְנִים, וְהַמַּזֶּה בְּחַטַּאת הָעוֹף, וְהַמְמַצֶּה וְהַמַּקְטִיר בְּעוֹלַת הָעוֹף, וְהַמְנַסֵּךְ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם, וּשְׁלֹשָׁה לוּגִּין יַיִן. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּלֵוִי: עֲבוֹדוֹת שֶׁזָּר חַיָּיב עֲלֵיהֶן מִיתָה: הַמֵּרִים אֶת הַדֶּשֶׁן, וְשֶׁבַע הַזָּאוֹת שֶׁבִּפְנִים, וְשֶׁבִּמְצוֹרָע, וְהַמַּעֲלֶה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בֵּין דָּבָר כָּשֵׁר בֵּין דָּבָר פָּסוּל. לָמָּה מְפַיְּסִין? לָמָּה מְפַיְּסִין?! כְּדַאֲמַרַן! אֶלָּא: לָמָּה מְפַיְּסִין וְחוֹזְרִין וּמְפַיְּסִין! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ כׇּל הָעֲזָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר יַחְדָּיו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ״. בַּמֶּה מְפַיְּסִין? רַב נַחְמָן אָמַר: בְּבִגְדֵי חוֹל, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: בְּבִגְדֵי קֹדֶשׁ. רַב נַחְמָן אָמַר: בְּבִגְדֵי חוֹל, דְּאִי אָמְרַתְּ בְּבִגְדֵי קֹדֶשׁ, אִיכָּא בַּעֲלֵי זְרוֹעוֹת דְּחָמְסִי וְעָבְדִי. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: בְּבִגְדֵי קֹדֶשׁ, דְּאִי אָמְרַתְּ בְּבִגְדֵי חוֹל, אַגַּב חַבִּיבוּתֵיהּ מִיקְּרוּ וְעָבְדִי. אָמַר רַב נַחְמָן: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דִּתְנַן: מְסָרוּן לַחַזָּנִין וְהָיוּ מַפְשִׁיטִין אוֹתָן אֶת בִּגְדֵיהֶן, וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא מִכְנָסַיִם בִּלְבַד. מַאי לָאו, בְּאוֹתָן שֶׁזָּכוּ לַפַּיִיס. אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא, בְּאוֹתָן שֶׁלֹּא זָכוּ לַפַּיִיס. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּאוֹתָן שֶׁזָּכוּ לַפַּיִיס, ״לֹא הָיוּ מַנִּיחִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא מִכְנָסַיִם בִּלְבַד״? וְהָתַנְיָא: מִנַּיִין שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר קוֹדֶם לַמִּכְנָסַיִם — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ״! וְאִידַּךְ? הָא לָא קַשְׁיָא, הָכִי קָתָנֵי: עַד שֶׁעוֹדָן עֲלֵיהֶן בִּגְדֵי חוֹל מַלְבִּישִׁין אוֹתָן מִכְנְסֵי קֹדֶשׁ, וְהָיוּ מַפְשִׁיטִין אוֹתָן בִּגְדֵי חוֹל וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶלָּא מִכְנָסַיִם בִּלְבַד. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: לִשְׁכַּת הַגָּזִית כְּמִין בָּסִילְקֵי גְּדוֹלָה הָיְתָה, פַּיִיס בְּמִזְרָחָהּ, וְזָקֵן יוֹשֵׁב בְּמַעֲרָבָהּ. וְהַכֹּהֲנִים מוּקָּפִין וְעוֹמְדִין כְּמִין בְּכּוּלְיָאר, וְהַמְמוּנֶּה בָּא וְנוֹטֵל מִצְנֶפֶת מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, וְיוֹדְעִין שֶׁמִּמֶּנּוּ פַּיִיס מַתְחִיל. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּבִגְדֵי חוֹל — מִצְנֶפֶת בְּבִגְדֵי חוֹל מִי אִיכָּא. אִין — כִּדְתָנֵי רַב יְהוּדָה וְאִיתֵּימָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: כֹּהֵן שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ כְּתוֹנֶת, עוֹבֵד בָּהּ עֲבוֹדַת יָחִיד. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ לִשְׁכַּת הַגָּזִית חֶצְיָהּ בַּקֹּדֶשׁ וְחֶצְיָהּ בַּחוֹל, וּשְׁמַע מִינַּהּ שְׁנֵי פְתָחִים הָיוּ לָהּ, אֶחָד פָּתוּחַ בַּקֹּדֶשׁ, וְאֶחָד פָּתוּחַ בַּחוֹל. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כּוּלָּהּ בַּקֹּדֶשׁ — זָקֵן יוֹשֵׁב בְּמַעֲרָבָהּ? וְהָאָמַר מָר: אֵין יְשִׁיבָה בַּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵית דָּוִד בִּלְבַד. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כּוּלָּהּ בַּחוֹל — פַּיִיס בְּמִזְרָחָהּ? וְהָא בָּעֵינַן ״בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ״, וְלֵיכָּא. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: חֶצְיָהּ בַּקֹּדֶשׁ וְחֶצְיָהּ בַּחוֹל. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ פֶּתַח אֶחָד יֵשׁ לָהּ וּפָתוּחַ לַקּוֹדֶשׁ — זָקֵן יוֹשֵׁב בְּמַעֲרָבָהּ? וְהָתְנַן: הַלְּשָׁכוֹת הַבְּנוּיוֹת בַּחוֹל וּפְתוּחוֹת לַקֹּדֶשׁ — תּוֹכָן קוֹדֶשׁ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ פָּתוּחַ לַחוֹל — פַּיִיס בְּמִזְרָחָהּ? וְהָתְנַן: בְּנוּיוֹת בַּקֹּדֶשׁ וּפְתוּחוֹת לַחוֹל — תּוֹכָן חוֹל. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: שְׁנֵי פְתָחִים הָיוּ לָהּ, אֶחָד פָּתוּחַ בַּקֹּדֶשׁ וְאֶחָד פָּתוּחַ לַחוֹל. מַתְנִי׳ הַפַּיִיס הַשֵּׁנִי: מִי שׁוֹחֵט, מִי זוֹרֵק, מִי מְדַשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, וּמִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה, וּמִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ. הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם, הָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל, וְהֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת, וְהַקְּרָבַיִם. וְהַסֹּלֶת, וְהַחֲבִיתִּין, וְהַיַּיִן. שְׁלֹשָׁה עָשָׂר כֹּהֲנִים זָכוּ בּוֹ. אָמַר בֶּן עַזַּאי לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ הָיָה קָרֵב. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: כְּשֶׁהֵן מְפַיְּיסִין — לַעֲבוֹדָה אַחַת מְפַיְּיסִין, אוֹ דִילְמָא — לְכׇל עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה הֵן מְפַיְּיסִין? תָּא שְׁמַע: אַרְבַּע פְּיָיסוֹת הָיוּ שָׁם. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לְכׇל עֲבוֹדָה הֵן מְפַיְּיסִין — טוּבָא הֲווֹ! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, הָכִי קָאָמַר: אַרְבַּע פְּעָמִים נִכְנָסִין לְהָפִיס, וּלְכׇל חֲדָא וַחֲדָא הָיוּ בַּהּ טוּבָא פְּיָיסוֹת. תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה פַּיִיס לַמַּחְתָּה, אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁזָּכָה בִּקְטֹרֶת אוֹמֵר לָזֶה שֶׁעִמּוֹ ״זְכֵה עִמִּי בַּמַּחְתָּה״. שָׁאנֵי מַחְתָּה וּקְטֹרֶת, דַּחֲדָא עֲבוֹדָה הִיא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: דַּוְקָא מַחְתָּה וּקְטֹרֶת דַּחֲדָא עֲבוֹדָה הִיא, אֲבָל שְׁאָר עֲבוֹדוֹת בָּעֵי פַּיִיס! מַחְתָּה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְלָא שְׁכִיחָא, וּמְעַתְּרָא, נַתְקֵין לַהּ פַּיִיס בִּפְנֵי עַצְמָהּ. קָא מַשְׁמַע לַן. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לֹא לְכׇל עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה מְפַיְּיסִין, אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁזָּכָה בְּתָמִיד, שְׁנֵים עָשָׂר אֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִמְשָׁכִין עִמּוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ. פַּיִיס הַשֵּׁנִי וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי מְקַבֵּל? שׁוֹחֵט מְקַבֵּל, דְּאִי אָמְרַתְּ זוֹרֵק מְקַבֵּל — אַגַּב חַבִּיבוּתֵיהּ, לָא מְקַבֵּל לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ דָּם. אוֹ דִילְמָא: זוֹרֵק מְקַבֵּל, דְּאִי אָמְרַתְּ שׁוֹחֵט מְקַבֵּל — זִימְנִין דְּשָׁחֵיט זָר. תָּא שְׁמַע: בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵים עָשָׂר אֶחָיו הַכֹּהֲנִים הָעֲסוּקִין בַּתָּמִיד מְקַדְּשִׁין יְדֵיהֶן וְרַגְלֵיהֶן בְּבַת אַחַת. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ שׁוֹחֵט מְקַבֵּל, תְּלֵיסַר הָוֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: זוֹרֵק מְקַבֵּל. שְׁמַע מִינַּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט, וְקִבֵּל הַמְקַבֵּל, וּבָא לוֹ לִזְרוֹק. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר בֶּן עַזַּאי לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ? הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי יָדַיִם, וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, הָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: דֶּרֶךְ הֶפְשֵׁטוֹ הָיָה קָרֵב. כֵּיצַד דֶּרֶךְ הֶפְשֵׁטוֹ? הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: דֶּרֶךְ נִיתּוּחוֹ הָיָה קָרֵב. כֵּיצַד דֶּרֶךְ נִיתּוּחוֹ? הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי יָדַיִם, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, וְהָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: דֶּרֶךְ עִילּוּיוֹ הָיָה קָרֵב. כֵּיצַד דֶּרֶךְ עִילּוּיוֹ? הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת, וְהָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם. וְהָכְתִיב: ״כׇּל נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף״? הָהִיא בִּכְחוּשָׁה. אָמַר רָבָא: בֵּין תַּנָּא דִּידַן וּבֵין רַבִּי יוֹסֵי — בָּתַר עִילּוּיָא דְבִשְׂרָא אָזְלִינַן. מָר אָזֵיל בָּתַר אִיבְרָא דְבִישְׂרָא, וּמָר אָזֵיל בָּתַר שֻׁמְנָא דְבִישְׂרָא. מַאי טַעְמָא סָלְקָא רֶגֶל בַּהֲדֵי רֵישָׁא? מִשּׁוּם דְּרֵישָׁא נְפִישִׁי בֵּיהּ עֲצָמוֹת, קָרְבָא רֶגֶל בַּהֲדֵיהּ. דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת רֹאשׁ קָרֵב בְּרֵישָׁא, מְנָא לַן? דְּתַנְיָא: מִנַּיִין לְרֹאשׁ וּפֶדֶר שֶׁקּוֹדְמִין לְכׇל הָאֵבָרִים — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ״. וְאִידַּךְ: ״פָּדֶר״ אַחֲרִינָא. לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתַנְיָא: כֵּיצַד הָיָה עוֹשֶׂה? נוֹתֵן אֶת הַפֶּדֶר אַבֵּית הַשְּׁחִיטָה וּמַעֲלֵהוּ, וְזֶה הוּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד שֶׁל מַעְלָה. מַתְנִי׳ הַפַּיִיס הַשְּׁלִישִׁי: חֲדָשִׁים לִקְטֹרֶת בֹּאוּ וְהָפִיסוּ. וְהָרְבִיעִי: חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים — מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ. גְּמָ׳ תָּנָא: מֵעוֹלָם לֹא שָׁנָה אָדָם בָּהּ. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֶׁרֶת. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״בָּרֵךְ ה׳ חֵילוֹ״, אִי הָכִי עוֹלָה נָמֵי, הָכְתִיב: ״וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ״! אֲמַר לֵיהּ: הָא שְׁכִיחָא וְהָא לָא שְׁכִיחָא. אָמַר רָבָא: לָא מַשְׁכַּחַתְּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּמוֹרֵי אֶלָּא דְּאָתֵי מִשֵּׁבֶט לֵוִי אוֹ מִשֵּׁבֶט יִשָּׂשכָר. לֵוִי, דִּכְתִיב: ״יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב״. יִשָּׂשכָר, דִּכְתִיב: ״וּבְנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל״. וְאֵימָא יְהוּדָה נָמֵי, דִּכְתִיב: ״יְהוּדָה מְחוֹקְקִי״! אַסּוֹקֵי שְׁמַעְתָּא אַלִּיבָּא דְהִילְכְתָא קָאָמֵינָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְפַיְּיסִין עַל תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם, אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁזָּכָה בּוֹ בְּשַׁחֲרִית זוֹכֶה בּוֹ עַרְבִית, מֵיתִיבִי: כְּשֵׁם שֶׁמְּפַיְּיסִין שַׁחֲרִית כָּךְ מְפַיְּיסִין בֵּין הָעַרְבַּיִם! כִּי תַּנְיָא הָהִיא — בִּקְטוֹרֶת. וְהָתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁמְּפַיְּיסִין לוֹ שַׁחֲרִית כָּךְ מְפַיְּיסִין לוֹ עַרְבִית! אֵימָא ״לָהּ״. וְהָתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁמְּפַיְּיסִין לוֹ שַׁחֲרִית כָּךְ מְפַיְּיסִין לוֹ עַרְבִית, וּכְשֵׁם שֶׁמְּפַיְּיסִין לָהּ שַׁחֲרִית כָּךְ מְפַיְּיסִין לָהּ עַרְבִית! אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: הָכָא בְּשַׁבָּת עָסְקִינַן, הוֹאִיל וּמִשְׁמָרוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת. וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא, נְפִישִׁי לְהוּ פְּיָיסוֹת! מַיְיתֵי כּוּלְּהוּ מִצַּפְרָא אָתוּ, דְּזָכֵי בֵּיהּ שַׁחֲרִית — זָכֵי, דְּזָכֵי בְּעַרְבִית — זָכֵי. הָרְבִיעִי חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים וְכוּ׳. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הַמַּעֲלֶה אֵיבָרִים לַכֶּבֶשׁ, הוּא מַעֲלֶה אוֹתָן לַמִּזְבֵּחַ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: ״בְּרׇב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ״, וּמָר סָבַר: מְקוֹם שְׁכִינָה לָאו אוֹרַח אַרְעָא. אָמַר רָבָא: לָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אִית לֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה, וְלָא רַבִּי יְהוּדָה אִית לֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. דְּאִם כֵּן, בָּצְרוּ לְהוּ פְּיָיסוֹת. וְאִי מַשְׁכַּחַתְּ תַּנָּא דְּתָנֵי חָמֵשׁ — הָהוּא דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. מַתְנִי׳ תָּמִיד קָרֵב בְּתִשְׁעָה, בַּעֲשָׂרָה, בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר. לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. כֵּיצַד? עַצְמוֹ בְּתִשְׁעָה. בֶּחָג, בְּיַד אֶחָד צְלוֹחִית שֶׁל מַיִם — הֲרֵי כָּאן עֲשָׂרָה. בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּאַחַד עָשָׂר: הוּא עַצְמוֹ בְּתִשְׁעָה, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים. בַּשַּׁבָּת בְּאַחַד עָשָׂר: הוּא עַצְמוֹ בְּתִשְׁעָה, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. וּבְשַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הַחַג בְּיַד אֶחָד צְלוֹחִית שֶׁל מַיִם. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אַבָּא וְאִיתֵּימָא רָמֵי בַּר חָמָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְנַסְּכִין מַיִם בֶּחָג אֶלָּא בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: וּבְשַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג בְּיַד אֶחָד צְלוֹחִית שֶׁל מַיִם. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְנַסְּכִין, בַּחוֹל נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמֵר לוֹ ״הַגְבַּהּ יָדֶיךָ״, שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ עַל גַּבֵּי רַגְלָיו, וּרְגָמוּהוּ כׇּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן. שְׁמַע מִינַּהּ. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: מִנַּיִין לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁטָּעוּן שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָרְכוּ עֵצִים״, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר דִּכְתִיב: ״וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ״, תְּנֵיהוּ עִנְיָן לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְאֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְאָמַר רַחֲמָנָא: עֲבֵיד וַהֲדַר עֲבֵיד! אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״וּבִעֵר״ ״וּבִעֵר״. אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וּבִעֵר״, הֲוָה אָמֵינָא חַד — אִין, תְּרֵי — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן דְּנַעְבֵּיד חַד וְנַעְבֵּיד תְּרֵי! אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא: ״וּבִעֵר״ ״וּבִעֲרוּ״, אִי נָמֵי: ״וְעָרַךְ״ ״וְעָרְכוּ״, מַאי ״וּבִעֵר״ ״וְעָרְכוּ״? שְׁמַע מִינַּהּ כִּדְקָא אָמְרִינַן. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: פַּיִיס פְּעָמִים שְׁלֹשָׁה עָשָׂר, פְּעָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר, פְּעָמִים חֲמִשָּׁה עָשָׂר, פְּעָמִים שִׁשָּׁה עָשָׂר. וְהָתַנְיָא שִׁבְעָה עָשָׂר! הָהִיא דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, אֶלָּא כְּרַבִּי יְהוּדָה. מַתְנִי׳ אַיִל קָרֵב בְּאַחַד עָשָׂר: הַבָּשָׂר בַּחֲמִשָּׁה, הַקְּרָבַיִים וְהַסּוֹלֶת וְהַיַּיִן בִּשְׁנַיִם שְׁנַיִם. פַּר קָרֵב בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה: הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הָרֹאשׁ בְּאֶחָד וְהָרֶגֶל בִּשְׁנַיִם. הָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל, הָעוֹקֶץ בִּשְׁנַיִם וְהָרֶגֶל בִּשְׁנַיִם. הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, הֶחָזֶה בְּאֶחָד וְהַגֵּרָה בִּשְׁלֹשָׁה. שְׁתֵּי יָדַיִם בִּשְׁנַיִם, וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת בִּשְׁנַיִם, הַקְּרָבַיִים וְהַסּוֹלֶת וְהַיַּיִן בִּשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּקׇרְבְּנוֹת צִיבּוּר. אֲבָל בְּקׇרְבַּן יָחִיד, אִם רָצָה לְהַקְרִיב — מַקְרִיב. הֶפְשֵׁיטָן וְנִיתּוּחָן שֶׁל אֵלּוּ וְאֵלּוּ שָׁוִין. גְּמָ׳ תָּנָא: הֶפְשֵׁיטָן וְנִיתּוּחָן שָׁוִין בְּזָר. אָמַר חִזְקִיָּה: מִנַּיִין לְהֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ שֶׁשָּׁוֶה בְּזָר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ״, נְתִינַת אֵשׁ בָּעֲיָא כְּהוּנָּה, הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ לָא בָּעֲיָא כְּהוּנָּה. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ! אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְאַבָּיֵי דַּהֲוָה מַסְבַּר לֵיהּ לִבְרֵיהּ: ״וְשָׁחַט״ — שְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁירָה. וְכִי מֵאַיִן בָּאתָ? מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהוּנַּתְכֶם״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ שְׁחִיטָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה׳ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם״, מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָּה. ״וְסָמַךְ יָדוֹ וְשָׁחַט״, לִימֵּד עַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁירָה בְּזָר. מִכְּדֵי מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָּה, ״וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן״ לְמָה לִי? לְמַעוֹטֵי הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ. וְאַכַּתִּי אִיצְטְרִיךְ: סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כֵּיוָן דְּלָאו עֲבוֹדָה דִּמְעַכְּבָא כַּפָּרָה הִיא — לָא תִּיבְעֵי כְּהוּנָּה, קָא מַשְׁמַע לַן דְּבָעֲיָא כְּהוּנָּה! אֶלָּא מֵהָכָא: ״וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר״, מִכְּדֵי, מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָּה, ״וְעָרְכוּ״ לְמָה לִי? לְמַעוֹטֵי הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ. וְאֵימָא לְמַעוֹטֵי סִידּוּר שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים! מִסְתַּבְּרָא דִּיבְחָא דִּכְוָתֵיהּ מְמַעֵט. אַדְּרַבָּה, סִדּוּר דִּכְוָתֵיהּ מְמַעֵט! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּאָמַר מָר: ״וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״, זוֹ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ. הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ הוּא דְּבָעֲיָא כְּהוּנָּה, הוֹלָכַת עֵצִים לָא בָּעֲיָא כְּהוּנָּה. הָא סִידּוּר שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים — בָּעֲיָא כְּהוּנָּה! ״וְעָרְכוּ״ לְמָה לִי? לְמַעוֹטֵי הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי לְגוּפֵיהּ! אֶלָּא: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל״ לְמַאי אֲתָא? לְמַעוֹטֵי הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ. ״וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״ — זוֹ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ. הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ הוּא דְּבָעֲיָא כְּהוּנָּה, הוֹלָכַת עֵצִים — לָא בָּעֲיָא כְּהוּנָּה, הָא סִדּוּר שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים — בָּעֲיָא כְּהוּנָּה. ״וְנָתְנוּ״ לְגוּפֵיהּ. ״וְעָרְכוּ״, שְׁנַיִם. ״בְּנֵי אַהֲרֹן״, שְׁנַיִם. ״הַכֹּהֲנִים״, שְׁנַיִם. לָמַדְנוּ לְטָלֶה שֶׁטָּעוּן שִׁשָּׁה. אָמַר רַב הַמְנוּנָא, קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר: הַאי בְּבֶן הַבָּקָר כְּתִיב, וּבֶן הַבָּקָר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָּעֵי! וְנִיחָא לֵיהּ: ״עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ״, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ עֵצִים אֵשׁ וּמִזְבֵּחַ — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה טָלֶה. אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זָר שֶׁסִּידֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה חַיָּיב. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה — פּוֹרְקָהּ וְחוֹזֵר וְסוֹדְרָהּ. מַאי אַהֲנִי לֵיהּ? אֶלָּא: פּוֹרְקָהּ זָר, וְסוֹדְרָהּ כֹּהֵן. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: וְכִי יֵשׁ לְךָ עֲבוֹדָה שֶׁכְּשֵׁירָה בַּלַּיְלָה וּפְסוּלָה בְּזָר? וְלָא? וַהֲרֵי אֵבָרִים וּפְדָרִים? סוֹף עֲבוֹדָה דִימָמָא הִיא. וַהֲרֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן! תְּחִלַּת עֲבוֹדָה דִּימָמָא הִיא. דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קִידֵּשׁ יָדָיו לִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן, לְמָחָר אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ, שֶׁכְּבָר קִידֵּשׁ מִתְּחִלַּת עֲבוֹדָה. וְאֶלָּא קַשְׁיָא! אֶלָּא, כִּי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זָר שֶׁסִּידֵּר שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים חַיָּיב, הוֹאִיל וַעֲבוֹדַת יוֹם הִיא. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה תִּיבְּעֵי פַּיִיס! אִשְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּתַנְיָא: מִי שֶׁזָּכָה בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן, זָכָה בְּסִדּוּר מַעֲרָכָה וּבְסִדּוּר שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים. לְמֵימְרָא דַּעֲבוֹדַת יוֹם בָּעֲיָא פַּיִיס עֲבוֹדַת לַיְלָה לָא בָּעֲיָא פַּיִיס? וַהֲרֵי אֵבָרִים וּפְדָרִים! סוֹף עֲבוֹדָה דִימָמָא הִיא. וַהֲרֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן! מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. לְמֵימְרָא דַּעֲבוֹדַת יוֹם וְשֶׁזָּר חַיָּיב עָלֶיהָ מִיתָה בָּעֲיָא פַּיִיס, אֵין זָר חַיָּיב עָלֶיהָ מִיתָה לָא בָּעֲיָא פַּיִיס? וַהֲרֵי שְׁחִיטָה! שָׁאנֵי שְׁחִיטָה דִּתְחִלַּת עֲבוֹדָה הִיא. אָמַר מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי, וְהָא אֲנַן לָא תְּנַן הָכִי: אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה. וְאִילּוּ ״זְמַן שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים״ לָא קָתָנֵי. הָךְ דְּלֵית לַהּ תַּקַּנְתָּא — קָתָנֵי, הָךְ דְּאִית לַהּ תַּקַּנְתָּא — לָא קָתָנֵי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: וְכִי יֵשׁ לְךָ עֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ עֲבוֹדָה וּפְסוּלָה בְּזָר? וַהֲרֵי אֵבָרִים וּפְדָרִים! סוֹף עֲבוֹדָה דִימָמָא הִיא. וַהֲרֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן! תְּחִילַּת עֲבוֹדָה דִימָמָא הִיא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קִדֵּשׁ יָדָיו לִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן, לְמָחָר אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ, שֶׁכְּבָר קִדֵּשׁ מִתְּחִלַּת עֲבוֹדָה. אֶלָּא קַשְׁיָא! אֶלָּא: אִי אִתְּמַר, הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זָר שֶׁסִּידֵּר שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים — חַיָּיב, הוֹאִיל וַעֲבוֹדָה תַּמָּה הִיא. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה תִּבְעֵי פַּיִיס! וְלָא בָּעֲיָא פַּיִיס? וְהָתַנְיָא: מִי שֶׁזָּכָה בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן — יִזְכֶּה בְּסִידּוּר שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים! הָכִי קָאָמַר: יְפַיְּיסוּ לָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ! כִּדְאָמְרִינַן. לְמֵימְרָא דַּעֲבוֹדָה תַּמָּה וְזָר חַיָּיב עָלֶיהָ מִיתָה — בָּעֲיָא פַּיִיס, אֵין זָר חַיָּיב עָלֶיהָ מִיתָה — לָא בָּעֲיָא פַּיִיס? וַהֲרֵי שְׁחִיטָה! שָׁאנֵי שְׁחִיטָה, דִּתְחִילַּת עֲבוֹדָה דִימָמָא הִיא. לְמֵימְרָא דַּעֲבוֹדָה תַּמָּה — בָּעֲיָא פַּיִיס, עֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ עֲבוֹדָה — לָא בָּעֲיָא פַּיִיס? וַהֲרֵי אֵבָרִים וּפְדָרִים! סוֹף עֲבוֹדָה דִימָמָא הִיא. הֲרֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן? מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. אָמַר מָר זוּטְרָא וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה. וְאִילּוּ ״זְמַן סִידּוּר גְּזִירֵי עֵצִים״ לָא קָתָנֵי. הָךְ דְּלֵית לַהּ תַּקַּנְתָּא — קָתָנֵי, הָךְ דְּאִית לַהּ תַּקַּנְתָּא — לָא קָתָנֵי. הֲדַרַן עֲלָךְ בָּרִאשׁוֹנָה

3 שואל ומשיב מהדורא קמא פתח ↗

והנה מה שכתב מעלתו לחוש ללעז הנשים שטבלו בתוכה מקודם ואם אולי אין לחוש לזה אחרי שאנו מורים רק לתקן להבא לא שייך לעז כיון שאין מצריכין לנשים שטבלו טבילה שנית הנה יפה כתב בזה ויסלח לעיין בשו"ת תה"ד ס' רל"ב ובפ"ח או"ח ס' תס"ז בדיני מנהגות אות י"ב שהאריך בזה ובכה"ג שיש ספק פלוגתא דרבוותא ל"ש חשש לעז וע"כ צריכין לחקור מקודם על גוף הדין והנה מעכת"ה התחיל לפלפל אם מעין פוסל בשאובים ואך אמרתי לקצר בזה כי מה כחנו להכריע בין המורים הגדולי' שנחלקו בזה אמנם בגוף התיקון דשפכו דם אם מועיל כאשר האריך מעכת"ה אמרתי לעיין אולי יתגלגל אח"כ גם לענין מעין אם פוסל בשאובים והנה מראש צורים אראה דהרמב"ם פ"ו מה' מקואות ה"א כתב בזה"ל דכל דבר שאין עושין בו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשינוי מראה כיצד היין או החלב והדם וכיוצא בהן ממי פירות אינן פוסלין את המקוה בג' לוגין עכ"ל והנה יין וחלב ומי פירות נזכר במקואות ובחולין דף כ"ו ומכות ג' אבל דם לא מצינו אבל הדבר פשוט דכיון שאין עושין מקוה מדם כמבואר בחולין פ"ד דבעינן מקוה מים א"כ הוה כשאר משקים שפסול לעשות מהן מקוה ואינן פוסלין בג' לוגין מטעם שכתב הראב"ד בבעל הנפש גבי השלג והברד וז"ל וא"ת הנך כולהו דקאמר מעלין ולא פוסלין כיון דחשיב להו מיא לאשלומי מ"ט לא פסלי בשאובים התם משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה בתחלה וכו' ומש"ה אין פוסלין בשאובים מ"ט מקוה מים הוא דאתקש למעין מה מעין במ"ש אף מקוה במ"ש אבל שאר משקים לא אתקש הלכך שאר משקים בשינוי מראה היא דפוסלים משום דמתחזי כמקוה של שאר משקים אבל משום שאובים לא ע"ש וא"כ ה"ה דם דהוי כשאר משקים דל"ש שאובים אבל שינוי מראה שייך בו וז"פ. ומדי שוטטו עיני בדברי הראב"ד הנ"ל הובא בית' יוסף תמהני במה שכתב הראב"ד דמה שעשו אנשי מידבא מקוה לכתחלה משלג אף דנתנ' בידים וכתב דלכשיתפשר קאמר וכשיתפשר ממילא הוי ע"ש והרז"ה חולק עליו ע"ש ואני תמה דכיון דבשאר משקים ל"ש שאובים ובשלג הטעם דאצטרופי מצטרף לרובא דכשרים ול"ש שאובים א"כ שוב מותר ואולי משמע ליה להראב"ד דאנשי מידבא עשו מקוה כלו שלג ושפיר הקש' אבל נפלאת הוא בעיני דבנדה דף י"ז אמרו דשלג נטמא מקצתו לא נטמא כולו פירוש רש"י דחשוב כל קורט בפני עצמו ואיני חיבור וא"כ מה מועיל לענין מקוה והא בעי מ"ס וא"כ כשהוא טובל אינו טובל במ"ס ביחד דהא בעי שיגע גופו בכל השלג ושאני כל מקוה דמקרי חיבור אבל כאן במקום שטובל חשיב כאלו הוא בפני עצמו ואולי זה הטעם של רבינו שמחה ומרדכי סוף במה טומנין שכת' כי א"א שנגע כל השלג העולה למ"ס בבשרה והב"י תמה עליו דא"ל שיגע בבשרה כולו ולפמ"ש מבואר כן בש"ס וראיתי במג"א סי' ק"ס ס"ק ט"ז שכתב דשלג המונח ע"פ הארץ כל שיש מ"ס מחוברים אפי' נמוך מאד עין בנדה דף י"ז דלענין טהרה הוה חיבור ע"ש ואתמה דכפי הנראה חשב מה דאמרו נטהר מקצתו נטהר כולו קאי לענין טבילת אדם אבל אין ראי' דש"ה לענין השקה כולו ונזרע כולו אבל ל"מ לענין טבילה והרמב"ם פ"ז ממקואות כתב דוקא בריסק השלג הוא דמועיל לענין מקוה וע' ב"י וכ"מ ועיין פ"ג מטא"ה שהשמיט הך דנטהר מקצתו נטהר כולו ולפי שאינו מעניני קצרתי עכ"פ מבואר דדם הוה כשאר משקים שפוסל בשינוי מראה ולפ"ז יש בזה קולא וחומרא דאם שינה השאובים נתכשר בזה וחומר' דאם נשתנה המקוה עי"ז נפסל ומעתה נעתיק עצמינו לנידן דידן והנה במעין מבואר בש"ע ס' כ"ח דבמעין לא שייך שינוי מראה והראב"ד ז"ל בבעל הנפש כתב דמעין לא שמענא דנפסל רק בעשא' כולה שאוב או ברובא לפסול מתורת זחילה אבל שינוי מראה לא שמענו והלבוש כתב הטעם דשינוי מראה פוסל מטעם מקוה מים ולא מקוה משקים אבל מעין לא כתב מעין מים לכך אינו פוסל הנה ספר הלבוש אינו ת"י ואני תמה על דבריו דמקוה מים ולא מקוה משקין הוא שיפסל במשקין לטובל בתוכו אבל שינוי מראה הוא פיסול אחר וזו מנין לנו ואם כוונתו דבעי שיטבול במים וכאן נשתנה המרא' ומחזי כמו שטבל במשקים וכמו שנראה מלשון הראב"ד הנ"ל אבל לפ"ז גם במעין מהראוי לפסול דבמעין ג"כ כתיב מים והנה בשער המים כתב המים מטהר בכ"ש ומטהר אפי' נשתנה מראה כיצד נפל שם יין וכו' ושינה מראה כשם שאינו נפסל במ"ש כך אינו נפסל בשינה מראה ע"ש ומדבריו נראה שהטעם שבמעין לא פסל שינוי מראה כמו ששאוב אינו פסול כך אין שינוי מראה פסול ולפ"ז אם נימא דבמעין נפסל בשאובים גם בשינוי מראה נפסל וזה לא שמענו ומדברי הראב"ד נשמע להיפך שאף ששאוב פוסל במעין מ"מ אין נפסל בשינוי מראה גם בש"ע נראה כן שהרי בסעיף ג' הגיה הרמ"א דיש להחמיר גם במעיין שיפסל שאוב א"כ שם בס' כ"ח היה לו להגיה כן וצ"ע גדול ודו"ק היטב. ולולא פ"ק של הרשב"א ז"ל נראה לפע"ד כיון דבמעין א"א שישתנ' המעין אף שבאותו מקום נשתנו לא שייך פסול מראה בזה דאי אפשר שישתנו המעין שהוא במקור א"כ מאי בכך שבאותו מקום שיטבול נשתנה כיון שהמים באה מהמעין הו"ל כאלו טובל במעין והרי לא נשתנ' מראה שהרי אינו טבל בזה המקוה דוקא והרי הוא טובל בכל המעיין ועוד נראה כיון דפסול שינוי מראה נראה מהראב"ד שהוא בשביל שנראה כמקוה של שאר משקים והרי כל שמחובר למעין והמעין א"א שישתנה א"כ הכל רואין שרק ע"י היין וכדומה נשתנה ולא מפסיל משא"כ במקוה דכל שנשתנה מיחזי כטובל בשאר משקים וז"ב כשמש בחצי השמים לדעתי וראיתי למעכת"ה שהפליא תמי' גדולה על הראב"ד דמעין אינו פוסל בשינוי מראה דהרי בתוספתא פ"ה ממקואות אמרו חבית שנשבר' בים הגדול ונראה אותו מקום במראה יין הטובל שם לא עלתה לו טבילה והרי ים הגדול דינו כמעין כמ"ש ב"י ובמעין ל"ש שינוי מראה ונוראות נפלאתי איך חשיב שרב' של ישראל לא ראה התוס' הלז הלא עיניו משוטטת בכל ולא עוד אלא שהתוס' שהביא סמוך ונראה בש"ס דילן מכות דף ד' תניא נמי הכי חבית שנתמלא יין שנפל לים הגדול לא עלתה לו טבילה ופרש"י שם שרמז לתוספ' הלז אבל באמת דברי הראב"ד נכונים דבמעין ל"ש שינוי מראה שהמעין א"א שישתנה והא דלא עלתה לו טבילה עיין בריטב"א במכות שהרגיש בזה ותמה גם על מ"ש רב מקודם דחבית מלא מים שנפל לים הגדול לא עלתה לו' טבילה דהרי במקוה שלימה כשר שאובין ומכ"ש בים הגדול וכן הקשה על יין דמסתמא לא נשתנה בים הגדול ולמה יפסל והיינו כמ"ש הסברא דלכך ל"ש שינוי מראה דבמעין לא שייך זאת דהמעין לא נשתנה ומכ"ש בים הגדול וכתב דמיירי דוקא באותו מקום ומשום שהמים או יין לא יתערב בים הגדול שהוא מליח וכבד והרי אינו טובל במים רק באותו יין ע"ש שכתב כן בשם הראב"ד ובשם הר"מ הדרשן וא"כ הראב"ד לשיטתו יפה פירש ובזה מיושב קושיות הרמב"ן בחידושיו למכות שם דמאי ראי' זאת מיין למים דביין דין הוא שלא יעלה טבילה באותו מקום דיש שינה מראה משא"כ במים שאובים כיון דים הגדול הוא מקוה כשרה למה לא יתבטלו המים שאובים ע"ש ולפמ"ש א"ש דהרי גם ביין ל"ש שינוי מרא' במעין ע"כ משום דלא יכול להתערב בים הגדול כמ"ש בעצמו שם וא"כ גם במים הוא כן ודו"ק ובזה נראה דקדוק לשון התוס' שכתב דמקוה שהי' בו מ"ס ונפל לתוכו מים ונשתנו מראה או חציו הטובל שם לא עלתה לו טבילה בין במקום המים בין במקום היין וכו' חבית שנשברה בים הגדול ומראה אותו מקום כמראה אותו יין הטובל באותו מקום כאלו לא טבל הנה במקוה כתוב בין במקום המים בין במקום היין והטעם כל שנשתנה אפי' בחציו לא עלת' לו טבילה דשינה מראה פוסל כל שאין בו מ"ס ומטעם דמחזי כטובל במשקים ואם לא תצטרף היין אין כאן מ"ס אבל במעיין לא כתב רק אם טבל באותו מקום לא עלתה לו טבילה משום דשם ל"ש שינוי מראה רק דאינו מתערב עם ים הגדול וטובל במקום היין ולכך דוקא אותו מקום לבד ודוק היטב ובזה עמדתי על כוונת הראב"ד פ"ז דמקואות ה"ט שציין על דברי הרמב"ם התוספתא ונרשם בטעות דלא קאי על ים הגדול רק על הטובל במקוה שהרמב"ם שם כתב שהטובל באותו מקום שנשתנה ע"ז הביא התוספ' דאפי' במקום שלא נשתנה פסול ול"ד לים הגדול והכ"מ לא חלי ולא הרגיש כלל לפע"ד ודוק היטב עכ"פ נתבאר היטב שבמעין ל"ש שינוי מראה אף אם שאוב פסול ודברי הרשב"א בשער המים צע"ג לפע"ד ומ"ש מעלתו שהוא ש"ס מפורשת בחולין פ"ז דממעט זוחלין ג"כ מקרא דמעין מים והאריך לפרש כן דברי רש"י שם המוקשים הנה אני תמה דמלבד דפשטת לשון רש"י מורה בהיפך אף גם דנהי דנפסל שם במעין ג"כ היינו שיטבול בדם ושאר משקין זה וודאי דגם במעין בעי מים אבל שיפסול בשינוי מראה כל שיש בו מ"ס מנין לנו משם וז"פ וברור. ומעלתו חשב לעלות ההרה להרוס דברי הראב"ד וכן לא יעשה במחכ"ת ומ"ש מעכת"ה די"ל דוקא חמרא הוא דמועיל לשנות המ"ש משום דיש בו שלשה דברים שמהפך המים ליין ונקרא חמרא מזיגא ושיהי' שמו עליו וגם שיהי' הפרי וממשו בהמשקה וכתב דהכוונה מה שמחלק בין מי צבע דמיא דצבעא מקרי והכא חמרא מזיגא מקרי אף דהי' הצבע נתן בגוף הממשות לשם מ"מ כיון שנקרא בשם מיא צבעא והאריך בכל והעלה דדוקא יין מכשיר מ"ש ולא שאר דבר הנה באמת פשטות לשון הש"ס מורה דבשביל שנקרא מיא ציבעא ויאמרו דאפילו במים גמורים שאובין אינו פוסל דהרי גם זה מקרי מיא דצבעא וכ"כ הריטב"א שם בהדיא וא"כ מבואר דכל שנשתנה ומיחזי כאלו הוא דם או שאר דבר לא פסלו כל שאין בו מ"ס לא פוסלין ולא מעלין וכן נראה מהראב"ד בבעל הנפש כמ"ש מעלתו בשם חכם אחד וכן נראה מלשון שער המים ומה שהאריך מעלתו לתמוה על לשון הש"ע סי"ט בהג"ה שכתב ונשתנה מראהו ולא כתב למראה יין לפע"ד דקדוק חלוש הוא דכל שנשתנה מראה המים ע"י היין מסתמא מראה יין יש לו ומאין לו מראה אחרת ומראה יין קלוש יש לו באופן שלפע"ד כל שעשה מדם עד שנשתנה מ"ש לדם א"כ הוי כיין ושינוי מראה ל"ש במעין וכשר לפע"ד וכן שמעתי זה שנים רבות שכן צוה לעשות הגאון הגדול מוה' נתן ז"ל אבד"ק ראווע כשמנקים המים וירא שלא יפול מ"ש מצוה לשפוך דם אך מ"ש מע"ל אף שנימא דמשני מים שאובים לדם וכשר זה דוקא שהיה היין מקודם שנפל להמקוה וכבר נתכשר המ"ש כדאמרי שנפל יין ואח"כ נפל למקוה אבל כל שהיה במקוה מים שאובים ונפסל לא יוכל לחזור לכשרותו עד שיוציאו וכעין זה מבואר פ"ק דמקואות בור שבחצר שנפל לתוכו ג' לוגים מים שאובים לעולם הוא בפסולו וכן מבואר שם באם נחלק המים דפסול לפע"ד לא דמי דשם הפסול נשאר כמו שהי' רק שאינו בשלימות אבל כאן נתכשר שאינו שאוב והוה כאלו לא הי' שאובים וסגי בשאיבה דרבנן ובפרט במעין דאיכא פלוגתא דרבוותא אי כשר שאובים ודאי די בזה ואחר שזכינו לזה הנה באמת אין נ"מ לנו אם מעיין פוסל בשאובים או לא ולא נצרכה אלא להעדפה ולפלפל בדבריו למען כבודו ולמען למודיו כי אף שאיני מסכים לדינו בכ"ז דבריו דברי חכמה ומסודר כהלכתו והנה ארשום קצת מה שראיתי בדבריו והנה ראש דבריו שתמה על מ"ש הפוסקים דמעין אין פוסל שאיבה וע"ז הקשה מת"כ דאמרו ומקוה מים יהי' טהור יכול אפי' מלא בכתפו ת"ל מעין מה מעין ביד"ש אף מקוה ביד"ש ולפ"ז כיון שעיקר שאובין דפסול נלמד ממעין למה יהי' במעין כשר בשאובין ואף דמעין מטהר בכל שהוא היינו דלא בעי מ"ס אבל מ"ס שאיבה פסול והאריך לבנות ולסתור בזה ואני לא באתי לידי מדה זה דהרי במה שאמרו שם דמעין מטהר בכל שהוא ומקוה במ"ס פרשו התוס' בנזיר ל"ח וכל הפוסקים דאינו רק אסמכתא דהא בכלים סגי מה"ת ברביעית והדבר תמוה למה לא נפרש דקאי על אדם ומדינא בעי מקוה מ"ס מה"ת כמ"ש הריב"ש סי' רצ"ד ובאמת הקרבן אהרן פירש כן וראיתי בשו"ת לחמי תודה למהר"י בסאן ז"ל כתב דהפרשה כולה בכלים מיירי ולכך נדחקו דהוה אסמכתא ולפ"ז כיון דבכלים קמיירי שוב א"א לומר דשאוב פסול דהא לכלים וודאי כשר בשאוב דהא מטהר בכ"ש וא"ל דבטיל ברובא וליכא אפי' כ"ש ואף לדעת הפוסקי' דקאי על אדם ג"כ אבל עכ"פ בכלים וודאי מיירי ובזה ליכא למ"ד דשאוב יפסל במעיין דסגי בכ"ש וא"ל דבטל ברובא וליכא אפי' כ"ש דהיינו רביעית דז"א דמלבד דלענין כ"ש ל"ש ביטול אף גם דהדבר העומד במקומו ל"ש ביטול וכמ"ש הר"ן ומע"ל ג"כ האריך בזה וה"ה כאן ומדי דברי זכור אזכור מ"ש בשו"ת לחמי תודה שם לתמוה על הב"ח שדעתו דגם באדם מ"ס אינו רק מדרבנן אף במקוה והביא דברי הריב"ש סי' רצ"ד והנה עינתי בריב"ש דהביא ראיות רבות אבל אני תמוה שלא הזכירו דהדבר מבואר בירושלמי פ"ה דע"ז ה"ד שאמר על המשנה פ"ח דמקואות ארץ כותים טהורה ומקותה טהורין הדא דתימרו להאמינם שאינם שאובים הא למדת ארבעים לא דדרשו אך מעין ומקוה מים מה מעין בכל שהוא אף מקוה בכל שהוא הרי מבואר דבמקוה מ"ס מן התורה דלא ככותאי ומהתימא על הריב"ש שלא הביא זאת וע' בריש פ"ח דמקואות שהביא זאת לענין שאובה ודחה דהקלו לפי ששאיבה דרבנן סמכו על כותים א"כ מבואר דלענין מ"ס לא האמינו בשביל שהוא מה"ת ודברי הב"ח תמוהים מכל צד ומ"ש מעלתו לישב ראיית הראב"ד ומרדכי שמעין לא פסל בכ"ש מהא דתנן למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שריבה עליו מ"ש שכשר בכ"ש וע"ז כתב מע"ל דצ"ל דלכלים איירי וע"כ בכלים קאי דאל"כ צריך מ"ס תמה אני דכ"כ מהרי"ק שורש נ"ו ע"ש ומ"ש מעלתו די"ל דאף למאן דמכשיר במעין שאובים היינו דוקא בגומות המעיין ולא במה שנתרחב אח"כ במשך המעין וטעמא קטעים עפ"י דברי הר"ן שכת' בע"ז גבי המערה א"נ דכל מה שעומד במקומו חשוב ת"ל כבר זכיתי בה תחלה זה רבות בשנים כאשר יצא לאור הרמב"ן על נדרים וראיתי שם שכתבו כן והריטב"א ז"ל כתב שא"י החילוק ואמרתי עפ"י דברי הר"ן הנ"ל א"ש.

3 מכות פתח ↗

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: חָבִית מְלֵיאָה מַיִם שֶׁנָּפְלָה לַיָּם הַגָּדוֹל, הַטּוֹבֵל שָׁם – לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. חָיְישִׁינַן לִשְׁלֹשָׁה לוּגִּין שֶׁלֹּא יְהוּ בְּמָקוֹם אֶחָד. וְדַוְקָא לַיָּם הַגָּדוֹל, דְּקָאֵי וְקָיְימָא, אֲבָל נַהֲרָא בְּעָלְמָא – לָא.

4 כתובות פתח ↗

אַלְמָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת וְאַתְרוֹ בֵּיהּ — מִילְקָא לָקֵי, מָמוֹנָא לָא מְשַׁלֵּם. מְנָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן הָא? אָמַר קְרָא: ״כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ״, מִשּׁוּם רִשְׁעָה אַחַת אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם שְׁתֵּי רִשְׁעָיוֹת. וּסְמִיךְ לֵיהּ ״אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ״.

5 מכות פתח ↗

גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא לְרַבָּנַן. ״כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ״ כְּתִיב, מִשּׁוּם רִשְׁעָה אַחַת אַתָּה מְחַיְּיבוֹ וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם שְׁתֵּי רִשְׁעָיוֹת. אֶלָּא רַבִּי מֵאִיר מַאי טַעְמָא?

6 מכות פתח ↗

אָמַר עוּלָּא: גָּמַר מִמּוֹצִיא שֵׁם רַע. מָה מוֹצִיא שֵׁם רַע – לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם, אַף כֹּל – לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. מָה לְמוֹצִיא שֵׁם רַע, שֶׁכֵּן קְנָס! סָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: עֵדִים זוֹמְמִין – קְנָסָא הוּא.

7 מכות פתח ↗

אָמַר עוּלָּא: גָּמַר מִמּוֹצִיא שֵׁם רַע. מָה מוֹצִיא שֵׁם רַע לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה – לוֹקִין עָלָיו, אַף כׇּל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה – לוֹקִין עָלָיו. מָה לְמוֹצִיא שֵׁם רַע, שֶׁכֵּן לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם!

8 מכות פתח ↗

סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: כׇּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה – לוֹקִין עָלָיו, לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה – אֵין לוֹקִין עָלָיו, חוּץ מִן הַנִּשְׁבָּע, וּמֵימִר, וְהַמְקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם.

9 מכות פתח ↗

מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן קְנָס! הָא לָא קַשְׁיָא: רַבִּי יְהוּדָה לָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא.

10 סנהדרין פתח ↗

נָשִׂיא וְדַיָּין יוֹכִיחוּ. מָה לְנָשִׂיא וְדַיָּין שֶׁכֵּן גְּדוּלָּתָן גָּרְמָה לָהֶן? חֵרֵשׁ יוֹכִיחַ.

10 מכות פתח ↗

אֶלָּא: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד חָמוּר! וְרַבִּי יְהוּדָה? צַד חָמוּר לָא פָּרֵיךְ.

11 מכות פתח ↗

הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְאַזְהָרָה לְעֵדִים זוֹמְמִין. וְרַבִּי מֵאִיר, אַזְהָרָה לְעֵדִים זוֹמְמִין מְנָא לֵיהּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: נָפְקָא לֵיהּ מִ״וְּהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִיפוּ עוֹד״.

1 ור׳ יוחנן ב"נ אמר הכל הולך אחר המראה. כלומר ופסלוהו דבתר חזיתא אזלינן וחזיתא דמיא הוא ולא גרסי׳ בסיפא ומראיהם כמראה חלב דא"כ אפילו לר׳ יוחנן ב"נ לא פסלוהו דהא ליכא לא שיעורא ולא חזיתא דמיא ואע"ג דהאי לישנ׳ דרבא דפני חסר קרטוב אמרינן דר׳ יוחנן ב"נ ארישא פליג לאו ולמימרא דפליג ארישא ולא אסיפא דא"כ היכי תני ר׳ יוחנן בסיפא ליפני מעיקרא סיפא שהיא ד"ה ובתר הכי ליתני רישא במלוק׳ דהכי אורחי׳ בכרל דוכתא תדע דהא למאן דלא תני ברישא חסר קרטו׳ ר׳ יוחנן ב"נ לא פליג אריש׳ ואי אספיא לא פליג במאי פליג אלא ע"כ לא גרסי׳ בסיפא ומריהן כמרא׳ חלב אלא כמראה מים ודכ"ע דפליג ר׳ יוחנן אסיפא וברישא הוא דאיסתפק׳ להו אי פליג ארישא נמי או לא וכי אמרי דארישא פליג אף ארישא נמי קאמרינן וזה ברור. וכתב ר׳ש"י ז"ל דלרבא דגריס חסר קרטוב בריש׳ וסבירא להו לרבנן דבתר שיעורא בלחו׳ אזלינן בדין הוא דסגי ליה בבא דרישא וליתני הכין שלשת לוגין מים חסר קרטוב שנפל לתוכן קרטוב יין בין שמראיהן כמראה יין בין שמראיהן כמרא׳ מים לא פסלוהו דהא מכשר בסיפא שמראיהן כמראה מים משום דליכא שיעורא דמים אלא דלאו אורחא דליפול בהו קרטוב יין ויהא מראיהן כמראה מים ובקרטוב חלב הוא דהוי מראה מים אבל אלו לא תנינן ברישא חסר קרטוב ואפ"ה לא פסלי רבנן ואע"ג דאיכא שיעורא דמיא הוה לן למימר דרבנן תרתי בעו שיעורא דמיא וחזיתא דמיא נמי ולא הוה פליגר׳ יוחנן אלא אסיפא ומעיקרא תני תנא הודאה ולבסוף תני פלוגתא. קצבו של דבר דר׳ יוחנן לעולם הולך בדרך אחד לד"ה למיזל בתר חזיתא לחוד בין לפיסולא בין להכשירא ובדברי רבנן הוא דאיכא פלוגתא דלמאן דתני ברישא חסר קרטוב בעי שיעורא וחזיתא דמיא. ולמאן דתני חסר קרטוב פליג רבי יוחנן אפי׳ אדיוקא דרישא ולמאן דלא תני ליה לא פליג אלא אסיפא בלחו׳ וכדפרי׳ וזה מבואר. והא דאמרינן ורב אמר כד"ה פי׳ ואפילו לרבנן נצטרך לומר דלא שמיעא ליה לרב פפא ברישא דר׳ חייא דא"כ פשיט׳ דלא תנינן חסר קרטוב דהיכי מוקים לר׳ חייא רביה וחביביה דלא כחד אלא ודאי כדאמרינן והיינו דמהדרין לרב לרב פפא מיבעיא ליה פי׳ משום דלא שמיעא מתני׳ דר׳ חייא וניחא ליה לאוקמו׳ דרב כד"ה ולרבא פשיטא לי׳ משום דשמיעא ליה דר׳ חייא ולא ניחא ליה לאוקמיה דלא כחד. כנ"ל:

2 ולענין פסק יש פוסקין כר׳ חייא דרביה וחביביה דרב הוא. ועוד דר׳ חייא קאי כרבנן ורב קאי כר׳ יוחנן דהוי יחידאה והלכתא כרבים. וכן פסק ה"ר מאיר הלוי ז"ל וכדרבנ ן קי"ל כדתני רבא חסר קרטוב ובשיעורא לחוד סגי לן:

3 וא"ר יהודה אמר רב חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול. זו גרסת רש"י ז"ל וגרסת כל הספרים שלנו ויש שגורסין כן במתני׳ דלקמן אבל בספרים שלנו גורסין במתניתא חבית של יין. ויש שגורסין בשתיהן יין דבתוספ׳ גרים במתני׳ יין וכיון דאמרינן תניא נמי הכי אף דרב ביין איירי ומיהו אין זו קושי׳ לגרסת רש"י ז"ל דמשום דידע תלמודא דבעינו מים ויין שוין הן אמרינן תניא שנפלו לים הגדול הטובל שם לא עתה לו טבילה א"א לשלשת לוגין שלא יהיו במקום אחד כך הגירסא בכל הספרים שלא הגיה רש"י ז"ל אבל רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה דהא לקמן אמרינן דלאו ספקא הוא ואוקי גברא בחזקותי׳ ואוקי כבר בחזקתיה ואי גרסי׳ אי אפשר ודאי טומאה איכא בין בגברא בין בככר לכך הוא גורס אפשר לשלשת לוגין שיהיו במקום א׳ ואין צריך להגיה גרסת הספרים חדא דאפילו נפרש אי אפשר זה בלשון ודאי כרוב אי אפשר שבתלמו׳ אין כאן ודאי טומאה כי שמא לא נכנס כלום מגופו במים ההם השאובין אלא בשאר המקום שנתערב עם הים. ועוד דמצינו לשון א"א שהוא לשון ספק אלא שהוא נוטה אל הודאי כדאמרינן בפ"ק דנדה ד, ה ע"ב היה מתעטף בטליתו וטהרות טמאות בצדו טמאות וטהורות למעלה מראשו אם הוא אי אפשר לו אלא א"כ נגע טמא רשב"ג אומר אומרים לו שנה ושונה אמרו לו אין שונין בטהרות ואי הא א"אלשון ודאי הוא מאי אומרים לו שנה דקאמר רשב"ג וא"ל חכמים אין שונין בטהרות ותיפוק לי דודאי נגע אלא ודאי ספק קרוב לודאי הוא וכן פי׳ שם ר"י ז"ל ואף זה כיוצא בו. והא דקאמר הטובל שם לא עלתה לו טבילה פירש"י ז"ל הטובל במקום שנפלו שם המים לומר שהמים האלו בים הגדול נפלו ממש ולא שטובל בגופה של חבית והיינו ודאי לשון חבית שנפנה לים הגדול והיינו נמי לשון הטובל שם דלא קאמר הטובל בה והיינו דלא חייש אלא לשלשת לוגין שאובין בלחו׳. ומיהו איכא למידק טובא דאפילו גרסי׳ חבית מלאה מים שהמים השאובין פוסלין בלא שנוי מרא׳ מ"מ למה יפסלו כאן כלום שהרי כל הימים כמקוה כדכתי׳ ולמקוה המים קרא ימים והלכ׳ רווחת היא כמו שאמרנו לעיל דכל שהוא מקוה שלם וכשר שוב אינו נפסל בשאובה כלל ואפילו במקוה של מ׳ סאה בלחו׳ וכ"ש בים הגדול וכן למאי דגרים יין הא ודאי מסתמ׳ אין כאן שינוי מרא׳ בים כדי שיהא פוסל בשינוי מרא׳ ומהאי טעמא נמי קשיא לן ככר שנפל שם למה טמא דבהדי׳ תנן במס׳ מקואות לענין מי תמצית למעלה מהן מי מקוה שאם נפלו בו מים טמאים ונפל שם ככר של תרומה טהור וכן בדין דהא מין טמאים נטהרין בהשקה במקוה או בים או בנהר ואפילו בתוך כלי וכ"ש כשנפלו במי מקוה ואפילו הן מרובין מאוד. ונראה כי לכך פירש"י ז"ל דהא דאמרינן שלא עלתה לו טבילה היינו משום שחיישינן כי לאחר שטבל נכנס ראשו ורובו באותן שלשה לוגין וקיימא לן שהטובל ובא ראשו רובו במים שאובין נפסל מלאכול בתרומה. ואין פירושו נכון חדא דא"כ לא היה לו לומר דלא עלתה לו טביל׳ והיה לו לומר שפוסל בתרומה בלחוד ולשון לא עלתה לו טבילה משמע שאין טבילה זו כלום ואפילו לטהר גברא ואל אשה לבעל׳ ועוד דא"כ מאי האי דאמרינן לקמן אוקי גברא אחזקתי׳ אדרבא כיון דודאי נטהר מטומאתו ומספק שנכנס אחר טבילה ראשו ורובו במים שאובין אתה פוסל טבילתו לתרומה אל תפסלנו מספק דהבא ראשו ורובו ודאי פסלו לתרומה בי"ח דבר ולא ספק בא ואפי׳ ספק המצוי אינו מוציא מידי ודאי דספיקא דרבנן הוא ועוד דסוף סוף כיון שהמי׳ הטמאים והשאובין שנופלין למקוה נכשרין שם מדין זריעה כדאיתא בפ׳ כל שעה אין כאן מים שאובים ולא טמאים כלל שכבר נתבטלו שם בין שהם מים בין שהן יין כיון שליכא שינוי מראה. והנכון בזה מה שפירש הראב"ד ז"ל בשם ר׳ משה הדרשן ז"ל דשאני הגא דהים הגדול מימיו מלוחים וכבדים ואין המים המתוקים מתערבים עמהם ואותן שלשה לוגין הם עומדים במקומן והוי כאיסור שנפל בהיתר והוא ניכר שם שאינו מתבטל ולא אמרו שהשאובין או הטמאים נכשרים במקוה אלא במקוה דוקא או בנהרות שמימיהם אינן מלוחים ומתערבים מיד ואינם ניכרים כלל הלכך כשתמצא לומר שנכנס מגופו כלום באותן מים לא עלתה לו טבילה ואפי׳ בכל שהוא וכאלו לא טבל וכאלו לא נכנס כל גופו בתוך המים ואפילו בפחו׳ משלשה לוגין נמי אלא דקושטא נקט שמן הסתם נשארין שלשה לוגין שלא נתערבו. אבל לפי׳ רש"י ז"ל תפס בודקא שלשת לוגין דבפחות מכאן לא גזרו חכים פיסול תרומה. ואף לפי׳ רש"י ז"ל צריך לפרש כי מפני שהמים מלוחין ואינן מתערבין חששו לפיסול שלשה לוגין שנכנס שם ראשו ורובו לאחר טבילה ומדוחק קושיא זו היו גורסין בתרווייהו יין דסבירא להו דאף במים מתוקים אין היין מתערב וזה אינו אמת אלא בים המלוח כמו שאמרנו והחוש יוכיח בזה. ומעתה חבית של מים שנפלה ונתערב׳ בנהר או בשאר ימים דלא קוו פשיטא שעלתה לו טבילה וכדמפר׳ הכא אבל הטובל בתוך חבית או כלי אחר שבתוך הנהר או תוך המקוה אנו צריכין לדעת מהו אם עלתה לו טבילה אם לאו ואלו לענין טהרת מים טמאים פשיטא לן שנטהרין שם או במקום והיינו השקה האמורה בכל מקום וכדתנן במס׳ ביצה דף יז ע"ב ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם שהיו לו מים יפים טמאים ורוצה לטהרן בהשקה בתוך כלי שאם מערב אותם במים מה הועיל לו וזה פשוט ודין זה במים דוקא מדין זריעה כדאיתא בפ׳ כל שעה ובסוף פ"ק דחולין ולכך אין זה באוכלין ובשאר משקין וכיון דלענין טומאה אנו דנין אותו כזרועין ושחזרו כמים שבנהר אפי׳ להוציאן מדין מים שאובין יש לומר כן שאף בתוך כלי שבנהר או בים עלתה לו טבילה כל שיש שם נקב כשפופרת הנו׳ כדין השקה שכבר נתבטל׳ שאיבתן וחזרו כאלו לא נשאבו כלל וכן כתבו בתוספ׳ והביאו ראיה מדאמרו בפרק חומר בקודש מטבילין כלי בתוך כלי שיש בו כשפופרת הנוד ואפי׳ לתרומ׳ ולקדש ותנן בפ"ק דמקואות מטבילין בשד׳ תיבה ומגדל שהן נקובין כשפופרת הנו׳ ואין הפרש בזה בין שהם שאובין מן הנהר עצמו בין שנשאבו מבחוץ דסוף סוף שאובין הם וכן כתב רבי׳ הרמב"ן ז"ל בזה. ונ"ל ראי׳ לדבר מדתנן התם במס׳ ביצה אבל מטבילין וכו׳ ופרש"י ז"ל בגמ׳ אבל מטבילין בכלי אבן ואין מטבילין כלי׳ אגב מימיו הטמאין ובי"ט הוא דלא משום תקון כלי כדאית׳ התם אבל בחול מטבילין ועלתה לכלי טביל׳ אגב טהרת מים טמאין שמטבילין בו והא התם שהמים שבתוך הכלי חוצצין הם שאין מימי המקוה והנהר נכנסין בתוכו ואם עדיין תורת שאובין עליהם היאך עלתה לו טבילה אלא ודאי שמימי המקוה או הנהר שיש ביניהם כשפופר׳ הנוד ומשקים בו מעלין אותן משאיבותן. וזו נראית ראיה ברור׳ לדבריה׳ וכן התירו בפי׳ לטבול לכתחלה בתוך כלי שבתוך הנהר או מעין שיש בו כשפופרת הנוד דליכא הפרישא בזה בין טבילת כלים לטבילת אדם. אלא שהוקשה להם ז"ל הא דאמרינן בירושלמי במס׳ יומא גבי ים שעשה שלמה שהיו כהנים טובלין בו דאמרינן ולאו כלי הוא ומתרץ רגלי השוורים היו פחותין כלומר נקובין במוציא רמון וכל שנקוה במוציא רמון יצא מתורת כלי. ותירצו דהתם לרווחא דמלתא עשו כן ולא שהיה צריכין לכך ותדע דהא ברגל אחד נקוב במוציא רמון סגי ורגלי כל השוורים למה לי. והרב ר׳ אלחנן ז"ל תירץ דלכך הוצרך שם כמוציא רמון להוציאו מתורת כלי לפי שמעין עיטם הנכנס שם פעמים היה קטן וכל שפע המעין נכנס לתוך אותו ים והיה נראה להם כטובל תוך כלי גמור ולפיכך נקבוהו כמוציא רמון להוציא מתורת כלי. עוד הקשה להם ז"ל מדתנן פ"ג דמקואו׳ בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לתוכה ויוצאת ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראושנים שלשת לוגין ותנן נמי התם מעין שהעבירו ע"ג שוקת של מים שאובין לעולם בפיסולו וכו׳. ותרצו רבות׳ התוס׳ דהתם כשלא היו מימי האמה ולא המעין מ׳ סאה קודם נשיקתם לבור או לשוקת כיון דלית בהו מ׳ סאה לא מכשירי להו לשאובין בהשקתי׳ לטבול בו אדם שהרי לא היה בהם כדי לטבול בו אדם. ואע"פ ששנינו שהמעין מטהר בכל שהוא לא לאדם אמרו אלא לכלים אבל אדם בעי מ׳ סאה וכדאיתא בפ׳ חומר בקודש ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן מ׳ סאה במקום א׳. ועוד אמרו במדרש יען כי מאס העם הזה את מי השלוח ההולכים לאט לא"ט בגמטרי׳ מ׳ רמו למ׳ סאה ומי השילוח מי מעין הם דהיינו מעין גיחון ואפ"ה בעי מ׳ סאה. ואמרינ׳ בפ׳ ב׳ דיומא כיון שהגיע לפתח בית דוד והגדילו למ׳ סא׳ רוחצין בו ובין זבין וזבו׳ מכלל דמעיקר׳ אין כובלין בו לפי שאין בו מ׳ סאה. ע"כ תורף דביר רבותינו ז"ל ובודאי דמשניות אלו דאמה ושוקת מתפרשין בדחק. ויש מחלקין בטביל׳ בתוך כלי שבנהר שאע"פ שמטבילין בו כלי אין מטבילין בו אדם שהחמירו בו בזה כשם שהחמירו בו לענין מעין שאין בו מ׳ סאה ואין זה מתחוור. ויותר נראין דברי מורי הרא"ה ז "ל שהיה אומר בשם רבותיו ז"ל ובשמו שלא אמרו שהמים השאובין נטהרין בשפופרת הנוד אלא כשהם בתוך מקוה או הים שמטהר דוקא כמותן והוו להו כמין א׳ אבל לגבי מעין שהוא מטהר בזוחלין מה שאין כן במי׳ שבכלי אין יוצאין מידי שאובה בשפופר׳ הנוד ואין מטבילין בו לא אדם ולא כלים עד שיהא נקוב כמוציא רמון שיוציא מתורת כלי. והיינו ההיא דים שעשה שלמה שתרצו בירושלמי שרגלי השוורים היה פחותין במוציא רמון ועשו כן ברגלי השוורים כדי שיהיה נראה לכל שהוא נקוב מכל צד ובהא מתרץ שפיר מתניתין דשוקת ואמה העוברת וכן קבלתי׳ מפי רבינו ז"ל ומיהו בנקוב במוציא רמון מטבילין בו לד"ה ואפילו לכתחלה אלא שאין להתיר זה בכל מקום משום גזרה ותו לא מידי:

4 מתניתין מעידין אנו באיש פ׳ שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאין לידי מכות מביאין לידי תשלומין. פירש"י ז"ל כי משני מקראות הן באין מלקות מלא תענה ברפך וממון מועשיתם לו כאשר זמם וכן מפורש בתוס׳ בעסקי ממון הוא אומר ועשית׳ לו כאשר זמם ובעסקי מלקות הוא אומר לא תענה ברעך והקשו בתוספ׳ דמשמע דדוקא מפני שבאין משני מקראות הוא דא"ר מאיר לוקה ומשלם אבל היכא דנפקי מחד קרא לא אמר ואלו בפ׳ השוכ׳ את הפועלי׳ דף צא תניא החוסם את הפרה או את החמור ודש בה לוקה ומשלם ד׳ קבין לפרה וג׳ קבין לחמור והוינן בה והא אין אדם לוקה ומשלם ופרקי׳ הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם והתם שני החיובין ממקרא אחד הם מלא תחסו׳ שור בדישו. ותירצו דהתם נמי שני מקראו׳ הן חד לא תחסום וחד והשיב את הגזלה אשר גזל דאע"ג דכתיב לא תחסום מנלן דמחייב לאהדורי אי לאו דכתיב והשיב את הגזלה וכ"ש דאי לא כתיב לא תחסום לא ידעינן דאיכא גזל כלל. ועוד הקשו דהא בפ׳ אלו נערות כתובות דף לב לא אשחם לר"מ דדריש כדי רשעתו שלא לחייב שתי רשעיות אלא במלקותל ומית׳ או מיתה וממון ואמאי והא משכחת לה אפי׳ במלקות וממון כשהם משם אח׳. ותרצו דלא משכחת לה לעולם שם א׳ במלקות וממון ומיהו אכתי קשיא דלענין למידרש כדי רשעתו שלא לחייב שתי רשעיות מה לי שם אחד מה לי שתי שמות. וי"ל דכשבאין משם א׳ אין השם מתבטל כיון שלוקה או משלם אבל כשהן שני מקראות אם אתה אומר שאינו לוקה ומשלם הרי אנו מבטלין המקרא האחד ויש לנו לקיים שניהם. כך יש לפרש לפי׳ שיטת רש"י ז"ל. אבל בתוס׳ פירשו פעם משנתינו לר"מ שאלו היה שניה׳ משם אחד היה משלם ואינו לוקה כי אע"פ שהן מרוחקין ה"ל לאו שניתק לעשה שאין לוקין עליו כאשר אין לוקין אלא תגזול מוהשיב את הגזל אבל עכשיו שהן שני שמות אין דנין אותה בלאו שניתק לעשה כיון שהן מרוחקין. וההיא דחוסם את הפרה נמי שני שמות הן ולפיכך לוקה ומשלם ולשון המשנה זה נוטה קצת לפי׳ זה. והמחוור יותר בה הוא מה שפי׳ רבי׳ הרמב"ן ז"ל שלא השם המביאן לידי מכות מביאין לידי תשלומין בא לומר שלא תענה שחייבין עליו מלקות אינו מביאין לידי תשלומין שאין לא תענ׳ אזהר׳ לעונש כשר זמם דלא יוסיפו לעשות. הוא אזהרה להם וכדפרישי׳ הגמ׳ שאלו היה כן ודאי אינו לוקה עליו שכבר פי׳ הכתוב ענשו של לאו זה לעשות לו כאשר זמם ואין לנו לדון לו עונש אחד אבל עכשיו שהם שני שמות דלא תענה אזהרה למקלות והכתוב המביאן לידי תשלומין אזהרה אחרת יש לו לוקה ומשלם ולכולהי פירושי מה שלוק׳ לר"מ משו׳ לא תעלה היינו משום דכתיב והצדיקו כדאיתא בריש פירקין׳ דאי לא לאו שאין בו מעשה הוא שאין לוקין עליו אף לר"מ דלא אשכחן הכי אלא לד׳ יהודה בר פלוגתיה ומהאי טעמא נמי לוקין עליו לרבנן ואע"ג דלדידהו הוי אזהרה לעדים זוממין דעביד ליה לאו שניתן לאזהרה מיתת ב"ד שאי לוקין עליו לרבנן כדאיתא פ׳ אלו הן הלוקין וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה ובפ׳ אלו נערות פריך תלמודא ולימא כל הלוקה אינו משלם ופריק בפי׳ רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין והתם מפרש היכן רבתה תורה:

5 גמרא בשלמא לרבנן כדי דעשעתו וכו’. לפי׳ הרמב"ן ז"ל לרווחא דמילת׳ נקטינן האי טעמ׳ דהא בלאו הכי נמי כיון דלרבנן אזהרה דעדים זוממין מלא תענה הוא כדאית׳ לקמן אינו לוקה ומשל׳ שהשם המביאן לידי מלקו׳ מביאן לידי תשלומין:

6 סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממי קנסא הוא. וא"ת לר"מ היכא דלא הוי קנא אלא ממון כגון החוסם את הפרה למה לוקה ומשלם וי"ל דכין דכדי רשעתו שבא לפטור שלא נתחיי׳ שתי רשעיות גבי קנס כתיב והתם לא דרשי׳ לי׳ במלקות וממון מנלן למידרשה בשום מלקות וממון ומוטב דנוקים קרא במית׳ ומלקות או במית׳ וממון אבל קשה דהא בפ׳ אלו נערות אשכחן לרבה דס"ל דאדם מת ומשלם קנס ואין אדם מת ומשלם ממון והא מנלן כיון דכדי רשעתו בעדים זוממין כתיב וליכא למימ׳ דרבה סבר עדים זוממין ממונא דהא לעיל יהיב טעמא לר"ע דאמר קנסא הוא דאמרי׳ אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגין וע"כ התם רצה גרסינן מדקמייתי׳ לי׳ מקמי רב נחמן וי"ל דלרב׳ כיון דכתיב כדי רשעתו שלא לחיי׳ שתי רשעיו׳ ואיהו ס"ל דבכל דוכתא אדם לוקה ומשלם כדאיתא התם ואית ליה נמי מקרא דאדם מת ומשלם קנס ע"כ כיון דכדי רשעתו אינו נדרש בעניינו דרשינן ליה לעלמא שכן היא מדה בתורה דכל שאינו צריך לעניינו תנהו ענין לשאר מקומות וס"ל נמי דסברא הוא דלא נוקים כדי רשעתו אלא במקום שיש רשעה חמורה כגון מיתה עם ממון או עם מלקות אבל מלקו׳ וממון לא ממעטינן מיני׳ כלל ולית הלכתא כותיה:

7 מה למוציא שם רע שכן לוקה ומשלם. ולא בעי לשנויי ליה דר׳ יהודה כר"מ ס"ל דדבכל מקום אדם לוקה ומשלם מכיון דלא שמעינן ליה הכי ולית הלכתא כותיה:

8 אלא אמר ריש לקיש גמר מעדים זוממין. והקשו בתוס׳ דהכא משמע דמוציא שם רע ועדים זוממין לוקין אע"ג דהוו לאו שאין בו מעשה וא"כ לקמן מכות דף טז דאמרינן כל ל"ת שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם אמאי לא מני נמי חוץ מעדים זוממין ומוציא שם רע ותירצו דלא בעי למפרש התם אלא הני דלא מפרשי כל כך דלוקין אבל עדים זוממין ומוציא שם רע מפורשים הם מש"ר מן ויסרו אותו ועדים זוממין מן והצדיקו ובכולה סוגיין לא חשבינן לאו שיש בו מעשה אלא כשיש בו מעשה בעצמו וכדאמרינן התם לא תיתני מימר דלאו שיש בו מעשה הוא דעל ידי דבורו יש בו מעשה ניכר ששתיהן קדש אבל מוציא ש"ר ועדים זוממין אעפ"י שיש בו מעשה ע"י ב"ד לא חשיב לאו שיש בו מעשה. ומיהו בב"ק איכא דחשיב מש"ר לאו שיש בו מעש׳ הואיל ואתא לידי מעשה ע"י ב"ד ופליגא שמעתין דהכא עליה. עוד הקשו בתוספ׳ למה לי לר׳ יהודה למילף הכא מעדים זוממין ומש"ר דפרכינן ליה מצד חמור לילף מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ולר׳ יוחנן דאמר התם לא תיתני מימר ליליף מנשבע ומקלל וי"ל דר׳ יהוד׳ לא מיפרשי ליה הנהו דרשי דדרשינן התם בנשבע ומקלל לחייב בהם מלקות למעבד מנייהו בנין אב דהא לפום פשטא דקראי לאו שיש בו מעשה הוה לן למיבעי אם משום דכתיב במלקות אם לא תשמור לעשות אי משום דסמיך ליה לאו דחסימה שיש בו מעשה ובמשנה תורה דריש ר׳ יהודה סמוכין הילכך משום מש"ר ועדים זוממין דמלקות דידהו מיפריש שפיר בהדיא דחינן ההיא דרשא דלא תשמור לעשות ולאו דחסימה אבל משום אידך דרשי דדרשינן בנשבע וחביריו לא עבדינן כללא למידחי לא תשמור לעשו׳ ולאו דחסימה ותדע דאלו סבירא ליה להנהו דרשי להתם דלמאן דתני התם מימר שלשה כתובים הבאין כאח׳ שאין מלמדין ואפי׳ לר׳ יוחנן דלא תני אלא נשבע ומקלל מימר בהדי עדים ומש"ר הוו להו ארבע׳ כתובים שאין מלמדין אף לר׳ יהודה אבל השתא דלית להו הנהו דרשי דהתם יליף ממוציא שם רע ועדים זוממין כיון דלא פריך צד חמור. וזו שיטת רבי׳ הרמב"ן ז"ל:

9 ר׳ יהודה לא ס"ל כר׳ עקיבא. ומעתה ש"מ דר"ע לית ליה דר"י דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דהא לר"ע פרכינן מה להצד השוה שבהן שכן קנס ואפילו לא פריך צד חמור מעתה הא דס"ל לר"ע שהמקיים בכלאים לוקה וכדמייתינן לה בפר׳ השוכר בע"א ד, פד אין פירושו ששומר את הכלאים מן החיות ומן הליסטים כדפי׳ רש"י ז"ל התם דא"כ ה"ל לאו שאין בו מעשה אלא פירש שמגרש אותם או שעושה להם גדר סביב כפי׳ ר"י ז"ל:

10 מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור. הקשו בתוספות אי פרכינן צד חמור אף ע"ג דלא דמו חומרי אהדדי בטלת כל הצד שוה שבעולם. ותירצו דלא פרכינן הכי אלא כשהחומרות משונות מאד שאין כיוצא בהן בכל התורה דעדים זוממין לוקין בלא התראה ומוציא שם רע לוקה ומשלם וכ׳ אלו נערות דפרכינן הכי למה הצד דחובל בחבירו ועדי׳ זוממין חובל בחבירו חייב בחמשה דברים ובמסכת סוטה גבי טבול יום וכלי חרס שהטבול יום אבל הטומאה וכלי חרס מטמא מאוירו ודומה קצת למאי דאמרינן בסנהדרין מה לנשיא וחרש שכן משונין. ורבי׳ הרמב"ן ז"ל פי׳ דלא פרכינן צד חמור אלא היכא שיש בשני המלמדים חומרות שאין אח׳ מהם בלמד ואין בלמ׳ שום חומרא שלא תהא דמלמדין כגון הא דהכא וכן אידך דאמרינן לעיל אבל בעלמא דלא פרכינן צד חמור יש בלמד צד חומרא שאינה במלמדין ומדברי רש"י ז"ל למד כן שכתב בסנהדרין גבי ההוא דאמרינן לה לנשיא וחרש שכן משונין וצד חמור לא פרכינן דאביו נמי אית ביה צד חיור שהוקש כבודו לכבו׳ המקום. ומורי הרא"ה ז"ל היה מפרש דלא פרכינן צד חמור אלא כשהחומרות הן בעיקר אותו דבר שאנו באין ללמוד מהן כגון שכאן שאנו באין ללמו׳ לענין המלקות ומש"ר חמור שלוקה ומשלם ועדים זוממין שלוקה בלא התראה וחובל בחבירו דפ׳ אלו נערות שחייב ה׳ דברים שהוא עיקר הממון שאנו באין ללמו׳ שם לחייב תשלומין במקום מלקות אבל בהצד השוה דעלמא אין החומרות באותו דבר שאנו באין ללמו׳ מהם ופי׳ נכון הוא אם היה מתקיים זה בכל השמעות. וראיתי להרב ר׳ מאיר ז"ל האשכנזי שכתב דבר חמור היינו משום דזימנין דבעדים זוממין איכא חומרא דמש"ר להיות לוקה ומשלם כגון שהעי׳ על האדם שהוציא ש"ר ונמצא חומרא שוה בשניהם. ור׳ יהודה לא חשיב לה פרכא כיון שרוב עדים זוממין אינו כן. וכן בפ׳ אלו נערות עדים זוממין משלמין ה׳ דברים כשהעידו על א׳ שחבל בחבירו ולשון צד חמור אינו מתיישב לפי׳ זה גם אין זה נמצא יפה באותן מקומות שהקשו צד חמור ואף שמצינו שפירשו כן בתוס׳ בשם ר"ת ז"ל דבר שאמרו שם ור׳ יהודה צד חמור לא פריך נראה דלית ליה הא דאמרינן בשחיט׳ חולין דכל מה הצד פרכינן כל דהו דהא פרכא דצד חמור מטעמ׳ דפרכא כל דהו הוא דפרכינן לי׳ כמו שפי׳ רש"י ז"ל גבי ההיא דמה לנשיא וחרש דבמס׳ סנהדרין דף סו וכן כתב רבינו ז"ל:

11 ההוא מיבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין. פי׳ רש"י ז"ל שלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר ואין לשונו ברור דהא לא אתמר הא אלא היכא שהלאו ההוא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד או כרת דאמרינן דלאותה אזהרה בא ולא לענוש עליו מלקות אבל בלאו גרידא לא איתמא הכין דא"כ כל חייבי לאוין אין לוקין עליהן שכולן באו לאזהרתן ואי בעי לומר דה"נ בא להזהיר על ענוש כאשר זמם שיש בו מיתת ב"ד לפעמים וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו כדאמרינן גבי לאו דמחמר הוי ליה למימר הכי בהדיא כדאמרינן בכל דוכתא ועוד דכיון שכתב רחמנא והצדיקו אפקיה מההוא דינא כי היכי דאפקיה מדינא דלאו שאין בו מעשה כדכתיב בריש פירקין והנכון כמו שכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דלא תענה אזהרה לעדים זוממין לקיים בהם עונש כאשר זמם שוב אין לנו בו אלא עונש כאשר זמם במקום שיש לקיים בו תורת הזמה שכבר פירש הכתוב עונשו ולאפוקי היכא שאינו בתורת הזמה כגון השנויין בריש פירקין וכיוצא בזה שלוקין מן הלאו הזה משום שכתב רחמנא והצדיקו והיינו דאמרי׳ דלר"מ אין לומר כן דאיהו ס"ל דאזהרת עונש כאשר זמם הוא מלא יוסיפו לעשות:

3 שואל ומשיב מהדורא רביעאה פתח ↗

והנה מ"ש דגם אם עושין נקב השני בברזא גדולה יש לחוש לדעת הנוב"י הנה כוון בזה למ"ש במהד"ת חלק יו"ד סי' קמ"ב וכבר מבואר במגן גבורים ח"ב סי' קנ"ט סתירת דבריו דע"י הברזא לא מקרי כלי ע"ש בתשובה לק' בערקסאז. ובאמת מ"ש מעלתו דיש לפקפק על הנוב"י במ"ש דמקרי זוחלין ואמאי הא הוה כעירב מקוואות וכמו מקוה שנחלקה לשתים דכך לי נחלק לרחבו או לגבהו כל שיש מחיצות סביב המים שבחוץ לכלי הוה כמקוה בתוך מקוה ולא נקרא זוחלין רק אם יוצא לחוץ. הנה לא ידעתי מהו שח כי הנוב"י לשיטתו דס"ל דמקרי עי"ז סתימת הברזא כלי גמור שמקבל טומאה ופשיטא דהוה הוייתן ע"י דבר המקבל טומאה ואין ענין מקוה לתוך מקוה לזה דזה כלי הוא ולא מקוה אבל במגן גבורים שם מבואר דלא נקרא כלי כלל ואין לחוש בזה ושוב הוה מקוה בתוך מקוה. ובזה הן נסתר ג"כ החשש דנטל סאה ונתן סאה דבאמת אינו רק חומרא בעלמא כמ"ש התשב"ץ הובא בש"ך ס"ק ס"ג אבל אין זה רק מפני מראית עין שיאמרו שכלו הוא שאוב. וראיתי בדגול מרבבה שכתב דבמקום שהוא מעיין הנובע אין לחוש שידוע שמעיין זה אין דרכו לפסוק עכ"ל. אמנם זה דוקא בהמקוה שהוא על המעיין אבל בתיבה זו שאדרבא עיקר חמימות הבא בשביל השאוב שפיר יש לחוש שמא תהי' כלו שאוב אבל עכ"פ לפתוח הנקב השני בברזא גדולה להפתחו בעת ששופך בו מים שאובין ולסתמו אח"כ לפענ"ד אין שום חשש. אך מה שחשש שמא הנקבים הנ"ל בצד אחד הגבוה מעט ובצד השני נמוך מעט ומקבל מים כ"ש שלא במסמוך. הנה מ"ש דא"א לצמצם דקי"ל א"א לצמצם הנה בידי אדם נחלקו בזה הפוסקים ועפר"ח יו"ד סי' מ"א ובכו"פ סוף סי' ס"ג אבל החשש הנ"ל הנה אף שבמי מעיין אין לחוש כ"כ כמבואר סעיף מ"ם ע"כ דכיון דאנן מחמרינן גם במי מעיין גם כאן יש חשש שיהיה כלו שאוב ע"כ יעשו נקב בצד השני ג"כ שאז יצא מתורת כלי לגמרי כנלפענ"ד. והנה דרך אגב אזכיר מה שרצה הרב החריף ומפולפל מוה' מענדיל העליר בהגאון החריף מוהר"ץ ז"ל בעהמ"ח ס' טיב גיטין לפרש הענין דלא יטבול בכיפין וגם ענין שאוב דפסול דבאמת צ"ב היאך עלתה טבילה לו להאדם הטמא הא בעלותו למים הוא מטמא המים שנגעו באדם טמא והגיד לי שהרשב"א הרגיש בזה ולא ידעתי כעת מקומו וע"כ רצה לפרש כיון דהמים הם בקרקע וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואינו מטמא ולכך כשהוא בכפין שאז אינו מחובר לקרקע שוב נטמאו המים ולכך גם שאוב שאינו בא מהקרקע הוא טמא ורצה לתלות בתלוש ולבסוף חברו דלכך כשבא השאוב למים הוא טהור. והנה אם כי הוא טוב להשמעת אזנים אבל אינו מכוון דמלבד דא"כ מה יענה לר"א דס"ל שגם המחובר בקרקע אינו כקרקע אף גם דא"כ יקשה דא"כ במקדש לא היה פוסל שאוב דהרי משקה בית מטבחייא הי' דכן ולא נטמאו כלל ואף שיש להמעיין בסוגיא דפסחים דף ט"ז ליישב אבל הדבר א"א לאמרו וע' ביומא דף ל"ה כמה טרחות טרחו לענין החמין שהכניסו להכהנים כמ"ש המרדכי בהלכות מקוואות ועיין בירושלמי ביומא שם ואף שיש לומר דשם דהטבילה הראשונה היתה על בית הפרוה דאינו קדש לא הוה כמשקה בית מטבחייא אבל משאר טבילות קשה וגם גוף הדבר שהקשה דהמים בטל. הנה אף כי הגיד שכ"כ בספר חתם סופר בשם הרשב"א הנה אין הספר חתם סופר בידי לעיין אבל חתם סופר ועד כשר שמעיד כן. אך לפענ"ד נראה דבאמת כל שבא בתוך הארבעים סאה פשיטא דהטהרה קדמה לטומאה ועיקר קושייתו הי' דטרם שבא כלו לתוך המים עוד נטמאו המים שלא נטהר האדם עדן ואח"כ נטמאו המים האחרים אבל גם זה לא קשה שהרי המים שנגעו בשטח הגוף בטלו לגבי המים האחרים מתורת זריעה והשקה כמשפט מים טמאים שבטלו בזריעה והשקה ואיך שייך טומאה ועיין בריטב"א בחידושיו למכות דף ד' גבי הטובל בים הגדול ותמצא סעד לדברי ובב"י סי' ר"א בבדק הבית הובא דברי הריטב"א האלו ע"ש ודו"ק

3 שואל ומשיב מהדורא תנינא פתח ↗

והנה בר"ח אייר ט"ז למב"י שנת תבר"ך היה אצלי הרב החריף מו"ה אברהם יהושיע העשיל נ"י אבד"ק טאטס נכד הרב הגאון מסחיז ההוא שאל לפמ"ש הריטב"א בשם הרא"ה דמעיין ואשבורן ביחד אינו מטהר בשפופרת הנוד א"כ כל המקוואות שהם ממעיין לא יועיל החיבור דהו"ל מבשא"מ. והשבתי דהריטב"א לא קאמר רק דשפופרת הנוד לא מועיל אבל כמוציא רמון מועיל כמ"ש הב"י בבדק הבית בשם הריטב"א גבי מעיין מקלח בתוך הכלי יעו"ש וכן הוא בריטב"א בחידושיו למכות שם. והנה הראה לי שהחתם סופר חלק יו"ד סי' ר"ט וסי' רי"א וסי' רי"ב כתב שמצא מציאה גדולה בדברי השטה מקובצת בביצה דף ח"י בסוגיא דטבילת כלים דבמקוה למעיין אינו מועיל שום עירוב וחיבור יעו"ש והוא בעצמו כתב להגאון ש"ב בעל בית אפרים ז"ל שהוא חידוש גדול ובמחכ"ת לא זכר שגוף דברי השטה מ"ש בשם הרא"ה הן הן דברי הריטב"א במכות בשם הרא"ה והב"י בבדק הבית הביאו רק שבשטה מקובצת כתב סתם שאינו מועיל עירוב והבין הגאון שאינו מועיל שום עירוב וחיבור ובמחכ"ת גרם לו שלא נזכר מדברי הריטב"א הנ"ל אבל באמת גם בביצה לא כיון רק דא"מ חיבור דכשפופרת הנוד שהוא מקרי חיבור אבל כמוציא רמון מועיל וז"פ וברור ועיין במגן גבורים ח"ב סי' קנ"ט שם בתשובה מבואר דברי הריטב"א במכות הנ"ל ודברי החינוך אבל שלא יועיל אף נמוציא רמון זה דבר שאי אפשר וז"ב ופשוט. והנה עוד שאל במה שמנקין המקוה ולבסוף עוקרין הטיט בידים ובטיט יש מים אם פוסל אף ביותר מג' פעמים או דלמא דבעינן דווקא אם יש בג' פעמים כמו בכלים דג' מצטרף ולא ד' והנה השבתי בלי עוין בספר דכיון שזה מכוין לעקור הטיט והרי דעת הש"ך דכל שמכוין לעקור לא מפסל ואף דהט"ז חולק מכל מקום במעיין דאינו פוסל שאיבה להרבה פוסקים יש לסמוך ע"ז. עוד אמרתי דמוטב שהעכו"ם יסלקו הטיט דאינם מטמאים רק מדרבנן וז"ב לדעתי ואם אי אפשר בנכרי יש לסמוך על דברי הש"ך וכמ"ש ואם גם בג' פעמים יש ג' לוגין שאובין יש לפסול ע"י דם:

3 ביצה פתח ↗

וְאִי אִיתָא, לִיתְנֵי: עָבַר וְאָפָה מוּתָּר! אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה: תַּנָּא, תַּקַּנְתָּא דְהֶיתֵּרָא — קָתָנֵי, תַּקַּנְתָּא דְאִסּוּרָא — לָא קָתָנֵי. תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁהִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — הֲרֵי זֶה אוֹפֶה וּמְבַשֵּׁל וּמַטְמִין, וְאִם רָצָה לֶאֱכוֹל אֶת עֵירוּבוֹ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. אֲכָלוֹ עַד שֶׁלֹּא אָפָה עַד שֶׁלֹּא הִטְמִין — הֲרֵי זֶה לֹא יֹאפֶה וְלֹא יְבַשֵּׁל וְלֹא יַטְמִין, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְלֹא אֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין לוֹ. אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר — הוֹתִיר לַשַּׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים. וְאִם הֶעֱרִים — אָסוּר! אָמַר רַב אָשֵׁי: הַעֲרָמָה קָא אָמְרַתְּ — שָׁאנֵי הַעֲרָמָה דְּאַחְמִירוּ בַּהּ רַבָּנַן טְפֵי מִמֵּזִיד. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: הָא מַנִּי — חֲנַנְיָה הִיא, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי. דְּתַנְיָא, חֲנַנְיָה אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹפִין אֶלָּא אִם כֵּן עֵרֵב בְּפַת, וְאֵין מְבַשְּׁלִין אֶלָּא אִם כֵּן עֵרֵב בְּתַבְשִׁיל, וְאֵין טוֹמְנִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ חַמִּין טְמוּנִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְעָרֵב בְּתַבְשִׁיל אֶחָד, וְעוֹשֶׂה בּוֹ כׇּל צָרְכּוֹ. תְּנַן: הַמְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג — יֹאכַל, בְּמֵזִיד — לֹא יֹאכַל. לָא צְרִיכָא, דְּאִית לֵיהּ פֵּירֵי אַחֲרִינֵי. תָּא שְׁמַע: הַמַּטְבִּיל כֵּלָיו בַּשַּׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג — יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, בְּמֵזִיד — לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. לָא צְרִיכָא, דְּאִית לֵיהּ מָאנֵי אַחֲרִינֵי. אִי נָמֵי, אֶפְשָׁר בִּשְׁאֵלָה. תָּא שְׁמַע: הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג — יֹאכַל, בְּמֵזִיד — לֹא יֹאכַל. אִסּוּרָא דְשַׁבָּת שָׁאנֵי. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל שְׁנֵי תַבְשִׁילִין שֶׁצָּרִיךְ, עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל דָּג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין, שֶׁאִם פִּרְפֵּר בֵּיצָה וְנָתַן לְתוֹךְ הַדָּג, אוֹ שֶׁרִסֵּק קַפְלוֹטוֹת וְנָתַן לְתוֹךְ הַדָּג, שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּתַנָּא דִּידַן, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית הִלֵּל. אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד — הֲרֵי זֶה לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו וְכוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן, הִתְחִיל בְּעִיסָּתוֹ וְנֶאֱכַל עֵירוּבוֹ — גּוֹמֵר. מַתְנִי׳ חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֵּלִים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְאָדָם בְּשַׁבָּת. וְשָׁוִין שֶׁמַּשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן, אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין. וּמַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה. גְּמָ׳ דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת — כְּלִי בְּשַׁבָּת לָא. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה: גְּזֵרָה

4 מכות פתח ↗

מַתְנִי׳ ״מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁחַיָּיב לַחֲבֵירוֹ מָאתַיִם זוּז״, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – לוֹקִין וּמְשַׁלְּמִין, שֶׁלֹּא הַשֵּׁם הַמְּבִיאָן לִידֵי מַכּוֹת מְבִיאָן לִידֵי תַּשְׁלוּמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל הַמְשַׁלֵּם – אֵינוֹ לוֹקָה.

6 כתובות פתח ↗

וְרַבִּי מֵאִיר, לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם אִית לֵיהּ, מֵת וּמְשַׁלֵּם לֵית לֵיהּ. וְשָׁאנֵי הָנֵי, דְּחִידּוּשׁ הוּא שֶׁחִידְּשָׁה תּוֹרָה בִּקְנָס, אַף עַל גַּב דְּמִיקְּטִיל — מְשַׁלֵּם. וְאַזְדָּא רַבָּה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבָּה: הָיָה גְּדִי גָּנוּב לוֹ, וּטְבָחוֹ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בִּגְנֵיבָה קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר שַׁבָּת. גָּנַב וְטָבַח בְּשַׁבָּת — פָּטוּר, שֶׁאִם אֵין גְּנֵיבָה, אֵין טְבִיחָה וְאֵין מְכִירָה.

8 בבא קמא פתח ↗

וְהָא מוֹצִיא שֵׁם רַע, דְּדִיבּוּרָא הוּא, וְקָתָנֵי! דִּיבּוּרָא דְּאִית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה הוּא.

10 סוטה פתח ↗

מָה לִכְלִי חֶרֶשׂ — שֶׁכֵּן מְטַמֵּא מֵאֲוִירוֹ!

10 כתובות פתח ↗

מָה לְחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ — שֶׁכֵּן חַיָּיב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. וְאִי מָמוֹנָא לְקוּלָּא — שֶׁכֵּן הוּתַּר מִכְּלָלוֹ בְּבֵית דִּין.

« ריטב"א על מכות ג׳ ע״ב ריטב"א על מכות ה׳ ע״א »