1אמר אביי אתיא רשע רשע וכו׳. ואיכא דקשי׳ ליה דהא אמרינן דאין דנין אפשר מא"א כדאיתא בפסחים ובמסכ׳ נדה פ׳ יוצא דופן. ויש שתירץ דא"כ דאפילו גבי מלקות הוה אמרי׳ דדינא הוא דמשלשין כמו בממון ואי עבדינן טפי אין זה כאשר זמם א"כ היכא דאיכא קטלא שאי אפשר לומר שלוש הוה לן למפטרינהו דאי עבדינן בהו טפי מהא לא הוי כאשר זמם ומדחייבינהו רחמנא שמעינן דקטלא דכולהו כאשר זמם הוא וגבי מלקות כאשר זמם הוא. והקשה עליו רבי׳ הרמב"ן ז"ל דא"כ הא לאו מג"ש דרשע רשע גמרי׳ אלא מן גלויי מילתא דגלי מיתה על מלקות ועדיין אנו אומרים דלאו גלויי הוא דבמיתה דלא אפשר הוי כאשר זמם ולא במלקות דאפשר. ואחרים תרצו דגבי מלקות נמי פעמים שאי אפשר כגון שהם שני עדים או יותר משלשה. והנכון יותר דאביי סבר שלא אמרו אין דנין אפשר מא"א בג"ש שאלא במה מצינו:2רבא אמר בעינא כאשר זמם וליכא. והא דלא יליף רבא בג"ש ואע"ג דג"ש גמורה היא כדאיתא בפר׳ החובל בבא קמא דף פו לענין סומא שהוא פטור מחייבי מיתות ומחייבי גלות. י"ל דאיהו סבר אפילו בג"ש אין למידין מאי אפשר אי נמי דה"ק דהכא לא צריכינן לג"ש והכי נמי אשכחן ליה בפ"ק דסנהדרין גבי הא דתניא ר׳ ישמעאל אומר מלקות בכ"ג ואמרינן מ"ט אתיא רשע רשע מן חייבי מיתות ב"ד. רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת כלומר ולא צרכינן לג"ש ואי קשיא הא קשיא דבפר׳ אלו נערות לגבי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר שהם פטורין לריש לקיש מייתי לה מדכתיב רשע רשע ורבא אמר אתיא מכה מכה אלו לר׳ יוחנן אמר התם שהם חייבים והיכי לא דריש ר׳ יוחנן ג"ש דרשע רשע וי"ל דר׳ יוחנן סבר דלא אתיא ג"ש דרשע רשע אלא למה שהוא מגופו של מלקות ולא לדבר אחר הבא עם המלקות:3ממון מצטרף. פי’ מצטרף בידו של זה שהיו מחייבין מיהת אבל במלקות שאין הנענש הראשון מקבל כלום אינו מצטרף ביד הזוממין:4והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. פי׳ ושקר קמא מיותר לדרשא שבעד עצמו היה השקר שלא היה שם וכן אידך דדרשינן מדכתיב לענות בו סרה מיותרא הוא דלא בעי למיכתב בו דהא כתיב כי יקום עד א׳ באיש אלא ודאי ה"ק לענות בעצמו של עד סרה:5מהו דתימא גיחוש לנהורא בריא. פירש ולאו למימרא דמשום מהו דתימא דלא הוי אלא במיעוטא נקטול את הנדון בעדותם אלא לומר דמהו דתימא נציל את העדים מהאי טעמא ויהיה הוא והם פטורי׳ קמ"ל דאין ניצולים בזו דהא קי"ל בפ׳ בן סורר ומורה דאזלינן בדיני נפשו׳ בתר רובא בין לקולא בין לחומרא ועל הדרך הזה מתפרשת אידך דאמרינן בסמוך מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא להציל את העדים מיהת קמ"ל דאפילו להצלה דידהו לא חיישינן לגמלא פרחא. והקשה בתוספ׳ בפרק האשה דיבמות דף קטז חיישינן לגמלא פרחא גבי ההוא גיטא דאשתכח בסורא דהוה כתב בי׳ אנא ענן בר חייא מנהרדעי׳ פטרנא וכו׳ ובדקו רבנן ולא אשכחו אלא חד ענן בר חייא מתגרא בהדייהו הוה בנהרדעא ואמר רבא אפילו לדידי דלא חיישינן לשני י וסף בן שמעון הכא חיישינן כיון דהוחזקו מ"ט דחיישינן לגמלא פרחא א"ג לקפיצה א"נ מיללי מסר וא"כ קשיא דרבא אדרבא. וכ"ת דהתם לחומרא הוה להצריך גט אחר ה"נ ניחוש לחומרא כלומר להציל את העדים משום והצילו את העדה. ובתוס׳ תרצו דשאני הכא שהעדים בפנינו ולא טענו מידי וכיון דכן אנן לא טענינן להו. ואין זה נכון בעיני הרב רבינו הרמב"ן ז"ל ובעיני רבותי ז"ל דהא ודאי משם והצילו העדה כל מאי דאפשר להו למטען טענינון להו בכל דוכתא דדלמא הכא משום ביעותתא לא טענו או כסבורין דלא מהמני משום דהוי מילתא דלא שכיח. והרב ר׳ אברהם אב ב"ד זל תירץ דהתם עיקר טעמא דרבא היינו משום מילי מסר ואידך דקפיצה וגמלא פרחא לסניפין בעלמא נקטיה דסימנין דעבי׳ תלמודא הכי ותדע לך דהא בודקין את העדים באיזה מקום הייתם לקיים בהם מצות הזמה ולמה לי דהא תלינן בגמלא פרחא או בקפיצה. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל שדבריו נכונים אבל ראייתו אינה ראיה דאפי׳ תימא דחיישי׳ לגמלא פרחא או לקפיצה אנו צריכין לבדוק העדים באיזה מקום כי אולי תתקיים תורת הזמה שיבואו עדים ויאמרו עמנו היו כל אותו יום במקום פלוני ולא זזה ידם מתוך ידינו:6ואמר רבא באו שנים ואמרו. פי׳ שבאו בשלישי בשבתא לב"ד ואמרו בחד בשבא וכו׳ עד אלא בתרי בשבא הרג את הנפש ונמצא שכן הרג את הנפש קודם שבאו העדים לב"ד להעידו ולא עוד אלא אפילו אמרו האחרונים בע"ש קודם לכן הרג פ׳ את הנפש שקדמה הריגתו לעדים אלו להריגתו בעדים הראשונים נהרגין מ"ט דכי אסהידו עלי׳ גברא לאו בר קטלא הוא פרש"י ז"ל דאי הוא מודה קודם שבאו עדים האחרונים הוה מיפטר משמע דס"ל למר"ן ז"ל דכי היכי דגבי קנס מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור דה"ה לגבי קטלא והקשו עליו שזה לא מצינו בשום מקום דא"כ כל רוצח יציל את עצמו לכך פירשו דטעמא משום דכל זמן שלא נגמר דינו אין חיוב מיתתו ברור והרורגו חייב עליו דגברא חייא קטל ולא עוד אלא כיון דאיכא בעדים כמה חקירות ובדיקות אולי לא תתכוין עדותם ובאידך דגבי קנס גברא לאו בר חיובא משום דאי מודה מפטר ולאפוקי דבר דממון דליכא לא הא ולא הא דהא בדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה דלא אמרינן הכי:7דבעידנא דקא מסהדי. פי׳ דקא מסהדי הראשוני׳ שבאו בתחיל׳ לב"ד גברא בר קטלא הוא. פי׳ דכיון שכבר נגמר דינו לית׳ גבר׳ קטילא הוא והההורגו פטור עליו דבעידנא דקא מסהדי גברא בר חיובא הוא. פי׳ ואע"פ שנגמר דינו לבסוף ע"פ עדות האלו האחרונים אין דנין אותו למפרע וכדאמרינן בכתובות לענין קנס הבת ולא הספיקה לעמו׳ בדין עד שבגרה קנסה לעצמה וכן אמרו שם לענין שאין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין. ואיכא למידק דהא לענין חצי נזק דשור תם דקי"ל דהוי קנסא אמרי׳ התם בב"ק דלמ"ד שותפין נינהו אם הקדישו ניזק אפילו קודם גמר דין ואחר כך נגמר דינו הקדישו הקדש שדנין אותו למפרע שהיה שלו ויכול להקדישו. ה"נ אמרינן התם בב"ק שאך באו שני עדי׳ ואמרו שהפיל את שנו של עבדו ואח"כ סימא את עינו שיוצא לחרות בשנו ונותן לו דמי עינו כאיניש דעלמא ואע"ג דלא נגמר דינו של שנו עד עתה דנין למפרע כאלו נגמר קודם שסימא את עינו. ונ"ל דשאני הקדש ושחרור דהוה מידי דזכה בו שמים דגבי שמים דנין למפרע כאלו נגמר הדין אבל לגבי הדיוט לא אמרינן ובמסכת בב"ק כתבתי תירוצים אחרי׳ וכולם יש בהם גמגום גדול:8מתניתין באו אחרים והזימום וכו’. הגאונים הראשונים ז"ל פירשוה בזוממין וזוממי זוממין וכן היה נראה מן התוספתא אבל רבינו אלפסי ז"ל דחה פירושם לגמרי כדאיתא בהלכותיו דודאי כל שבאו הרבה כתות זו אחר זו להזים כל א׳ את כברתה הקודמת לה הכל הולך אחר העדות האחרונה וקי"ל נמי שכל עדות שאינ בזוממין וזוממי זוממין לא שמה עדות ועוד דבגמ׳ אמרינן להדיא במסקנא אטו כולי עלמא גבי הני הכוו קיימי אלמא כת אחת בלבד היא שהזימו כל הכתות הללו הבאות להעי׳ על הנדון והתוספתא ההיא שמסייעת לפי׳ הראשונים ז"ל משבשתא היא ואין לנו אלא פי׳ הריא"ף ורש"י ז"ל שפירשו כי באו אחרים והעידו בזוממין הראשונים לומר שראובן הרג את הנפש וכת המזימין הראשונה הזימו אותם וכן לאחרים ואחרים שבאו כן לכולם הזמו הכת המזמת הראשונה ואמרי רבנן שכל אותם הכתות יהרגו בעדות הכת המומת הזאת ור׳ יהודה אומר איסטאטית היא זו פי׳ רש"י ז"ל לשון סרה דמתרגמי׳ סטיא כלומר אין להאמינה כי כת זו עדות המדברת סטה היא והריא"ף ז"ל פי׳ לשון סטים וקוצה כלומר כת צבעת שרוצה לצבע העלם בדם נקי כסטים וקוצה המצבעת את הכל ודרך משל אמרו כן ושני הפירושים יוצאין לענין אחד וטעמא דידהו מפרש בגמרא והלכתא כרבנן:9גמרא אי אסטטית היא זו אפילו כת ראשונה נמי. פי׳ מדקתני אינה נהרגת אלא כת הראשונה משמע דאפילו כת הראשונה קיימת לפנינו כשנעשת כת המזמת אסטטית אפ"ה אינה ניצולת כת הראשונה ולהכי פרכינן דכיון שהוחזקה כת המזמת בשקדנות אפילו כת הראשונה ראויה שלא תהרג ופריק ר׳ אבהו דמיירי כשקדמו והרגו את הראשונה קודם שנמצאת זו אסטטית ופרכינן מאי דהוה הוה כלומר פשיטא שאם כבר קדמו והרגו תהרג ומאי קמ"ל במאי דקתני אלא כת הראשונה אלא אמר רבא ה"ק אי איכא כת אחד בלחו׳ נהרגין איכא טפי אין נהרגין כלל ופרכינן והא בלבד קתני פי׳ דמשמע דאיכא אחריני עם הראשונה וה"ה דקשיא לשון ראשונה דמשמע דאיכא אחרות עמה שהיא ראשונה להם אלא דנקטינן חדא מתרי פרכי׳ ואמרינן קשיא כלומר דודאי לישנא דמתני׳ לא דק בה תנא והכי בעי למימר אינה נהרגת אלא כשלא באה להזים כת אחרת בלתי אומתה כת שהיא עכשיו אלינו ראשונה דהשתא שהיא ראשונה אינה נהרגת ואלו היתה היא בלבד נהרגת והאי שינויא הכרחה הוא דאי אפשר לפרש מתניתין באנפא אחריני:10ההיא איתתא דאתיא סהדי ואישתקור אתיא סהדי ואישתקור הדר אייתי סהדי אחריני דלא אשתקור אר"ל הוחזקה זו א"ל ר׳ אליעזר אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו. קשה לי כיון דמודינן דהוחזקה היא אלמא טענת שקר היא טוענת וכיון שטענתה שקר העדים במעידים כדבריה שקר הם מעידים וזה מושכל ראשון. וי"ל דהא דאמרינן דהוחזקה היא לא שהוחזקה לטעון שקר אלא שהוחזקה להביא עידי שקר ואולי טענתה אמת ולכך אמרינן שאעפ"י שהוחזקה להביא עדות שקר כל ישראל לא הוחזקו להעי׳ שקר ואולי אע"פ שהשתי כתות הראשונות העידו שקר כי לא היו בענין אולי הכת השלישית מעידין האמת והיו בענין:11שמעת מילי יניה דבר נפחא ולא אמרת לי. ומיהו ר"א דלא אדכר לר׳ יוחנן לומר דבר בשם אומרו אולי לא שמעת ממנו לזו עדיין אע"פ שהוא רבו או אולי לא חשש שהכל יודעין שדבריו דברי ר׳ יוחנן רבו כאותן שאמרו ביבמות על יהושע הכל יודעין שהיא תורתו של משה:12לימא ר"י ור"ל בפלוגתא דר"י ורבנן קמפלגי. הריא"ף ז"ל שינה עכשיו בכאן הפירוש שפירש במשנתינו שעל כת המזמ׳ אומר ר׳ יהודה אסטטית ושעליה נחלקו ר"י ורבנן משום דקשיא ליה למר"ן ז"ל דא"כ מה ענין הכת ההיא אצל האשה הזאת הוחזקת בשתי כתי עדים להביא עידי שקר ואלו הכת המזמת אין לנו עליה שום ראיה שהעי׳ שקר כלל ולכך פירש כאן דהשתא ס"ל דעתין דתלמודא דפלוגתא דרבנן ור"י אינו אלא על העדים שבאו להעי׳ על הנדון שהרג את הנפש והאי דקתנו באו אחרים והזימום לאו שהזימום הכת הראשונה המזמת אלא כת אחרת כי על כל עדים שבאו להעי׳ על ראובן שהרג באו כת עדים שהזימום ואמרי אבנן שכל הכתות ההם שהעידו על ראובן נהרגין שכבר הוזמה כל אחת מהן בכת אחרת ור"י אומר כי עדות זו שמעידין על ההריגה אסטטית וכל העדים שמביאן אחר שהוזמה הראשונה אין מקבלין אותם כלל דודאי שקר הם מעידין ואפילו לא הוזמו והיא הנותנת שאינן נהרגין אם הוזמו דליכא למימר בהו כאשר זמם לעשות כיון שלא היו עושין מעשה על פיהם כי בודאי היו באין להעיד סרה או לצבע העולם בדם נקי להרוג ראובן שלא כדין ועל זה הוא שאמרו כאן דרבנן דאמרי כר"י דאמר דישראל לא הוחזקו ואע"פ שהוזמו הראשוני׳ או אפילו השניים אולי השלישים שמעידים על ראובן שהרג אמת הם מעידים. ור"ל דאמר הוחזקה זו כר"י דאמר אסטטית היא ואע"פ דר"ל לא חשיב לה מוחזקת אלא בתר תרי זימני דאתו סהדי ואשתקור ואולי ר׳ יהודה מחזיק להו בחדא זימנא בכת הראשונה שהוזמו דלמא ה"ה לר"ל דמחזיק לאשה זו בחדא זימנא אלא זלא היה שם ר"ל עד שהוחזקה שני פעמים היינו מאי דקס"ד מעיקרא. וגם על דרך זה תירץ התלמו׳ אליבא דר"ל אבל כשתירץ אליבא דר׳ יוחנן ואמר אמר לך ר"י ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא משום דאמרינן אטו כל הני סהדי קמי הני הוו קיימי הדר מהאי פירושא וס"ל כפירושא דפרישנא דמתני׳ דר"י לכת המזמת קרי אסטטית וכדי כמה פליג על רבנן ובודאי דלמאי קס"ד השתא שפיר אתי לישנא דמתני׳ דקתני אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד דאפילו בשלא קדמו והרגו היא נהרגת דכי מסהדי ראויה היתה לקבל עדותה ולדון על פיה ושפיר קרינן ביה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות. וכל מאי דאקשינן ופרכינן לעיל אינו על דעת המסקנא הזאת שהיא כפי׳ משנתינו דהא ידע לה ר׳ אבהו וסוגיא דלעיל אינו אלא על דעת המסקנא הזאת להאי מסקנא ושיטת רבי׳ הריא"ף ז"ל. והקשה עליו בעל המאורי׳ ז"ל דא"כ ר׳ יהודה דסבר למאי ס"ד השתא דבחדא זימנא הוי חזק׳ לאסטטית דאמר כמאן לא כר׳ דאמר בתרי זימנא הויא חזקה ולא כרשב"ג דאמר בתלתא זימני. ויש שתירצו בזה דאית לי הדר׳ או דרשב"ג בעלמא אבל בדיני נפשות ס"ל דבחדא זימנא הויא חזקה. וזה דוחק גם לשון הסוגיא דחוק מאוד דאי ס"ל דלא כסוגיא דלעיל היכי סתים ליה ולא אמרינן בה סברוה. ועוד כי פרקי׳ אליבא דר׳ יוחנן והדרין מהאי פירושא ולמעב׳ פירושא אחריני למתני׳ הוה ליה לתלמודא לפרושי שכן שיטת התלמו׳ בכל מקום. לכך הנכון כמו שפירש הר"ז בעל המאור ז"ל וכן נרא׳ מפי׳ רש"י ז"ל דהשתא נמיס בירא לן כפי׳ משנתינו והכי קא מדמינן לה דר׳ יהודה ורבנן בכת המזמת באומדנא בלא ראיה דאיכא עלייהו פליגי דר"י אזיל בתר אומדנא והא מיחזי ליה אומדנא דמוכח דשקרא קאמרי כיון ששמו עצמם להזים כל הבאים בעדות זו לומר להם עמנו הייתם ודמיא להאי עובדא דאיתתא דאנן לית לן שום ראיה על גופא של כת שלישית זו שמעידין שקר אלא מאומדן דעתא בעלמא דחזינן להאי איתתא דהדרי תרי זימני בתר עידי שקר. ורבנן דמתני׳ לא אזלי בתר אומדנא וכן ר׳ יוחנן וקס"ד שהאומדנות הללו שוות הן ותלמודא מתרץ ואזיל שאין האומדנות והחזקות הללו שוות דריש לקיש ס"ל דאומדנא דאיתתא המירא טפי ומודה בה רבנן דכיון דהיא מהדרא אסהדי שקרי וחשו לה לאסהודי שקרא וקרוב לומר כי כשם שהסיתה לשתי הכתות האלה הסיתה לזו מה שאין כן בשטותינו דליכא דמשדל להו ור׳ יוחנן אמר דלר׳ יהודה אלימא ליה אומדנא דמתני׳ כי האומדנא באה אלינו מחמת גופן של עדים דאטו כ"ע גבייהו הזו קיימי אבל בעובדא דההיא אתתא אין האומדנא והחזקה הרעה הזאת באה אלינו מחמת שום ריעות שראינו בכת השלישית שאנו באין לשקר אלא מחמת האשה שהביאתם והרי זה נכון וברור ואע"פ שהר"ז הלוי קצר בלשונו זה פי׳ דבריו בבידור. והלכתא כר׳ יוחנן ולא דמיא הא למאי דאמרינן בפ׳ אלו נערות כתובות דף לו ע"ב בהאי דאפיק שטרא אחבריה ואמר מזוייף הוא ואתו סהדי ואסהידו דלדידהו אמר להו זייפא לי שטרא דקי"ל דכל שטרא דנפיק מתותיה ידה פסול ואפילו מקויים ולא אמרינן אם הוא מוחזק כל ישראל מי הוחזקו דשאני התם מטעמ׳ דאמרי׳ עלה דכיון דאזיל לזויופי שטרי אמרי׳ דכי לא משכחי ציורי צייריה איהו גופיה וכדפרישנא התם בסנהדרין:13מתני׳ אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין וכו׳ עד והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם וכו’. והרי אחיו קיים לאו דנפקא לן מדכתיב לאחיו דהאי ודאי שפיר מיקרי אחיו אפילו לאחר מיתה וכדכתיב להקים לאחיו שם בישראל וכתיב קרבו שאו את אחיכם ובגמרא לא נפקא לן דהרגו אין נהרגין אלא מדכתיב כאשר זמם ושאין עונשין מן הדין אבל מלאחיו לא נפקא לן מידי ואע"ג דגבי מלקות דכתיב ונקלה אחיך לעיניך בעינן שיהא אחיך קיים לבתר דנקלה ולהכי אמרינן שאם אמדוהו לקבל עשרים מלקין אותו י"ח שראוי להשתלש ואין מכין אותו כ"א ואע"ג דכי מחית כ"א אגבא דחייא מתי הא מיית בסוף כ"א ובעינן לאחר שנקלה שיהא אחיך התם מדכתי׳ אחיך לעיניך שיהא קיים לעינינו ולאו מלשון אחיך בלחוד אלא הכא לרווחא דמילתא נקטו רבנן ועדיין אחיו קיים ואף ע"ג דלא נפקו להו מאחיו ודכותא טובא דנקטי חדא קרא במקום קרא אחרינא:14ומנין אפילו הם מאה ת"ל עדים. ואע"ג דעדים לא משמע אלא תרי מ"מ כיון שאפיקתיה מתלתא וארבעה קים לן דלא שני לן בין ארבעה למאה דהא איכא דעת טובא והא דאמרינן בעלמא תרי כמאה מהכא הוא דנפקא לן:15ר"ע אומר לא בא השלישי אלא להחמי׳ עליו. לפום פשטא נראה דר"ע חולק על ר"ש וסבירה דאם נמצאו שנים זוממין נהרגין אותם שני׳ מיהת אע"פ שלא הוזמו כולם כי לא בא השלישי להקל עליהם כיון דבלאו דידיה היה הנדון מחוייב ע"פ השנים ושלישי להחמיר על עצמו בא שאם הוזם עמהם שיהא חייב ואע"ג דבלאו דידיה היה הנדון מחוייב ע"פ השנים. ומיהו ר׳ שמעון מודה לר"ע שכשם שיצא לדבריו להקל יוצא להחמיר דהא קאמר שאם נזומו כולם נהרגין כולם. אבל רש"י ז"ל פי׳ לא הוצרך השלישי לבא להקל על השאר אלא להחמיר ולפי זה לא פליג ר"ע אלא שאמר שלא הוצרך לכך דהא פשיטא דעד שסתירה כל העדות אין חייבין כלל ולהחמיר הוא שהוצרך הכתוב וכיון שכן ור׳ שמעון לא פליג על ר"ע כדאמרינן א"כ ליכא בינייהו אלא משמעות דורשין. ואפשר דפליגי בלהחמיר דאע"ג דקתני ר׳ שמעון שאין נהרגין עד שיזומו כולם דמשמע שאם הוזמו כולם שנהרגין כולם התם בשבאו כולם ביחד אבל אם השלישי בא בפני עצמו פטור ובא ר"ע ואמר שאפילו בא אחרי כן בפני עצמו חייב כיון שנטפל לעוברי עבירה:16ומה שנים נמצא א׳ מהם קרוב וכו’ בגמרא מתפרשא בסנהדרין:17גמרא למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין דתניא וכו’. יש שפירשו דרבי לחדודיה לבריה הוא דקאמר ליה דודאי אפילו למ"ד בעלמא עונשין מן הדין כדאיתא במס׳ סנהדרין דף נד בהא אין עונשין דעדים זוממין חדוש הוא ואין לנו בו אלא מקום חדושו בלבד כדאיתא בב"ק. אלא לחדודיה אמר ליה ובריה לאהדר ליה שפיר למדתנו רבינו דאפילו בעלמא אין עונשין מן הדין וכ"ש כאן ומעתה הוא דאמרינן לעיל ומה הסוקל אינו נסקל לפי רש"י ז"ל שפיר פריך לד"ה ואפילו דלמ"ד דבעלמא עונשין מן הדין:18אחותך היא הא למדת שאין מזהירין מן הדין. ובפ"ק דיבמות אמרינן דאע"ג אחותך מיותר איצטרך להיא ללמדנו שאין מזהירין מן הדין דאי לאה"א מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וכו׳ לגבי אזהרה כמאן דליכא למדרש הוא אבל לגבי עונש איכא למדרש הוא ולהכי לא כתיב בעונש היא אלא ערות אחותו וממילא שמעינן דאתא ייתירא לאשמעינן שאין עונשין מן הדין:19חייבי מלקות מניין. פרש"י י"ל דאמתני׳ קאי דקתני שאין העדים נהרגין עד שיגמר הדין ואתי לומר דה"ה לחייבי מלקות וחייבי גליות ויפה פי׳ דודאי ליכא למימר דאמתני׳ דאין עונשין מן הדין קאי דההיא לא מתפרשא בחייבי מיתות עד דניליף מינה לחייבי מלקיות ואידך דגבי כריתות הוא דתניא ליה וסתמא נקטינן נמי שיאן עונשין מן הדין ואי משום כאשר זמם ולא כאשר עשה סתמא אתמר ככל עדים זוממין אלא ודאי אמתני׳ קאי דלמדנו שאין נהרגין עד שיגמור הדין מדכתיב נפש בנפש דהיינו חייבי מיתות. וזה ברור. חייבי גליות מניין. פי׳ לא שהעדים חייבי גליות דהא תנן שאין גולין אלא ה"פ אם העידו על אדם שהוא חייב גלות ונמצאו זוממין שהם לוקין מנלן שאין דנין אותן עד שיגמור הדין. וא"ת א"כ מחייבי מלקות נפקא מג"ש דרשע רשע תירץ רש"י ז"ל דמהתם לא נפקא אלא כשהנדון חייב מלקות דכי כתיב אם בן הכות הרשע בנדון כתיב. ותמוהא מילתא טובא דהא להדיא אמר תלמודא לעיל אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושווינהו להני רשעים והיה אם בן הכות הרשע לומר שהן לוקין דאלמא אם בן הכות הרשע בעדים זוממין כתיב וכן פירש"י ז"ל שם. וי"ל דאין ה"נ לפום קושטא דמילתא אבל מ"מ לא משמע הכי קרא ולעיל נמי רמז לעדים זוממין שלוקין קרי ליה תלמודא וכיון דאפשר למיתחי לההיא כלל ניחא ליה טפי לאייתויי מרוצח רוצח. והנכון יותר דשפיר אתיא מג"ש רשע רשע בשאר חייבי מלקיות דהא לא חזינן מאן דפליג בדרשא דעדים זוממין לוקין אלא דהכא נקט לרווחא דמילתא הא דרוצח רוצח משום דבפ׳ החובל נקטינן ליה הכי לפטור סומא מחייבי מלקיות וחייבי גליות. וא"ת חייבי ממון מנלן תירץ הר"א אב ב"ד ז"ל דנפקא לן מדכתי׳ נפש בנפש יד ביד:20אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם. דרך קטיל טובא נקט הכי ולא הוה בעי לומר אלא שלא יראה בנחמה אם לא הרג עד זומם וכן שיטת התלמו׳ בכל מקום וכאותה שאמרה חיה אם נהניתי מכתובתי כלום וכן הכתוב אומר חי אני אם יבואו האנשים. תוספות אם לא שפכתי דם נקי וא"ת והיאך באת תקלה ע"י צדיק זה דהא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן. וי"ל שהעד ההוא היה חייב מיתה מעבירות אחרות וכאותה שאמרו בפ׳ השוכר על ר׳ אלעזר ברבי שמעון. הוא ובנו בעלו נערה המאורס׳ ביום הכפורים:21ודלמא בדינא קם בהדי׳ אי נמי פיוסי פייסי׳. קשה לי וכי אין הצדיק הזה נאמן אלינו בכך. וי"ל שאין ה"נ קאמר דאיהו ודאי מהימן אבל סייעתא דמייתי שפיר מצינן לדחויי דדלמ׳ בדינא קם בהדי׳ או דפייסיה וזה ברור. ואגב אורחי׳ בא להשמיענו שיש פיוס גם לאחר מיתה בקבר להפטר מעונש הנפש:
