1גמרא בזמן שהמכה מרובה מאריך פי׳ מאריך הקורא בנעימות קריאתו ובזמן שהיא מועטת מקצר בקריאתו כגון שאמדוהו בפחו׳ מעשרים:2א"כ מה ת"ל מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה. פירשו בפירושין שניתן להלקותו ע"כ וה"ק פן יוסיף להכותו על אלה שהן מכה רבה ועצומה. ואינו נכון חדא דא"כ אין לשון מכה רבה דאמרינן השתא כלשון מכה רבה דאמרינן מעיקרא כדתניא אין לי אלא מכה רבה דבעינן לומר רבה במנין ותו לא דהא לרבנן אין לו להלקו׳ בכח כל כך. לכך פירשו דקרא טעמא דלא יוסיף קא יהיב כלומר די לו במה שאמדוהו ומכה רבה הם ולא יוסיף להכותו עליהם ולמדנו דמלקות ארבעים מכה רבה ולכך צריך אומד׳:3קלה בין שנתקלקל בראשונות בין באחרונות. פיר׳ בפירושי׳ ראשונה הגבהת הרצועה קודם שהכהו שנתקלקל מחמת פחד והשניה שנתקלקל בהורדה כשהכהו אפי׳ בהכאה ראשונה ואינו מחוור חדא דלישנא לא משמע הכין ועוד דלקמן אמרינן בסמוך קלה תחלה מלקין אותו שנאמר והכהו ונקלה ולא שקלה בר אלמא בעינן קלקול לאחר הכאה לכך הנכון ראשונה הכאה ראשונה ושניה הכאה שניה ממש ומשום דבעי לאפלוגי גבי נפסקה הרצועה בין הכאה ראשונה להכאה שניה נקט רישא קלה בין ראשונה בין בשניה וכן פי׳ ר׳ מאיר הלוי ז"ל:4הא דתנן ר"ש אומר ממקומו הוא למד וכו׳ עד אשר יעשה וכו׳. פי׳ דנפקא ליה לר"ש מדכתיב אשר יעשה וכו׳ וסמיך ליה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקריבו דהיינו שיושב ואינו עובר עבירה אלמא אף זה בכלל העושה מצוה דכתיב מעיקרא אשר יעשה וכו׳:5אר"י חלוקים עליו חבריו וכו׳. פי׳ דאפילו ר"ע ור"י דס"ל שיש מלקות בחייבי כריתות כדסבר ר׳ חנינא בן גמליאל מ"מ חלוקין הן עליו בהאי דקאמר שאם לקו נפטרין מידי כריתתן וס"ל שאין המקלות מפטירן לגמרי מכרת:6תנינא. פירש דמסייעא להא דתנן אין בין שבת ליה"כ אלא שזה ודונו בידי אדם כלומ׳ במיתת ב"ד וזה זדונו בכרת ומשמע לן דסתמא זו היא ואפילו לר"ע דאית ליה שיש מלקות במקום כרת ואם איתא דחייבי מלקו׳ שלקו נפטרו מידי כריתתן אידי ואידי בידי אדם הוא דאפילו יה"כ דינו בידי אדם שמלקין אותו מנקי׳ מכרת א"ו שאין המלקות פוטרו מכרת ולא הוה ליה רוב זדונו בידי אדם. ופריק ר׳ נחמן בר יצחק דההיא מתני׳ דמגלה ר׳ יצחק היא דסבר אין מלקות במקום כרת ורב אשי פרקי דאפי׳ תימא ר"ע ור"י ולא הוי סייעתא דר׳ יוחנן דלעולם א"ל דנפטרו מידי כריתתן במלקות והא דקתני שזה זדונו בכרת ה"ק עיקר זדונו בידי שמים בכרת דכל היכא דלא לקי מיהת יש בו כרת מה שאין כן בשבת דעיקר זדונו בידי אדם ע"י מיתת ב"ד שהיא החמורה שבזדונו:7א"ר יהושע בן לוי ג׳ דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם ב"ד של מעלה. פי׳ אעפ"י שנראים כנגד התורה. מקרא מגילה שהוסיפו מצוה מחודשת בישראל שאינו בתורה כלל והכתוב אומר לא תוסיף עליו ולא תגרעו ממנו ואומר נמי אלה המצות ודרשינן אלה שאין שום נביא רשאי לחדש דבר מעתה ובדוכתא במס׳ מגלה אמרי׳ מהיכן מצאו לזה סמך מן התורה ומאי דרוש. ושאלת שלום בשם. פי׳ אע"פ שנראה כמזכיר שם שמי׳ לבטלה שיש בו לא תשא אלא עשו כן משום עת לעשו׳ לה׳ הפרו תורתיך לפי ששכחו שמו של הקב"ה כמו שנאמר ואמר הם כי לא להזכיר בשם ה׳ וכבר פירשתי בסוף מסכ׳ ברכות בארוכה בס"ד. והבאת מעשר. פי׳ שיביאו כל אחד מעשרותיו לאוצר ידוע והיה נחלק שם ע"י ב"ד והתורה נתנה טובת הנאה לבעלים לתתו לכל כהן שירצה כדכתיב ונתת ללוי וגו׳ וכתיב ועשו כן. מפני שיש שהיו מזלזלין בנתינת מעשרותיהם ויש שהיו נותנין אותם למי שאינו הגון וזה היה בימי חזקיה ולכך הכין לשכות להביא שם המעשרות וכן היה בימי עזרא כדקנסינהו ללוים כדאיתא ביבמות:8גרסת הספרים מאי ואומר וכ"ת וכו׳. ותימא מהו שואל מאי ואומר דהא בלאו ואומר לא ידענו שהסכים הקב"ה על ידו וכד מתרץ ואזיל. וי"ל דאנן סלקא דעתן דגברא רבא כבועז לא היה אומר אי לא דידע דאסכים הכי הקב"ה מקמי הבין להכי שיילה מאי ואומר. ופרקי׳ אע"ג דבועז גברא רבא הוא הוה ס"ד דעבד מדעתיה לעשות לה׳ אבל הקב"ה לא הסכים עליה ע"י מעשה קמ"ל ואומר:9מדהא קא מרחמתא והא לא מרחמתא. כלומר דנהי דרחמותא דהא אינה ראיה דאפשר דמערמא מ"מ אידך דלא מרחמא ואמרה גזורו לאו אמה היא וכיון דאיהי לאו אמה לא סגיא דלא תהוי אידך אמה דהא האי ברא מחדא מינהי הוא:
