ריטב"א על מכות י״ד

1 ורבנן כרת כאחותו למה לי לחל׳ וכדר"י שאם עשאם כולם בהעלם אח׳ חייב על כל אחת ואחת. פי׳ הא דר"י איתא בפ"ק דכריתי׳ דף ב על מתניתין דמנין ל"ו כריתות ובודאי לר׳ יוחנן לא צריך קרא לעריות שהן חלוקות בלאוין והן בכרת א׳ דהא לר"י חלוקו׳ לאו שמה חלוקה כדאי׳ בפ"ד מיתות דף סב ולא איצטריך ליה קרא לחל׳ אלא שאם בא על חמש נדות שהם בני לאו אחד בהעל׳ א׳ שחיי׳ על כל אחת ואחת ואע"ג דרבנן דהכא דפליגו אדר׳ יצחק דאמרי׳ דמוקמי כרת באחותו אליבא דידהו לחל׳ אפשר דלי׳ להו חלוקו׳ לאו שמה חלוק׳ ואתי קרא דאחותו אפי׳ על העריו׳ החלוקו׳ בלאוין לא קשי׳ דאנן הכי קאמרי׳ דמיבעי להו לחל׳ לדידהו בעריות חלוקו׳ כי היכי דמוקים לים ר"י לחל׳ לחמש נדות כן פי׳ תוס׳:

2 מואל אשה בנד׳ טומאתה. פי׳ דמיותר להאי דרשא לחל׳ אפי׳ בה׳ נדות שהן מלאו א׳ שיהא חיי׳ על כל אשה ואש׳ כדאי׳ בכריתו׳:

3 פשיטא הרי גופין מחולקן וכו׳. פשיטא דהא אפי׳ בה׳ נדות שהן לאו א׳ חייב על כל א׳ וא׳ מפני שהן גופין מחולקין כ"ש על גופו׳ דגופין מחולקין ושמו׳ מחולקין. והיכי משכח׳ לה ברשיעא וכו׳ פי׳ רש"י ז"ל כגון שבא על אמו והולי׳ ממנ׳ ב׳ בנות ונמצ׳ שתיהן אחיותיו מאם וחזר ובא על אחת מהם והולי׳ ממנ׳ בן וחז׳ הבן ובא על האחר׳ שהיא אחותו מאביו והיא אחות אמו בין מאב בין מאם והיא אחו׳ אביו מאמו וכן פי׳ ר"מ הלוי ז"ל בתוספות. וה"ה דמשכחת לה כי זה שבא על אמו לא הולי׳ ממנה אלא בת אחת והיתה לו אחות כשרה ובא זה הרשע על הכשרה והולי׳ ממנה בן וחזר זה הבן ובא על הפסולה שהיא אחותו מאביו והיא אחו׳ אביו מאמו והיא אחות אמו מאמה. והא דלא נקטה בהכי משום דאיכא מאן דאמר ביבמות דאחות האם מן האם שניה מדברי סופרים:

4 והלא דברים ק"ו וכו׳. וא"ת אין עונשין מן הדין. י"ל דקרבן עונשין א"נ כדפריש הר"א אב ב"ד ז"ל דכיון דלחלק בעלמא הוא דילפינן מק"ו גילויי מילתא בעלמא ודיינינן מדין ק"ו:

5 ואידך פי׳ דהיינו ר׳ יצחק. איבעית אימא גמר עונש מאזהרה. פי׳ דבאזהר׳ דכתי׳ אחותך היא מיותר להזהיר על אחותו בת אביו ובת אמו ויליף עונש מינה במה מצינו באזהרה עשה אחותו בת אביו ואמו כאחותו בת אביו שלא בת אמו כך בעונש וכן פירש"י ז"ל. ויש שפירש דגמר בג"ש משום דאחותך דרישיה דקרא דאזהרה מיותר דמני למכתב ערות בת אביך או בת אמך אחותך למה לי אלא מופנה לג"ש ואע"ג דאחותו דעונש לאו מופנה והוי מופנה מצד אחד כל למילף עונש מאזהרה מצד א׳ סגי לד"ה ואפילו למאן דבעי מופנה משני צדדין. ור"מ הלוי ז"ל הוסיף ופי׳ עוד דבלאו מה מצינו וג"ש יליף שפיר עונש מאזהרתו לאו מעונש הכתוב באחותו אלא בעונש הכתוב דרך כלל על כל העריות דכתיב ונכרתו הנפשות העושו׳ ואותו כרת על כל עריו׳ הכתובות למעלה באזהרה קאי וכיון שכבר נתרבת אחות בת אביו ובת אמו באזהר׳ ממילא הויא בכלל ונכרתו. ופי׳ נכון הוא. אלא שלשון עונש מאזהרה לא משמע הכין דמשמע דגמיר בשום מדה מי"ג מדות ומשמ׳ נמי על עונש אחותו דאיירי בה בסוגיין. ואפשר לומר דלא חש תלמודא למידק בלישנא כולי האי ונקטיה באשגרת לישן:

6 ואב"א ר׳ יצחק נפקא ליה אחותו בת אביו ובת אמו מאחותו דרישיה. דקרא דכרת דכתי׳ אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו דמיסתייה דלכתו׳ את בת אביו או בת אמו והוה ליה אחותו מיות׳ לדין אתא אחותו בת אביו ובת אמו:

7 ואידך. פי׳ דהיינו רבנן מיבעי לחלק כרת למפטם וסך. גרסת רש"י ז"ל ואידך סבר לה כר׳ אלעזר דא"ר אלעזר א"ר הושעיא כל מקום שאתה מוציא שני לאוין וכרת א׳ חלוקין הן לקרבן:

8 אב"א נפקא ליה מואיש אשר ישכב את אשה דוה. וה"פ דלרבנן דרשי יתורא דאחותו לחלק למפטם וסך שיש בהן שני לאוין וכרת א׳ שאם עשאם שניהם בהעלם אח׳ חייב שתים דכיון דהאי אחותו מיותר ואינו צריך לעניינו תנהו ענין לשאר דינין של תורה כיוצא בו שכן מדה בתורה שכל שאינו צריך לעניינו תנהו ענין לשאר דינין של תורה כיוצא בו:

9 ואידך. דהיינו ר׳ יצחק דמצטריך ליה אחותו לחייב על בת אביו או בת אמו למפטם וסך לא צריך קרא דס"ל כר׳ לעזר דאמר כל מקום שיש שני לאוין וכרת א׳ חלוקין לקרבן. ופי׳ רש"י ז"ל וכיון שכן ה"ה לחלק בעריות לא צריך קרא שהרי יש לאו בכל אחת ואחת אע"פ שנכללו בכרת אחת ולא בעי למידרש חלוק חטאות בעריות מואל אשה בנדת טומאתה ואייתר ליה עיקר קרא דכרת דאחותו לדונה בכרת ולא במלקות ומלמ׳ על הכלל ואחותו דסיפא לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו על כל שם ושם ואחותו דרישא בת אביו או בת אמו שאין עונשין מן הדין. ואב"א לא ס"ל כר׳ אלעזר ונפקא ליה מפטם וסך מואיש אשר ישכב את אשה דוה באם אינו ענין כדפרישנא כן פירש"י ז"ל ומה שכתב במאי דאמרינן דר׳ יצחק סבר לה כר"א ולא בעי קרא לחלק בעריות ואפילו קרא דלאשה בנדת טומאת׳ זה אינו נכון דההוא לא נפקא מדר׳ אלעזר דאלו דר"א היא בחלוקין בשני לאוין והאי קרא ואל אשה בנדת טומאתה בעינן ליה לכ"ע לחייב הבא על ה׳ נדות שהן בני לאו א׳ וגופות מחולקין דלא גמר מדר"א כלל ותדע דא"כ האי ואל אשה בנדת טומאתה דמיותר לד"ה מאי דרשי׳ ביה ר׳ יצחק ור׳ אלעאי אלא ודאי שאף לשיטה זו יכולין לומר דר׳ יצחק לא בעי שום אחותו לחלק דאלו חמש נדות נפקינן מאשה בנדת טומאתה ועריות החלוקות בלאו וכרת וכרת אחת נפקי מדר׳ אלעאי ואייתר אחותו דרישא ואחותו דסיפא למאי דקאמר רבינו ז"ל. ובנוסחי דידן גרסי ואידך מיבעי ליה לחלק כרת למפטם וסך ודלא כר׳ אלעאי דאמר ר׳ אלעזר וכו׳. ואידך אב"א סבר לה כר׳ אלעזר א"ר הושעיא ואב"א נפקא ליה מואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו׳. והכל הולך לדרך אחת וה"פ ואידך דהיינו רבנן אחותו דרישא מיותר לה ולחלק כרת למפטם וסך דלית להו דר׳ אלעזר דסבר דלא בעי קרא לחלק כיון דחלוקין בלאוין. ואידך דהיינו ר׳ יצחק דדריש אחותו דרישא לאחותו בת אביו ובת אמו. ואב"א נפקא ליה חלוק חטאת למפטם וסך משום דס"ל כר׳ אלעזר הרי בעי לעריות ואל אשה בנדת טומאתה לחמש נדות כדאמרן. ואיבעית אימא לא ס"ל כר׳ אלעזר ומפטם וסך נפקא ליה מייתורא דכתיב איש אשר ישכב את אשה דוה ונכרתו שאינו ענין לעצמו כי בכלל ונכרתו דעריות כולן היו וכיון שאינו ענין לעצמו תנהו ענין לשאר דינין כדכתיבנא דחלוק על העריות מואשה בנדת טומאתה נפקא בין שחלוקין בלאוין בין שהם בני לאו א׳ וכדאמרינן לעיל. ויש שגורס גם לגירסא זו ואידך אחותו דרישא מיבעי ליה למפטם וסך וכדר׳ אלעזר ומפרשי לה וכדר׳ אלעזר בעינן דינא דמחייב שתים אבל לא כר׳ אליעזר בראיה דר׳ אליעזר נפקא ליה משום דחלוקין בלאוין ורבנן לא סברי הכי אלאדמחייבי שתים מייתורא דאחותו שאינו צריך לעניינו ואין גרסא זו נכונה בעיני כלל דלגבי חיוב שתים כמפטם וסך לא שייך לומר וכדר׳ אלעזר דהיא לאו דר׳ אלעזר היא אלא ד"ה התם בכריתות. והכין מוכחת סוגייא דמפטם וסך לדברי הכל חייב שתים ואין אנו דנין אלא מהיכא נפקא אי מדר׳ אלעזר או מייתורא דקרא וזה ברור:

10 לכדר׳ שמעון בן יוחאי וכו׳ עד שיצא מדוה דרך ערותה. וא"ת ואידך הא מנא להו י"ל דסבירי לה כרבנן דפליגי עליה דרשב"י וסב׳ דיוצא דופן אמו טמאה לידה ואף לר׳ שמעון בן יוחאי נפקא מקרא אחרינא דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתל׳ ממקום שמזרעת כדאיתא בפ׳ יוצא דופן נדה דף מ :

11 מתניתין טמא שאכל את הקדש. איצטרך למתנייא משום דלא מיפרשה אזהרה דיליה בקרא וכדאיתא בגמרא ואגב דיליה נקט הנכנס למקדש בטומאה אע"ג דמפרש לאויה כדאיתא בגמרא משום דהני תרי שוין לענין קרבן עולה ויורד כדאיתא בפ"ק דשבועות ואיידי דאיירי בענין קרבן נקט אוכל חלב ודם אע"ג דמפרש לאודידיה משום דכתיבי בפ׳ קרבן וקתני נותר וטמא דמפרש לאו דידהו בקרא משום פיגול דדמי לנותר ולא מתפרש לאויה בקרא והא דקתני טמא שאכל את הקדש לר"ל הא איכא לאו בנוגע כדאי׳ בגמ׳ ונקט אוכל משו׳ דאית ביה כרת דומיא דכריתו׳ דאיידי לעיל. וה"ה נמי דאיכא לאו באוכל תרומה בטומאה לדברי הכל ומשום דלית ליה כרת אלא מיתה בידי שמים לא נקט לי׳ ופיגול פי׳ רש"י ז"ל דאזהרתיה מדכתי׳ ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הם וכדר׳ אלעזר דאמר התם כל שפסולו בקדש הרי הוא בבל יאכל. והקשו בתוספות היאך לוקין עליו דהא לאו שבכללות הוא כדאמרינן בפ׳ כל שעה פסחים דף כד מנין לכל איסורי אכילה שבתורה שאסורין בהנאה ת"ל כל חטאת אשר יובא מדמה לכפר בקדש לא יאכל באש ישרף אם אינו ענין לגופיה דנפקא לן מדר׳ אלעזר דאמר לא יאכל כי קדש הם לימד על שפסולו בקדש שהוא בבל יאכל תנהו ענין בכל איסורין שבתורה. ואקשינן ודילמא לגופי׳ איצטרך ליחודי לאו דאי מדר׳ אלעזר הוה ליה לאו שבכללות ואין לוקין עליו וי"ל דההיא מקמי דידעינן דכתיב לאו בהדיא בחטאת למדה על כל המקרא שלוקין עליו בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמ׳. עוד אמרו בתוספתא דלא צריכי׳ להא דהא איכא ג"ש דעון עון בפיגול ונותר כדאית׳ בכמה דוכתא ומיניה יליף פיגול לאזהרה כמאן דאייח׳ ליה לאו וכדאמרינן התם אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהיר פיגול א׳ מגופי התורה ולא למדוהו אלא בג"ש דעון עון מנותר וכדאיתא במסכת תמורה:

12 גמרא ר׳ יוחנן אמר אתיא טומאתו טומאתו. פי׳ דטומאתו דמקדש אינו מופנה דהא מצטרך לרבות מחוסר כפורים וכדאיתא לעיל במכילתן טומאתו דקדש מופנה לג"ש ובמופנה מצד א׳ סגי בהא לדברי הכל דהא מסתמא לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר:

13 אלא ר׳ יוחנן מ"ט לא אמר כריש לקיש. פי׳ דאע"ג דגמי׳ ג"ש וקי"ל דג"ש לגמרי דיינינן עדיף ליה למילף לי׳ ממקרא מפורש דהא האי ג"ש איכא כמה מילי למידרשה:

14 ההיא אזהרה לתרומה הוא דאתא. פי׳ דאיקראי קדש. והקשו בתוספתא כיון דפשוטיה דקרא הוא מנא ליה לאפוקי מקדש ולאוקומיה בתרומה דוקא. ותירצו דנפקא ליה משום דכתיב בקרא על מלאת ימי טהרה ואי בקדש ממש אסורה היא עד שמביא כפרת א"נ אל המקדש בלחו׳ קאי:

15 איזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה. פי׳ רש"י ז"ל דאלו קדשים אינן נאכלין אלא לזכרי כהונה וכי תימא דהא איכא חזה ושוק הנהו נמי ליתנהו באלמנה וגרושה חוזרת כדאמרן התם מלחם אביה תאכל חוזר׳ היא לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק כדאיתא ביבמות:

16 מיבעי ליה לטמא שנגע בקדש. פי׳ וליכא למימר דיליף מיניה אוכל בק"ו דהא אין מזהירין מן הדין:

17 מדאיתקש קדש. פי׳ דמשמע דבר שיש בו נטילת נשמה בכרת דומיא דמקדש דהיינו אוכל שיש בו כרת כדלקמן:

18 ואכתי מיבעי ליה לאזהרה לאוכל קדש קודם זריקת דמים וכו’. פי’ דקס"ד דנפקא ליה ההיא דר"ל מדכתיב לא תגע לשון נגיעה כלומר דבר שאין לנו בו אלא נגיעה והיינו ורדם זריקת דמים. ופרקינן דההיא דריש לקיש מבכל נפקא ליה ואייתור לשון נגיעה לאזהרת נוגע: וכי כתיב טומאתו לאחר זריקת דמים הוא דכתיב. פירש רש"י ז"ל דהא כתיב לעיל מיניה כל טהור יאכל בשר ואמרינן בתורת כהנים ומייתינן ליה פרק ג׳ דמנחות דף כה והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה׳ וטומאתו עליו ונכרתה יכול יהיו חייבין עליו קודם זריקת דמים תלמו׳ לומר כל טהור יאכל בשר. והנפש אשר תאכל בשר וכו׳ המותר בטהורים חייבין עליו משום טומאה שאינו ניתר לטהורים דהיינו קודם זריקת דמים אין חייבים עליו משום טומאה:

19 ההוא מכל נפקא. הקשו בתוספתא בפרק קמא דשבועות דף י אמרינן ואמר מר בכל לרבות את התרומה כלומר דפשוטיה דקרא לאוכל קדש ובכל לרבות את התרומה ואם כן הוי דלא כרבי יוחנן ובריש לקיש דאילו לר׳ יוחנן כוליה מוקים ליה לתרומה ואלו ר"ל פשוטיה מוקים ליה לקודש ובכל לרבות קודם קודם זריקת דמים ותירצו דההיא דהתם כר׳ ישמעאל דפרק הערל יבמות דף עד דדריש איש איש מזרע אהרן וכו׳ אזהרה לאוכל קדש ומאי עד אשר יטהר שיביא קרבנותיו ומוקים קרא בזב בעל שלש ראיות שהוא בן קרבן ובמצורע מוחלט ודלא כדרשא דלעיל דריש לקיש דמוקים ליה בתרומה ובזה בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר שאינן בני קרבן ועד אשר יטהר טהר יומא ולההוא תנא אזהרת תרומה מבכל. וכבר פירשתיה לזו בפ"ק דשבועות בס"ד:

20 תניא כותיה דריש לקיש. והלכתא כותיה דלא איתמר דר"ל ור"י הלכה כר"י אלא היכא דליכא מתניתא דמסייעא לריש לקיש וליכא מתניתא כר"י וכדכתיבנ׳ בפ׳ החובל ובפ"ק דע"א:

21 ואי בנגיעה גרידתא מי איכא נטילת נשמה. פי׳ ולא מצינו שענש הכתוב כרת אלא על האוכל כדכתיב והנפש אשר תאכל בשר וגו׳ וכדפרש"י ז"ל:

22 אמר רבה ב"ב חנה אמר ר׳ יוחנן כל לא תעשה שבתורה שקודמו עשה לוקין עליו. פי׳ רש"י ז"ל כי לא תעשה שיש עמו עשה ואתה יכול לקיים העשה קודם עקירת הלאו אין זה ניתק לעשה ולוקין עליו אע"פ שאתה מקיימו לאחר עקירת הלאו כגון לא תותירו א"נ והשיב את הגזלה ע"כ. ונראה מדברי רבינו ז"ל דקודמו עשה דא"ר יוחנן לא סוף דבר שקודמו בכתוב אלא אעפ"י שהוא מאוחר בכתוב כיון שיכול לקדמו במעש׳ והכין משמע ודאי דהא לר׳ יהודה לאו דשלוח הקן לוקין עליו. ופרישנא טעמא בדוכתה משום דלדידיה שלח מעיקרא משמע ואע"ג דכתיב בתר לא תקח ורבנן סברי שלח לבסוף משמע. וק"ל דא"כ מאי האי דמסייעינן לר׳ יוחנן בסמוך מדכתיב ותנינא דהבא למקדש טמא דהא התם וישלחו לבסוף כתי׳ ולבסו משמע ולא מעיקרא. וי"ל שכל קודמו בכתיב׳ תו לא בעינן קודמו במעש׳ אלא דאמרינן דכל שקודמו במעשה אע"פ שמאחר בכתיב׳. ועוד דהתם זימנין דקודם במעשה בעקירת הלאו לטומא׳ שאורעה בפנים דנפקא נמי מקרא ולא יטמאו את מחניהם כדכתיבנא במס׳ שבועות בס"ד: אמרו לו אמרת פירש"י ז"ל אמרו לו לר׳ יוחנן אמרת להא דאמר תלמידך משמך וא"ל ר׳ יוחנן לא ואמר רבה האלהים אמרה אלא שחוזר בו ולא היה צריך לחזור בו דהא כתיב׳ ותנינא דמסייעי ליה וכן פי׳ בתוספת׳ וכן ודאי פשטא דהאי לישנא אבל רבותינו ז"ל הקשו דהא לקמן אמרינן דטעמא דהדר ביה וכפר משום דקשיא ליה אונס ואלו לקמן אמרי׳ רבין משמיה דר׳ יוחנן גופיה דלא קשיא אאונס משום דכתיב כל ימיו כ"י בעמו׳ והחזר קאי. ויש לתרךץ לדעת רש"י ז"ל דכי כפר ר׳ יוחנן לא אסיק אדעתיה ההוא טעמא דכל ימיו ובתר הכי יהיב דעתיה ואמר ליה לההוא טעמא באנפי רבין תלמידיה. כנ"ל. אבל רבותינו ז"ל פירשו אמרו לו לרבה בר בר חנה אחרים ששמעו דבר זה בשמו אמרת כן משמי דר"י ואמ"ל כתיבה ותנינ׳ פי׳ סייעת׳ מדתניא בהדי אלו הן הלוקין אלו מדכתי לא שמעינן דלוקין עליו. ודכותא אמרינן בפ׳ הזהב קרא ומתניתא מסייע ליה לר׳ יוחנן דעיקרא משום מתניתא כדפרישית התם בס"ד: