רש"י על תמורה ג׳

1 טובת הנאה שלו - של תורם שיכול ליתנו לכל כהן שירצה אי נמי ואם אמר לו ישראל הילך סלע זה ותנה לבן בתי כהן הוי אותו סלע של תורם ולא של נתרם בשבילו ולא מצי טעין הלה כיון שנתרמה על טבל שלו נמצא דנותן סלע על של עצמו. הך מילתא דרבי אבהו תלת מילי נינהו:

2 התם הוא דקאתי מכח ישראל - שהרי הפרישו ישראל ואהכי אזלינן בתר מתכפר דהוה ליה תחילתו וסופו ביד ישראל דאיתיה בכלל עונשין:

3 הכי גרסינן אבל הכא הכי קמיבעיא ליה מי בעינן מתחילה ועד סוף דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה - כלומר אבל הכא בהקדיש עובד כוכבים להתכפר ישראל מי בעינן מתחילת הקדש ועד סופו שתעמוד ברשות האדם הראוי לעשות תמורה כגון ישראל והך בהמה כיון דתחילת קדושתה הויא מכח עובד כוכבים אף על גב דהוי המתכפר ישראל אינו עושה תמורה או דילמא כיון דלבסוף אתיא ביד מתכפר וחזי למיעבד תמורה תפסה בה קדושת תמורה. תיקו:

4 ויליף נותר חילול חילול מטומאה - דבקדשי עובדי כוכבים אין בהן משום נותר:

5 וכתיב גבי נותר ויקרא י״ט:ח׳ ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל - מה חילול האמור גבי טומאה ישראל ולא עובדי כוכבים אף חילול האמור כאן ישראל ולא עובדי כוכבים:

6 השתא קא מפרשינן לכולה ברייתא וקתני ואין עושין תרומה - ומאי טעמא אין עושין תמורה:

7 ה"ג דאיתקש תמורת בהמה למעשר בהמה - כדאמרינן לקמן בשילהי פירקין תמורה דף יג. והלא מעשר בכלל שאר הקדשים וכו' למה יצא להקיש אליו ולומר לך דמה מעשר קרבן יחיד ועושה תמורה אף כל קרבן יחיד ועושה תמורה לאפוקי קרבנות צבור:

8 מעשר בהמה איתקש למעשר דגן - כדאמרינן בבכורות דף נג: עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן:

9 וגבי מעשר דגן כתיב במדבר יח כי את מעשר בני ישראל - דמשמע בני ישראל ולא עובדי כוכבים הכי נמי גבי מעשר בהמה ישראל ולא עובדי כוכבים וכי היכי דאמרינן גבי מעשר בהמה ישראל ולא עובדי כוכבים הכי נמי נימא גבי תמורת בהמה שהרי הוקשו כולן זה לזה ומהכא נפקא דקדשי עובדי כוכבים אין עושין תמורה:

10 אזרח - זהו ישראל ולא העובד כוכבים מביא נסכים כלל:

11 יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים - אפילו משל צבור:

12 ת"ל ככה - דככה עיכובא הוא דודאי טעונין נסכים ומשל צבור. ולל"א דכתיב בספרים ול"ג עליהן משמע הכי אזרח כגון ישראל מביא נסכים אפי' בפני עצמן ואין העובד כוכבים מביא נסכים בפני עצמן יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת"ל ככה והוי עיכובא דודאי קרבנו טעון נסכים אפי' משלו דמקבלים מיניה דמי נסכים:

13 ה"ג מאי טעמא לה' כתיב בהו ול"ג קדש לה' - והכי מצאתי בזבחים בפ' ב"ש זבחים דף מה. מאי טעמא לה' כתיב בהו בקדשי עובדי כוכבים דכתיב איש איש מבני ישראל אשר יקריב קרבנו וגו' והאי קרא מוקמינן בעובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל וכתיב בסיפיה דקרא לה' שנאמר אשר יקריב לה' לומר לך דדיינין להו בתורת שאר קדשים דמועלין בהן וחייבין עליהן משום פגול כו':

14 והרי מימר דלאו שאין בו מעשה הוא - דבדיבורא תליא מילתא:

15 ר' יהודה היא - דקא משתעי לקמן בהא מילתא:

16 לא עשה מעשה פטור חוץ מנשבע כו' - דאע"ג דלא עביד מעשה לוקה כדמפרש להו לקמן:

17 בשם - בשמו של הקב"ה:

18 נשבע מנלן - דלוקה:

19 אין מנקין אותו - דכתיב כי לא ינקה ה':

20 נקיות כלל - דאין מלקין אותו בית דין שלמטה:

21 אשכחן שבועת שוא - דכתיב שמות כ׳:ז׳ אשר ישא את שמו לשוא והיינו שבועת שוא כגון נשבע לשנות את הידוע לאדם:

22 שבועת שקר - מפרש לקמן היכי דמי:

23 מנלן - דלקי עלה:

24 מעשה עבד - ובדין הוא דלילקי שהרי אכל ועשה מעשה:

25 ולא אכל - דלאו היינו מעשה:

26 וכי האי גוונא מי לקי - בתמיה:

27 משום דהויא התראת ספק - דאי אתרו ביה הזהר בך שתאכל הככר שנשבעת עליה יכול לומר אין לי בית מיחוש בהתראה זו דאכתי יש לי שהות וכן כל היום כולו ואפי' כי עבר היום יכול לומר שוכח הייתי ולא נזכרתי לא בשבועה ולא בהתראה ואינו לוקה:

28 תהא באכלתי ולא אכלתי - כלומר תהא שבועת שקר בנשבע שלא אכל ואכל או שאכל ולא אכל דהכא ליכא שום מעשה דהא לשעבר נשבע:

29 ומאי שנא אכלתי ולא אכלתי - כלומר מאי איריא דקא ממעט אוכל ולא אכל ממלקות טפי מאכלתי ולא אכלתי הא בתרוייהו ליכא שום מעשה:

30 שבועת שקר דומיא דשבועת שוא - כדמפקא לעיל לשוא לשוא שתי פעמים:

31 מה שבועת שוא שהיא לשעבר - דכי נשבע על עמוד של אבן שהוא של כסף היינו לשעבר דלשעבר קודם שנשבע הויא אבן כמו שהיא עכשיו ומה שוא לוקה עליה כדאמרי' לעיל בב"ד שלמטה מלקין ומנקין אותו אף שקר לשעבר דהיינו אכלתי ולא אכלתי לאפוקי אוכל ולא אכל שהוא להבא:

32 שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' - דהא נשבע תלת זימני שלא יאכל אותו ככר:

33 אינו חייב אלא אחת - כדאמרינן בשבועות דאין שבועה חלה על שבועה:

34 וזו היא שבועת ביטוי - דקאמר קרא לבטא בשפתים להרע או להיטיב וגו' וזו היא שבועת ביטוי שמוציא בשפתיו שלא יאכל אותו ככר אבל לא גזיל מידי לחבריה אבל שבועת העדות ושבועת הפקדון מביא על הזדון כשגגה אשם:

35 למעוטי מאי - דאין חייבין על זדונה מכות:

36 לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי - דאע"ג דהויא שבועת ביטוי דלא לקי משום דלהרע או להיטיב כתיב דמשמע להבא פרט לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי ואכתי שבועת שקר היכי דמי:

37 לא מייתי קרבן - משום דלהרע או להיטיב גבי קרבן קאי אבל ממה נפשך חייב עליה מלקות דומיא דשבועת שוא:

38 דאמר - ר"י במס' שבועות דף כה. אינו חייב אלא על העתיד לבא:

39 זו היא שבועת שוא - סיפא דההיא משנה דלעיל הויא האי זו היא שבועת שוא וכו':

40 ורישא לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי - דאכלתי ולא אכלתי ודאי חייב על שגגתה קרבן:

41 ומאי שנא - דממעט אוכל ולא אכל מקרבן וקא מרבי אכלתי ולא אכלתי מסיפא דחייב קרבן: ומשני מסתברא רישא למעוטי אוכל ולא אכל:

42 דקאי בלהבא - דקתני שבועה שלא אוכלנה וממעט להבא כגון אוכל ולא אכל:

43 אבל קאי בלהבא וממעט לשעבר - בתמיה. כגון אכלתי ולא אכלתי:

44 לא תיתני מימר - בכלל שאר לאוין שאין בהן מעשה:

45 דבדבורו עושה מעשה - שעושה מחולין קדשים:

46 אם לא תשמור לעשות וגו' - עד ליראה את השם שיתיירא שלא להוציא את השם לבטלה וכן מקלל את חבירו בשם מוציאו לבטלה וכתיב והפלא ה' את מכותך שיטול מכות והיינו מלקות:

47 אפילו שבועת אמת - דקא מזהר קרא דאפילו שבועת אמת לא ליעבד בשם שמים ואי עביד והפלא ה' את מכותך שיטול מלקות:

48 בהדיא כתיב - דשרי למיעבד:

49 לפייס חבירו - שלא יהא תובעו ממון אבל מילקא לילקי הואיל ומביא עצמו לידי שבועה:

50 ובשמו תשבע - דשבועת אמת שריא למעבד:

51 לקיים המצוה - כדי שלא יוכל לחזור בו שנאמר נשבעתי ואקיימה וגו' ואהכי איצטריך האי קרא ובשמו תשבע לאשמועינן דנשבע לקיים את המצוה מותר:

52 הכתיב קרא אחרינא ובשמו תשבע - דתרי קראי כתיבי ובשמו תשבע חד בואתחנן וחד בוהיה עקב חד מיבעי ליה דנשבע לקיים את המצוה ואידך לשבועת אמת:

53 אלא למאי אתא - האי אם לא תשמור וגו':

54 למקלל את חבירו בשם - דודאי לקי אע"ג דלא עביד מעשה:

55 שם שמים לבטלה - אבל מקלל את חבירו בשם לא לקי: ומהדר ליה לאו כל דכן הוא:

56 דהיכא דקא עביד תרי איסורי לא תיסגי ליה במלקות - ואף על גב דלקה אפילו הכי לא נתכפר עדיין במלקות לחודיה: