רש"י על תמורה ז׳

1 סד"א בשלמא מעיקרא - בעינן תמימין משום דלא ידענא אי האי מיקבע לשם אי האי מיקבע לשם כו':

2 ל"א והא אין הגורל קובע כו' אמר רב יוסף הא מני חנן המצרי היא דלא בעי הגרלה דתניא חנן המצרי אומר אפי' דמו של שעיר הנעשה בפנים בכוס ומת כלומר שכבר נשחט ומת שעיר המשתלח מביא חבירו מביא שעיר אחר מן השוק ומזווג לו ומעמידו אצל הדם להראות שחבירו הוא ואחר כך משלחו אלמא לא בעי הגרלה וליכא למפרך הא דפרכינן הלכך איצטריך קרא:

3 וקפריך אימור דשמעת ליה לחנן דלית ליה דחויין - דלא יביא שנים אחרים ויגריל וישחוט האחד לשם והאחר לעזאזל והראשון שכבר נשחט ידחה וישפך דמו לאיבוד דלית ליה הגרלה מי שמעת ליה דלמא לעולם יביא שנים מן השוק ויגריל ואותו שיפול עליו הגורל לעזאזל יעמד עם דם שבכוס וישלחנו והדם שבכוס מזה ממנו כמשפטו ואותו שנפל עליו הגורל לשם ירעה עד שיסתאב. הא מני דמצריך קרא לרבות שעיר דלא ליהוי בעל מום רבי שמעון הוא דלית ליה הגרלה והכי הוי מסקנא ותו לא פריך מידי. והגירסא אימור דשמעת ליה לרבי שמעון כו' שבשתא היא דהא במסכת יומא דף סג: תנינן לה לכולה סוגיא ולא פרכינן התם מידי בפרק שני שעירי:

4 רבא אמר כגון שהומם כו' - כדפרישית לעיל והא דגרסינן הכא דכרעיה דראשון הוא ותירוצא דמתרץ כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו כו' ל"ג ליה ושבשתא הוא דלא איירי הכא במחוסר זמן כלל אבל במסכת יומא שם תנינן לה בההיא סוגיא רומייא דמחוסר זמן היא והא ליכא למימר אם אינו עניין לבעל מום תנהו עניין למחוסר זמן דהא נפקא לן מחוסר זמן בשעיר המשתלח מלה' דאידך קרא ומיום השמיני והלאה וגו' מהכא נפקא במסכת יומאס"ג::

5 בני נח נצטוו מלהקריב מחוסרי אברים כדאמרי' בפרק קמא דע"ז דף ה: אבל על מום אחר לא נצטוו במזבח דידהו. ואי לא כתיב לא תקריבו מאת בן נכר את כל אלה דמשמע בעל מום לא יקבלו מן העובד כוכבים להקריב הוה אמינא ליקרב אלא שלא יהו מחוסרי אברים קמ"ל:

6 לא שנא בבמה דלהון - בבמת יחיד שעשה העובד כוכבי' לשמים וקמ"ל מכל אלה דלא מקבלין כלומר להכי לא מקבלינן דהא כתיב בההוא קרא מכל אלה דמשמע לא תקבל בעל מום ה"נ לדידהו במזבח המיוחד:

7 מתקיף לה ר"ש בן לקיש - לעיל קא מהדר דעובר בה' שמות שמא לא שנינו דילקה משום לא תקדישו אלא בתם ונעשה בעל מום משום דאיכא למימר הואיל ומעיקרא תם הוה סבר אע"פ שנפל בו מום אקדישנו ואקריבנו וכיון דלהקרבה מצינו למימר לאסוקי אדעתיה דאקדשיה לקי אבל בעל מום מעיקרא ממעי אמו דיקלא בעלמא הוא דאיכא למימר דלא אסיק אדעתיה דחזי לאקרוביה אלא לדמי אקדשיה ולא לקי:

8 שרוע - שנשתברה אחד מאבריו:

9 קלוט - שפרסותיו קלוטים:

10 כתובין בפרשה - ועלייהו כתיב לא תקריבו ודרשינן לא תקדישו:

11 שמא לא שנינו - שיהא חייב משום הקדשה אלא בתמורה לפי שהתמורה חלה על בעל מום קבוע וקדוש קדושה גמורה שאינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד אפילו על ידי פדיון אלא הויא כשאר קדשים שקדם הקדשן את מומן והך משנה לקמן בפרק שני תמורה דף טז: כדכתיב טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר וגו' והואיל וקדושה גמורה היא לוקה עליה אם המיר והביא בעלת מום שיקדיש ותפסה בתמורת בהמת קודש תמימה אבל הקדיש בעל מום מעיקרא לא אמינא דלילקי דדיקלא בעלמא הוא אלא אם כן הקריבו:

12 נמנו וגמרו - משמע שדקדקו ולא מצאו יותר. ואם איתא דעל ידי תמורה מישתעי:

13 שית הויין דהא - איכא לאו דלא ימיר:

14 אלא מאי בבעל מום מעיקרו - ועל ידי הקדש אמאי לקי הא לא חיילא עליה קדושת מזבח כלל דדיקלא בעלמא הוא ולא אקדשיה אלא לדמי:

15 ליכא במינו - הראוי למזבח:

16 בעל מום איכא במינו - ראוי למזבח וכיון דאיכא במינו ראוי איכא בזיון כיון דשבק מידי דחזי ואקדיש מידי דלא חזי:

17 אפי' אקדשיה לדמי נסכים - דהשתא ליכא בזיון כל כך שאין במינו ראוי לנסכים ועוד דהא לדמי אקדשיה אפי' הכי לקי:

18 נדבה תעשה אותו - לבעל מום לדמי קדשי בדק הבית דלמזבח לא אפשר לאקרוביה דהא כתיב ויקרא כב לא תתנו מהם וגו':

19 אין לי - רבוי להתפיס בעל מום לבדק הבית:

20 אלא - על ידי נדבה כגון הרי זו לבדק הבית:

21 נדר מנין - שאם אמר הרי עלי בהמה לדמי בדק הבית שמצוה להפריש בעל מום תלמוד לומר ולנדר והכי נמי דריש נדבה תעשה אותו ולנדר כלומר וכן לנדר:

22 לא ירצה אלו קדשי מזבח - דשייכא בהו הרצאה:

23 אין לי אלא נדר - דנדר סמוך ללא ירצה ומשמע דאם נדר הרי עלי עולה לא יביא בעלת מום:

24 נדבה מנין - שאין רשאי לומר על בעלת מום הרי זו למזבח:

25 תלמוד לומר נדבה - ולנדר לא ירצה והכי מידריש נדבה אשר תעשה אותו או נדר לא ירצה:

26 רבי אמר לא ירצה בהרצאת גופו הכתוב מדבר - שלא יקריבנו והיינו נמי קדשי מזבח כתנא קמא:

27 וקבעי אלא אותו למאי אתא - כלומר תינח כוליה קרא מוקמת לדרשא דקא דרשת האי נדבה ונדר:

28 אלא אותו - דכתיב שם נדבה תעשה אותו למה לי:

29 אותו - בעל מום אתה מקדיש לבדק הבית כו':

30 עובר בעשה - אהאי עשה דאמרינן ואי אתה מקדיש תמימים דהיינו לאו הבא מכלל עשה ועשה הוא:

31 לא נאמר בדברים - כלומר בההיא פרשה:

32 לא אמור - כלומר הכי אמר הקב"ה לאו אמור להם לישראל דלאו איכא הכא דאי עברי אהך פרשה עוברין בלאו:

33 אברי כו' - הנתחים כמשפט עולה:

34 על לאו שבכללות - דהקטרת כולו ומקצתו מחד לאו נפקי ואשה לא תתנו מהם כדפרישית לעיל אבל לכולהו איכא לאו לכל חד וחד דהקדש נפיק מכל אשר בו מום לא תקריבו ודרשינן ליה לעיל תמורה דף ו: לא תקדישו ושחיטה מלא תקריבו אלה לה' דגבי עורת או שבור וזריקה מלא תקריבו דגבי מעוך וכתות ויקרא כ״ב:כ״ב והאי אין לוקין דאמר אביי אין לוקין תרתי קאמר אבל חדא איכא ואליבא למאן דאמר חדא מיהא לקי אלאו שבכללות בשילהי פרק שני דפסחים מא::

35 משום ה' שמות - וחשיב להו להני תרי בתרי:

36 בגברי קתני - דלאו בהכי עסקינן דאי עבדינהו לתרוייהו לילקי תרי אלא מילי מילי קתני שאם הקטיר כולו עובר משום בל תקטירו כולו או אם אדם אחד מקטיר מקצתו לוקה משום מקצתו אבל אי מקטיר חד לכולהו לא לקי אלא משום כולו:

37 אפיק חדא מינייהו - או כולו או מקצתו ועייל קבלת הדם דנפקא מלא תקריבו דמיד בן נכר:

38 וקפריך קבלת הדם לתנא קמא לית ליה - וקחשיב ה':

39 רישא רבנן - כלומר רישא רבנן היא דלא מחייבי אקבלת הדם ואפילו הכי קא חשיב ה' וקשיא לאביי:

40 מתני' הכהנים ממירים בשלהן - קרבנות שהפריש הכהן לעצמו אם המיר בהן נתפסים בתמורה:

41 לא בחטאת ואשם - שנתן לו ישראל שיקריבנו לו אם המיר בו הכהן אינו עושה תמורה על ידו דהא אין לו חלק בו אלא משעת הקטרת אימורין ואילך וזכה בבשר ואמר בברייתא בהאי פירקא אין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו:

42 ולא בבכור - שנתן לו ישראל וטעמא מפרש הכא במשנה גופה:

43 מפני מה אין - הכהנים ממירין בבכור והלא כולו שלהן הוא ומחיים הוא נותנו לו ואין הישראל מתכפר בו:

44 כשם שאין הכהנים ממירין בחטאת ואשם - דהא ודאי פשיטא לן דאינו זוכה בהן אלא מהקטרת אימורין ואילך:

45 מה לי אינו ממיר בחטאת ואשם - כלומר דין הוא שאין כהנים ממירין בחטאת ואשם כו':

46 הוא ותמורתו - מקיש התמורה להקדש עצמו היכן קדושה חלה על ההקדש בבית הבעלים אף תמורה לא תחול אלא בבית הבעלים אבל בבית כהן לא חיילא לגמרי הלכך אין כהן ממיר בבכור אבל ישראל אם המיר בו נתפס בקדושה שהרי ברשותו חלה קדושה על הבכור:

47 גמ' מוכרין אותו תמים חי - השתא משמע בין בזמן המקדש בין בזמן הזה והכי משמע אם בית המקדש קיים מוכרין אותו כהן לכהן חי ואותו כהן יקריבנו אבל שחוט לא דבזיון קדשים הוא דלאו אורח ארעא לעשות סחורה בדבר שקרב ממנו למזבח ואי בזמן הזה הוא מוכרין אותו תמים חי בין כהן לכהן בין כהן לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום ויאכלנו דבכור בזמן הזה משנפל בו מום אין בו אלא איסור גזל שגזל את הכהן ואם מכרו כהן או נתנו לו מותר לאוכלו וכדאמרינן בבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין דף לב: גבי בכור בעל מום כל פסולי המוקדשין ב"ה מתירין ואפי' עובד כוכבים מותר לאכול הימנו אבל בתם שחוט בזמן הזה ליכא:

48 ומקדש בו - כהן את האשה דממוניה הוא:

49 לא שנו - דכהן יכול למוכרו חי:

50 אלא בזמן הזה - דלא קאי להקרבה:

51 ואית לכהן זכייה בגויה - מחיים דבזמן הזה נמי הוו הבכורות לכהנים:

52 אין מוכרין אותו תמים חי - דלית לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימורין ואילך:

53 מי איכא תם שחוט - הא הוי קדשים בחוץ:

54 מי קתני שחוט לא - דמשמע מינה דלאו בזמן הזה דבזמן הזה ליכא תם שחוט:

55 הא גופא קמ"ל - כלומר מאי דקתני בברייתא גופה איצטריך לאשמועינן דמוכרין אותו תמים חי דס"ד דלית בהו זכייה עד שיפול בו מום ולאו משום דתידוק מינה שחוט לא דהא בזמן הזה קמיירי ובזמן הזה ליכא תם שחוט: