רש"י על תמורה ב׳

1 מתני' הכל ממירין - בהמת חולין זו תחת זו של הקדש:

2 לא שאדם רשאי להמיר - דהא כתיב לא ימיר:

3 מומר - דמתפיס עלה קדושה ושתיהן קדושות:

4 וסופג את הארבעים - משום לאו דלא ימיר:

5 גמ' לא שאדם רשאי דיעבד - בתמיה. דלכתחלה אינו רשאי להמיר אבל דיעבד שפיר דמי:

6 ולא ימיר - ומתני' קתני דהכל ממירין אפי' לכתחלה:

7 ה"ג אלא הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה אחד כו' - כלומר שתופסת קדושת תמורה בבהמה בין על פי אנשים בין על פי נשים ומשמע אפי' דיעבד כמו דאם המירה אפילו אשה תופסת על פיה קדושת תמורה ולא שאדם רשאי להמיר כו':

8 יורש - שהמיר בקרבן שהפריש אביו בחייו שתמורתו תמורה:

9 יורש סומך - על קרבן אביו שהפרישו אביו בחייו ולא הספיק להקריבו עד שמת:

10 מאי טעמא דר' יהודה - דאמר יורש אינו ממיר:

11 ה"ג יליף תחילת הקדש מסוף הקדש - גמר התחלת הקדש כגון תמורה:

12 מסוף הקדש - דהיינו סמיכה דהויא סמוך לשחיטה. ואי קשיא והא קרי לה לתמורה סוף הקדש במסכת נזיר דף לא. משום דלא איירי התם בסמיכה כלל והויא לה תמורה סוף הקדש לגבי קרבן שהמירו בו דאותו קרבן הוי ראשון וחילופיו הוי שני אבל הכא דקא משתעינן בסמיכה הויא לה תמורה תחילת הקדש לגבי סמיכה שהיא לבסוף תיכף לשחיטה:

13 מנלן - דיורש אינו סומך:

14 תלתא קרבנו כתיבי - בשלמים בפ' ויקרא מואם זבח שלמים קרבנו עד ואם עז קרבנו ובשלשתם כתיב סמיכה:

15 הכתיב קרבנו - דמשמע על קרבן עצמו הוא סומך ולא על קרבן אביו:

16 בעלי חוברין לסמיכה - שאם נשתתפו ב' או ג' על קרבן אחד קרינא אכל חד וחד קרבנו וכולן סומכין בו:

17 לית ליה - דודאי אינו טעון סמיכה כיון דלא מייחד קרבן דידהו כלומר כיון דלא הוי חלוט אכל אחד ואחד וכי כתיב קרא לקרבנו ולא לקרבן אביו:

18 מחד קרא נפקא - דמשמע קרבנו ולא שליח בין של ישראל בין של עובד כוכבים דלמעוטי עובד כוכבים עצמו שלא יסמוך לא צריך דאמרינן במנחות דף צג. ובתורת כהנים בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין:

19 ואייתר ליה כו' - ואכתי הוי קרבנו שלישי לקרבנו ולא קרבן אביו דס"ד דשל אביו לאו כלאחר דמי אלא כשלו:

20 לרבות את היורש - דהכי מצי למיכתב ואם ימיר בהמה בבהמה המר ימיר למאי הלכתא לרבות את היורש דתמורתו תמורה:

21 הכי גרסינן ויליף סוף הקדש מתחלת הקדש כו':

22 את האשה - שתמורתה תמורה ולקיא משום לאו דלא ימיר:

23 אלא בלשון זכר דכתיב לא יחליפנו - דהיינו לשון זכר ולא כתיב לא תחליפנו דהוי לשון נקבה:

24 מה סופנו לרבות כו' - כלומר מהיכן נלמוד שסופנו לרבות את האשה:

25 ת"ל ואם המר ימיר - מדכתיב קרא תרי זימני:

26 ולר' מאיר - דאיצטריך ליה ואם המר ימיר לרבות יורש אשה מנא ליה:

27 נפקא ליה מוי"ו - מדמצי למכתב אם המר ימיר וכתיב ואם:

28 לא לקיא - דאם המירה תמורתה אינה תמורה:

29 ומשני ה"ג הני מילי לאו שיש בו מעשה - בהני עונשין שוין זה לזה דכתיב אשר יעשו דמשמע עונשין שיש בהן מעשה כגון חילול שבת ושאר איסורים שיש בהן מעשה אבל לאו שאין בו מעשה כגון תמורה דבדיבורא תליא מילתא אימא לא תילקי קמ"ל:

30 ל"א כתוב בספרים הני מילי עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור - בהאי עונש הוא דהושוו זה לזה אבל הכא בתמורה אין צבור עושין תמורה כדאמרינן באידך פירקין דף יג. וקא מפיק ליה ממעשר:

31 שלא הגיע לעונת נדרים - כגון דהוי פחות מי"ב שנה דהכי אמרינן במסכת נזיר דף סב. איש כי יפליא מה ת"ל דהכי מצי למכתב איש כי ידור נדר אלא לרבות מופלא הסמוך לאיש כגון בן י"ב שנה דכיון שיודע להפלות לשם מי נדר ולשם מי הקדיש נדרו נדר והקדשו הקדש פחות מכן אפי' ידע למי נדר ולמי הקדיש אין בדבריו כלום יותר על כן כגון בן י"ג שנה אע"פ שאינו יודע לשם מי הפליא הוו מעשיו מעשה:

32 אקדושי לא מקדיש - כדפרישית לעיל דאין בדבריו כלום:

33 אמורי מימר - בתמיה כי היכי דלילקי:

34 שהגיע לעונת נדרים - דהוי בן י"ב שנה דקאמרינן התם דנדריו נבדקין ואם יודע לשם מי הפליא הוו מעשיו מעשה ואי לא לא:

35 דלאו בר עונשין הוא - עד י"ג שנה:

36 לא מיתפיס - בה תמורה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו והיה הוא ותמורתו כלומר מאן דאיתיה בכלל לא יחליפנו ולא ימיר כגון בר עונשין איתיה נמי בכלל והיה הוא ותמורתו יהיה קדש דמתפיס בתמורה לאפוקי קטן דלאו בר עונשין הוא:

37 ואפילו אם תמצא לומר קטן עביד תמורה כו' - רבותא אתא לאשמועינן ולא משום דאיתיה הכי:

38 מדאקדושי מקדיש - דהא מרבינן במנחות דף עג: איש איש מבני ישראל אשר יקריב קרבנו ואמרינן מה ת"ל איש איש לרבות עובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל:

39 דלא אתי לכלל עונשין - דעובד כוכבים לא לקי לעולם אבל קטן אתי לכלל עונשין כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד:

40 לא נהנין ולא מועלין - שאם נהנה מהן לא מייתי קרבן מעילה דלא דיינינן ליה כשאר קדשים שהנהנה מהן מעל משום דלא אסור בהנאה אלא מדרבנן כדלקמן:

41 ואין חייבין עליהן כו' - כדמסיק לקמן:

42 ואין מביאין כו' ה"ג ואין מביאין נסכים ול"ג עליהן - והכי פירושא דאין מביאין נסכים של עובדי כוכבים בפני עצמן כישראל שמתנדב נסכין בפני עצמן אבל בהדי קרבנו מביאין כדאמרינן במסכת שקלים פ"ז מ"ו שזו אחת מן התקנות שתיקנו ב"ד דעובד כוכבים ששילח עולתו ודמי נסכיהן ממדינת הים מקבלין הימנו אבל קרבנו ודאי טעון נסכים דבהדי קרבנו מביא נסכים:

43 בכולן רואה אני להחמיר - דלא נהנין ומועלין וחייבין עליהן משום פגול נותר וטמא כשאר קדשים חוץ מן הנסכים דודאי אין מביאין:

44 בד"א - לעיל קמהדר ואמילתיה דת"ק וה"ק בד"א דקאמר תנא קמא אינו מועלין בקדשי מזבח של עובד כוכבים:

45 אבל בקדשי בדק הבית - שהקדישו עובד כוכבים מועלין ובמסכת זבחים מפרש טעמא בפ' ב"ש זבחים דף מה. ואית דגרסי לה נמי לקמן הכא בתמורה:

46 קתני מיהא - דקדשי עובדי כוכבים אינן עושין תמורה ותיפשוט מהא:

47 אמר לו בהקדש עובדי כוכבים - כלומר אי משום הא לא איריא דמהכא ליכא למיפשט כלל דהיכא דהקדיש עובד כוכבים להתכפר עובד כוכבים שהפרישו לצורך כפרת עצמו:

48 לא קמיבעיא לי - דאין הקדשו עושה תמורה הואיל ולא אתי לכלל עונשין:

49 ומתכפר ישראל - שהפרישו עובד כוכבים לצורך ישראל שיתכפר בו ישראל:

50 בתר מקדיש אזלינן - והמקדיש הוי עובד כוכבים דלא אתי לכלל עונשין ואינו עושה תמורה:

51 או בתר מתכפר - שהוא ישראל ואיתיה בכלל מלקות:

52 ה"ג תיפשוט ליה מהא דאמר ר' אבהו - לקמן:

53 המקדיש מוסיף חומש - שאם רוצה לפדות הקדשו כגון שנפל בו מום יכול לפדותו ומוסיף חומש אבל מימר אינו מוסיף חומש דכתיב אם המקדיש וגו' ויקרא כז על הקדש ראשון אתה מוסיף חומש ולא על הקדש שני כגון תמורה: ע"א שאם הקדיש בית או שדה ואתו בעלים לפדותו לא פרקי בלא חומש דכתיב שם ואם המקדיש יגאל ויסף חמישיתו אבל אם גאלו אחר לא חייביה רחמנא ליתן חומש:

54 ומתכפר עושה תמורה - שאם הפריש ישראל קרבן כדי שיתכפר בו חבירו ישראל ואמר המתכפר זו תחת זו תמורתו תמורה ולוקה דכיון שהופרש לצורכו קרינא ביה קרבנו דבתר המתכפר אזלינן ותיפשוט מהא:

55 והתורם - מתבואה שלו על טבלין של חבירו לפוטרו מן המעשרות: