רש"י על תמורה ח׳

1 בבכור נאמר לא תפדה - פדיון אין לו שיכנס הפדיון בקדושה והוא יצא לחולין:

2 אבל נמכר הוא - ונאכל בקדושה וזו היא קדושה שלא ישחטנו באיטליז ולא ישקלנו בליטרא:

3 אימא סיפא - דקרא דלא תפדה:

4 רישא דקרא בבעל מום - להכי דייקינן ונמכר הוא וסופיה דכתיב ואת דמם תזרוק בתם:

5 בולד שפחתה - ואין יודע אי זה כהן ואי זה עבד:

6 משחררין זה את זה - כל אחד ואחד כותב אם אני הרב ואתה העבד הרי אתה בן חורין ויהיו מותרים שניהן בבת ישראל:

7 ושניהם אוכלין בתרומה - כל זמן שלא שחררו זה את זה דעבד כהן נמי אכיל בתרומה:

8 וחולקין חלק אחד על הגורן - כלומר כששניהן ביחד נותנין להן תרומה בבית הגרנות אבל לאחד מהן אין חולקין עד שיבוא חבירו דשמא זה הוא העבד. וסבירא ליה להאי תנא דאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו דילמא אתי לאסוקיה ליוחסין:

9 ובכורן - של הני תערובות אם נולד בכור בהמה בעדרן ירעה כו' כדמפרש:

10 מאי שנא דידן מדידהו דידן נמי - אין לו תקנה עד שיומם. והשתא מאן דקא מותיב לא אסיק אדעתיה סיפא דקתני יאכל במומו לבעלים ואילו דידן הוה יהבינן ליה לכהן במומו ורב נחמן משני לה הכי במסקנא דמילתא:

11 אלא לאו בזמן המקדש - ודידן הוה יהבינן לכהן לאקרוביה ואילו דידהו זכי להו אע"ג דכהן נמי חייבת בהמתו בבכורה כדאמרינן בבכורות בפרק שני במשנה דף יג. לא נפטרו אלא מפדיון הבן ופטר חמור הני ירעו משום דבשאר בכורות כהן אינו מפסיד כלום שמקריב הוא עצמו את אימורי בכור ואוכלו אבל הני דאיכא חד דזר אי הוי יהביה בכורם לאקרוביה תו לא אכלי מיניה דבכור תם בזמן המקדש אינו נאכל לזרים כדאמרינן באיזהו מקומן זבחים דף נו: הבכור נאכל לכהנים הלכך ירעה ולכשיסתאב יאכלנו במומו דכל חד וחד אמר לכהן אני כהן ובכור אני אוכלנו דכיון דנפל בו מום אין בו אלא איסור גזל והכא איסור גזל נמי ליכא דשמא זה כהן וזכה בו והמוציא מחבירו עליו הראייה:

12 שפיר - משום הכי יש בידו כח לשהותו ולומר שמא כהן אני וזכיתי בו תחילה ולא אתננו לכהן ואמתין עד שאוכל לאוכלו:

13 אלא אי אמרת לית ליה - לכהן זכייה בבכור מחיים אמאי שבקינן ליה לאפקועיה ממזבח ליתי גזבר ולשקליה וליתביה לכהן מעליא דהא אין בו זכייה אלא ממזבח ואילך אלא ודאי אית ליה זכייה מחיים בבכור תם דהא ודאי בתם קמיירי דקתני ירעו עד שיסתאבו:

14 לעולם בזמן הזה - ומשום הכי ירעה דלא חזי להקרבה וזכה בו מחיים ודידן יהבינן להו לכהנים במומייהו דאע"ג דהומם ומותר לזרים מיהו איסור גזל איכא אבל הנך תערובות ליכא איסור גזל דכל חד אומר אני כהן וזוכה אני בו וממון המוטל בספק הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה:

15 בהמתה - גבי עיר הנדחת כתיב דברים יג ואת בהמתה לפי חרב. בהמתה משמע בהמה דידה שאין לגבוה חלק בה:

16 פרט לכסף מעשר שני שבה - ואליבא דמ"ד מעשר שני ממון גבוה הוא:

17 אין עושין עיר הנדחת כו' - בפ"ק דסנהדרין מפרש טעמא:

18 היינו בהמתה - דכהן אוכל את הבכור וישראל את המעשר ואין לגבוה חלק בהן:

19 שפיר - משום הכי איצטריך קרא למעוטיה דלא נפיק משללה ולא שלל שמים דהאי לאו שלל שמים הוא דזכה כהן בגוויה. ל"א אלא פשיטא בתם והא ממעט לה מתורת בהמתה אלמא ממונא דכהן הוא ומיפרשא נמי כלישנא קמא דמדאיצטריך למכתב בהמתה ולא נפקא ליה משללה שמע מינה אית ליה לכהן זכייה בגויה מחיים:

20 לרבות קדשים קלים - שאם הפקיד שלמים או בכור או מעשר אצל חבירו וכפר ונשבע והודה משלם קרן וחומש וקרבן שבועת הפקדון לפי שהם ממונו וקרינא ביה וכחש בעמיתו:

21 בן עזאי אומר לרבות שלמים - קאתי דודאי הן ממונו אבל מעשר לא דאיהו לאו ממונו הוא ולא יכול למוכרו חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום והכי מפרש בפרק ארבעה אבות נזיקין:

22 לא אמר בן עזאי אלא בבכור - שהפקיד כהן בכורו אצל אחר וכפר ונשבע והודה אבל שלמים לא היה ממונו הואיל וחיילא עלייהו קדושה שטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ומעשר נמי לא הואיל ואינו יכול למוכרו והכי מפרש בפרק קמא דנזיקין ב"ק דף יב::

23 הא דומיא דשלמים קתני - ושלמים בזמן הזה ליכא:

24 דאי בבעל מום הא דומיא דשלמים קתני - ושלמים ודאי שלמים תמימים קא מרבי דממונן הוא דאין בהן מעילה מחיים דבשלמא בבכור גבי כהן איכא לפלוגי בין תם לבעל מום משום דתם איכא למימר לא זכי ביה כהן אלא משלחן גבוה והיינו מהקטרת אימורים ובעל מום דלית ביה הקרבה זכי ליה רחמנא מיד אבל גבי שלמים דישראל ליכא למימר ישראל משלחן גבוה זכי הלכך לא שנא תמין לא שנא בעלי מומין מחיים זכי בהו:

25 אלא לאו בתם - וקא מיחייב לכופר בבכור קרבן שבועה אלמא ממונא דכהן הוא ובבכור:

26 לעולם בתם - ולא קשיא לרב נחמן דהאי דזכי ביה כהן מחיים בבכור בחוצה לארץ עסקינן דסתמיה לאו להקרבה קאי אפי' בזמן בית המקדש ודומיא דשלמים הוא דאי מייתי ליה מצי לאקרוביה אבל סתמיה לאו להקרבה קאי:

27 ור' שמעון היא - דאמר לקמן בפ' אלו קדשים תמורה דף כא. אם באו בכורות תמימים מחוצה לארץ יקרבו אם באו אין לכתחילה לא:

28 דומיא דחטאת ואשם קתני - והאי חטאת ואשם בתמימים קמיירי דקתני אין זוכין בהן הכהנים בחייהן אבל לאחר שחיטה זוכין אלמא בבני הקרבה עסקינן:

29 לימא כתנאי - אי זכי כהן בבכור תם מחיים בזמן בית המקדש אי לא:

30 מאי לאו הכי קאמר - תנא קמא בבית כהן אינו עושה תמורה על ידי בעלים אלא על ידי כהן אבל כהן ממיר בו דאית ליה זכייה בגויה:

31 לא - בפלוגתא דרבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא דמתני' קא מיפלגי וההיא הא אוקימנא בבכור בחוצה לארץ וקאמר תנא קמא כהן עושה בו תמורה משבא לידו דהא זכי ביה מחיים דסתמיה לאו להקרבה כרבי יוחנן בן נורי ור' שמעון כר' עקיבא דאע"ג דאית ליה זכייה בגוויה אינו עושה תמורה על ידו דנפקא ליה מהקישא כדמפרש במתני' היכן קדושה חלה עליו כו'. ע"א עושה תמורה דישראל והכהן אינו עושה תמורה לא זה ולא זה:

32 רבי שמעון בן אלעזר כו' זה וזה - כהן וישראל. מאי לאו דרב נחמן איכא בינייהו דהאי דקאמר תנא קמא אצל כהן אינו עושה תמורה דאית ביה זכייה בגוויה כרב נחמן ורבי שמעון לית ליה דרב נחמן לא דכולי עלמא לית להו דרב נחמן בבכור מעליא והכא בפלוגתא דרבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא פליגי ובבכור בחוצה לארץ ולהכי אמר ת"ק דכהן אין עושה בו תמורה ור' שמעון כר' עקיבא. ל"א לימא כתנאי בכור אצל כהן אינו עושה תמורה לא ישראל ולא כהן ואמרי הכי מימר הוא דלא מימר הא זבוני מזבין ליה רבי שמעון בר אלעזר אומר כיון שבא ליד כהן זה וזה אינו עושה תמורה כלומר דאפילו זבוני לא מצי מזבין ליה דכל תנא בתרא לטפויי מילתא קאתי מאי לאו דרב נחמן איכא בינייהו דתנא קמא אית ליה דרב נחמן ור' אלעזר לית ליה דרב נחמן:

33 לא שנו אלא כהן לכהן - יכול למוכרו תמים:

34 בכור זה נתן לי כהן במומו - אבל כהן לכהן ליכא למימר הכי דכהן המביא בכור להראותו לחכם צריך להביא עדים שנפל בו אותו מום מאליו דאמרינן בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין בכורות דף לה. כל מומין הראוין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנים רועי כהנים אינם נאמנים דנחשדו כהנים על הבכורות:

35 ומי שרי חכם הכי - אפי' הוי מום קבוע ומי שרי חכם את הבכור לישראל בלא כהן עמו:

36 אלא אם כן כהן עמו - דשמא כשידע זה שמום קבוע הוא דלא הוי קדשים בחוץ אכיל ליה ולא חייש לגזילה דכהן הלכך בעינן כהן בהדיה ולא מצי למימר בכור זה נתן לי כהן במומו דאמרינן ליה אייתי לי ההוא כהן דיהביה לך דכל כמה דלא אייתי ליה לא שרינן ליה הבכור אלא א"כ יהיב ליה כהן:

37 היינו טעמא דישראל אסור - לקנות בכור תם מן הכהן משום דסתם בכור תם בזמן הזה נמכר בזול דבעי לוקח לשהוייה עד שיומם הילכך הוה האי כהן דמוזיל גבי ישראל נראה ככהן המסייע בבית הגרנות לזרות ולעמר כדי שיתנו לו התרומות והוי חילול השם דמחזי כמאן דשקיל לתרומה בתורת שכירות והאי כהן נמי מיחזי דמשום הכי מוזיל לישראל כי היכי דליתיב ליה בכורות שיוולדו לו בעדרו:

38 ליכול מר דמברי - שבשר בכור בריאה לאכול משאר הבשר:

39 מנא לכו הא - מי נתנו לכם הא אינכם כהנים:

40 ולא סבירא לכו - דאסור לקנות בשר בכור מכהן דלמא מוזיל גבייכו ונראה ככהן המסייע:

41 מיזבן זבנינן - וליכא למיחש למסייע דהא לא יהיב לן במתנה:

42 ליטפל - לטרוח בו לגדלו קודם שיתננו לכהן:

43 ככהן המסייע - דהשתא הוי סיוע שמצילו מלטרוח בו בלבד שיתננו לו:

44 מוכחא מילתא - דהא מסייע הוא שהרי מיד מצילו מן הטורח והמזונות:

45 מאי אמרת דלמא מוזיל כהן - כי היכי דניתיב ליה בכורות דידן ולא לכהן אחר:

46 לא - עביד הכי:

47 דמסיק אדעתיה בוצינא - דהשתא טב מקרא דלמחר. בוצינא דלעת קטנה קרא דלעת גדולה. כלומר מוטב שאמכרנו בשויו דשמא אם אני מניח להם מן הדמים לא יועילו לי כלום ולא יתנו לי בכורות שלהן: